לדמותו של המלך המשיח - שאול

יהודה קיל

שמואל א'

הגיונות במקרא ובחינוך, משרד החינוך,
המנהל לחינוך דתי, תשנ"ו
(הודפס ללא ההערות)


תוכן המאמר:

א) מעלות ומורדות
ב) מהו פשר התנודות הקיצוניות?
ג) על שלושת החלקים שבפרקי שאול
    א. החלק הראשון (הפרקים ט-יב) - "יום"
    ב. החלק השני (הפרקים יג-יד) - יום ולילה משמשים בערבוביה
    ג. החלק השלישי (שמואל א' טו - שמואל ב' א) - "לילה"
ד) הערכתם של דוד ושל הנביא את שאול
ה) שאול - משיח jure de / facto de
ו) הנבואה - סגולתו המיוחדת של המלך-המשיח
ז) הגם שאול בנביאים?
ח) מה בין שני סיפורי "הגם שאול בנביאים"?
ט) לסיבת חומרת העונש
י) פרשת עמלק - ניסיון

תקציר:
עיון בדמותו של שאול - המלך הראשון לעם ישראל - מעלייתו למלוכה ועד לעונשו בקטיעת שושלת המלכות מזרעו.

מילות מפתח:
שמואל א'; שאול.

"...עם נבאים נבא..." (שמואל א' י, יא)

(א) מעלות ומורדות
בתיאור דמותו של מלכנו הראשון שאול - משיח ה' ובחירו - כפי שהיא משתקפת בספר שמואל, יש להבחין בתכונות ובמעשים הנתונים למעלות ולמורדות קוטביים המשמשים לעתים בערבוביה, והרי כמה מהם:

(א) "הבחור" (שמואל א' ט, ב) - העניו והצנוע הבורח מן המלוכה ו"הנחבא אל-הכלים" (שם י, כב) - נהפך לרודף אחרי המלוכה וללוחם נמרץ על ביסוס שושלתו, החל בהצבת ה"יד" בכרמל, כלומר מצבת-זיכרון לכבודו ולכבוד נצחונו שלו (שם טו, יב), עבור בבקשתו "עתה כבדני נא נגד זקני-עמי ונגד ישראל" (שם שם, ל) ובהשמדת כהני נוב בגלל החשד שהכהן הגדול שם נתן יד לדוד, וכלה ברדיפותיו הבלתי-פוסקות אחרי דוד.

(ב) הפשטן בהליכותיו, המשתף את "נערו" בדאגותיו כ"שווה אל שווה", "לכה ונשובה, פן-יחדל אבי מן-האתנות ודאג לנו" (שם ט, ה), הממשיך ללכת אחרי בקרו בשדה (שם יא, ה) גם אחרי משיחתו, אך דואג להקמת עיר-בירה ומסב את שמה מגבעת בנימין לגבעת שאול ומנשל את הגבעונים ומעבידם "בקנאתו לבני-ישראל ויהודה" (שם ב' כא, ב). יתר על כן, הוא מטפח בארמונו גינוני-מלכות, כגון סדרי ישיבה קבועים - "וישב המלך על-מושבו כפעם בפעם אל-מושב הקיר ויקם יהונתן וישב אבנר מצד שאול, ויפקד מקום דוד" (שם א' כ, כא) ודואג לסמלי המלכות "הנזר אשר על-ראשו" וה"אצעדה אשר על-זרעו" (שם ב' א, י) (והחנית) המלווים אותו תמיד עד למותו הטראגי, נורא ההוד והגבורה, על הגלבוע.

(ג) המוחל בשעת משיחתו על כבודו לבני הבלייעל האומרים: "מה-ישענו זה ויבזהו ולא-הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש" (שם א' י, כז), והמסרב להישמע, גם לאחר נצחונו המזהיר על בני-עמון, לבקשת העם אל שמואל: "מי האמר שאול ימלך עלינו, תנו האנשים ונמיתם!", באמרו: "לא-יומת איש ביום הזה, כי היום עשה-ה' תשועה בישראל" (שם יא, יב-יג), הוא המוציא להורג את כוהני נוב באמצעות דואג האדומי - נוכח סירובם של שריו הנאמנים למלא את פקודתו ("ולא-אבו עבדי המלך לשלח את-ידם לפגע בכהני ה'" (שם כב, יא) - והכתוב מדגיש שרצח המוני זה בוצע בצורה שבה נצטווה שאול בעצמו להחרים את עמלק, נכדו של אדום: "מאיש ועד-אשה, מעולל ועד-יונק, ושור וחמור ושה לפי-חרב" (שם שם, יט).

(ד) הגיבור ללא חת, שעליו שר דוד:
"מדם חללים מחלב גבורים קשת יהונתן לא נשוג אחור, וחרב שאול לא תשוב ריקם... מנשרים קלו ומאריות גברו" (שם ב' א, כב-כג).

