בזכות אבות
עיונים בשירת אורי צבי גרינברג ובזיקתה לחסידות

הרב גרשון קיציס

ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד)


תוכן המאמר:
    הבריאה המשוחחת
    אזרח בשני עולמות
    החיפוש אחר הא-ל המסתתר
    נוף ילדות
"כבואי ללמד המוני... הנכם פה יורשים" תודעת השליחות וההמשכיות
"יש לנו רב משלנו" - המורשת היהודית
"נתעטף כבטלית ברוחם" - שימור המורשת
"רחובות הנהר": במרחב המורשת
אחרית דבר
הערות ל"עיונים בשירת אצ"ג"

תקציר:
עיון בשירתו של המשורר אורי צבי גרינברג מגלה כי משנות בחרותו ועד זקנתו, נתון המשורר בקשר לעברו ולשורשיו החסידיים.

מילות מפתח:
אורי צבי גרינברג, ספרות.


דברים שאמרום חז"ל: "כללו של דבר - הכל הולך אחר החיתום" (ברכות י"ב, א) נדרשו בפנים רבות במשנתם של הוגי תשובה בישראל. תורפם של דברים - מהלך חייו של אדם דמיונו כקו נע לבלי הרף, מישיר ומתפתל, לובש צורה ומאבדה. אשר לכן, נקודת גמרו היא אשר תקבע צורת המהלך כולו, היא שתטבע חותם מבנהו. לכשתימצי לומר, משוקע רעיון זה במאמרו של ר' שמעון בר יוחאי (קידושין, מ', ב'): "אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' (יחזקאל ל"ג, י"ב), ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו' (שם, שם), ואליו נוטים דברי ר' אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב, י').


קו הדרך השלם ביותר הוא דמוי המעגל אשר בו נקודת אחרית שבה וחופפת אל נקודת בראשית. אשר על כן, בלשון מקרא, בספרי החכמה תהלים ומשלי ובדברי נבואת ישעיהו, תקרא הדרך "מעגל", ודרך קבע בהקשר של דרך חיים שלימה ומסכמת אם לטוב (דוגמת: "והדרכתיך במעגלי ישר", משלי ד', י"א) ואם למוטב (דוגמת: "ואל רפאים מעגלתיה." שם, ב', ר"ח). כנגדו קו הדרך הברור ביותר הוא הקו הישר, אשר בו נקודת אחרית אינה סוטה מכיוון ואופק שלמן נקודת בראשית הותוו לו, הוא הנקרא בלשון מקרא "ישר", וכתואר לוואי "ישרי לב" וכן "דרך ישרה". כשתימצי לומר, הרי הראשון דוגמת "בעל תשובה" 1, והרי השני דוגמת "צדיק גמור". אמנם כן, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גדולים אינם עומדים" (ברכות ל"ד, ב'), באשר אלו הן שתי דרכים שונות - "מעגלים ויושר 2" אך משותף לשתיהן היא העמידה בימי זקנה ושיבה נוכח ימי ילדות ונעורים, ואלו שרים ואלו שרים:
"יש מהן אומרים: אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה".

(דוק ותמצא: 'כפר' מובנו קינוח ומחיה, אף כאן הזקנה שבה ומכסה, שבה וחופפת אל הילדות, ובזאת מקנחתה, היא כפרתה, היא סליחתה). וסיומה של הברייתא: "אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא, ישוב וימחול לו" (סוכה, נ"ג, א') לאמר, אין חיץ בשמחת אלו ואלו, שמחתם שלימה אלה עם אלה 3.

