תוכן העניינים מבוא פרק ראשון: הדרגה        1. במישור הענייני        2. במישור הלשוני פרק שני: שלמות        1. תיאור טובתו של איוב בשלמות        2. תאור צרותיו של איוב בשלמות פרק שלישי: פתאומיות פרק רביעי: מהירות פרק חמישי: מִספרים        1. המִספר עשר וכפולותיו        2. המִספר שבע וכפולותיו        3. המִספר שתיים        4. המִספר ארבע        5. המִספר שלוש פרק שישי: נקודות מבט שונות        1. ראיית המסַפר וראיית איוב        2. נקודת מבטו של השטן        3. התיאור מן העולמות העליונים פרק שביעי: משלים פרק שמיני: שאלות        1. שאלות רטוריות        2. שאלה המביעה תוכחה וגערה        3. שאלות קריאה והתפעלות פרק תשיעי: העיצוב        1. עיצוב על ידי בחירת המילים        2. עיצוב על יד אופי וסדר המכות        3. עיצוב על ידי שיר ופיוט פרק עשירי: מטאפורה ודימויים        1. בחירת מילים בעלות עוצמה        2. הסתרה שהיא הדגשה        3. דימוי ההשוואה        4. דימוי היתרון פרק אחד עשר: האנשה פרק שנים עשר: חזרה מגוונת ומיטונימיה        1. חזרה מגוונת        2. מיטונימיה סיכום מקורות

אחת ממטרות הוראת המקרא היא, שהלומד ידע להסביר את הקשר שבין דרכי הבעת הדברים במקרא לבין תוכנם, או במילים אחרות: לעמוד על הקשר בין צורה לתוכן.

דרך העיצוב של הסיפור המקראי איננה רק אמצעי להביע דברים, אלא היא חלק בלתי נפרד מן הסיפור עצמו: היא יוצרת את הסקרנות, מחזקת את אמינות הסיפור ומביאה את הקורא להזדהות עם הדמויות הפועלות. באמצעות הצורה אפשר להציג רעיונות ועקרונות, לדוגמא: "מבנה מושלם" יבוא כביטוי ל"שלמות הרעיון" ועוד.

רבים מן המורים למקרא עוסקים בעיקר בתוכן הפרקים, בפרשנות המילים על פי המפרשים השונים, ברעיונות, בלקחים שעלינו להפיק מן הכתוב וכיוצא באלה¹ , אך אינם שמים לב במידה הראויה למבנה ולסגולות האומנותיות של המקרא ואינם מפנים די הצורך את תשומת לבם של התלמידים אל הצורה שבה נכתבו הדברים. בכך, מחמיצים התלמידים חלק חשוב - לא רק מיופיו של המקרא אלא גם מתכניו!

העיצוב אינו רק קישוט חיצוני, אלא הוא נושא בחובו רעיונות שלא כדאי לוותר עליהם, ויתרה מכך: נדמה שהמוותר עליהם לא הבין כראוי את מה שלמד, שכן לפעמים המסגרת היא זו שמעבירה לקורא את הרעיון המרכזי!
עצם הצורה היא מערכת שנושאת רעיונות חשובים ולתוך מערכת רעיונית זו משתבצים תוכני הסיפור.
מאמר זה בא להאיר עיניים בעומקו של ספר איוב בעזרת דרכי ההבעה של המקרא!
סיפור המסגרת בספר איוב בנוי בצורה ספרותית מסוימת - הדרגתיות, בעיקר במישור הענייני. בתחילת הסיפור יש גם הדרגתיות במישור הלשוני, המראה לנו את המהלך הנפשי העובר על איוב ברגעים קשים אלו. אביא שני עניינים אלו על פי סדר זה.
בתחילת הספר מתוארים ימיו הטובים של איוב מהדבר החשוב ביותר עד הקל ביותר:
מתחיל מצדקתו והצלחתו של איוב עצמו, העומד במרכז, עובר לדבר הקרוב ביותר לאיוב - בניו ובנותיו, עובר לדבר חיצוני יותר - עושרו של איוב הכולל צאן, גמלים, בקר אתונות ועבֻדה רבה, ומציין גדולתו וכבודו בכל סביבותיו.
יש בפרק א' מבנה כיאסטי, שכן לאחר מכן חוזר הכתוב לתאר שוב את בני איוב ומסיים באיוב עצמו.

איוב - פסוק א'.
בניו ובנותיו - פסוק ב'.
עושרו וכבודו - פסוק ג'.
בניו ובנותיו - פסוק ד'.
איוב - פסוק ה'.

לעומת זאת הנחתת המכות על איוב באות מצד השטן בכיוון ההפוך - מהקל לכבד, על מנת לתת לכל מכה את העוצמה שלה: רכושו (בקר ואתונות, צאן, גמלים) בניו ובנותיו, איוב עצמו.
השטן בונה זאת כך מכיוון שאם מכת הבנים והבנות תבוא בתחילה, וכל שכן השחין בגופו עצמו - שאר הדברים לא יהיו כל כך קשים לאיוב.

