על הגבול ועל גבול ישראל-ירדן
"גבול בני עמון"

אליקים רובינשטיין*

פרשת חקת, תשס"ד, גיליון מס' 170

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


פתח דבר
פרשת חקת עוסקת גם במסעות האחרונים של בני ישראל במדבר. בדרכם לארץ היעודה, פגשו הולכי המדבר את תושבי ממלכות עבר הירדן המזרחי: האדומים, הכנענים, האמורים ואנשי הבשן, והכתוב נדרש גם לכיבוד גבולן.

ואף שהפרשה אינה מתארת את גבולות הארץ ושכנותיה, נידרש אגב ענייניה לשאלת הגבולות בין אדם לחברו ובין עמים ומדינות.

ומאחר שבקרוב הימים (חשוון תשס"ה - 26.10.04) ימלא עשור לחתימת חוזה השלום ישראל-ירדן בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין עליהם השלום, אמרתי לעסוק במושג הגבול בכלל ובגבול ישראל-ירדן בפרט.


הפן הלשוני
המונח "גבול" יש לו בעברית משמעויות אחדות הקשורות זו לזו, אך אינן חופפות. עיון במילון אבן שושן1 מלמד שיש למילה "גבול" שלוש משמעויות: "קו מבדיל בין מקום למקום, בין שדה לשדה, בין עיר לעיר, בין ארץ לארץ"; "קצה, שפה"; "שטח הארץ שבתוך הגבולות".

מונח זה נע אפוא בין מושגים מילוניים-לשוניים "רגילים" ('קצה' או 'שטח') לבין מושגים שיש להם אופי משפטי מובהק ('הקו המבדיל בין רשות לרשות'). מבחינה משפטית, הוא עשוי לציין את הקו המפריד בין נחלת אדם לנחלת חברו וגם קו מפריד בינלאומי. בתרגום אונקלוס, מתורגמת המילה גבול במילה "תחומא"2.

לפני למעלה ממאה שנה, הגדיר הלכסיקוגרף שטינברג3 את הגבול כ"קצה מרחב דבר, פאה, שפה", על דרך "אשר שמתי חול גבול לים" (ירמיהו ה, כב), והוסיף: "ויורה בפרט [=משמעותו במיוחד] פאת ארץ או נחלה"; "עד הגבול שלחוך" (עובדיה, ג); "ונשען לגבול מואב" (במדבר כג, טו) - גבול ארץ; "לא תסיג גבול רעך" (דברים יט, יד), "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא, יז) - גבול נחלה4.


הסגת גבול ותוצאותיה המשפטיות
הסגת גבול היא עברה. על הפסוק "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים" (דברים יט, יד), אומר בעל "ספר החינוך" שהמצווה היא "שלא נשנה גבול שיהיה בינינו ובין זולתנו, עד שייתכן למשקר שיאמר שארץ זולתו היא שלו", ואמר שם בשורש המצווה: "ידוע הוא כי הוא דבר שהכל מעיד עליו, ותועלת הכל הוא".

אכן, הגבול נמנה עם גדרי החברה האנושית, שבלעדיו תתקשה מאוד להתקיים, כדברי א"ש הרטום וי"י רבינוביץ: "העתקת הסימנים של תיחום השדות ממקומם בערמה או בזרוע... מעשה זה נחשב [בימי המקרא] עבירה חמורה על המוסר החברתי", והתורה אמרה: "ארור מסיג גבול רעהו" (דברים כז, יז). הגבול הוא יסוד היסטורי שיש לכבדו: "אל תסיג גבול עולם אשר עשו אבותיך" (משלי כב, כח)5.

משמעותה של הסגת גבול הורחבה בלשון ימינו, ונוסף על משמעותו המקורית, 'גנבת שטח על ידי הזזת סימני הגבול', היא מציינת 'כניסה לשטח הזולת בלא רשותו', שתוצאותיה המשפטיות עשויות להיות כבדות משקל.

באחד מדיוניו, נעזר בית המשפט העליון בחוות דעתו של מ' אֵלון, שהיה באותם ימים היועץ למשפט עברי במשרד המשפטים. בחוות דעתו, קבע אֵלון שלפי המשפט העברי, מי שהסיג גבול ונכנס בלא רשות למטבח במחנה צבאי ואכל מה שאכל ולקה בהרעלת קיבה ומת, לא יקבל את מלוא הפיצויים6.