ואף כאשר בוחנים אנו דברים אחרונים של המשורר אורי צבי גרינברג (להלן: אצ"ג) שבכתב, בשיר ובפרוזה, ושבעל פה - מקץ דרך ארוכה ונפתלת - נוכחים אנו כי מעגל חיים שלם נסגר "נעוץ סופו בתחילתו". הישיש שבע הימים שב ונושק את עצמו-הוא, רך הימים, צעיר השנים. ויצויין, לא במעבר חד עסקינן כי אם בתהליך מדורג ומתמשך משנות עמידה, וקודם להן משנות בחרות, והוא הולך וחזק, הולך ומוסיף חזרה אל הראשית עד קיצו. הבן והנכד לאדמו"רים וצדיקים, נצר לאילנות גדולים ביערה של החסידות שב אל אבותיו (במובן של היום) עד שובו אל אבותיו (במובנו המקראי). הנטייה לשמר ולאמץ אל לב ההוויה היהודית-חסידית ממנה יצא במלוא היקפה: גפה אחת נוגעת עד הבעש"ט, ראשון לחסידות, וגפה אחרת עד אביו, האדמו"ר מגלוגה ועד יהודי השיראין וקפוטות המשי של נעוריו, נטייה זו הולכת וחזקה בחלוף שנות יצירתו ואת רישומה ניתן לחשוף בבירור יותר ויותר בכתבי המשורר. אפילו דבריו האחרונים מכוח-כוחו של הבעש"ט הגיעוהו. וכך יאמר המשורר בדברים שיש בהם סיכום-פרידה מן החיים:
"בין כך ובין כך: מלידתו עד למותו אין הוא עולה ברכבי אש השמיימה. הליכים, הלכים, גורל שקבעו האב בשמים לכל בר אנוש: כפי שקבוע גזר הגורל בדין. אין גורל עור", זה טעם הבורא עולם... כי הגוף אינו עולה בסופו ברכבי אש השמיימה גזר הוא" 4.

בצד אמונה ברורה - מוחשית בבורא שלם, בהשגחתו ובשכר ועונש (אמונה שמעולם לא נטה הימנה אפילו כמלוא הנימה כאשר מקרא בכל יצירתו לתקופותיה יעיד, ועוד ידובר בה להלן), אתה שומע נכזבות-רוחו על תקוות רכב-אש העולה השמיימה שלא נתקיימו. ואף הבעש"ט לבו היה מיצר על כך, כאשר מעיד תלמידו ר' יוסף מקאמינקא:

"סיפר הר"י מקאמינקא שהבעש"ט היה מצפה לעלות בסערה כמו אליהו זכור לטוב, ואחר כך כשמתה אשתו והיה מצטער בצער גדול, סברו בני ביתו שמצטער מאד על פטירת אשתו ושאלו אותו על כך, כי ידעו שאין זו מידתו. והשיב להם שהוא מצטער לעלות בסערה השמיימה, ועכשיו שהוא פלג גוף, זה לא יתכן, ועל כך הוא מצטער מאד" 5.

מה שקראו המשורר "הליכים, הלכים, גורל" ידע הבעש"ט לבודדו ולהצביע על אלו מן ה"הלכים המעכבים עליה בסערה השמיימה.

למן האמת, חבריו עוד מתקופת ביכורי יצירתו, עת פסע צעדים ראשונים בשדה הספרות - ראוהו כ"בנו של רבי", וכך תארוהו:
"...גרינברג: אברך אדום-שער, משולהב, פורץ בהתלהבות משתנקת מדברי עצמו; פאות, עיניים כחולות-ירוקות גדולות לטושות תכופות לעבר מרחקים בלתי מוגדרים, מעיל ארוך-שחור ודק ונעול מגפיים; הוא בנו של "רבי" ובלבוש הזה הייתי פוגשו במשך זמן-מה..." 6.

ולימים יחזרו ויזכירו בשיר שנכתב לכבודו, כמענה להאשמות שהוטחו באצ"ג בדבר ניתוקו מן המסורת היהודית ונטייה לפאשיזם, יחוסו המשפחתי המשתלשל מאבות החסידות ובצידו זיקתו העמוקה לעבר היהודי:
"ובשביל אורי צבי גרינברג אבקשך, אלקים,
בעורקו הן לא זורם דם משלו
דם מעורב בדמעות של שחוטי הפוגרומים
זורם בתוך עורקיו המתוחים כמיתרים" 7.

ידידיו הכירו היטב צור מחצבתו ומשעלה לארץ ישראל בראשית תרפ"ד היו הם מעבירים אליו פריסות שלום מבית הוריו 8.

