שער ראשון - שער הייחוד

בביאור אופני חיוב יחוד האל יתברך בלב שלם



תוכן השער:

הקדמה
[באור פרשת שמע ישראל]
והפרק הזה כולל עשרה עניינים:
[עשרת מרכיבי הייחוד]

פרק א
[הייחוד: השוואת הלב והלשון]

פרק ב
אך על כמה פנים מתחלק ייחוד הבורא?

פרק ג
[חובה לחקור על הייחוד]

פרק ד
אך איך דרך המחקר על אמיתת הייחוד?

פרק ה
[שלוש הקדמות להוכחת קיום בורא לעולם]
[בירור הקדמה ראשונה]
ובירור ההקדמה השניה
ובירור ההקדמה השלישית

פרק ו
[כיצד נשתמש בשלוש ההקדמות?]
[העולם הזה נעשה במקרה]

פרק ז
אך הראיה שהבורא יתברך הוא אחד
וצריך שנבאר אמיתת אחדותו משבעה פנים:
ואילו היה לעולם יותר מבורא אחד
[הבורא אחד]
[ואם הבורא יותר מאחד?]
[אחדות הבריאה מעידה על בורא אחד]

פרק ח
אך ביאור אופני האחד האמיתי והאחד העובר
[האחד המקרי]
[האחד האמת]

פרק ט
[ראיה שהבורא אחד אמת]

פרק י
[מידות האלוהים]
[האל נמצא]
[האל קדמון]
[האל אחד]
[הנמצא תדיר, הוא אחד-אמת וקדמון]
[מידות האלוהים]
[תארי האלוהות לפי יכולת השומע]
[הגשמה]
[שמות האלוהים]
[מקורות הדעת ודעת האלוהים]
[ידיעת ה' מסימני מעשיו בעולם]
[תכלית ידיעת ה' - להודות בשכלותנו בהבנת עצם כבודו]
[השכל - הוא הנותן כוח לחושים]
[יש לבקש מציאות ה' מצד סימני מעשיו]
אך מפסידות הייחוד בלב שלם הרבה

הקדמה

וזה פתח השער:
אמר המחבר: כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפינות דתנו ושורשיה, מצאנו ייחוד האלוהים בלב שלם - שורשה ויסודה, שהוא השער הראשון משערי התורה.

ובייחוד ייפרד המאמין מן הכופר, והוא ראש אמיתת הדת.

ומי שנטה ממנו, לא יתכן לו מעשה ולא תתקיים לו אמונה.
ומפני זה היה תחילת דברי האלוהים אלינו על הר סיני (שמות כ) אנכי ה' אלוהיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים וגו'.
והזהירנו אחר כן על יד נביאו באומרו (דברים ו) שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.

[באור פרשת שמע ישראל]
וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו ותראה היאך נעתקו בו דבריו מעניין לעניין וכלל עשרה עניינים כנגד עשרת הדברות.
והוא שציוונו להאמין בבורא יתברך, באומרו 'שמע ישראל ה". ולא התכוון בכאן באומרו
'שמע' - לשמע האוזן, אך התכוון לאמונת הלב.
כמו שאמר הכתוב (שמות כד) נעשה ונשמע.
(דברים ו) ושמעת ישראל ושמרת לעשות וגו'.
וכל מה שבא על הדרך הזה בלשון שמיעה, לא התכוון בו כי אם להאמין ולקבל.

ואחרי אשר חייבנו להאמין באמיתת מציאותו, חייבנו להאמין שהוא אלוהינו.
כמו שאמר 'אלוהינו'.

ואחר כן חייבנו להאמין כי הוא אחד אמת,
כמו שאמר 'ה' אחד'.

ואחר שחייבנו להאמין ולקבל שלושה העניינים האלה אשר זכרנו, נעתק מהם אל מה שאנו חייבים לחבר אליהם -
והוא אהבת האל בלב שלם בסתר ובגלוי בנפשנו ובמאודנו.
כמו שאמר (שם) 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'.
ואני עתיד לבאר העניין הזה בשער אהבת האל בעזר הצור.

ואחר כן נעתק מהם להזהיר על חובות הלבבות,
באומרו 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך',
רצונו לומר שתדביקם אל לבך ותאמין בם במצפונך.

ואחר כן נעתק מהם אל מצוות האברים שהם כוללים הידיעה והעשייה,
כמו שנאמר 'ושיננתם לבניך ודברת בם',
שאם לא יהיה לך בן אל תשים הבן עילת קריאתך אותם.

ואחר כן אמר: 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך', שאין נמנע מן הלב ומן הלשון מה שהם חייבים בו, כמו שאפשר לנמנע משאר האברים, כאשר הקדמנו מחיוב מצוות הלבבות תדיר בפתיחת הספר הזה.