בסוף הספר שוב ניתן לראות הדרגתיות, בסדר הפורענויות - מהרחוק לקרוב:

איוב שנכנס לוויכוח חריף עם רעיו שבאו אליו מרחוק - מתבקש על ידם, בהכוונת ה', להתפלל בעדם והוא אכן עושה זאת: "וילכו אליפז התימני ובלדד השוחי צפר הנעמתי ויעשו כאשר דבר אליהם ה' וישא ה' את פני איוב" (מב, ט).

לאחר מכן זוכה איוב להתקרבות החברה הקרובה אליו, אשר ברחה ממנו ברגע שבאו עליו כל הצרות עד שנשארו לו רעיו שבאו מרחוק: "ויבאו אליו כל אחיו וכל אחיתיו וכל ידעיו לפנים ויאכלו עמו לחם בביתו וינדו לו וינחמו אתו על כל הרעה אשר הביא ה' עליו ויתנו לו איש קשיטה אחת ואיש נזם זהב אחד" (מב, יא).
חבריו הקרובים אוכלים עמו לחם לאות חידוש הידידות.

עם שובם של החברה הקרובה לו מקבל מהם איוב גם התחלה של רכוש, אשר בברכת ה' הוא גדל: "וה' ברך את אחרית איוב מראשתו ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות" (מב, יב).

לאחר ברכת הרכוש זוכה איוב לברכת הבנים והבנות:

"ויהי לו שבעה בנים ושלוש בנות: ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך: ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם" (מב, יג-טו).

איוב זוכה לבנים ולבנות אשר לא היו יפות כמותן בכל הארץ. איוב אף נותן להן נחלה משלהן - שלא כפי שהיה בתחילה שהן באו לבית אחיהם כי לא היתה נחלה משל עצמן.

לאחר כל זאת זוכה איוב בעצמו לאושר, רוגע, שלווה, אריכות חיים ושובע ימים:
"ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה וירא(ה) את בניו ואת בני בניו ארבעה דרות: וימת איוב זקן ושבע ימים" (מב, טז-יז).
בדברי איוב עצמו מודגשת ההדרגה על ידי שימוש באותם המילים כמעט:
התגובה הראשונה של איוב, לאחר ארבעת המכות שבאו עליו, נאמר:

"בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תִפלה לאלהים" (א, כב).

לאחר שהוכה בשחין רע נאמר:

"בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (ב, י).

בתגובה השניה ישנה חזרה על חמש מילים של התגובה הראשונה, אבל נוספה המילה "בשפתיו". אין ספק שיש כאן תיאור של תהליך נפשי. בשלב א' לא היתה לאיוב שום טענה נגד אלהים. בשלב ב' לא היתה תלונה בשפתיו, אבל בתוך ליבו נתעוררו ספקות. היתה התפתחות הדרגתית בנפשו, התפתחות שלאחר דיבור עם אשתו וביקור הרֵעים הפכה מקבלה מוחלטת של הניסיונות, דרך הרהורים ועד תלונות קשות כלפי ה' בנאומים ארוכים וקשים.

סיכום: במישור הענייני ישנה הדרגתיות של הטובה הבאה על איוב - מהרחוק לקרוב ובחזרה לרחוק, הדרגתיות הפוכה במכות שהשטן מביא עליו - מהרחוק לקרוב, וכן ישנה הדרגתיות בטובה הסופית - מהרחוק לקרוב. כמו כן ישנה הדרגתיות במישור הלשוני המראה את השלבים הנפשיים שעובר איוב, מקבלה מוחלטת של מעשה ה' עד נאומים קשים וארוכים הדורשים במפגיע בירור של העניין עם ריבונו של עולם.

אלו מהלכים כלליים המוצגים בעזרת דרכי ההבעה של מחבר הספר. בסיפור המסגרת בולט מאוד עניין השלמות, בסגנונות שונים וכפי שיובא בהמשך בהרחבה.
כל הספר מדבר בשלמות. בסיפור המסגרת מתואר איוב כשלם בצדיקותו, גם השכר שקיבל בעקבות צדיקותו - שלם וגם הטובה הסופית שלה זכה - בשלמות! לעומת זאת גם הרעה שבאה עליו - שלמה, כפי שניתן לראות בהמשך המאמר.
הדבר בא לידי ביטוי בעיצוב הצורני של הסיפור. תיאור הרעה הבאה על איוב בנוי בצורה כיאסטית, כתמונת-ראי לתיאור הטובה. כך משרתת הצורה את המערכת הרעיונית.
שלמותו של איוב בהתחלה מתוארת כך:

"והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (א, א) - בהתחלה מדברים על שלמותו של איוב מצד עצמו. גם משפט זה מורכב משלמויות שונות:
"תם וישר" באים להורות שאיוב היה שלם מצד עצמו בשכלו ובמידותיו, כלומר: שאיוב היה עושה כל מעשיו בתמימות, בלי שום הסתכלות על טובת עצמו. בצורה מודגשת מספר לנו הכתוב על שלמות איוב מצד האמת ולא משום שרצה להרוויח מיושרו, כפי שניסה לתאר זאת השטן וכן שהיה ישר בשכלו ובמידותיו, בדרכו ובליבו.
"וירא אלהים וסר מרע" - בא להראותנו, שלא רק מצד עצמו היה איוב שלם אלא אף מצד עבודת ה' שלו, שהיה ירא אלהים לשמור מצוותיו ותורותיו, תמיד סר מדבר רע אשר נצטווה להתרחק ממנו, גם אם אין למצוות אלו טעם הגיוני.

"ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות" (א, ב) - איוב שלם אף בצאצאים, יש לו המשך, יש לו עוזר ותומך. בניו סביב לשולחנו כמגן וצינה סביב מכל מה שיבוא עליו.
שמא תאמר שהיתה שנאה בין בניו ואין כאן שלמות - לכך בא המקרא ומתאר בהרחבה את מעשי בניו, כפי שניתן לראות בהמשך.

"ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד" (א, ג) - המקרא מתאר באריכות את שלמות צאנו ורכושו של איוב. למה?
המקרא אינו מאריך כאשר אין בכך שום תועלת. אם כן, התועלת היא כדי שנבין את עושרו של איוב, על מנת שנבין יותר את עוצמת המכות הנופלות עליו.
על מנת להבין את גודל נכסיו של איוב נשווה זאת ליעקב. כאשר יעקב שולח לעשו מתנות הוא שולח לו מבחר בעלי חיים, ביניהם גמלים וצאן (=עזים ותיישים, רחלים ואילים). היחס ביניהם הוא: הגמלים הם שמינית ממספר הצאן. לעומת זאת אצל איוב היה יחס הגמלים לצאן: שלוש לשבע!
דבר זה בא לציין את גודל עושרו של איוב, באשר ערכו של גמל עולה עשרת מונים על ערך הכבש או העז.
מכל הרכוש הגדול הזה, מכך שהגמלים רועים באזורים מדבריים או מדבריים-למחצה, והיו לאיוב שלושת אלפי גמלים, ואילו הבקר גדל באזורים יותר חקלאיים ומכך שהיו לאיוב חמש מאות צמד בקר לחרישה (אלף ראשי בקר!) נוכל להבין את מה שהמקרא בה לומר לנו בצורה סמויה: שטח האדמה² של איוב היה עצום מאוד!

"ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם" (א, ג) - איוב גדול בעושרו וגדול בהשפעתו וסמכותו. "בני קדם" המתוארים כאן באו להגדיל את שבחו של איוב, שכן כאשר מתוארת חכמתו של שלמה הכתוב גם כן משתמש במונח זה: "מחכמת כל בני קדם" (מ"א ה, י). איוב היה גדול בעיניהם, נשוא פנים ומוכתר בשם טוב.
שלושת הדברים האחרונים שבח הם לאדם, כפי שניתן לראות מדברי המן:

"ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ונערי המלך" (אסתר ה, יא).

"והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו לקרוא לשלושת אחיותיהם לאכל ולשתות עמהם" (א, ד) - בא בכאן תאור מעשי בניו של איוב, להדגיש שהאחווה והשלום אהבו והיו בשלמות ביניהם ואף לכל אחד היה יום מימי השבוע אשר כל שאר אחיו היו באים אליו, ולא היו רבים על רכוש אביהם או רכוש עצמם ועומדים בזכות עצמם. אף אחיותיהם שאין להן נחלה ברכוש אביהם לא נגרע חלקם ממסיבתם והיו באות אף הן, ללא וויכוחים ומריבות כפי אשר יקרה בין אחים כיוצא באלה.

איוב לא מסתפק בכל זה ומוסיף עוד משלו כדי שלא יהיה חטא, ולו הקטן ביותר, בבניו -

"ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם" (א, ה). - בסוף כל שבוע, כשנשלם סיבוב אחד, איוב מקדש ומטהר את בניו. הואיל והטהרה נשלמת בביאת השמש, ועבודת הקורבנות אינה אלא ביום, המתין איוב עד למחרת ומיד בבוקר הקריב, שזריזים מקדימין למצוות. איוב מצרף את בניו ובנותיו אליו להקרבת העולות כדי לזככם מכל חטא ועוון. למדים אנו מכאן, שאף בני איוב היו צדיקים, נוהגים כבוד זה בזה ושומעים לקול אביהם, שהיה זהיר לחנכם ביראת אלהים. הכל בשלמות!
לאחר שהדגיש הכתוב, שאיוב שלם בכל מכל כל, אין שום סיבה לנפילתו משום צד שהוא - מגלה לנו הכתוב מה קורה במרומים (על כך בנפרד בהמשך), ומכיוון שהכל אצל איוב בשלמות - כך גם צרותיו ותאור צרותיו - בשלמות:
השטן מבקש מ-ה' להכות באיוב בשלמות:

"ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו" (א, יא).