המטיל אימה ופחד על העם בעריכת מבצע-הגיוס הראשון כשהוא מנתח את צמד-הבקר, ושולח את נתחיו בכל גבול ישראל (דבר המזכיר לנו, אגב, את גיוס דעת-הקהל שנעשה על-ידי בעל הפלגש, שנפגעה באותה הגבעה), פחד שהכתוב מתארו כפחד ה' - "ויפל פחד-ה' על העם ויצאו כאיש אחד" (שם א' יא, ז), והוא עצמו מפחד מפני העם במלחמת עמלק - "כי יראתי את-העם ואשמע בקולם" (שם טו, כד), פחד שאינו עוזב אותו עוד מאז מלחמת עמק האלה - "וישמע שאול וכל-ישראל את-דברי הפלשתי האלה, ויחתו ויראו מאד" (שם יז, יא), פחד שאפף אותו באחרונה, כשראה את מחנה הפלשתים, "וירא שאול את-מחנה פלשתים, וירא ויחרד לבו מאד" (שם כח, ה).

יתר על כן, מאז הצלחותיו של דוד והחשש שהצלחות אלה עוררו בלבו של שאול שזהו "זה" (שם יז, נה), מתגברים רגשי-הפחד אצלו ומקבלים ממדים זוועתיים - מ"וירא שאול מלפני דוד" (שם יח, יב) עד "ויגר מפניו" (שם שם, טו), ואף-על-פי-כן, משהוא שומע את גזר-דינו מפי שמואל המת בעין דור "ומחר אתה ובניך עמי" (שם כח, יט), הרי עם כל היראה שדברים אלה מעוררים בו, הולך שאול לקראת דינו, וכלשונו של ר' שמעון בן לקיש:
"...וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, נוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו" ("ילקוט שמעוני", שמואל, רמז קלט).

(ה) כמו כן מורגש מעבר קיצוני, אף כי הדרגתי, משמחתו הפנימית שבראשית מלכותו, לאחר נצחונו על בני-עמון - "וישמח שם (= בגלגל) שאול וכל-אנשי ישראל עד-מאד" (שם יא, טו), עד לשמחתו החיצונית בלבד לאחר ניצחון דוד על גלית כפי עדותו של יהונתן "ראית ותשמח" (שם יט, ה), עובדה שלא נזכרת בפרק המתאר את עצם הקרב, ועד לקדרות-רוח קיצונית "ובעתתו רוח-רעה" (שם טז, יד) שדוד מנסה להפיגה בכינורו - "ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה" (שם שם, כג), אבל עם בריחת דוד ממלאה רוח רעה זו את כל ישותו, הוא מחפש את בטחונו בחניתו אשר בידו עד כדי חמלה: "ויאמר שאול ברוכים אתם (= הזיפים) לה', כי חמלתם עלי!" (שם כג, כא), ועד לבכיו המזעזע ליד מערת עין-גדי "וישא שאול קלו ויבך" (שם כד, טז).

(ו) ומכאן ליחסו לתורה ולמצוות. חרד לדבר ה' הוא ומקפיד על דקדוקי מצוותיו גם בשעת חירום ומלחמה. האכילה על הדם במלחמת מכמש-אילון אינה בעיניו אלא בגידה - "בגדתם!" (שם יד, לג). הוא מקפיד על דיני טומאה וטהרה (בסעודת החודש); מכרית את כל האובות והידעונים, כלשון בעלת-האוב מעין דור:
"הנה אתה ידעת את אשר-עשה שאול אשר הכרית את-האבות ואת-הידעני מן-הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני" (שם כח, ט, וראה גם שם שם, ג).

והנה הוא בעצמו נזקק לבעלת-האוב בעין-דור כשהוא מתחפש ולובש "בגדים אחרים" (שם שם, ח). ובעל ס' דברי-הימים רואה במעשה זה את החטא שהכריע את הקו לחובתו -
"וימת שאול במעל אשר-מעל בה' על-דבר ה' אשר לא-שמר (כנראה שהכוונה לפרשת עמלק), וגם-לשאול באוב לדרוש. ולא-דרש בה' וימתהו..." (דברי-הימים א' י, יג-יד).

(ז) הוא מקפיד על האלה האישית שלו במלחמת-מכמש, אותה הוא רואה-בבעלת תוקף של חרם - "כה-יעשה א' וכה יוסף, כי-מות תמות יונתן" (שמואל א' יד, מד), ורק בהתערבותו הנמרצת של העם ניצל יונתן מן החרם - "ויפדו העם את-יונתן ולא מת" (שם שם, מה, כתוב המכוון לויקרא כז, כט "כל-חרם אשר יחרם מן-האדם לא יפדה, מות יומת"), אבל מזלזל במצוות החרם המפורשת שנאמרה לו על-ידי שמואל ביחס לעמלק, אותו היה מחויב לבצע כמלך, כמשיח מלכו של עולם, "כי-יד על-כס י-ה מלחמה לה' בעמלק, מדר דר" (שמות יז, טז), וכלשונו של שמואל: "אתי שלח ה' למשחך למלך על-עמו על-ישראל, ועתה שמע לקול דברי ה'..." (שמואל א' טו, א). הוא גם מתעלם ממילוי הבטחתו במלחמת האלה:
"והיה האיש אשר-יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת-בתו יתן-לו, ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל" (שם יז, כה).