וכל זה להזהיר על מה שהקדים במאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך", שתהיה רגילות לשונו בהם תמיד מביאה לידי זיכרון הלב, ולא יפנה לבבו מזכור האלוהים תמיד.
וזה דומה למה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים פז) שויתי ה' לנגדי תמיד.
ואמר הכתוב (דברים ל') כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

ואחר כן נעתק מחובות האברים אל מה שיש בו מעשה בלבד, ושמהו שלושה חלקים, באמרו:
'וקשרתם לאות על ידך
והיו לטוטפות בין עיניך
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך'
והם תפילה של יד ותפילה של ראש והמזוזה. וכולם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלב שלם ולכסוף לו.
וכמו שאמר הכתוב בחוקי זיכרון אהבת האוהבים (שיר השירים ח') שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגומר.
ואמר: (ישעיהו מט סז): הן על כפים חקותיך.
ואמר: (חגי ב כג): אקחך זרובבל... ושמתיך כחותם.
ואמר (שיר א) צרור המור דודי לי בין שדי ילין.
ושם אותם שלושה, כדי שיהיו חזקים וקיימים יותר.
כאשר אמר החכם (קהלת ו) והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

והפרק הזה כולל עשרה עניינים:
חמישה מהם רוחניים וחמישה מהם גשמיים.

והרוחניים
תחילתם, שהבורא נמצא
והשני, שהוא אלוהינו
והשלישי, שהוא אחד
והרביעי, שנאהבהו בכל לבנו
והחמישי, שנעבדהו בלב שלם.

והחמישה הגשמיים
תחילתם, ושיננתם
והשני, ודברת בם
והשלישי, וקשרתם לאות וגו'
והרביעי, והיו לטוטפות וגו'
והחמישי, וכתבתם על מזוזות וגו'.

ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות.
ועל כן ראיתי להקדים שער הייחוד על שאר שערי הספר הזה.

[עשרת מרכיבי הייחוד]
וצריך שאבאר עתה מעניין הייחוד בלב שלם עשרה עניינים
הראשון, מה גדר הייחוד בלב שלם
והשני, על כמה חלקים מתחלק עניין הייחוד
והשלישי, אם נתחייב לחקור עליו בדרך העיון אם לא
והרביעי, איך דרך מחקרו, ומה אנו צריכין לדעת תחלה קודם שנחקור על הייחוד
והחמישי, לברר ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם בורא בראו מאין
והשישי, היאך נביאם לקיים מציאות הבורא
והשביעי, להביא ראיות שהוא אחד
והשמיני, לבאר עניני ה"אחד העובר" ו"האחד אמת"
והתשיעי, שהאל יתברך "אחד אמת" ואין "אחד אמת" זולתו
והעשירי, במידות האלוהיות המושכלות והכתובות, והפנים אשר יתבאר מהם לקיימם לו ולהרחיקם ממנו.

פרק א

[הייחוד: השוואת הלב והלשון]
אמר המחבר: בגדר יחוד האלוהים בלב שלם, הוא שיהיו הלב והלשון שווים בייחוד הבורא יתברך, אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמיתת אחדותו מדרך העיון. מפני שייחוד האלוהים מתחלק במדברים כפי התחלקות הכרתם והבנתם.

מהם, מי שמיחד אותו בלשונו בלבד, והוא שישמע בני אדם אומרים דבר, והוא נמשך אחריהם מבלי דעת עניין מה שהוא אומר.

ומהם, מי שמיחדהו בלבו ולשונו, ויבין עניין מה שהוא אומר מדרך הקבלה שקבל מאבותיו, ואיננו יודע בירור מה שקבל מהעניין ההוא.

ומהם, מי שמיחדהו אחר שיבין מדרך הראיות אמיתת העניין, אך יחשבנו במחשבתו כשאר האחדים הנמצאים, ויבא להגשים הבורא ולהמשילהו בצורה ובדמות, מפני שאיננו יודע אמיתת ייחודו ועניין מציאותו.

ומהם, מי שמיחדהו בלבו ולשונו אחר שיבין עניין האחד והאמת והאחד העובר, ויביא ראיות על ברור מציאותו ואמיתת ייחודו. וזהו החלק השלם בעניין הייחוד.

על כן אמרתי בגדר הייחוד השלם, שהוא השוואת הלב והלשון בייחוד הבורא, אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת אופני אמיתת אחדותו מדרך העיון
.


פרק ב

אמר המחבר:

אך על כמה פנים מתחלק ייחוד הבורא?
אומר: מפני שפשטה מלת 'ייחוד' בדברי אנשי הייחוד, הרגילו בה הרבה בלשונם ובמילותם תמיד, עד אשר שבה אצלם ממילות התימה על הטוב ועל הרע, והם משתמשים בה בחרדתם לצרה גדולה להגדילה ולהפליא ענינה, ואינם מעלים על מחשבתם להבין אמיתת עניין מה שיעבירו על לשונם, מפני הסכלות והעצלות.

והם חושבים, כי עניין הייחוד נגמר להם כאשר נגמרה מילתו, ולא ירגישו כי לבותם ריקים מאמיתתו, ומצפוניהם נעורים [=ריקים] מעניינו, מפני שמייחדים אותו בלשונם ובמיליהם, ויחשבוהו בלבבם יותר מהאחד, וידמוהו במצפונם בדמות שאר האחדים הנמצאים, ויספרו אותו במידות לא תאותנה לאחד האמת.
בעבור שאינם יודעים עניין האחד האמת ועניין האחד העובר, אלא הסגולה מאנשי הייחוד, שהעמיקו בחכמה, והבינו עניין הבורא והנברא וחוקי האחד האמת ומה שהוא מתבודד בו.
ואמת אמר הפילוסוף, באומרו:
לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחילת ההתחלות,
אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק,
במה שקנהו מן החכמה.
אבל זולתם, עובדים זולתו,
מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב.
ובעבור זה מתחלק הייחוד כפי התחלקות דעות בני אדם ויתרון הכרתם על ארבעה חלקים.