גם תגובתו של ה', שבה ניתנה לשטן רשות פעולה להכות באיוב, באה בשלמות:

"הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך" (א, יב).

שוב ושוב ניתן לראות שישנה הדגשה: לא נשאר לך כלום! אחרי כל מכה ומכה, ארבע במספר, מופיע הביטוי שאומר לאיוב את המציאות הקשה ומדגיש לו שאין לו כלום מכל עברו המפואר:

"ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך"! (א, טו; א, טז; א, יז)

מכל העושר הגדול, עשרת הילדים מאשה אחת - דבר המורה על שלמות נפלאה, אלפי הצאן והבקר ומכל העבדים והשפחות - נשארו מתי מעט.

גם בניסיון השני והקשה מכל בולטת השלמות:

"ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו: ויקח לו חרש להתגרד בו והוא ישב בתוך האפר" (ב, ז-ח).

יש כאן אריכות דברים הבאה ללמדנו את חומרת מצבו של איוב.
השטן מכה את איוב בשחין רע. משמעות הדבר, שאין זה שחין רגיל אלא יש בו רוע וקושי משאר שחין. מה השוני וחומרת שחין זה משאר דומיו?
הפסוק הבא אחריו מסביר לנו את מצבו של איוב:

"ויקח לו חרש להתגרד בו והוא יושב בתוך האפר".

איוב לקה בשני סוגי שחין בו-זמנית. בחלק גופו העליון הוא לקה בשחין יבש - לכן הוא לוקח חרש להתגרד בו. לעומת זאת, בחלק גופו התחתון של איוב בחר השטן להכותו בשחין לח³, זב כולו נוזלים - ולכן איוב יושב בתוך האפר כדי שיספוג את הלחות של חלק גופו התחתון!
השטן לא מסתפק בשחין, שגם כך קשה לאדם, אלא "מגוון" לאיוב את סבלו. שיסבול בשלמות!

סיכום: שלמותו של איוב באה לידי ביטוי באישיותו, שלמות במשפחתו (בנים ובנות), עושר רב וכבוד גדול מכל החברה הסובבת אותו. המחבר חוזר שוב לבנים ומדגיש שיש ביניהם אחווה ושלום ואביהם מקריב קרבנות שמא חטאו. הכל שלם.
גם צרותיו של איוב בשלמות - כל רכושו ועושרו, בניו ובנותיו וכל כבודו מסביב - הכל נעלם לחלוטין. בניסיון השני איוב מוכה בגופו - ואף זה בשלמות. גם כאן הכל בשלמות.

צדדים נוספים יש לשלמות - הפתאומיות והמהירות. כמו כן, חשוב לשים לב גם אל המִספרים המצביעים על השלמות. שלושת אלה מחדדים יותר את שלמות האירועים הבאים על איוב ועל כן נדון בהם בפרקים הבאים.
מכות שלמות אך הן באות כשמצפים להן זה מוריד משלמות המכות. כאשר המכה באה בפתאומיות - יש תוספת שלמות למכה.
המכות באות בזמן הכי רגוע בביתו של איוב. האווירה מסביב 'פסטוראלית', והדברים נכתבו בצורה שתדגיש זאת:

הבנים והבנות אוכלים ושותים ביחד, אין מריבות.
בוודאי הם אוכלים ושותים כמה וכמה מינים, אך נכתב רק אחד: יין, המשמח אלקים ואנשים, והם שמחים.
בבית האח הבכור, האח המחבר את הילדים להורים, המרכז תחתיו ברוגע את כולם. כמו כן, יש ערך לבכור מצד עצמו, הגדול בחשיבותו והזוכה לרשת פי שניים.
לאחר שהקיפו ימי המשתה, נגמר הסבב - שוב מודגש הרוגע, מתחילים סיבוב חדש.
איוב שולח לקדשם, משכים בבוקר ומקריב עליהם קרבן עולה, כליל, לכפר על הרהורים, אם הללו עלו במחשבתם. אין שום חשש מחטא שיפגע במשהו.

אף בבהמות כך הוא התיאור: "הבקר חורשים והאתונות רועות" (א, יד).

המכה עצמה גם כן באה בפתאומיות - "ותפל שבא ותקחם" (א, טו) - שבא נפלה על הבקר והאתונות.
וכן האש היורדת מן השמים באה במפתיע ונופלת על הצאן והנערים - "אש אלקים נפלה מן השמים" (א, טז).
כמו כן הרוח באה בפתאומיות - "והנה רוח גדולה באה" (א, יט). במילה "והנה" רמוז שהכל בא בפתע פתאום, בלא שמישהו יחשוש לכך.