והוא עצמו, ידע עמוקות עד כמה נאמנים קשרי זיקה שבשירתו אל שורשיו. כך לימים (בשנת תרפ"ה) משיב הוא בחריפות כנגד מי שהאשימו בסתגלנות ל"אידיליה הארצישראלית" (והוא סופר ובעל תשובה גדול, ר' בנימין) באומרו:
"בדמי נובע דם סבא: השרף מסטרליסק, מכאן גם הרוגז וההתלהבות 9.

אך יותר מאשר תודעה זו מופנית כלפי חוץ הרי היא נר לרגליו-הוא, מזון כור יצירתו, ולזאת, את כלל מעשה יצירתו רואה המשורר כצו-שליחות שנמסר לו, שהוטל עליו, מכוח זיקה זו. רמזי דברים וקצות אמירות, מהן קצרות, מהן ארוכות, רובן מובלעות ומיעוטן מפורשות, אתה מוצא בכל בתרי-יצירתו, ברם, בשיר אחד שלם וברור, חד עד למאוד בבהירות השכלתנית השלטת בו, מנתח המשורר וקובע במדויק תחומי השפעתם של אבות החסידות ושל החסידות עליו ובו, ומן השיר הזה נזרע אור לכל חדרי היכל שירתו. שם השיר "בזכות שלשת אבות":
"צקון תפלה מלכותית של רבי ישראל מריז'ין:
גוף - ספר-תורה וגליליו בנעלי-לכה, לעיני הבריות מסביב...
אך נעלי-לכה בלי סוליות מתחת, בשלג - -
ותפלת יהודי-ארי; רבי אורי מסטרליסק
שכלפיד-האש הוא שאינו שורף מלבושיו,
ומסיט הדום האדמה בשתי כפות רגליו - -
ורבי מאיר'ל מפרומישלן, זה זהור העיניים,
שבהיותו עוד נער התהלך ביומא-דשוקא
והכיר בבהמות החיות: מי מהן כשרה ולמי תהא סירכא;
ואשר לא נתן שתלון בביתו בלילה פרוטת-נחשת יחידה;
שבל תהא בינו ובין אלהי העניים נקודת-מתכת...
שלשה הם בי השליטים בזמן ובמקום:
זה בעל הדממה השקופה בנעלי-לכה
מצוה תפארתו עלי ו"עטרת" טליתו על כתפי וממתיק.
- בנעלי-לכה... וברגש השלג מתחת - -
וזה הארי מעלה גהם באמצע הימים,
מצית את גופי ומלים ממנו הוא חוצב: רק גחלי רתמים
ובמצע מאש הוא מציע מיטתי בלילות.
ועני-העניים זה מציץ ללב ולארנק
ומצוה עלי העניות בעיניים מזהירות:
- פרוטת נחשת בל תלון בביתי עד בקר - - 10.

לכשנאבה, הרי בשיר זה גופא תחם המשורר תחומי השפעה לכל אחד ואחד מאבותיו הרוחניים: יסוד המלכות ותפארתה שעיקרו האיפוק העצמי, השליטה ב"אני", כוח השקט, הריהו משל הריז'ינאי, יסוד הלהט, אש וגחלי רתמים, הרי הוא משל הסטרליסקאי (והמשורר, צאצאו, על שמו הוא נקרא) ויסוד העוני המודע, ההזדהות ושותפות הגורל עם כל ישראל באשר הוא ועד העני והדך שבכולם, הרי הוא משל הפרימשלאני. ברם, אין אלה אלא קצות דרכיה של ההשפעה שמעצם סיגה-טבעה היא באה בשפע, שפע גוונים וצורות ושפע תכנים 11. אשר לכן, המעיינים בשירתו - עם שהם מודרכים במורה דרך שניתן בידם בדבר "השלשה... השליטים בזמן ובמקום". אמנם ימצאו חותמם וטביעת אישיותם של אלה השלשה בפרקי שירה רבים של המשורר, אך בהחלט לא כיחידי-השפעה, בצדם ימצאו רבי-השפעה נוספים מקרב אישי חסידות אחרים, ייחודיים ונבדלים בדרכם ובסגנון עבודת ה'. איש איש באשר הוא, רישומם עז וניכר. פותח בר' ישראל בעל שם טוב וחותם באביו: האדמו"ר מגלוגה - לבוב, ובכללם: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ר' נחמן מברסלב, ר' יצחק מוורקי, ר' מנחם מנדל מקוצק ועוד ועוד. אלה וכאלה אשר את שמותיהם המפורשים אמנם אין הקורא רואה בעין, אך אין זה כלל דרכו של המשורר להזכיר שמות ואישים בכלל שירתו הענפה והעשירה. הנה כי כן בכלל השלשה "השליטים בזמן ובמקום" נפקד שמו של ר' לוי יצחק מברדיטשב והרי כל קורא שירת המשורר יודע עד מה רב רושמו של זה על המשורר, כאשר הדברים מפורשים בפי המשורר:
"לרבי לוי יצחק הפייטן, הדדאיסטן בטלית ותפילין, אבואה לזרוח בלילה כסהר לזמר מציאות הבורא בעולם ולטעון: ריבונו של עולם, מה תדרוש מעמך ישראל, מה תכבד על שכמו" 12.