וגם מתעלם משבועתו ליהונתן בנו ביחס לדוד - "וישבע שאול חי-ה' אם-יומת" (שם יט, ו).

(ח) בראשית מלכותו הוא נאמן לשמואל הרואה ומכריז בפקודת הגיוס הראשונה שלו "אשר איננו יצא אחרי שאול ואחרי שמואל" (שם יא, ז), אבל בגלגל הוא מזלזל בהוראת הנביא ואינו מחכה לו "שבעת ימים" (שם יג, ח), דבר שנאמר לו בשעת משיחתו הראשונה ברמה (שם י, ח), ונכשל כשלון גדול בפרשת עמלק, שבעטיה נקרעה מלכותו המשיחית ממנו עוד בחייו, ועל כך עוד נעמוד בהמשך עיוננו.

(ב) מהו פשר התנודות הקיצוניות?
ונשאלת השאלה, מהו פשר התנודות הקיצוניות האלה ברוחו של משיח ה' הראשון? והשאלה תקבל משמעות נוספת, אם ניקח בחשבון ששאול זוכה לאימון כללי מצד העם במשך כל תקופת חייו, ואין כל סימן של מרד נגדו. יתר על כן, בני יהודה, בני שבטו של דוד, בעצמם משתפים פעולה עם שאול ברדיפותיו אחרי דוד, והרי בדין הוא אפוא שהאימון הכללי, שלו הוא זוכה, יעניק לו בטחון פנימי ואיזון נפשי.

(ג) על שלושת החלקים שבפרקי שאול
את התשובה לשאלתנו יש לחפש בספר שמואל עצמו, כי הרי אין לנו בעניין זה כל מקורות נוספים במקרא, פרט לכמה קטעים בדברי-הימים, שאחד מהם הזכרנו, ופרט לכמה רמזים במזמורי תהילים.

וכאן נראה לנו להעיר שהחוקרים לא שמו לב במידה מספקת למבנה הספרותי והאומנותי המיוחד של פרקי שאול, ולהערכות השונות שלהן זכה שאול בפרקים אלה. לדעתנו יש להבחין בפרקי שאול שלושה חלקים בעלי סימני-היכר ספרותיים מובהקים הקשורים זה בזה, והמשמשים ציוני-דרך מובהקים בתולדות המשיח-שאול, והם:

א. החלק הראשון (הפרקים ט-יב) - "יום"
חלק זה מתחיל בפתיחה האופיינית המצויה רק בספרים שופטים ושמואל א' -
"ויהי-איש מבנימין (קרי) ושמו קיש בן-אביאל... בן-איש ימיני, גבור חיל. ולו-היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל-העם..." (ט, א-ב),

וחלק זה מסתיים באזהרת שמואל: "ואם-הרע תרעו, גם-אתם גם-מלככם תספו" (שם יב, כה). בחלק זה מובלטת מידת ענוותנותו של שאול במעמדים שונים, שבזכותה זכה למלכות ולנבואה ("והאיש משה ענו מאד, מכל האדם אשר על-פני האדמה" - במדבר יב, ג), משיחתו-המלכתו המשולשת (ליד רמה, מצפה והגלגל), דביקותו בה' ובנביא ("אחרי שאול ואחרי שמואל" - שמואל א' יא, ז) וגבורתו - התכונות הדרושות לנביא, ואכן זכה לחסד הנבואה - "עם-נביאים נבא" ולצליחת רוח א' עליו (שם י, י-יא).

יודגש שבחלק זה אין למצוא אף סימן אחד מגינוני-מלכות, אבל לעומתם מובלטות (ורק בחלק זה!) שמחתו האמיתית של שאול ושמחת העם בו - "וישמח שם שאול וכל-אנשי ישראל עד-מאד" (שם יא, טו). כלומר, חלק זה מתאר את התקופה הראשונה בחיי המשיח, תקופה שהיא כולה "יום", כולה "אור", ולמוטיב זה עוד נשוב בהמשך עיוננו.

ב. החלק השני (הפרקים יג-יד) - יום ולילה משמשים בערבוביה
לחלק זה פתיחה אופיינית שבפירושה נתלבטו ראשונים ואחרונים - "בן-שנה שאול במלכו, ושתי שנים מלך על-ישראל", והוא מסתיים בהערכת מלכות שאול, פירוט מלחמותיו - הידועות לנו והבלתי-ידועות לנו, רשימת בניו ושריו, ולבסוף
"ותהי המלחמה חזקה על-פלשתים כל ימי שאול, וראה שאול כל-איש גבור וכל-בן-חיל ויאספהו אליו" (יד, נב).

