שער השלישי - שער הבושת


הבושה
אמרו חכמים: השכל הוא הבושה, והבושה הוא השכל
כי על אדם וחוה נאמר: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו: (בראשית ב, כה), ולא היו יודעים הצניעות ולהבחין בין טוב ובין רע. ולאחר שאכלו מעץ הדעת נאמר: "ותפקחנה עיני שניהם" (שם ג, ז). וכן כל בעלי חיים זולתי האדם אין להם בושה, הואיל ואין להם חוכמה. וכל חכם-לב יודע מעלת השכל והחוכמה, כי בה יגיע אל אמיתת הדברים, וגם בה יגיע אל יחוד בוראו ברוך הוא לעבודתו, ובה יכול להדמות למלאכים. וכיון שמעלת החוכמה גדולה כל-כך, צריכה שתהא חברתה הדומה לה, שהיא מידת הבושה, קרובה לה. וראייה - שלא ראית בישן חסר-דעת, ולא דעתן בלי בושה. ועל- כן ראוי לכל אדם להשתדל ולהתנהג במידה החשובה הזאת, להתחכם לה עד שתהא קבועה בנפשו, ויגביר אותה על כל טבעיו, ותהיה בעיניו חשובה משאר מידותיו, כי בה יגיע אל רב המעלות, וימנע מעבירות ומכל מידות מגונות.

מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל עבירות
כי אדם עובר כמה עבירות בסתר, מה שיתבייש לפני בני-אדם. וכן אמרו חכמים: בשעת פטירת בן-זכאי, אמרו לו תלמידיו: רבנו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון, שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר-ודם. אמרו לו: עד כאן ותו לא?! אמר: הלוואי! תדע, שהרי אדם עובר עבירה בסתר, ואומר: לא יראני האדם (ברכות כח, ב). וכל זה - מפני שירא שיבוא לידי בושה. וישוב מן העבירות מחמת שיתבייש מבני-אדם, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ, ב).

אבל המעלה העליונה ממידת הבושה הוא שיתבייש לפני הקדוש-ברוך-הוא, כעניין שנאמר: "אלוהי בשתי ונכלמתי להרים אלוהי פני אליך" (עזרא ט, ו). ואם תחשוב: איך אתבייש ממי שאיני רואהו בעיני? באמת אתה צריך לדעת, אף-על-פי שהקדוש-ברוך-הוא נעלם מעיני כל חי, הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות. וישיג המדרגות של הבושה בהתבודדו לחשוב בגדולת השם ברוך הוא, ובזכרו תמיד הקדוש-ברוך-הוא שרואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו.
משל:
אחד מן החכמים אמר: אם נזהרת כל ימיך שלא חטאת, אל תחזיק טובה לעצמך, כי תחילת עזיבת העבירות - מחמת שמתבייש מבני-אדם.

לכן צריך האדם להיזהר מאוד בזה להעלות על לבו בעוזבו העבירות, שלא יעזבם מפני הבושה של בני-אדם, כי היצר ממשיך לבו לעניין זה: אם תעשה כך, יכלימוך בני-אדם. לכן צריך האדם לעשות ראשון לכל ראשונים, שידע את יוצרו ויכיר כוחו, ויתן את לבו למי יעבד ומי הוא ירא, למצוות מי יעשה ומי הזהירו, כמו שאמר דוד לשלמה בנו: "דע את אלוהי אביך ועבדהו" (דברי-הימים-א כח, ט), ובזה העניין יגיע שיתבייש לפני הקדוש-ברוך-הוא בלבד.

דבר ידוע וברור, אשר כל העולם עושים עניינים רבים בסתר, וכן מדברים בדברים רבים בסתר וחושבים מחשבות רבות, ואין חוששין כלל רק שלא יודעו העניינים. ואם היו כל מעשיהם שעשו מנעוריהם וכל הדברים שדברו וכל המחשבות שחשבו גלויים וידועים לכל אדם, היו מתביישים בושה גדולה מאוד. כל-שכן וכל-שכן שצריך להתבייש לפני הקדוש-ברוך-הוא, המשקיף אל הלבבות ורואה המחשבות ויודע כל המעשים, הדברים והמחשבות, שעשה האדם כל ימיו, ואין לפניו שכחה, שצריך להתבייש לפניו ולהיכלם.

ארבע מדרגות בבושה:
האחד - המתבייש לעשות עבירות בגלוי ועושה עבירות בסתר, הרי זה גונב דעת עליון, שמתבייש לפני העולם ולא לפני השם ברוך הוא, ורעתו רבה מאוד.