לאמר, המשורר מבקש לשמש כסהר (שאורו ניזון מאת השמש - הוא ר' לוי יצחק) המאיר בלילה, בזמן שהשמש אינה נראית, אך הוא מאיר מכוחה ומשיב לה את אורה שלה, ואף דבריו של המשורר המובאים בשיר הרי הם העתק דמות וצלם משירתו-תפילתו המפורסמת של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שהיה אומרה קודם אמירת "קדיש" בימים נוראים 13, ומקצת דוגמאות אשר להשפעתה של החסידות במובנה הרחב על שירת המשורר נדגים בקטעים הבאים.

מן המפורסמות הן תדמיות-תויות "נביא הזעם", "משורר הקטרוג" וכינויים נוספים מעין אלה אשר הכתירו בהם את שירת אצ"ג 14. הביטויים עזי ההבעה בשירתו, רווי רגשות עזים, רושפים, בוערים, גרמו לתחושת אי-נוחות בקרב רבים (דבר שתרם לא במעט להדחקת שירתו לקרן זווית של הספרות המטופחת ונסעדת על ידי הרשויות הפטרוניות), אך, בחלוף השנים וכאשר רבות משירותיו-נבואותיו התגשמו והיו למכוה חיה בבשרו של העם היהודי, החל להיפתח אט-אט פתח להבנה אחרת בשירתו, לקריאה חדשה, או-אז נבטה וצצה ההכרה כי הזעקה אינה אלא ביטוי לכאב הפגיעה באנוש, ביהודי, והיורד אל בין שיתי מלים ימצא נטפי אהבה רבים, צער נכאב ומבויש, טל-דמעה 15. אמור מעתה, את הדברים יש לקרוא בכפליים: קריאה ראשונה של מעלה וקריאה שניה של מטה, קריאה של פשט כתוב וקריאה של רמז נרמז, ראשון, פניו - פני זעם נעווה, ושני - פניו, פני ייסורי אהבה. סיפור נאה שסיפר ש"י עגנון, ידידו של המשורר, בטכס הענקת פרס ספרותי למשורר ילמדנו מאין שאב המשורר זה הכוח להכפיף אהבה ולכסותה במלות זעם אך למבקש האהבה תפתחנה המלים ותראנה לו פני אהבה, והוא סיפור בר' מאיר מפרימשלאן, זקנו של המשורר:
"נער אחד מת עליו אביו. נשתייר הנער ואמו בלא פרנסה. לקח את סידורו ונטל את רגליו והלך אצל ר' מאיר לפרימישלן לקבל ברכה מפיו. אותה שעה משוטט היה ר' מאיר בעולמות העליונים ולא היה שום דבר שכדאי לו לפנות לבו לצורכי העולם הזה. דחה את היתום מלפניו ולא נתן לבו לבקשתו. לא הניח היתום ממנו וחזר וסיפר לו, שאביו מת ואמו אלמנה ואין להם במה להתפרנס ואינו יודע מה יעשה, אמר לו הצדיק, אם אין לך מה תעשה, לך חזר על הפתחים. געה הנער בבכיה גדולה. נכמרו רחמי הצדיק עליו והפך את הקללה לברכה וכך אמר לו, יהי רצון, שאם נגזר עליך לחזר על הבתים כל הבתים כולם שלך יהיו. הנער היה לאיש, השיאה אותו אמו אישה. נשא אישה ובנה לו בית. לימים קנה לו עוד בית, לימים נזדמן לו לקנות במיקח השוה עוד בית אחד. הלך וקנה.