סוגיה זו נידונה גם בימיו הראשונים של בית המשפט העליון7. שני ילדים בני שמונה שנים ותשע שנים נכנסו לרחוץ בברכת סיד, אף שמנהל המפעל ועובדיו התרו בהם לבל ירחצו בה, וגם הוריהם היו מודעים לסכנה שבדבר, וטבעו למוות. מנהל המפעל הועמד לדין והורשע בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות. בית המשפט העליון נדרש לערעורו, והחליט לקבלו ולזכותו. נימוקו העיקרי של בית המשפט היה שבהתקיים נסיבות מסוימות אדם אינו חייב באחריות לשלום מי שהסיג את גבולו. השופט הרב ש' אסף הצטרף לדעת השופט ש"ז חשין והראה שמסקנה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי, שהרי שנינו בתלמוד בעניין פועלים שהסיגו את גבולו של מעבידם, כשנכנסו לביתו שלא ברשות: "פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית, ונגחן שורו של בעל הבית או נשכן כלבו של בעל הבית ומת - פטור"8.

התלמוד קובע שאין לבעל הבית חובת זהירות כלפיהם, והוא פטור מאחריות לנזק שנגרם להם9. בעל נכס פטור מאחריות למותו של מסיג גבול שפלש לחצרו שלא ברשותו, כמו שכתב הרמב"ם בעניין הפטור מחובת גלות, המוטלת בדרך כלל על מי שהרג בשגגה:
הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה, פטור מן הגלות. שנאמר: "ואשר יבא את רעהו ביער" (דברים יט, ה) - מה יער שיש רשות לנהרג להיכנס לשם, אף כל כיוצא בו. לפיכך, הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת, פטור מגלות. ואם נכנס ברשות, הרי זה גולה10.
לקביעת הגבול ול"הסגתו", חשיבות רבה גם במשפט הבין-לאומי, כגון לעניין תחולת דיני המדינות או זכות התנועה, הן של אזרחים הן של כוחות צבא, בין מדינה למדינה ובתוך כל אחת מהן11.

כשביקשו בני ישראל לעבור בגבול ארץ אדום, מנעם מלך אדום מלנוע דרך ארצו: "לא תעבר בי, פן בחרב אצא לקראתֶך" (במדבר כ, יח). כך עשו גם סיחון מלך האמורי (במדבר כא, כג) ומלך מואב12. המקרא אינו מפרש את טעם הסירוב, אך חכמי המדרש תלוהו בביטחון המדינה13: "אמרו לו ישראל: נעברה נא בארצך לכבוש את המלכים. אמר להם [סיחון מלך האמורי]: איני יושב כאן אלא לשמרן מפניכם".


גבול יעקב-לבן סמל לכיבוד גבולות בין-לאומיים
אי-הסגת גבול היחיד שדיברנו עליה עשויה לסמל גם כיבוד גבולות לאומיים בעתיד14, ופרשת הברית שכרתו יעקב ולבן בהציבם גבול ביניהם מדגימה זאת:
ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה, והיה לעד ביני ובינֶך. ויקח יעקב אָבן, וירימֶה מצבה. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל, ויאכלו שם על הגל... ויאמר לבן ליעקב... עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה" (בראשית לא, מד-מו; נא-נב).
ופירש רש"י על פי מדרש בראשית רבה: "לא תעבר אלי... לרעה" - לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא". כלומר, הגבול הוא גבול והסחר הוא סחר. ויש מי שפירש את הברית בין יעקב ללבן, הבאה ליישב סכסוך בין שני יחידים, גם כבעלת תוצאות משפטיות ומדיניות עתידיות: "חלקה המדיני של ברית זו ניתן להתפרש כחוזה ל'אי התקפה' מזה, וחלוקת מרחבי עבר הירדן המזרחי לשני 'שטחי השפעה' מוגדרים ביניהם מזה"15.

לעומת זאת, הרב מ' ברויאר16 אומר שהסכם לבן-יעקב מורכב משתי בריתות: המשפחתית, המבטיחה את שלום בנותיו רחל ולאה; "ואילו הברית האחרת באה להבטיח את השלום בין ישראל ובין ארם, שיעקב ולבן הם אבותיהם", ומשמעה שאחרי איבה ששררה ביניהם, "מכאן ואילך יהא נא שלום בינינו ובין עמינו. כי הגל הזה מסמן את הגבול שבין הארצות של עמינו. ועצם העובדה שעמינו ישכנו בשני עברי הגבול הזה, תאפשר להשכין שלום ביניהם. נכבד נא אפוא את הגבול הזה, שיבטיח את השלום בין ארם לישראל".