תחילתם, יחוד האל בלשון בלבד, והמעלה הזאת היא המעלה אשר יגיע אליה הקטן והפתי, אשר איננו יודע עניין האמונה, ואין אמיתתה קבועה בלבו.

והחלק השני, הוא יחוד האל בלב ובלשון ע"י הקבלה, מפני שהוא מאמין במי שקיבל מהם, ואיננו יודע אמיתת העניין מצד שכלו ותבונתו.
והוא כעיוור הנמשך אחרי פיקח, ואפשר שיקבל ממקבל כמותו.
והוא כחברת עיוורים, שם כל אחד מהם ידו על שכם חברו,
עד שהגיעו אל הפיקח אשר בראש החבורה, שמנהיגם.
שאם יפשע הפיקח הזה בהם, ויתעלם מהם, ולא יזהר בשמירתם,
או אם ייכשל אחד מהם או יקרהו מקרה -
יקרה לכל המקרה ההוא, ויתעו מני דרך,
ואפשר שיפלו בבור או בגומץ,
או שייכשלו בדבר שימנעם מלכת.
וכן המייחד מצד הקבלה, אין בוטחין בו שלא יבוא לידי שיתוף, שאם ישמע דברי המשיגים וטענותם, אפשר שתשתנה דעתו ויטעה, ולא יכיר.
ומפני זה אמרו רבותנו זיכרונם לברכה: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס.

והחלק השלישי, מחלקי הייחוד הוא יחוד הבורא בלב ובלשון, אחר שיוכל להביא עליו ראיות על אמיתת מציאותו בדרך העיון, מבלי דעת עניין האחד האמת והאחד העובר.
וזה דומה לפיקח שהוא הולך בדרך,
והוא רוצה ללכת אל ארץ רחוקה,
והדרך מתחלקת לדרכים רבים מסופקים,
ואינו יודע ומכיר הדרך הנכונה אל העיר אשר שם מגמתו אליה,
אע"פ שהוא יודע אותו הצד ואותה הפיאה.
והוא יגע למאוד, ואיננו מגיע אל חפצו, מפני שאינו יודע הדרך.
כמו שאמר הכתוב (קהלת י) עמל הכסילים תייגענו, אשר לא ידע ללכת אל עיר.

והחלק ה
רביעי, הוא יחוד האלוהים בלב ובלשון, אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמיתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות.
וזהו החלק השלם והחשוב שבהם, והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא.
באומרו (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוהים וגומר.

פרק ג

[חובה לחקור על הייחוד]
אך לדעת אם אנו חייבים לחקור על הייחוד בדרך העיון אם לא, אומר:
כי כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה והדומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו.
וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די.
והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה.
והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו,
סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות,
והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא,
לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא,
והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו.
וכבר חייבתנו התורה בזה.
כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.

והראיה שההשגה אל הלב הוא עיון השכל -

הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו'.
ואמר דוד המלך עליו השלום (דה"א כח) ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וגו'.
ואמר (תהילים ק) דעו כי ה' הוא האלוהים וגו'.
ואמר (שם צא) אשגבהו כי ידע שמי.
ואמר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל, המתהלל השכל וידוע אותי.
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הווי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס.
ואמרה תורה (דברים ד) ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו'.
ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמיתת תורתנו ואומן אמונתנו.
וכבר הבטיחנו יוצרנו לגלות מסך הסכלות מעל שכלם, ושייראה כבודו הבהיר לאות לנו על אמיתת תורתנו.
כאשר אמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך וגו'.
ואומר (שם ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' וגו'.
וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, שאנו חייבים לעיין במה שנוכל להשיג בירור בדעתנו
.

פרק ד

אך איך דרך המחקר על אמיתת הייחוד?
ומה שאנו צריכים לדעתו קודם שנחקור על הייחוד, אומר:
כי כל דבר שמבקשים לדעת אותו, כשמסתפקים במציאותו צריך לשאול עליו תחילה אם הוא נמצא אם לא. וכשתתברר אמיתת מציאותו, צריך לחקור עליו מהו, ואיך הוא, ולמה הוא.

אך הבורא יתעלה, אין אדם רשאי לשאול עליו, אלא באם הוא בלבד. וכשתתברר מציאותו בדרך העיון, נחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד.

וכאשר יתברר לנו שהוא אחד, נחקור על עניין האחד ועל כמה פנים יאמר אחד, ובזה יתקיים לנו הייחוד השלם.
כמו שאמר הכתוב (דברים ו) שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.

על כן אנחנו חייבים לחקור תחלה היש לעולם הזה בורא אם לא.
וכאשר יתברר לנו שיש לעולם בורא בראו וחידשו, נחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד.
וכשיתברר כי הוא אחד, נחקור על עניין האחד העובר והאחד אמת, ומה שצריך לספר בו על הבורא מעניינו.
ובו ישלם עניין הייחוד בלבנו ויגמר במחשבתנו בעזרת השם
.