בחלק זה מתחילה ירידתו של שאול. בגלגל הוא אינו עומד בניסיון הראשון שעליו נצטווה על-ידי שמואל סמוך למשיחתו הראשונה ליד רמה, ולמרות שהיה לו נימוק סביר לכך (שם י, ח - יג, ח), הוא מתבשר מפי שמואל על ביטול שושלתו (ולא מלכותו שלו האישית), "כי עתה הכין ה' את-ממלכתך אל-ישראל עד-עולם" (שם יג, יג).

הזלזול בדבר הנביא גורם לזלזול באחיה, הכהן הגדול. "ויאמר שאול אל-הכהן (בה"א-הידיעה!) אסוף ידיך" (שם יד, כ), ואין פלא בכך שדבר זה גורם לראשית הניתוק בינו לבין ה' - "ולא ענהו ביום ההוא" (שם שם, לז).

אמנם מודגש בחלק זה ששאול ממשיך להקפיד על דקדוקי המצוות שבין אדם למקום, כגון הקפדתו על אכילת מאכלות אסורים ("על הדם"), על החרם - ביחס ליונתן ועל הקמת מזבח לה' במקום הקרב (שם שם, לה), אבל הנביא כבר מציין את התמורה שחלה בנפשו של המלך-המשיח. העוצמה, ההוד והגאווה שהמלכות מעניקה לנושאיה, יורשים את ענוותנותו הטבעית שבגללה זכה למלכות המשיחית ולנבואה כאחת. אויבי ה' ועמו כבר נהפכים לאויביו האישיים - "ונקמתי מאויבי" (שם שם, כד). המלכות המשיחית נהפכת לממלכתו הפרטית של המלך.

אור וחושך כבר משמשים בערבוביה, אף כי חלקו של האור עדיין רב.


ג. החלק השלישי (שמואל א' טו - שמואל ב' א) - "לילה"
ראשיתו של החלק השלישי בפרשת עמלק, שהיא הניסיון השני הגדול שבו נתנסה המשיח שאול, במלים חגיגיות רבות-המשמעות מפי שמואל: "...אתי שלח ה' למשחך למלך על-עמו על-ישראל, ועתה שמע לקול דברי ה'" (שמואל א' טו, א), ואלו סופו של החלק מסתיים בדברי הנער-המגיד העמלקי, המביא לדוד בצקלג את "הנזר אשר על-ראשו ואצעדה אשר על זרעו" (שמואל ב' א, י) לאחר שהרגו (או מצאו הרוג) כשהוא "נשען על-חניתו" (שם שם, ו), ובקינתו הנרגשת של דוד על שאול ויהונתן בנו, "איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה" (שם שם, כז).

בפרשת עמלק מודגש, כיצד זלזל שאול במצוות החרם הא-לוהית ביחס לעמלק, זלזול הבולט על רקע הקפדתו על ביצוע החרם הפרטי שלו ביחס ליהונתן, המתוארת בפרק שקדם לפרשתנו (פרק יד), תוך יחוס הניצחון במלחמה לעצמו - "בא-שאול הכרמלה והנה מציב לו יד ויסב ויעבר וירד הגלגל" (שמואל א' טו, יב), הוא המקום שבו חודשה ממלכתו, ובו לא עמד גם בניסיונו הראשון, כאשר התעלם מגזירת ה', ודאגתו נתונה, כאמור, רק לכבודו האישי - "כבדני נא נגד זקני-עמי ונגד ישראל" (שם שם, ל).

בפעם הראשונה נזכרת כאן הגבעה - בירתו - בשמה החדש, גבעת שאול. מכאן ואילך ילווהו סמלי-המלכות, החנית, הנזר והאצעדה, עד סוף ימיו.

ואף כי רשאים היינו לצפות לשמחה בעת הזבח שנערך לכבוד הניצחון על עמלק, בדומה לשמחה בגלגל אחרי נצחונו על בני עמון, אין כזו נזכרת עוד בחלק זה מפרקי שאול, ואפילו הביטוי "ראית ותשמח" (שם יט, ה) שבפי יהונתן בשעת נצחונו של דוד על גלית, איננו נזכר עוד, אף כי שם אין הוא ביטוי לשמחה פנימית, כי אם לשמחה חיצונית, רשמית פורמאלית בלבד, כאמור.

יתר על כן. ניתוק הקשר בין שאול לבין ה' נהפך לעובדה. ה' אינו עונה לו "גם בחלמות גם באורים גם בנביאם" (שם כח, ו), וככל שהוא עדיין מתנבא, הרי בוודאי תוכן נבואתו הוא קשה לו ולשושלתו -

"ויפשט גם-הוא בגדיו ויתנבא גם-הוא לפני שמואל ויפל ערם כל-היום ההוא וכל-הלילה..." (שם יט, כד),

ובמר נפשו הוא פונה בסופו של דבר ברגע קריטי לעצמו ולעמו לבעלת-האוב בעין-דור...