השני - שמתבייש לפני העולם, וגם בסתר ימנע מן העבירות, כי ירא שמא יודע לבני-אדם, ויתבייש לפני השם ברוך הוא. על זה אמרו: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ, ב).

השלישי - אם יחשוב: איך אעשה בסתר הרעה הזאת, אשר אתבייש לפני העבד יותר מלפני האדון ואגנוב הדעת העליונה?! ומתוך כך ימנע מן העבירה, מעלה טובה היא זאת.

הרביעי - אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם ברוך הוא לבד, אין מעלה למעלה ממעלה הזאת.

אמרו חכמים: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו כל עונותיו (ברכות יב, ב). ועוד אמרו: בושת פנים לגן-עדן (אבות פ"ה מ"כ). ואמרו חכמים: הבושה והאמונה מחוברות זו למעלה מזו, כי הבישן מחזיק באמונה עם כל אדם, ומי שאינו נאמן אין לו בשת. אמר החכם: כשאינך מתבייש, תעשה כל רצונך.

ירגיל אדם עצמו שלא יעשה דבר שחברו מתבייש לומר לו, כגון אדם שיש לו סתר, ונכנס אצלו חברו, ומתבייש לומר לו לצאת. או אם יתאכסן בבית חברו, והוא מצטער, ומתבייש לומר לו לצאת. או שיקרא כתבים של חברו, וחברו מתבייש לומר לו שלא יקרא, וכל כיוצא בזה. ידקדק מאוד בדבר, שלא יכביד עצמו בשום דבר, ושלא ישאל שום דבר ממנו במתנה אם להשאיל כליו אם מעותיו במקום שיודע שאינו עושה ברצון ומתבייש להשיב פניו ריקם. ומי שיש לו מידת הבושה, קשה לו שחברו מתבייש ממנו. ועל זה אמר החכם: אל תאהב אדם, אלא מי שמראה עצמו שאינו יכול לעמוד בלתי עזרתך, ואף-על-פי שאתה צריך לעזרתו יותר ממה שצריך לעזרתך; ואם תחטא לו, הוא ימחל לך, ויראה עצמו כאלו הוא החוטא; וישאל ממך דברים שאינו צריך כדי שלא תתבייש לשאול ממנו. והרוצה להרגיל עצמו בבושה, ישב תמיד לפני מי שמתבייש ממנו. ואל יחלל הדר פניו לשאול מבני-אדם, כי כיון שתחלל הדר פניך אי אתה מוצא מי שמחדשהו לך.

יש מבייש את חברו ולא בשביל שהוא שונא לו, אלא בשביל לסלק בושתו. כגון שהוא עושה דבר בושת, והוא אומר: מה עשיתי? והלוא פלוני ופלוני עשו כמוני! ובזה הוא מקל בושתו ממנו.

ויש בזה רעות גדולות:

האחד - שהוא מבייש אחרים בשביל הנאתו.

והשני - שהוא מתקשה בזה לשוב, כי יחשוב: מה עשיתי? הלוא פלוני ופלוני עשו כך!

והשלישי - שהוא מחטיא את הרבים, כי מתוך כך יהיה אותו החטא קל בעיניו, כיון שהסיר הבושה מאותו חטא. ואם הוא אומר שקר על אחרים כדי להקל בושתו, אז עונשו גדול מאוד, שהוא נותן דפי בכשרים, ועוד הרבה רעות תלויות בזה.

יש מתבייש אם ימנע מן העבירות, כגון שנהגו אנשי עירו בעבירות ידועות, כגון להסתכל בנשים וכיוצא בזה משאר עבירות, ומביישים את הנמנע מזה, ומתלוצצים ממי שאינו הולך בדרכיהם. בזה צריך להתחזק לסבול הבושת, וצריך למנוע מן העבירות אף אם יבישוהו בעבור מניעתו. וכן יש מתבייש אם מקים מצוות שלא נהגו העולם לקיימם. והמקיים מצוות שלא נהגו העולם עם כל זה צריך לסבול ולקיים המצוות ההם, ואין להניח שום מצווה בעבור הבושה, כי צריך להתבייש לפני הבורא יתברך שצווה על המצוות. כי זה דבר ברור שעבד המלך לא יעזוב מצוות המלך גם אם יסבול בושת גדול מן העולם המשחקים עליו בעשותו מה שציווהו אדוניו. ומי שאינו סובל הבושה במקום המצווה, ומתבייש לעשות המצווה, ועוזב דרך הטוב בעבור הבושה - זו הבושה רעה מאוד. וכן אם יתבייש להודות על האמת - גם זה חולי רע מאוד. וכן אם יתבייש להוכיח בני-אדם ולצוות להם על הטוב. וכן אם ישב לפני רבו ומתבייש לשאול מה שאינו יודע, הן קטן הן גדול, זה מגונה מאוד. ועל זה אמר הכתוב: "אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה" (משלי ל, לב). ואמרו החכמים: לא הבישן למד (אבות פ"ב מ"ה). אלא הדרך הישר הוא, שלא יתבייש לשאול מה שאינו יודע, הן קטן הן גדול. הלוא תראה דוד מלך ישראל, שאמר: "ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש" (תהילים קיט, מו).