פרק ה

[שלוש הקדמות להוכחת קיום בורא לעולם]
אך ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם הזה בורא בראו מאין, הן שלוש הקדמות.
אחת מהנה, כי הדבר אינו עושה את עצמו.
והשנית - כי ההתחלות יש תכלית למספרן. וכיון שיש תכלית למספרן יש להן ראשון שאין ראשון לפניו.
והשלישי - כי כל מחובר - מחודש.

וכאשר תתקיימנה אלה השלוש הקדמות, תהיה התולדה מהן למי שידע להשתמש בהן ולחברן כי יש לעולם בורא בראו מאין, כמו שיתבאר ממה שאנו עתידים לבארו בעזרת השם.
והראיה על בירור אלו השלוש הקדמות הוא מה שאספר.

[בירור הקדמה ראשונה]
והוא שנאמר, כי כל נמצא אחר שלא היה, איננו נמלט מאחד משני דברים:
אם שהמציא הוא את עצמו,
או שהמציא אותו זולתו.
וכל מה שנחשוב עליו שהוא עשה את עצמו, לא ימלט גם כן מאחד משני דברים:
אם שעשה את עצמו קודם הוויתו,
או אחר הוויתו.
ושניהם אי אפשר. כי אם נאמר שעשה את עצמו אחר הוויתו, לא עשה כלום, שלא היה צריך לעשות עצמו, מפני הקדמת הוויתו למעשהו, אם כן לא עשה כלום.
ואם נאמר שעשה את עצמו קודם הוויתו, בעת ההיא היה אפס, והאפס לא יהיה ממנו מעשה ולא הנחה, כי האפס לא יעשה דבר.
ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו בשום פנים.
והתבררה ההקדמה הראשונה אשר הקדמנו:
ובירור ההקדמה השניה
הוא על הדרך הזה, שכל מה שיש לו תכלה [=סוף] יש לו תחילה. כי כבר נתברר שכל מה שאין לו תחילה אין לו תכלה, מפני שאי אפשר להגיע בדבר שאין לו תחילה אל גבול שיעמוד האדם אצלו.

ומה שנמצא לו אחרית,
נדע כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו, ותחילה שאין לו תחילה. וכל אשר נעמוד על תכלית מההתחלות הנמצאות בעולם, נדע כי היה להם ראשון אין ראשון לפניו, ותחלה שאין לה תחלה. כי אין התחלות מבלי תכלית לתחילתם.

ועוד: מן הידוע, כי כל מה שיש לו חלק - יש לו כל, כי אין הכל כי אם כלל חלקיו.
ולא יתכן להיות חלק למה שאין לו תכלית, כי גדר החלק אינו כי אם שיעור נפרד משיעור, כי שיעור הקטן סופר את הגדול, כאשר זכר אוקלידס בתחילת המאמר החמישי מספר השיעור.

ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תכלית בפועל, ונפריש ממנו קצתו, יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קודם מבלי ספק. ואם יהיה השאר מאין תכלית, יהיה דבר שאין לו תכלית גדול מדבר שאין לו תכלית, והוא מה שאי אפשר.
ואם יהיה לשאר תכלית, אם נוסיף עליו החלק המופרש ממנו והוא יש לו תכלית, יהיה הכל דבר שיש לו תכלית. וכבר היה בתחילת דברינו מאין תכלית. ואם כן יהיה בתכלית ומאין תכלית, וזה הפך שאי אפשר להיות.

ולא יתכן להפריש ממה שאין לו תכלית חלק, כי כל מה שיש לו חלק יש לו תכלית מבלי ספק, וכשנחלק ממה שיצא אל גדר ההוויה בעולם מן האישים מימי נח עד ימי משה עליו השלום במחשבתנו, יהיה חלק מכל אישי העולם והוא מגיע עד תכלית. אם כן הכל הוא מגיע אל תכלית מספר.

וכיון שכל העולם הזה מגיע עד תכלית, צריך שיהיו תחילותיו מגיעות עד תכלית מספר. והדין נותן שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו, וצריך בעבור זה להגיע התחלות בראשיתם כאשר הקדמנו
.

ובירור ההקדמה השלישית
שנאמר, כי כל מחובר מורכב מבלי ספק מדברים יותר מאחד. והדברים ההם אשר חובר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית. וכן צריך שיהיה מחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית.
והקדמון הוא שאין לו עילה.
ומה שאין לו עילה, אין לו תחילה.
ומה שאין לו תחילה, אין לו תכלה.
ומה שיש לו תחילה, איננו קדמון.
וכל מה שאינו קדמון, הוא מחודש,
מפני שאין בין הקדמון והמחודש אמצעי שיהיה לא קדמון ולא מחודש.
אם כן כל מחובר איננו קדמון, ועל כל פנים הוא מחודש.
וכיון שנתבררה ההקדמה השלישית אשר זכרנו, נתקיימו השלוש הקדמות
.