ודווקא בלילה זה, בביתה של בעלת-האוב, מחליט שאול להישמע לקול ה' הבא מפי שמואל המת, לאחר שהתעלם מדברי ה' שבפי שמואל החי במשך שנים מרובות.

סיכומו של דבר, החלק השלישי רובו ככולו חושך ולילה, ועוד נשוב למוטיב זה, ורק ביומו האחרון - לאחר ירידה ממושכת (של לילה אחד ממושך) - שוב זוכה שאול לעלייה וקונה באותה השעה את עולמו מחדש - "עמי" - עמי, במחיצתי = של שמואל! (שם כח, יט).


לאחר שעמדנו, ולוא ברפרוף, על המיוחד שבכל אחד משלושת החלקים של פרקי שאול, המהווים מסכת אחת שבה הדברים משתלשלים ומתפתחים מן השיא אל המורד וברגע האחרון שוב אל השיא, יהיה זה מן הנכון לעמוד גם על ההערכות השונות שלהן זכה שאול בספרי שמואל, מתוך תקווה למצוא בהן את התשובה לשאלתנו.

(ד) הערכתם של דוד ושל הנביא את שאול
הערכה אחת ניתנה בקינת דוד על שאול ויהונתן, והיא שופעת הערצה לשאול ולבנו יהונתן. תוכנה - תיאור גבורתו של שאול, תוך ציון העלאת רמת-החיים והשפע שלהם זכה העם בזכות מלחמותיהם וניצחונותיהם:
"בנות ישראל אל-שאול בכינה, המלבשכם שני עם-עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן" (שמואל ב' א, כד).

יצוין שלא רק בקינתו אלא בכל פרקי שאול מודגשות ההערצה ויראת-הכבוד והקדושה שדוד ייחס למשיח - שאול.

ואלו ההערכה השנייה נמצאת, לכאורה שלא במקומה, בשמואל א' סוף פרק יד, בסוף פרשה אחידה ומלוכדת שקראנוה בשם החלק השני, ותוכנה - סיכום הישגיו המדיניים והצבאיים של שאול:
"ושאול לכד המלוכה על-ישראל, וילחם סביב בכל-איביו במואב ובבני-עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר-יפנה ירשיע. ויעש חיל, ויך את-עמלק (לפני שהנביא תיאר את עצם הקרב), ויצל את-ישראל מיד שסהו" (שם יד, מז-מח).

(ה) שאול - משיח jure de / facto de
אין כל ספק שמקומה ההגיוני והכרונולוגי של הרשימה דלעיל הוא לאחר מותו של שאול על הגלבוע. ברם, הנביא ראה בפרשת עמלק את הפרשה (בה"א-ידיעה!) שחתכה את מלכות שאול לתקופות, תקופה ראשונה שרובה ככולה אור, והשנייה שרובה ככולה חושך. הראשונה - עלייה, והשנייה - ירידה בלתי-פוסקת, עד שבעלותו מעין-דור לגלבוע הוא לא רק עולה מבחינה פיזית, כי אם גם זוכה לעלייה מבחינה רוחנית, כפי שתיאר את זאת ר' שמעון בן לקיש -
"באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי-השרת, ואמר להם: בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, זה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, נוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין הפוגעת בו!" ("ילקוט שמעוני", שמואל, רמז קלט).

וכבר הזכרנו שנתלבטו ראשונים ואחרונים בפירוש הפיסקה "בן-שנה שאול במלכו, ושתי שנים מלך על-ישראל" (שמואל א' יג, א), ואם את הרישא של הפיסקה קשה לפרנס גם מבחינה סגנונית וגם מבחינה עניינית, הרי את הסיפא קשה לפרנס מבחינה עניינית בלבד, כי קשה לדחוס את כל המאורעות המסופרים בספר שמואל אל תוך שנתיים ימים.

במקום אחר הוכחנו שצדק בפירושו אחד הפרשנים הקדמונים, ר' ישעיה מטראני, שפירש כי "ושתי שנים" מכוונות לתקופת מלכותו הראשונה של שאול, תקופה שנסתיימה במלחמת עמלק והמכונה בפיו "מלכות עם תגא", ואלו מפרשת עמלק ואילך מלך שאול כ"מלך בלי תגא", ובלשון ימינו נאמר שעד לפרשת עמלק היה שאול בגדר מלך ומשיח jure de / facto de כאחד, ואלו מכאן ואילך היה מלך facto de בלבד, כי הרי סמוך למלחמת עמלק נמשח דוד בן ישי כדי לצאת ולבוא בפני העם במקום שאול, או בלשונה של אביגיל "כי-מלחמות ה' אדני נלחם" (שמואל א' כה, כח).

(ו) הנבואה - סגולתו המיוחדת של המלך-המשיח
אף-על-פי-כן חוזרת ונשאלת השאלה, מדוע גרמה קריעת המלכות, שנעשתה בצנעה, ושאול לא הודה בה אף פעם בפומבי ואפילו עשה כמיטב יכולתו להבטיח את המשך שושלתו, לאותם השינויים מרחיקי-הלכת בתכונות האיש ובהתנהגותו, שעליהם עמדנו בראשית עיוננו?