סיכום: המכות באות בזמן הכי רגוע בביתו של איוב והמחבר מדגיש זאת שוב ושוב בביטויים שונים ומגוונים. כפי שנאמר, הפתאומיות מוסיפה לעוצמת שלמות המכות הבאות על איוב.
נופך נוסף לשלמות נותנת המהירות בה באה המכה על האדם. במכותיו של איוב אין הפסקה בין המכות. השטן לא הותיר לאיוב זמן כדי לעכל את המכה.

הביטוי הספרותי לכך הן המילים החוזרות ונשנות שוב ושוב אחרי כל מכה:
"עוד זה מדבר וזה בא ויאמר" (א, טז-יח), כלומר: ברגע שהנער הראשון מודיע לאיוב על לקיחת שבא את הבקר והאתונות והריגת הנערים - כבר מופיע הנער השני וברצונו להודיע על האש שנפלה מן השמים ושרפה את הצאן והנערים. הנער השני מחכה לסיום דבריו של הראשון, ומיד הוא מודיע על האש. הנער השלישי מגיע תוך כדי דבריו של הנער השני, מחכה אף הוא, ומיד בסיום דבריו של השני הוא מודיע לאיוב על הכשדים שלקחו את הגמלים והרגו את הנערים. ושוב, תוך כדי דבריו של השלישי מופיע הנער הרביעי, מחכה לסיום דברי השלישי ומיד מודיע לאיוב את הבשורה הקשה מכל - אובדן בניו ובנותיו בסקילה.

גם בעצם המכה האחרונה ניתן לראות מהירות: "והנה רוח גדולה באה" (א, יט) - במלעיל (עבר), רמוז שהכל עבר וחלף במהירות.

גם בתיאור המכה האחרונה יש מהירות פעולה מצד השטן: "ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו: ויקח לו חרש להתגרד בו והוא יושב בתוך האפר" (ב, ז-ח). מכאן ניתן להסיק⁴, שהמכה נחתה על איוב בעודו יושב שבעה על בניו, בתוך האפר, כמנהגי האבלות המתוארים במקרא⁵.

סיכום: המכות באות על איוב בזו אחר זו ללא נתינת אפשרות לעכל את האירועים. כמו כן, המכות עצמן באות במהירות ואף המכה הסופית והכואבת מכולן באה על איוב תוך כדי אבל על בניו ובנותיו שמתו במכות הקודמות.
המִספרים תופסים חלק חשוב בסיפור המסגרת וכמו הפרקים הקודמים - הפתאומיות והמהירות - גם הם מוסיפים הרבה מאוד בהבנת שלמות המכות הבאות על איוב.

המספרים המופיעים בתיאור איוב ורכושו מציינים שלמות ועוצמה. המסַפר נותן לנו לחוש את עוצמתו של איוב, מה עובר עליו וכו'.
מספר שמודגש אף יותר הוא עשר וכפולותיו:
"ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות" (א, ב) - סך הכל: עשרה ילדים.
"ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים" (א, ג) = עשרת אלפים,
"וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות" (א, ג) = אלף.
גם "וחמש מאות צמד בקר" (א, ג) הוא כפל של עשר - אלף ראשי בקר.
ניכר מסידור הרצף, חיבור הצאן והגמלים וכתיבת הבקר לפי צמדים שהמקרא בא להראותנו את השלמות המופיעה בכל אשר לאיוב.

המספר עשר וכפולותיו מופיע אף הוא בסוף הספר:

"וה' ברך את אחרית איוב מראשתו ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות: ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות... ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה" (מב, יב-טז)

וגו'. כל אשר לאיוב מתואר במספר עשר (ילדיו) או בכפולות של עשר (כל השאר).
נראה שמספר שבע חוזר פעמים רבות:

"ויולדו לו שבעה בנים... ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן" (א, ב-ג) וגו'.

כמו כן, הבנים והבנות חוגגים שבעה ימים, כאשר לאחר סבב של שבעה ימים מקריב עליהם איוב קורבנות עולה.

המספר שבע בא בישיבת רעי איוב עם איוב להורות על ימים רבים של שתיקה: "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד" (ב, יג).

כמו כן מופיע המספר שבע וכפולותיו בסוף הספר:

"ויהי אחר דבר ה' את הדברים האלה אל איוב ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב: ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (מב, ז-ח).

רעי איוב מצווים להביא שבעה פרים ושבעה אילים לכפר על נפשותיהם, סה"כ: ארבעה עשרה קורבנות.