פרק ו

[כיצד נשתמש בשלוש ההקדמות?]
אך על איזה פנים נשתמש בהקדמות אשר זכרנו בברור מציאות הבורא יתעלה הוא -

כאשר נסתכל בעולם הזה, נמצאהו מחובר ומורכב, אין חלק מחלקיו מבלי חיבור וסידור.
כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו ושכלנו כבית הבנוי, אשר זומן בו כל הצריך לו: השמים ממעל כתקרה, והארץ מתוחה כמצע, והכוכבים מסודרים כנרות, וכל הגופות צבורות בו כמכמנים, כל דבר למה שצריך לו.
והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו. ומיני הצמחים מזומנים לתועלת, ומיני החיות משתמשים להנאתו.
כמו שאמר דוד עליו השלום (תהילים ח) תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי, צפור שמים ודגי הים עובר אורחות ימים.

וסדר זריחת השמש ובואה להעמיד עתי היום והלילה, ועלייתה וירידתה להמציא הקור והחום והקיץ והחורף מענייני הזמנים ותועלותיהם. ושנותם תמיד על סדור אחד מבלי הפסק. כדכתיב (איוב ט) האומר לחרס ולא יזרח, ובעד כוכבים יחתום.
וכתיב (תהילים קד) תשת חשך ויהי לילה וגו'.

וסיבוב הגלגלים אשר תנועותם מתחלפות, והכוכבים והמזלות על הנהגה משוערת ומשקל מכוון, לא ייזח ולא ישתנה. והכוונה בכל דבר ממנו כוונת תועלת ותקנה למדברים.
כמו שאמר שלמה עליו השלום (קהלת ג) את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם וגו'.
ואמר: לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.

וכל זה חיבורו והרכבתו נראים בכולו ובמקצתו. וכשנעיין בצמחים ובבעלי חיים, נמצאם מחוברים מהיסודות הארבעה, והם האש והרוח והמים והעפר. והמה נחלקים ונפרדים, ואין בנו יכולת לחברם החיבור הטבעי, מפני שמקצתם משתנה אל קצתם, וקצתם כנגד קצתם, ואם נחבר דבר מהם הם ממהרים להשתנות ולהתחלף.

אך החיבור שחיברה אותו התולדה הוא חיבור מתוקן וקיים עד עת קץ.
וכבר חשבו קצת הפילוסופים,
כי הגלגלים והכוכבים והאישים העליונים
הם מתולדות האש.
ודומה לזה מה שכתב דוד עליו השלום (תהילים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. ובזה ראיה על המחשבה הזאת, ואיננה תולדה חמישית כאשר חשב אריסטו.

וכיון שהנמצאות הוות מן היסודות ומחוברות מהם,
וידענו כי לא נמזגו מאליהן ולא נתחברו בטבען, מפני המחלוקת שביניהם,
עלה בדעתנו ונתברר בנפשותינו כי מחברם זולתם,
וקושרם בלעדיהם,
ומרכיבם כנגד טבעם על כרחם - הוא בוראם ית',
אשר תיקן קישורם ותיכן חיבורם.


וכאשר נחקור על היסודות הארבעה, נמצאם מחוברים מחומר וצורה, והמה העצם והמקרה, והחומר שלהם הוא החומר הראשון, אשר הוא שורש היסודות הארבעה, והחומר ההיולי שלהם.
והצורה היא הצורה הראשונה הכללית, אשר היא שורש כל צורה עצמית וכל צורה מקרית, כחום וכקור, וכלחות וכיובש, והכובד והקלות, והתנועה והמנוחה והדומה להם., וההרכבה והחיבור נראים בכל העולם ובכל חלקיו בשורשיו ובענפיו, בפשוטו ובמורכבו, בעליונו ובתחתונו.
וצריך ממה שהקדמנו שיהיה כולו מחודש, כאשר התברר לנו כי כל מחובר - מחודש.

והדין חייב שנאמין כי העולם מחודש.

וכיון שכן הוא, ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו, צריך שיהיה לעולם עושה שהתחילו וחידשו. ומפני שהתברר כי ההתחלות אי אפשר שיהיו מאין תכלית לתחילתם. מן הדין שיהיה לעולם תחילה אין תחילה לפניו, וראשון שאין לו ראשון. והוא אשר יצרו וחידשו מאין דבר לא בדבר ולא על דבר.
כמו שאמר הכתוב בעניין הזה (ישעיה מד) אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מי אתי.
ואמר (איוב כו) נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה.

והוא הבורא יתעלה, אשר אותו דרשנו ולמצאו כווננו במחשבותינו ושכלנו. הוא הקדמון הראשון אשר אין ראשית לראשיתו, ואין תכלית לקדמותו.

כמו שאמר הכתוב (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון.
ואמר (שם מא) אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא.