ראו בתים שבעיר שבעל בית הגון הוא ואמרו, אשרי הבית שיש לו בעל בית שכזה. נתן דעתו עליהם ונתרצה לקנותם. לא יצאו ימים הרבה עד שהכניסם לרשותו.

בית מבקש תיקונו. היום תיקון זה ומחר תיקון אחר. אם בעל בית הוא מעיין הוא בביתו ומתקן מה שצריך תיקון. היה מחזר על הבתים שלו והיה מתקן כל שביקש את תיקונו" 16.

לאמר, הוסף על אמירה ראשונה שהיא כולה זעם ותוכחה שתים-שלש תיבות נוספות והרי היא ברכה. והוא ר' מאיר מפרימישלאן כך נוהג היה בשיחו-שיגו עם אנשים וכך בהגותו בתורה, לא רבים הם דברי תורה ששרדו הימנו, פזורים נידחי-רוחו זה בכה וזה בכה, אך גם במעט שנותר אתה מוצא והוא נוהג במנהג זה של נתינת פני זעם ופני אהבה במשפט אחד והרשות בידי הקורא לברור לו פן שירצה, הרי "מתורתו" היותר מפורסמת:
"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב... והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך ובאו עליך כל..." (דברים כ"ח). במדרש: הדא הוא דכתיב: רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' (תהילים, ל"ד, כ'). והוא תמוה. עיין בספר חסדי אבות שכתב ממו"ר הרב מאיר ז"ל פירושו של המדרש: כי הנה מבואר בזוהר הקדוש שבכל פסוק מתוכחות יש בו רמז ברכה, כמו שבפסוק, 'שורך טבוח ולא תאכל ממנו, חמורך גזול מלפניך ולא ישיב לך, צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע' למפרע הוא ברכות - "מושיע לך, ואין לאויביך נתונות צאנך", היינו הקב"ה מושיע לך ואין לאויביך נתונות צאנך. "ישיב לך ולא חמורך גזול מלפניך", וכן "תאכל ממנו ולא לעיניך שורך טבוח" וכדומה בכל פסוק יש רמז ברכה.

והנה בכל הפרשה יש תרע"ו תיבות כמנין "רעות" וגם יש בפרשה זו כ"ו פעמים חוויה שעולה גם כן כמניין "רעות". וזהו פירושו של המדרש: "רבתן רעות צדיק" - הלא רבות הקללות שבפרשה זו שניתנה על ידי משה רבינו עליו השלום שנקרא "צדיק" שנאמר: "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים, ל"ג, כ"א), ונמצא בהם תרע"ו תיבות כמניין רעות. אמנם "ומכולם יצילנו ה' " - פירוש שעל ידי כ"ו פעמים הוויה שבפרשה זו העולה כמניין "רעות" ימתקו כל הקללות ויהפוך ה' את הקללות לברכות" 17.

כלומר, בקריאה שונה, למפרע - מן סוף השורה לתחילתה אתה שומע תחת הקללה ברכה, ובספירה מחודשת של מנין התיבות אתה מונה תחת שש מאות שבעים ושש מלות קללה ואלה, שש מאות שבעים ושש צירופים שונים של שם ה' הנכבד מכדי הגותו בפה, וכשאתה מטה אוזן קשבת ועין חפצה יכולך לפגוש בשם ה' הנמצא עם האדם בעומק צרותיו, בתוך ייסורי קללתו ומשם מתעלה האדם ומתמתקים הדינים. הוי אומר, היכולת גם ב"ואציעה שאול-הנך" (תהילים, קלט', ח') ו"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (שם, כ"ג, ד') היא הגואלת את האדם ופודה אותו מתוכחה קשה.

ובדומה לר' מאיר מפרימשלאן, כך מנהגו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בבואו לפרש דברי תורה. מה לנו קשים כגידים מדברי תוכחתו של ישעיה הנביא:
"הוי גוי חטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור" (א', ד').