גם בבניו מופיע המספר שבע בשינוי: "ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות" (מב, יג). אפשר לומר ששינוי זה בא להדגיש שאיוב זכה לשתי שביעיות של בנים, כלומר: ארבעה עשרה בנים!
בסוף הספר מופיע המספר שתיים בכוונת הכפלה:
"וה' שב את שבית (שבות) איוב בהתפללו בעד רעהו ויסף ה' את כל אשר לאיוב למשנֶה" (מב, י).
איוב קיבל פי שניים מכל אשר היה לו לפני כן, כפי שניתן לראות מההשוואה בין פרק א, ב-ג - לפרק מב, יב-טז:
א. במקום "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן" זכה ל- "ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן".
ב. במקום "ושלושת אלפי גמלים" זכה ל- "וששת אלפים גמלים"
ג. במקום "וחמש מאות צמד בקר" זכה ל- "ואלף צמד בקר"
ד. במקום "וחמש מאות אתונות" זכה ל- "ואלף אתונות".

הברכה שרתה גם בבניו ובנותיו:
א. לעומת "ויולדו לו שבעה בנים" זכה איוב ל- "ויהי לו שבענה בנים". ה' הבטיח להכפיל לאיוב את כל אשר לו, ואם כן, "שבענה" בא לציין שינוי: פעמיים שביעיה!
ב. לעומת "ושלוש בנות" זכה איוב ל- "ושלוש בנות". אין כאן כפילות מספרית, אלא כפילות איכותית, כפי שמציין הפסוק במפורש:

"ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך: ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ".

יופיין של הבנות הוכפל וזה בא לידי ביטוי בשמות שניתנו להן על ידי אביהן ובהדגשה שאין כמותן ליופי בכל הארץ!

גם מספר שנותיו של איוב עצמו הוכפלו.
איוב צריך היה לחיות כקצבת שנותיו הרגילה של כל אדם⁶, אלא שה' הכפיל מספר שנותיו: "ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה" (מב, טז).
ניתן לומר, שה' הכפיל שנותיו מאותו רגע והלאה, כלומר: ה' שילש שנותיו ואיוב חי מאתיים ועשר שנה!

מִספרים אלו: עשר, שבע ושתיים, הדגישו יותר מכל את השלמות בטובתו של איוב. המספרים ארבע ושלוש מדגישים את הטובה ואת הרעה כאחד ומחדדים את שתיהן, כפי שנראה בהמשך.
גם המספר ארבע חוזר כמה פעמים: א.
תיאור מספר המינים ברכושו של איוב הוא ארבעה: צאן, גמלים, בקר ואתונות.
ב. המספר ארבע חוזר גם בטובה וברעה ובכך משמש להדגשת והעצמת האירועים שחווה איוב, כפי שניתן לראות:
תאור הטובה שהשפיע ה' לאיוב מחולקת לארבעה חלקים:
1. "והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (א, א).
2. "ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות" (א, ב).
3. "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד" (א, ג).
4. "ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם" (א, ג).

כנגד זה ה' מכה בפעם הראשונה באיוב ארבע פעמים וכך גם בוחר להציג זאת כותב הספר:
1. "ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חרשות והאתונות רעות על ידיהם: ותפל שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך" (א, יד-טו).
2. "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלהים ירדה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך" (א, טז).
3. "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלושה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום ואת הנערים הכו לפי חרב ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך" (א, יז).
4. "עד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור: והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפל על הנערים וימותו ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך" (א, יח-יט).

כמו כן ניתן לראות מתחת לפני השטח את המספר ארבע:
שתי המכות שבידי האדם באות אחת מן הדרום (שבא) ואחת מן הצפון (כשדים). מאלו שבידי שמים, הרוח באה מן המדבר, שהוא מזרח (רוח קדים), והאש אולי אפשר לומר שבאה ממערב, שהרי הברקים מופיעים בעננים הבאים מהמערב - מִיָּם⁷. לפי זה באו המכות על איוב מארבע רוחות השמים.

המספר ארבע חוזר שוב בסוף הספר: ה' אומר לאליפז בסוף הספר (מב, ז-ח): "חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב: ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב".

ארבע פעמים (מילה מַנחה) ה' מדגיש שאיוב הוא עבדו, למען דעת שלמרות כל הקשיים שעמדו בפניו, למרות כל הדברים הקשים כביכול כלפי מעלה - הוא עבד ה', ולא רעיו שהצדיקו את ה'!
איוב הוא זה שעבד את ה', הוא עמד בניסיון שהציב לו ה' למרות כל טענותיו הקשות, כביכול, כלפי מעלה.

דבר נוסף ניתן ללמוד מכאן:
כדרך שהזכיר ה' בתחילה את איוב לפני השטן: "השמת לבך על עבדי איוב" (א, ח), וכן בפעם השניה: "השמת לבך אל עבדי איוב" (ב, ג) - כך הוא אומר שוב ושוב בפני אליפז: איוב נשאר בצדיקותו, מתחילתו ועד סופו.

איוב גם זוכה לראות ארבעה דורות בצאצאיו: "ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה וירא(ה) את בניו ואת בני בניו ארבעה דרות" (מב, טז).
איוב אומר לאחר המכות הראשונות: "ערם יצתי מבטן אמי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך" (א, כא). שם ה' חוזר שלוש פעמים בפסוק, כדי להדגיש שה', ורק ה', הוא הנותן, הוא הלוקח ולו חייבים להודות.