[העולם הזה נעשה במקרה]
ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה, מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו, ומן התימה בעיני איך תעלה בדעת מדבר, בעודנו בבריאותו, כמחשבה הזאת.
ואילו בעל המאמר הזה שומע אדם, שיאמר במאמרו בגלגל אחד של מים, שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גינה, וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחיבורו והרכבתו, ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הרבה עליו, ולחשוב אותו בתכלית הסכלות, וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו.
וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב במחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים. והוא בחכמה תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הוויתה, והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה. ואיך יוכל לומר שיהיה מבלי כוונת מכווין ומחשבת חכם בעל יכולת?!
ומן הידוע אצלנו כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכווין, לא ימצא במאומה מהם סימן לחכמה וליכולת.
והלא תראה אם יישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק,
שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו
כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס.
ואלו הביא אדם לפנינו כתב מסודר,
ממה שאי אפשר להיות מבלי מיצוע קולמוס,
ואומר כי נשפך הדיו על הנייר, ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה,
היינו ממהרים להכזיבו על פניו, שאיננו נמלט מכוונת מכווין.
וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה, ותיקונו יותר רחוק ועמוק בעינינו עד אין תכלית, שיהיה מבלי כוונת מכווין וחכמת חכם ויכולת יכול.

וכל מה שהביאוני להעמיד מציאות הבורא יתעלה מצד מעשיו, די למי שיבין ויודה על האמת, ומספיק בתשובת אנשי הקדמות, שאומרים כי העולם קדמון ודחיית דבריהם.
ואתה דע לך
.

פרק ז

אך הראיה שהבורא יתברך הוא אחד
הוא מפני שנתברר לנו בדרך הראיות כי יש לעולם בורא. התחייבנו לחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד.

וצריך שנבאר אמיתת אחדותו משבעה פנים:
האחד מהם, מצד בחינתנו לעילות הנמצאות. כי כאשר נתבונן בהן נמצא מספרן פחות מעלוליהן. וכל אשר נחקור על עילות העילות ההן למעלה, נמצא מספרן פחות מהן. וכל אשר תעלינה יתמעט מספרן, עד שיגיע אל עילה אחת והיא עילת העילות.

וביאור זה, כי אישי הנמצאים אין תכלית למספרם.
וכאשר נתבונן במיניהם הכוללים אותם, יהיה מספרם פחות מן האישים אשר תחתיהם. כי כל מין מן המינים כולל אישים רבים.
והמינים יש תכלית למספרם.
וכאשר נערוך המינים אל סוגיהם הכוללים אותם, יהיה מספר הסוגים פחות ממספרם, כי תחת כל סוג מהסוגים מינים רבים.
וכל אשר יעלו, יהיה מספר הסוגים פחות, עד אשר יגיעו אל סוגי הסוגים.
וכבר אמר הפילוסוף, כי סוגי הסוגים הם עשרה, והם:
עצם, וכמה, ואיך, ומצטרף, ואנה, ומתי, ומצב, וקניין, ופועל, ונפעל.
וכאשר נחקור על עילות אישי מיני עשרת הסוגים האלה, נמצאם חמש:
התנועה,
והיסודות הארבעה, שהם: האש, והרוח, והמים, והעפר.
וכאשר נחקור על עילות היסודות הארבעה, נמצאם:
החומר והצורה
והם שניים.
וכאשר נחקור על עילתם יהיה מספרם פחות מהם, והוא -
רצון הבורא יתברך.
ואין מספר פחות משנים, אלא אחד. אם כן הבורא יתברך אחד על כל פנים.
וכן אמר דוד עליו השלום (ד"ה א כט) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש וגו'.
רוצה לומר כי הוא רם על כל רמים,
ועליון על כל העליונים,
וראש כל תחלה,
ועילת כל עילה ועלול.

והשני, מצד סימני החכמה הנראים בכל העולם הזה, עליונו ותחתונו, קפאיו וצמחיו ובעלי חיים אשר בו. וכאשר נסתכל בו יורנו כי כולו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד.
והוא, שאנו מוצאים אותו על מחלקותיו בשורשיו ויסודותיו, מתדמה בתולדותיו ושווה בחלקיו.
ואותות חכמת הבורא יתעלה נראות בקטני היצירות וגדוליהן, מעידות כי הם לבורא אחד חכם.


ואילו היה לעולם יותר מבורא אחד
הייתה צורת החכמה מתחלפת בחלקי העולם ומשתנת בכלליו ובחלקיו.
ועוד, כי אנחנו מוצאים אותו, כי הוא צריך בקיומו, ותיקונו קצתו אל קצתו.
ואין חלק ממנו נגמר אלא בחלק אחד, כצורך קשקשי השריון וחלקי המטה ואברי גוף האדם ושאר המחוברים קצתם אל קצתם בתקונם והשלמתם.

והלא תראה צורך הירח והכוכבים אל אור השמש,
וצורך הארץ אל השמים ואל המים,
וצורך בעלי חיים קצתם אל קצתם,
כי מקצת מיניהם אוכל מקצתם: כדורס מן העופות והדגים וחיות השדה.
וצורך האדם אל הכל, ותקנת הכל באדם.
וצורך הארצות והפלכים והחכמות והמלאכות קצתם אל קצתם.
והחכמה נראית בקטני היצירות וגדוליהם.
כי כוח החכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו, איננו יותר נפלא מכוח החכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה, יהיה כוח החכמה והיכולת נראה בה יותר, ותיקון הבורא יותר נפלא ונראה ממנה.
וזה יורה כי כולם מחשבות חושב אחד ובורא אחד, מפני שהם מתדמים ושווים ונכונים להשלמת סדר העולם, והעמדתו כולו בכול חלקיו.
ואילו היה לו יותר מבורא אחד, הייתה צורת החכמה מתחלפת בקצת חלקיו, ולא היה צריך קצתו אל קצתו.