כל מלה שבמשפט זה עמוסה כאב - תוכחה מאין כמוהו, וצפופים ודחוסים מדקרות הלשון, ולא נחה דעתו עד שהציבם בראש ספרו, בפסוקיו הראשונים, והדברים מפיו של מי שחז"ל לימדו עליו ש"צידק את ישראל ולימד עליהם זכות" 18 וכי ספרו כולו נחמה" 19 וכי הקב"ה כביכול מעיד בו "אין לך אוהב את בני יותר מ"ישעיהו" 20. כיצד עולים הדברים בקנה אחד?
"וכך הוא היה אומר לפרש דברי הנביא: "הוי גוי חוטא" - ישראל קדושים הם וכשאחד חטא אז כל העם מרגיש ומתחטא ושב בתשובה. "עם כבד עון' - המה עם שכבד עליהם מאד לעשות עוון. "זרע מרעים" - המה זרעם של אברהם אוהבו של הקב"ה. "בנים משחיתים" - אם עושים איזה עוון מסגפים את עצמם ומשחיתים אח גופם. "עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל" - אם לפעמים יתרמו שעזבו את ה' ונאצו אותו, אזי - נזורו אחור - מיד נרתעים לאחוריהם ושבים בתשובה בכל לבם" 21.

הרי לפנינו הקריאה להקשבה אחרת, להבנה אחרת, הפוכה מן הראיה המסתפקת בפני הדברים בלבד, יכולנו להביא דוגמאות ממוסדי-חסידות רבים, שכן הרי זו אחת מאמיתות-ראיה של החסידות, ואתה מוצא כמותה מעלה-מעלה בקודש עד הבעש"ט. הוא שניסח הדברים מן הבחינה הרעיונית וכך מעיד בו תלמידו הגדול, רושם תורתו, ר' יעקב יוסף מפולנאה:
"שמעתי ממורי: "נשיו הטו את לבבו" (מלבים א', י"א, ד') שאין לך שום תיבה בתורה שאינו סובל שני משמעות שהיא בחינת דבר ונוקבא, כי בכל תיבה יש שני פירושים: א' - רחמים, בחינת זכר, ב' - בחינת דין, הנקרא נקבה. אם כן אין לך שום דבר נברא בעולם שלא יהיה כלול מהכל והבחירה נתונה לו להטות לאיזה בחינה שירצה, לכך - "נשיו הטו לבבו" 22.

והדברים אינם בגדר תפיסה מופשטת גרידה כי אם הדרכה מעשית, כמובן לחכמים ולצדיקי עליון כך מעיד נכדו של הבעש"ט, ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, בעל "דגל מחנה אפרים" 23:
"ידוע מאדוני אבי וזקני הבעש"ט זללה"ה והיה מרגלא בפומיה תמיד על הפסוק: "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי ט"ז, י"ד), ואמר פירוש הפסוק ושורש הדברים כי מפי הקב"ה יוצא אותיות להנהגת העולם וכשבא לעולמות האותיות מצטרפות לפי המקבלים הן לטב ולהיפך ח"ו. וכשיש צדיק שהוא חכם בעולם ויודע האותיות שיצא מפי הקב"ה אעפ"י שהם מצטרפים חלילה שלא בטובה, יוכל להפוך הצירופים על-ידי חכמתו ותפילתו, כמו מן 'מת' - 'תם', ומן 'נגע' - 'ענג' ".

ובסיפורת החסידית ישנם כמה וכמה סיפורים שעניינם ניסים ונפלאות שחוללו צדיקים, מהבעש"ט ואילך, בהשתמשם בהדרכה זו 24. במתח זה שבין מקור החזון, מוצא הגילויים המתרחשים על פני זה העולם נתון המשורר, וביטוי לו בשני קצותיו, מכאן:
"ראיתי פרגוד וידעתי: מעבר מזה עומד נביא
ועומד שם עוגב
ואני שמעתי בהחל הנביא להגיד חרוזים
ובניגון שם נוגנם העוגב
ואין כוח בפי לחקות את ניגון העוגב
ואין כוח לעט בידי לצרף החרוזים
שהגיד הנביא מאחורי הפרגוד..." 25.