איוב זכה לשלוש בנות, גם בתחילת הספר וגם לאחר כל אשר עבר עליו. עם זאת יש שוני ביופיין של הבנות, כפי שמובא בהרחבה בתת-הפרק - "המספר שתיים".

ניתן לומר שה' שילש את מספר שנותיו של איוב, ולעומת שבעים שנה של חיי האדם חי איוב מאתיים ועשר שנה, כפי שמובא בהרחבה בתת-פרק - "המספר שתיים".

סיכום: המספרים עשר, שבע ושתיים חידדו בצורה משמעותית את הטובה שלה זכה איוב, בתחילת הספר ובסופו. המספרים ארבע ושלוש חידדו הן את הטובה המרובה לה זכה איוב בתחומי החיים והן את הרעה הגדולה והנוראה שקיבל מאת ה'.
1. ראיית המסַפר וראיית איוב
ימי הזוהר של איוב וימיו הקשים נוכח אסונו מתוארים בספר איוב פעמיים: פעם אחת בפי המספר - בסיפור המסגרת (פרקים א'-ב') ופעם שניה מפי איוב עצמו - בפרקים האוטוביוגרפיים (פרקים כ"ט-ל').
דרך זו של תיאור ההתרחשויות מאפשרת למחבר הספר להראות אותן מנקודות ראות שונות:
1. מנקודת ראותו של צופה מן החוץ⁸, שהוא "אובייקטיבי" כביכול.
2. מנקודת ראותו של בעל הדבר, הגיבור עצמו.

לצורך הבהרת העניין של זוויות ראיה שונות ולצורך הבנה יותר עמוקה⁹ של תיאור המסגרת ניתן להביא כמה דוגמאות בקצרה:
1. ההכרה בכך שהברכה באה לאיוב כשכר על צדיקותו נרמזה על ידי המספר בתחילת סיפור המסגרת באמצעות אות קישור אחת, האות וא"ו במילה: "ויולדו לו" (א, ב). כלומר: האיש היה שלם ולפיכך, או בעקבות כך, קיבל את כל הטובה המתוארת בהמשך. לעומת זאת, מפי איוב נשמעות מילים מפורשות ודברים רבים המדגישים זאת: "ויסף איוב שאת משלו ויאמר: מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני: בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך: כאשר הייתי בימי חרפי בסוד אלוה עלי אהלי: בעוד שדי עמדי..." (כט, א-ה).
2. בסיפור המסגרת הזכיר המספר את משפחתו של איוב בפסוק שלם וגם תיאר את מערכת היחסים במשפחה. לעומת זאת, איוב הסתפק בשתי מילים: "סביבותי נערי" ¹⁰(כט, ה).
3. בעניין העושר, שעליו הרחיב המספר את הדיבור, שהרי זה הדבר הבולט ביותר כלפי חוץ, מקצר איוב בדבריו: "ברחץ הליכי בחמה¹¹ וצור יצוק עמדי פלגי שמן" (כט, ו).
4. בעניין המעמד המכובד, עניין שבו קיצר המספר והסתפק במילים: "ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם" (א, ג), הרחיב איוב את הדיבור: "בצאתי שער עלי קרת ברחוב אכין מושבי: ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו: שרים עצרו במילים וכף ישימו לפיהם: קול נגידים נחבאו ולשונם לחִכם דבקה" (כט, ז-י).
גם לאחר שעבר לדבר על נושא אחר שב איוב לעניין הכבוד: "כבודי חדש עמדי וקשתי בידי תחליף: לי שמעו ויחלו וידמו למו עצתי: אחרי דברי לא ישנו ועלימו תטף מלתי: ויחלו כמטר לי ופיהם פערו למלקוש: אשחק אלהם לא יאמינו ואור פני לא יפילון: אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם" (כט, כ-כה).
המסַפר, המייצג את המתבונן מן החוץ, לא הכיר בחשיבות הרבה שיש לעניין הכבוד עבור איוב. ואילו איוב עצמו מטיב לתאר את תחושותיו.
הפרדת עניין הכבוד לשני חלקים אפשרה למחבר הספר להבליט עד כמה הנושא חשוב לאיוב. גם כשעבר איוב לדבר על נושא אחר, לא סר עניין הכבוד מתודעתו והוא שב אליו בהרחבה. עניין זה מודגש רק באמצעות הצורה.
5. בין שני הקטעים שעניינם כבוד אומר איוב כך: "כי אזן שמעה ותאשרני ועין ראתה ותעידני: כי אמלט עני משַוע ויתום ולא עזר לו: ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנן: צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי: עינים הייתי לעוֵר ורגלים לפסח אני: אב אנכי לאביונים ורב לא ידעתי אחקרהו: ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף: ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים: שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי" (כט, יא-יט).
איוב מתאר כאן מה אפשרו לו רכושו ומעמדו. הייתה לו יכולת לסייע, לעזור לחלשים והוא מתאר את מה שהוא קיבל מנתינה זו. היום אולי היינו מכנים זאת: חדוות הנתינה או הרגשת סיפוק.
את ההרגשה הזאת של הנותן, של הגומל חסדים בממונו ובגופו, של המסייע לזולת, יכול לחוש רק הנותן בעצמו. אי אפשר לתאר אותה אלא באמצעות תאור עצם הנתינה. את טעם המתוק יכול לחוש רק מי שטעם מן המתוק. קורא שחווה את חוויית הנתינה יבין את דברי איוב. לפיכך המספר, הרואה דברים מן החוץ, דילג על העניין הזה בסיפור המסגרת, ואילו איוב, לעומת זאת, הרחיב בו.
6. בסיפור המסגרת תיאר המספר את מחלתו של איוב כפי שהיה נראה לו מן החוץ:

"ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו: ויקח לו חרש להתגרד בו וישב בתוך האפר" (ב', ז-ח).

הוא אינו יכול לתאר מה בלבו של איוב. לעומת זאת, בנאומו של איוב, לאחר התיאור של איבוד הכבוד, מתוארים מחלתו של איוב וסבלו הרב. רק הסובל עצמו חש את הכאב ורק הוא יכול לתאר אותו. כדי לתאר את סבלו הרב איוב משתמש בדימויים בעלי עצמה רבה. ימי העוני כביכול מחזיקים בו ואינם מרפים: "ועתה עלי תשתפך נפשי יאחזוני ימי עני" (ל, טז). הלילה מתואר כעוף המנקר מעליו את עצמותיו: "לילה עצמי ניקר מעלי וערקי לא ישכבון" (ל, יז). גם את מחלתו הוא מתאר במילים קשות: "ברב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני: הרני לחמר ואתמשל כעפר ואפר" (ל, יח-יט).

המחבר אינו מסתפק בתיאורים אלו ומביא לידיעתנו דברים הקורים בעליונים ובכך נגלות לעינינו זוויות הסתכלות חדשות על המתרחש בספר.
תיאור חיצוני אחר של מסכת האירועים הוא תיאורו של השטן. השטן ראה אחרת את פני הדברים. על שאלת ה': "השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע?" (א, ח), השיב השטן: "החנם ירא איוב אלהים? הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ: ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך" (א ט-יא).

השטן אינו כופר בצדיקותו של איוב, אך הוא מתאר אותו כמי שפועל מתוך חשבונות של רווח והפסד. איוב עשה את מה שכדאי. אושרו ועושרו לא היו התוצאה ממעשיו אלא הסיבה להם. השטן הפך את סדר הדברים ובכך גימד את דמותו של איוב.

דבר נוסף: השטן מדגיש בדבריו כי אין צדיק בארץ ואף איוב לא עושה את דבר ה' אלא מחשבונות של רווח והפסד.
השטן בוחר להדגיש זאת במילים אלו: "החנם ירא איוב אלהים: הלא את(ה) שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ" (א, ט-י).
השטן מדגיש שוב ושוב כי ה' סוכך על איוב בגדר המגינה עליו מכל הצדדים עד שאין לו שום גישה אל איוב מרוב הגנות של ה' סביבו, אך לעומת זאת, צאנו של איוב פרץ, התרבה והתפשט על פני שטח רחב. כאומרו - וזה נקרא תקבולת ניגודית:
את הגדר המקיפה את איוב אי אפשר לפרוץ,
אבל מקנהו של איוב פרץ את כל הגדרות!
המספר יודע על מצבים המתרחשים ללא עדים והוא משתף את הקורא בידיעותיו. בסיפור המסגרת מחלק המספר את התיאור לשניים: הוא מתאר את המתרחש על פני הארץ, את מה שרואים איוב ורעיו, ובנפרד - את המתרחש בעולמות העליונים, את המתרחש בפמליה של מעלה. הוא מגלה לקורא את מה שאין גיבורי הסיפור יודעים.
כך הוא נותן לקורא כלי להערכת דברי הגיבורים בהמשך. בעזרת המידע הזה יוכל הקורא לבחון, באיזו מידה עומדים במבחן פירושי האירועים - פירוש הרֵעים מצד אחד ופירושו של איוב מן הצד האחר.

הסיבה הראשונית, כביכול, לאסונותיו של איוב כלולה בתיאור בדו-שיח שבין השטן ל-ה' (א', ח-יג):

"ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם:
ויאמר ה' אל השטן מאין תבא
ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה:
ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע:

ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלהים? הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ: ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך:
ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך ויצא השטן מעם פני ה'":

מן הדברים האלה עולה, שהאירועים הקשים שפקדו את איוב לא אירעו כתוצאה מחטא.