חסיד נקרא על שם הבושת, כי חסיד לשון לבן הוא, כי תרגומא של חסידא הוא חורתא (ויקרא יא, יט), וכן "ולא עתה פניו יחורו" (ישעיה כט, כב). תרגום של חרפה הוא חסודא. וכל זה למה? כי החסיד צריך לסבול בושת כדי לקיים את התורה, וצריך להעביר מעל פניו הבושת במקום מצווה, ואז נקרא חסיד, ובזה יגיע לנבואה, כדכתיב: "אז דברת בחזון לחסידיך" (תהילים פט, כ), ויגיע בבושתו לידי יראת-שמים, כדכתיב: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז) - איזהו יראה שהיא נכרת על הפנים? הוי אומר: זו הבושה (נדרים כ, א).

ויזהר מאוד שלא לבייש שום אדם
כי אמרו חכמים: המלבין את פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (בבא מציעא נט, א). אבק הרציחה היא הלבנת-פנים, כי אזל סומקא ואתי חורא (שם נח, ב), ודומה לרציחה. וכן אמרו חכמים עוד: צער ההלבנה מר ממות, על-כן יפיל אדם את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ולמדו מתמר, אף-על-פי שהוציאוה להישרף לא רצתה להלבין פני יהודה (ברכות מג,ב). ואפילו במקום תוכחה אמרה תורה: "ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). כיצד? תוכיח מתחילה בסתר ובנחת, אבל אם תוכיחהו מתחילה ברבים ותבישנו, אז תקבל עליו חטא (ערכין טז, ב), מכל-שכן המבייש חברו שלא במקום תוכחה. וחורבן ירושלים נתגלגל על-ידי בושת דבר-קמצא (גטין נח, ב). לכן צריך האדם ליזהר מאוד, שלא יעשה דבר אשר יגיע מזה לשום אדם בעולם בשת.

גם בדברי-תורה, אם ישא ויתן עם חברו, ושמע שחברו טעה, לא יאמר לו "טעית" או "אינך מבין" או כיוצא בה, שלא יתבייש, אך יעשה עצמו כאלו לא הבין שטעה. וכן לא יכנה שם לחברו, שלא יתבייש, אלא אם יחפוץ לדבר על מי שיש לו כנוי, גם שלא בפניו, יאמר "פלוני ממקום פלוני" או "בנו של פלוני", או יאמר סימנים עד שיהא ניכר זולת הכינוי. ולא יאמר אדם ברבים או ביחידי "פלוני רצה לתן לי בתו ואני לא רציתי אותה", כי בזה הוא נותן כבוד לעצמו ובושת לחברו. וכן ידקדק בכל עניין שלא יגיע בושת לחברם מתוך דבריו.

לעולם יהיה אדם מן הנעלבין ואינן עולבין ומן השומעין את חרפתם ואינם משיבים, ועליהם נאמר (שופטים ה, לא): "ואהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח, ב) - מידה כנגד מידה: יען אשר שמע חרפתו ונהפכו פניו לירקון, יבהיקם הקדוש-ברוך-הוא יותר מאור השמש, כעניין שנאמר "וכבוד ה' עליך זרח" (ישעיה ס, א).

ממידת הבושה יגיע לענווה
כי ייכנע לבני-אדם מחמת בושתו. ויגיע למידת הצניעות, כי הבישן יתבייש לעשות מעשיו בגלוי. אמרו חכמים: הבנים הכשרים הבושת נראה על פניהם, כי מי שהוא בישן הוא סימן שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב (יבמות עט, א). אמרו חכמים: הבושת נודעת בעת הכעס. ואמרו: טוב שנאת הבישן מאהבת הכסיל.

צריך אדם להתבייש מכל אדם ולשום על פניו מסווה הבושה, כמו שאתה ידעת בעניין שאול בהיחבאו, כמו שנאמר: "הנה הוא נחבא אל הכלים" (שמואל-א י, כב), והאל בחרו למלכותו, כמו שנאמר: "הראיתם אשר בחר בו ה'" (שם,כד). אמרו חכמים: המידה הזאת היא ממעללי הנפש היקרה, והיא לעומת השלמת הגוף. ומי שמתבייש, תגדל מעלתו, ויותר תבחין ותתבונן.