לדעתנו יש לחפש את המפתח לפתרון השאלה בביטוי "הגם שאול בנביאים" (שם י, יא).

שאול אמנם נמשח גם ל"מלך" וגם ל"נגיד" (וממילא גם לשופט, ראה שם יד, מד; יט, י; כב יח ועוד), אבל באותה השעה גם נמשח למשיח הזוכה לנבואה, ועל-ידי כך לבש רעיון מלכות-השם הקמאית שבראשה עומד נביא-שופט, צורה חדשה - מלכות שבראשות -משיח-נביא.

מן התורה ידוע לנו רק על משיחת אהרן ובניו וכלי המשכן, ואין כל ספק שמשיחה זו מסמלת קדושה - "ומשחת... וקדשת..." (שמות כח, מא), ואין קדושה אלא בקירבה לה', בחינת "בקרבי אקדש" (ויקרא י, ג), ומשיחה זו היא שעשויה להעניק למלך-המשיח את הזכות לחזות בנועמו, בחינת "ונחה עליו רוח ה'" (ישעיה יא, ב).

(ז) הגם שאול בנביאים?
שלוש פעמים מסופר בס' שמואל ששאול התנבא (י, ה-יג; יח, י; יט, כ-כד), פעמיים מהן נבואה בפומבי, ובהן אמרו האומרים למראה תופעה זו את המאמר שנהפך למשל (= פתגם) "הגם שאול בנביאים", ופעם נוספת - בביתו הפרטי, בצנעה.

לדעת כמה מן החדשים רווחו בעם שני נוסחים באשר לנסיבות שבהן נוצר הפתגם, ובעל ספרנו - מכיוון שלא רצה להכריע, לאיזה נוסח לתת עדיפות - שיבץ את כל אחת מהן במקום אחר.

ברם, השוואה מדוקדקת של שני המעשים הדומים לכאורה תבהיר לנו שאין המדובר בשני נוסחים של סיפור מעשה אחד, כי אם בשני מעשים שונים לגמרי, שאירעו בזמנים, במקומות ובנסיבות שונים, ולשניהם משמעות סמלית רבה כציוני-דרך מכריעים בחייו של המלך-המשיח הראשון. יתר על כן. הבנת שני המעשים השונים בכוחה להסביר במקצת את הטרגדיה האישית העוטה את חיי שאול, ואת התמורה הגדולה שחלה בעשייתו אחרי קריעת המלכות ממנו. בהקשר זה מן הראוי לציין שהנבואה מהוה מתנת-חסד, שבה זוכה המושל האידיאלי בישראל, החל במשה רבנו, השופט-המושל הראשון בישראל, וכלה בדמותו החזונית של המלך-המשיח האידיאלי המתוארת אצל ישעיהו (יא, ב) הזוכה לשבע מתנות רוח, ובראש ובראשונה - לנבואה: "ונחה עליו רוח ה'", ומן הראוי היה אפוא שאף המלך-המשיח הראשון יזכה בחסד זה.

ואכן, בין שלושת האותות שנותן שמואל, הנביא-השופט האחרון (ומבחינת תפקידו ומעמדו זה דומה שמואל למשה!) לשאול, הרי האות השלישי, והוא אות ה"התנבאות", הוא החשוב ביותר והוא משמש לו סימן, כי הא-לוהים עמו והופך אותו לאיש אחר, ככתוב (שמואל א' י, ו):
"וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם, ונהפכת לאיש אחר", "ויהפך-לו א-להים לב אחר..." (שם שם, ט), "ותצלח עליו רוח א-להים ויתנבא בתוכם" (שם שם, י).

ומשחטא שאול, ולא שמע בצו המפורש של ה' במעשה עמלק ומלכותו נקרעה ממנו, ודוד נמשח, "ותצלח רוח-ה' אל-דוד מהיום ההוא ומעלה" (שם טו, יז) מיד הכתוב מציין: "ורוח ה' סרה מעם שאול, ובעתתו רוח-רעה מאת ה"' (שם שם, יד).

כבר עמדו רבים על כך שאין לתפוס את מעשיו של שאול ביחס לדוד כבלתי-נורמליים, שכן עם כל זרותם יש בהם משום הגיון פנימי, ואפשר להבינם (אף כי לא להצדיקם) על רקע צערו הגדול, והרי "אין אדם נתפס בשעת צערו" (בבא בתרא טז ע"ב), ודומה שאת הגורם העיקרי לצערו יש לחפש, לא בבשורת קריעת מלכותו שממנה ניסה להתעלם, כי אם באותה רוח רעה מאת ה' שבעתתו, במקום רוח ה' הטובה שסרה ממנו משנמשח דוד.