ומפני שהוא חלוק בשורשיו ויסודותיו, שווה בתולדותיו ומחברותיו, תראה כי מחדשו ומחברו ומנהיגו וחושבו - אחד.
ואמר הפילוסוף:
אין במה שברא האלוהים יותר נפלא ממה שברא.
ורצה לומר, כי החכמה בקטן ובגדול מחלקי העולם מתדמה ושווה.
כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, בספרו מיני ענייני העולם ותכונות יישובו,
(תהילים קד) מה רבו מעשיך ה', כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנייניך.
ואמר (שם צב) מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך.

והשלישי, מפני החידוש הכולל את כל העולם.
כי הראיות לימדו על חידושו. והוצרך בעבור זה שהיה לו מחדש, מפני הימנע היות הדבר מאליו. וכשאנו מוצאים הוויה, ויתברר לנו כי היה אחר שלא היה, נדע בעדות השכל השלם, שזולתו בראו והמציא הוויתו ויצר אותו.

[הבורא אחד]
וכיון שהתקיים כי לעולם בורא שבראו וחידשו, אין ראוי להעלות על דעתנו שהוא יותר או פחות מאחד. שאי אפשר למציאות עולם מבלי בורא אחד.
ואילו היה אפשר שיעלה בדעתנו שיתקיים העולם בפחות מבורא אחד, היינו מעלים על דעתנו כן. אך מפני שלא יכולנו להשכיל דבר שיוכל לעשות את זולתו פחות מאחד, ידענו ידיעה שאי אפשר לדחותה, כי הוא אחד.
כי הדברים אשר יתבררו מצד הבאת הראיה עליהם, ותהיה מציאתם מציאה שאי אפשר לדחותה, אין אנו צריכין להעלות על דעתנו שהם יותר ממה שהצורך מביא אליו בהשלמת הדבר שהוא לראיה עליהם.
והדמיון, כי בעת שנראה כתב שווה בחיבורו, וצורות המכתב אשר נכתב בו צורה אחת,
יעלה בדעתנו מיד כי כותב אחד כתבו וחיברו. כי הכתב לא ייתכן בפחות מכותב אחד.
ואלו היה יכול להיכתב בפחות מכותב אחד, היינו חושבים כן.
ואע"פ שאפשר שיכתבנו יותר מאחד, אין ראוי להעלות על דעתנו כן, אלא בראייה שתעיד על בירור הדבר, מהתחלף צורת המכתב במקצתו והדומה לזה.
ואם היה הדבר כן, אין אנו צריכין לדעתו פנים בפנים, אם אי אפשר לעמוד עליו מן הצד הזה. ועמדו לנו הראיות עליו ממעשהו בסידור כתיבתו במקום ראותנו אותו.
וידענו ידיעה ברורה כי כותב אחד נמצא יודע מכתב ויכול לכתוב, כתבו, ולא השתתף בו עמו זולתו, מפני סדר חיבורו והשוואתו.
מפני שמעשה שני עושים מתחלף, ואיננו שווה ומסודר על ערך אחד ומשתנה בתקונו ותכונתו.
וכן נאמר בבורא יתעלה. כי מפני שהיו אותות החכמה בבריאותיו מתדמות ושוות, הוצרכנו להאמין כי בורא אחד בראם, שאי אפשר למציאות המחודשים מבלעדיו, ושאיננו דבר נראה בעצם ובמקרה.
ומפני שאיננו נראה, אי אפשר למוצאו ולדעתו אלא בדרכי הראיות והבחינות המורות עליו מצד בריאותיו. אז תעמוד לנו אמונתנו שהוא נמצא, ושהוא אחד קדמון, היה ויהיה, ראשון ואחרון, גיבור חכם חי. ועמדו לנו הראיות עליו במקום עמדנו עליו וראותנו אותו יתעלה, מפני שאיננו מהעניינים הנראים.

על כן הוצרכנו להעלות על דעתנו שבורא אחד בראם, כי אי אפשר בלעדיו במציאות המחודשים. אך יותר מאחד אפשר בלעדיו, ואין צורך אליו.
על כן מי שיטעון שהוא יותר מאחד, לא יתקיימו דבריו אלא בראיה זולת הראיה שהבאנו. ואי אפשר להעמידם, מפני שהראיות שהן מדרך השכל אינן מכחישות זו את זו, אך כל הראיות מעידות על אחדותו, ומרחיקות ממנו עניין הריבוי והשיתוף והדמיון.
כאשר אמר ה' יתברך (ישעיה מד) היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי.
ואמר (שם) אני ראשון ואני אחרון.
ואמר (שם מה) צדיק מושיע אין זולתי:

[ואם הבורא יותר מאחד?]
והרביעי, שנאמר למי שהוא חושב כי הבורא יותר מאחד, לא ימלט שיהיה עצם הכל עצם אחד, או שלא יהיה אחד.
ואם יאמר כי העצם אחד, אם כן העניין אחד, והבורא איננו יותר מאחד.
ואם יאמר כי לכל אחד מהם עצם איננו מעצם אחד, נצטרך על כל פנים שיהיה ביניהם הפרש מפני מחלקותם והשתנותם.
וכל נפרש - מוגבל;
וכל מוגבל - יש לו תכלית;
וכל אשר יש לו תכלית - מחובר;
וכל מחובר - מחודש;
וכל מחודש - יש לו מחדש.
ומי שחושב כי הבורא יותר מאחד, מצריך שיהיה מחודש. וכבר הקדמנו כי בורא העולם קדמון, והוא עילת העילות ותחילת התחילות, והוא על כל פנים אחד.
והוא כמו שאמר הכתוב: (נחמיה ט) אתה הוא ה' לבדך:

והחמישי, מצד עניין הריבוי והאחדות
והוא שאוקלידס גדר האחדות בספרו ואמר, כי
האחדות היא אשר בה יאמר לכל דבר - אחד.
רצונו לומר, כי האחדות קודמת לאחד בטבעה. כאשר נאמר כי החום קודם לכל דבר חם. ולולא האחדות לא היה נאמר על דבר מן הדברים "אחד".

והעניין אשר אנחנו צריכין להעלות על דעתנו מן האחדות, הוא יחידות גמורה ובדידות שאין עמה חיבור ולא דמיון בשום עניין, ולא ריבוי ולא מספר בשום פנים, ולא התחבר אל דבר ולא התפרד מדבר. ועניין הריבוי הוא כלל אחדים, ולא יתכן שיקדים הריבוי לאחדות אשר ממנה נתרבה.

ואם נמצא בשכלנו או בהרגשותינו שום ריבוי, נדע ידיעה ברורה כי האחדות קדמתו כקדימת האחד המניני לשאר המניין. ומי שיחשוב כי הבורא יותר מאחד, יש לו לומר על כל פנים כי האחד קודם לכולם, מפני הקדמת האחד למניין ואחדות לרב.

אם כן הבורא אחד על כל פנים, קדמון אין קדמון זולתו.

כמו שנאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה.

והשישי, מצד המקרים הדבקים אל כל מתרבה. והוא שהריבוי והכלל מקרה נכנס על העצם, והוא הכמות. והוא יתברך, הבורא והעצם והמקרה, לא תשיגנו מידה ממידותם בעצם כבודו. וכאשר התברר כי הבורא התעלה מכל דמיון וערך אל דבר מבריאותיו, מן השכל ומן הכתוב, והיה הריבוי הנכנס על עצם המתרבה מקרה, ולא יאות שתשיג עצם כבוד הבורא מידה ממידות הריבוי. ואם לא יסופר ברוב, הוא אחד על כל פנים, מפני שאין בין הרב והאחדות אמצעי.
אם כן אין הבורא יותר מאחד, והוא אחד על כל פנים.

כמו שאמרה חנה (שמואל אחד ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך וגו'.

והשביעי, כי הבורא אם הוא יותר מאחד, יהיה כל אחד מהם יכול לברוא העולם, או לא יכול אלא בעזר חברו.
- ואם כל אחד מהם יכול, הבורא האחר נוסף [=מיותר], מפני שהאחד יכול ואינו צריך לזולתו.
- ואם לא ישלם הדבר כי אם בהתחברם, אין לאחד מהם יכולת שלמה ולא כוח גמור, מפני שכל אחד מהם נלאה ומקצר, וכל אחד מהם חלש -
וכל חלש - יש לו תכלית לכוחו ולעצמו;
וכל אשר יש לו תכלית - יש לו גבול;
וכל אשר יש לו גבול - מחובר;
וכל מחובר - מחודש;
וכל מחודש - יש לו מחדש.
אם כן החלש אי אפשר שיהיה קדמון, מפני שהקדמון לא תקצר ידו מדבר, ולא יצטרך לעזר זולתו.
אם כן אין הבורא יותר מאחד.

[אחדות הבריאה מעידה על בורא אחד]
ואילו היה אפשר להיות יותר מאחד, היה אפשר שתהיה ביניהם מחלוקת בבריאת הברואים, ולא הייתה נגמרת מהם יצירת הברואים. ובמצאנו כל העולם הזה על סדר אחד ותנועה אחת, נמצאת בכל חלק מחלקיו, לא נשתנה עם הדורות, נדע שיוצרו ומנהיגו אחד, לא ישנה מעשהו ולא יחליף הנהגתו זולתו.
כמו שאמר (ישעיה מד) ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי וגו'.
ואמר דוד (תהילים קיט) לעולם ה' דברך ניצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד.

ומה שאנו רואים - הנהגת הבורא השלמה בברואים, כי ההנהגה לא תהיה שלמה מתמדת על עניין אחד, אלא בהתייחד אחד בעצה ובהנהגה, כמלך במדינה והנפש בגוף.
ואמר אריסטו בספרו בעניין הייחוד:
אין טוב ברבות הראשים, אך הראש האחד.
ואמר שלמה (משלי כח) בפשע ארץ רבים שריה וגו'.

ובמה שהבאנו בעניין הזה די למבין, ומספיק בתשובה על הנחת הריבוי. כי בהעמידנו האחדות לבורא העולם תידחה טענת כל מי שיאמר שהוא יותר מאחד.
ואתה דע לך
.