לאמר, גם כשהגילוי הרחב, הנישא, מגיע עדין הוא מכיר במגבלותיו לצרפו לכלל מבנים לשונים קונקרטיים, ומאידך, קורא המשורר לקריאה מחודשת, רעננה שתגיע עד מעמד מתן תורה למרגלות הר סיני. עד ראשית שבראשית החזון-טרם-נכתב:
"כי בא זמן לפרק את כל התיבות צירופי אותיות בגוילין
ולהחזירו לאותיות אין צירוף, כלפני מתן תורת הדת בסיני" 26.

רבות דובר במוטיב המלכות השליט בשירת אצ"ג 27, והוא המשורר, הן קבע ברורות בשירו מה מקור זיקה זו, ועוד יש להרחיב בסוגיה זו ועם נקודת המוצא בדבר השפעת החסידות בכלל ובפרטה נוסח ריז'ין תתעשר הבנתנו בה לאין ערוך. רבות דובר במוטיב הכוסף 28 בשירת המשורר ורישומה של חסידות, שהייתה מצבור אדיר של כמיהה וכיסופים וגעגועים כמו מתבקש שיאמר בהקשר זה. רבות דובר במוטיב האם בשירת המשורר, כלום מעולמם של גויים למדה? ("ההיתה לכם אם" פונה באירוניה - כעס - לעג אל הגויים) 29, דמות האם בשירת אצ"ג היא כל-כולה נוסח החסידות 30 וביותר נוסח חסידות בית אבא, בכל שיריו ניצבת האם בצד אישה האדמו"ר, כשוות ערך: זה בתפילתו וזו בתפילתה. זה בברכתו וזו בברכתה 31. גם ייחוסם המשפחתי עולה במקביל עד צמרות אבות החסידות ועוד כהנה וכהנה מרכיבי יסוד בשירתו. אנו נציין להלן שלשה מוטיבים חשובים להבנת שירתו של המשורר, אליהם לא נתנה הדעת עד כה די הצורך והם שואבים מכוחה, נאצלים מרוחה של החסידות, נסקרם בקצרה.

הבריאה המשוחחת
מן הדברים שהורה הבעש"ט לתלמידיו, והוא אחד מעיקרי החסידות כי כל דבר המגיע אל האדם, אם בראיה, אם בשמיעה ובכל כלי קליטה שבו יש לו משמעות אישית עבורו, אין תופעות מקרית, הכל טעון מסר פרטי עבור השומע, דוגמאות להוראה זו פזורות הרבה בכתבי תלמידי הבעש"ט בשם רבם:
"...ולפעמים שומע מקול גוי בשוק מה שצריך לו לתיקון נפשו לשעתו, אפילו מהכאת פרסות רגלי סוסים, ומכל שכן רגלי אדם יבין אדם עתידות, וכן כשרואה דבר מכוער, או שומע, על הכל ישים דעתו ולבו לשוב בתשובה ולתקן את אשר עוות. כללו של דבר, אין לך עניין קטן וגדול בלתי השגחת המשגיח..." 32.

"שמעתי מהבעש"ט שביאר פירוש הכתוב: "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" (תהילים, ל"ז, כ"ג) ואמר על אותן האנשים הנוסעים לארץ מרחקים בסחורות וכדומה, המרחיקים נדוד, לא מחשבותיו יתברך שמו מחשבותיהם, כי הם חושבים בנפשם שכל עצמם עם דרך נסיעתם לארץ מרחקים הוא בעבור הרבות זהב וכסף חילוף סחורתם, ולזה המה מקצים רגליהם, ובאמת הוא יתברך שמו לא כן ידמה, כי הוא ידע לתקן ענינו יותר מהם, ולפעמים יש לו לאדם ככר לחם בארץ מרחקים הנוגע אל בחינתו והוא צריך לאכול אותו ככר דווקא באותו מקום ובשעה הזאת, ולכוונה זו "מצעדי גבר כוננו" להרחיק נדוד כמה מאות פרסאות בכדי להשלים את נפשו עם זה הכיכר..." 33.