מסתבר שבסילוק הנבואה ובצער העדרה יכול להרגיש רק מי שזכה לה פעם. ויתכן שתוכן התנבאותו נשתנה ונהפך ל"רעה", כלומר שאול התחיל להתנבא לעצמו "רעה" ו"בעתה".

על רקע זה יש להבין את הצעת עבדי שאול למצוא לו "איש ידע מנגן בכנור, והיה בהיות עליך רוח-א-להים רעה ונגן בידו וטוב לך", ושאול מיד מסכים להצעתם: "ראו-נא לי איש מיטיב לנגן (לאו דווקא כינור) והביאותם אלי" (שמואל א' טז, טז-יז).

ואכן, משבא אליו דוד וניגן לפניו, "והיה בהיות רוח-א-להים אל-שאול... ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה" (שם שם, כג). ורק על-ידי כך נוכל להבין את השימוש בפועל "צלח" אצל שאול בפעם השלישית:
"ויהי ממחרת (שירת הנשים המשחקות שלאחר מלחמת דוד וגלית) ותצלח רוח א-להים רעה אל-שאול ויתנבא בתוך-הבית ודוד מנגן בידו כיום ביום... והחנית ביד-שאול" (שם יח, י).

שוב מדגיש הכתוב ששאול מתנבא, אלא שהפעם אין הוא מתנבא בפומבי, אבל הוא מתנבא "בתוך הבית". ברור שייתכן, שתוכן התנבאות זו היה "רעה" לו ולשושלתו. הרגשת זוועה זו שיסודה בקריעת מלכותו ובמשיחת דוד, הלכה וגברה בוודאי בלבו מיום ליום.

לכאורה הוא מחפש משענת לביטחונו הנפשי המעורער בחניתו - "והחנית ביד שאול", ומכאן גם החלטתו הנמהרת להמית את דוד ויהי מה. והנביא מתאר לנו, כיצד גמלה החלטה זו בלבו, תחילה בחינת "ליבא לפומיה לא גליה", ובהמשך - קבלת החלטה נחושה בכל הפומביות הדרושה.

ניסיונותיו הכושלים משכנעים אותו מצד אחד יותר ויותר "כי-היה ה' עמו (= עם דוד) ומעם שאול סר" (שם יח, יב), "וה' עמו" (שם, יד), "וירא שאול וידע כי ה' עם-דוד" (שם, כח), אבל מצד שני הם מדרבנים אותו יותר ויותר במשימתו זו, והם מביאים אותו בפעם השנייה אל שמואל ברמה וגורמים להתנבאותו הפומבית השנייה ולהתנבאותו השלישית, שעליה מספר הנביא.

(ח) מה בין שני סיפורי "הגם שאול בנביאים"?
השוואה בין שני סיפורי "הגם שאול בנביאים" מעמידה אותנו על השוני שביניהם מבחינת המקום, הזמן והנסיבות.

הסיפור הראשון מטעים את ראשית הזוהר של מלכותו, את עלייתו על כסא מלכות ישראל כמשיח ה'. סמלי "עלייה" ו"יום" משמשים בערבוביה:
"המה עלים במעלה העיר" (שמואל א' ט, יא), "עלה הבמתה... ועתה עלו" (שם שם, יג), "ויעלו העיר... שמואל יצא לקראתם לעלות הבמה" (שם שם, יד), "עלה לפני הבמה" (שם שם, יט), "את-השוק והעליה וישם לפני שאול" (שם שם, כד), "ומצאוך שם שלשה אנשים עלים אל הא-להים בית-אל" (שם י, ג), "והנה אנכי ירד אליך להעלות עלות..." (שם שם, ח), "כי היום בא לעיר כי זבח היום" (שם ט, יב), "כהיום תמצאון אתו" (שם שם, יג), "ואכלתם עמי היום, ושלחתיך בבקר" (שם שם, יט), "היום שלשת הימים" (שם שם, כ), "ואכל עם-שמואל ביום ההוא" (שם שם, כו), "וישכימו ויהי כעלות השחר" (שם שם, כו), "ואתה עמד כיום" (שם שם, כז), "בלכתך היום מעמדי" (שם י, ב), "ויבאו כל-האתות האלה ביום ההוא" (שם שם, ט).

ובייחוד קיום האות על חבל הנביאים היורדים מן הבמה כאשר לפניהם
"נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים. וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם, ונהפכת לאיש אחר. והיה כי תבאנה (=קרי) האתות האלה לך, עשה לך אשר תמצא ידך כי הא-להים עמך... ויהפך-לו א-להים לב אחר, ויבאו כל-האתות האלה ביום ההוא... ותצלח עליו רוח א-להים..." (שם י, ה-י).

- וזרח השמש!

ואלו הסיפור השני מסמל את שקיעת מלכותו, ואכן משמשים בסיפור זה סמלי לילה ושאול בערבוביה:
"וילך גם-הוא הרמתה ויבא עד-בור הגדול אשר בשכו (בור הגדול סמל לקבר!)... ויפשט גם-הוא בגדיו... ויפל ערם" (שמואל א' יט, כב-כד),

והשוה:
"ערם יצאתי (= קרי) מבטן אמי וערם אשוב שמה..." (איוב א, כא).

וכן בהמשך הכתוב (שמואל א' יט, כד):
"כל-היום ההוא וכל-הלילה",
"בטרם אלך ולא אשוב, אל-ארץ חשך וצלמות. ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים..." (איוב י, כא-כב)

- ובא השמש!

(ט) לסיבת חומרת העונש
נראה שעל רקע העובדה, ששאול נביא היה, נוכל להבין בבהירות יתר את חומרת עונשו, עקב התרשלותו השנייה במילוי מצוות החרם שהוטלה עליו במפורש בתוקף היותו המלך-המשיח, שמחובתו ללחום מלחמת ה' - "כי-יד על-כס י-ה מלחמה לה' בעמלק, מדר דר" (שמות יז, טז).

בפרשת עמלק נזכר הפועל "שמע" לא-פחות מאשר ח' פעמים (י, ד, יד, יט, כ, כב - פעמיים, כד), ונראה שפועל זה משמש כמלה-מנחה בהבנת הפרשה כולה. לפי זה חטאו של שאול הוא מצד אחד בסירובו לשמוע בקול ה' המפורש, ומצד שני בשמיעה "בקול העם" מטעמים שבפחד ("כי יראתי את-העם ואשמע בקולם"). דומה שמצוה זו של מחיית עמלק שייכת אל אותו הסוג של המצוות המכונות "החוקים", מצוות שעליהן גם "השטן", כלומר יצר-הרע, וגם אומות העולם מונין את ישראל לאמר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? (ראה רש"י לבמדבר יט, א), מצוות שטעמיהן אינם נתפסים על-ידי השכל, והן עומדות לעתים בסתירה להכרתו ולנטייתו המוסרית והדתית של האדם, והמקיימן מעיד אפוא על אמונתו בה', בחינת "גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י שם).

(י) פרשת עמלק - ניסיון
זאת ועוד. דומה שיותר ממה שהיה בציווי זה של הנביא משום קיום המצוה המפורשת בתורה (דברים כה, יז-יט), היה בו משום ניסיון למשיח ה' הראשון, אם ראויים הם הוא ושושלתו ל"למען יאריך ימים על-ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל", דבר המותנה ב"לבלתי סור מן-המצוה ימין ושמאול" ובציווי "ליראה את-ה' א-להיו לשמר את-כל-דברי התורה הזאת ואת-החקים האלה לעשתם" (שם יז, יט-כ).

מבחינה זו דומה ניסיונו של שאול משיח ה' הראשון לניסיונו הגדול של אבינו הראשון - אברהם, לניסיון העקידה, שהיה בו כפי פירושו המעמיק של מלבי"ם, לא רק קרבן וניסיון גדול של אברהם כאב על מזבח אהבתו הגדולה לה' אלא גם משום ניסיון גדול של אברהם המאמין שנצטווה לעשות מעשה בניגוד להכרתו האמונתית-דתית והמוסרית.

אברהם עמד בניסיון וזכה לברכת "עקב אשר שמעת בקלי" (בראשית כב, יח), ואלו שאול לא עמד בניסיון והעדיף את קול הזולת או את קולו שלו, "כי יראתי את-העם ואשמע בקולם" (שמואל א' טו, כד).

אמנם מצאנו גם אצל נביאים אחרים, ובייחוד אצל משה אדון הנביאים ואצל ירמיהו, את מוטיב הסירוב. היה שנביאים נצטוו לעשות דברים, שנראו בעיניהם כלא-נעימים, ולעתים אף דיברו מה שדיברו ועשו מה שעשו לא רק בניגוד לרצונם, כי אם גם נגד מצפונם - "כי על-כל-אשר אשלחך תלך ואת כל-אשר אצווך תדבר" (ירמיה א, ז), ובסופו של דבר הם צייתו. השוה יונה ג, ג, ואלו שאול המשיח-הנביא לא ציית.

אי-ציות זה גרם לא רק לקריעת מלכותו ממנו, כי אם גם לסילוק נבואתו, שבנועמה ובצער העדרה יכול להרגיש רק מי שזכה לה פעם, ולוא לרגע קל בלבד. אפשר וצריך להבין את מעשיו ההפכפכים של שאול על רקע צערו התהומי על סילוק כוח-הנבואה ממנו, אותם המעשים שבהם ההגיון וההזיה משמשים בערבוביה, וודאי ש"הכוח המדמה" - ההזיה, אחד מכוחות-הנפש הדרושים לנביא, נותר לו גם אחר סילוק הנבואה ממנו.


סוף דבר. אלו זכה שאול, היה נמנה עם הנביאים שנבואתם נמסרה לדורות, אבל הואיל ולא זכה, נהפכה נבואתו למשל: "הגם שאול בנביאים!"