הכל סביבות האדם משוחח עמו, אך עוד יותר לבו נפתח לשיחות הכרוכות במסע ובנדודים, פרסות הסוס, רגלי אדם, הנסיעה לארץ מרחקים אמורים עוד יותר לעורר האדם להקשבה. יש השומע לתקנת נפשו ויש השומע צער השכינה (ואף הזהות: תיקון וגאולת הנפש - תיקון וגאולת השכינה הוא מעיקרי-יסוד שהציב הבעש"ט, ואין כאן מקומו). נדגימו בסיפור בדמות קרובה לדורנו, ר' יעקב ישראל מצ'רקאס:
"היה נוהג לצאת בלילות, לאחר חצות, רק עם משמשו בלבד, למקומות המרוחקים שהיו שם קסרקטיני הצבא, ולהאזין אל הדי הקריאות הבאות ממרחקים, מפי אנשי הצבא העומדים במשמרות-לילה במרחק רב זה מזה. הזקיפים היו קוראים איש לחברו ברוסית:

- הי, הי סלו-שאי! הי, הי סלו-שאי! (לאמור: הקשב! הקשב!).
הוא היה עומד שעה ארוכה ומקשיב ומקשיב. פעם שאלו המשמש מה הוא שומע? השיב הרבי:

- בתוך קולות הגויים שומע אני גם קולו של איש-צבא יהודי, אחד מל"ו, העומד על משמרתו וקורא לתוך הלילה באותו ניגון ובאותו סיום שקוראים אחרים:
- אי, אי, שכינתא בגלותא!! אי, אי, שכינתא בגלותא! ! ..." 34.

צירוף אלה שני המוטיבים הסיפוריים: קול ממרחקים, קול נסיעה (של סוסים או של אדם) מתמצה בשורה הנפלאה הבאה משל והמשורר:
"אם לא שמענו בלילות בגללנו שורקות רכבות" 35.

אזרח בשני עולמות
אף זאת מאבות הוראה שהיה משנן הבעש"ט לתלמידיו, האדם חי בשני עולמות: מכאן, הידיעה כי:
"דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב, א') - פירוש דע שכל מה שלמעלה והכל הוא ממך" 36.

לאמור, עולמות עליונים ועליוני עליונים תלויים בהינף ידו של אדם, כובד אחריות רב מוטל, איפא, על שכמו. שגורים היו בפי הבעש"ט דברי חז"ל (המובאים בילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות): חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה 37. מאידך, גאווה היא מן העבירות המורות ביותר:
"כל גבהות חמור מאד... ופוגם מאד למעלה ודוחק רגלי השכינה בגבהותו כמו שאמר הכתוב: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה') 38.

גם העצה הפשטנית - ענוה, אינה מועילה כפשוטה:
"...וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאווה יותר שהוא מלך גדול וענו ביותר, עד שבא רבו אצלו ולמדו, לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו..." 39.

ושתיים הם חולשותיה של ענוה שכזו. ראשונה, נזכרת למעלה שמא אינה אלא אחיזת עיניים ומעשי ידי הגאווה היא, מאידך, ענות אמת עשויה להביא אדם ליד רפיון ידים:
"שמעתי ממורי שרוב ענוותנותו של האדם גורם שנעתק מעבודת השם יתברך, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על-ידי תפילתו ותורתו שפע על כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין על-ידי תורתו ותפילתו. שאילו היה מאמין בזה, כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות" 40.
על האדם ניטל, אפוא, לשאת בלבו ובתודתו תדיר גודל שליחותו מכאן, ואימת הגאווה מכאן. לבו נשא למרומים ועיניו מושפלות מטה 41. אשר לכך, אגרת הרמב"ן המפורסמת, זו שנשלחה, על פי המסורת, מארץ ישראל לבנו נחמן והייתה לאחד מצינורות ההשפעה החשובים בחסידות, הייתה נלמדת על פה, נהגית ונשנית, ובה נאמר בין השאר בהקשר למידת הגאווה:
"כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה".
כלום אין בשירת המשורר חזרה נמלצת ושירית לחלה הדברים:
"ואולם יש שאדם מהלך ואינו נושא ראש אל רקיעיו:
יודע שמים ומזלות מעל, יודע טיב צפרים מעופפות,
אלא שהולך שח ראשו אל הקרקע שהולך עליו..." 42.

המשך המאמר