עבר הירדן בהלכה
אגב הילוכנו נאמר שעבר הירדן תופס מקום מיוחד בהלכה. בעקבות פרשת שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, "עבר הירדן, אף על פי שהוא בכלל ארץ ישראל, יש אומרים שמכל מקום אינו בכלל ירושת האבות מברית בין הבתרים, וכן אמרו: 'אשר נשבע לאבותינו לתת לנו' - פרט לעבר הירדן שנטלו מעצמם"17. מכל מקום, אין קדושת עבר הירדן כקדושת ארץ ישראל18, כדברי רוזנסון: "סיפור העימות שנמנע בין בני ישראל לשנים וחצי השבטים בספר יהושע מבליט את הירדן כגבולה המזרחי של ארץ כנען"19.

על נהר הירדן עצמו יש בתלמוד הירושלמי שלוש דעות (חלה פ"ד, ה"ד): יש הסוברים שהוא מארץ ישראל, יש האומרים שהוא חוצה לארץ, ויש אומרים שהוא גבול בפני עצמו.


קביעת הגבול הבין-לאומי ישראל-ירדן
מן העיון בהיסטוריה הקדומה ובמעמד עבר הירדן במקורות ההלכה, נבוא עתה לדון בגבול ישראל-ירדן בדורנו. סוגיית הגבול בין מדינות ועמים יסודותיה בתולדות האנושות. העמים החשיבו, ועדיין הם מחשיבים, את גבולותיהם עד כדי קידושם. הסכם לבן-יעקב שבספר בראשית הוא מעין דגם לדבר. כך בתבל כולה, כך באזורנו. גבולות של שלום, בטוחים ומוכרים, הם האידיאל במשפט הבין-לאומי. החלטה 242 של מועצת הביטחון מיום 22.11.67, שעניינה הניסיונות להשכין שלום בין ישראל לשכנותיה, מדברת בסעיף 1(2) על זכות כל מדינות האזור "לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשיים מאיומים או מפעולות כוחניות".

זכיתי ליטול חלק במו"מ על חוזי השלום עם מצרים (1977-1979) ועם ירדן (1991-1994), במו"מ עם מצרים כחבר משלחת ישראל, ובמו"מ עם ירדן כראש המשלחת. על רגישות הנושא, ניתן לעמוד מן הדרך שטופל בה. בעיניי, היה ההישג המוחשי החשוב ביותר במו"מ לשלום עם ירדן קביעת הגבול בין שתי המדינות, ודומני שגם הירדנים ייחסו לכך חשיבות רבה, שהרי משהוחלט ביוני 1994 להעביר את המו"מ מוושינגטון לאזורנו, עמדו הירדנים על קיומו, לפחות בראשיתו, בערבה, כדי שיהא ברור שהגבול עומד להיקבע, משום שהיו בירדן מי שחששו פן ישראל אינה מייחסת לירדן את מלוא המשקל המדיני. ואכן, המו"מ בעניין זה קיבל תנופה ביולי 1994 בשיחות שנערכו באוהל בערבה.

נחזור לראשית. מחוגי הזמן נעו לאחר ועידת מדריד בשנת 1991 לעבר קביעת גבול ישראל-ירדן. השיחות החלו במו"מ על "הסכם סדר היום המשותף" בין ישראל לירדן, שנערך בוושינגטון בשנת 1992 ונשלם בנובמבר של אותה שנה, אך נחתם רק ביום 14.9.93. בהסכם זה, נקבע כחלק מסדר היום למו"מ (סעיף 5): "הסדר עניינים טריטוריאליים ותיחום וסימון סופיים מוסכמים של הגבול הבינלאומי בין ישראל לירדן, בזיקה להגדרת הגבול תחת המנדט, בלא קביעה מוקדמת באשר לסטטוס של שטחים כלשהם שבאו תחת שליטתו של ממשל צבאי ישראלי ב-1967. שני הצדדים יכבדו את הגבול הבינלאומי הנזכר ויצייתו לו". הנוסח זהיר ומוקפד: "בזיקה להגדרת הגבול תחת המנדט".

הקביעה המעשית של הגבול הייתה אולי המורכבת ביותר, משום שלא היה גבול מוכר ומסומן בין שתי המדינות. לקו שביתת הנשק משנת 1949, לא היה מעמד של גבול מדיני. אדרבה, הדבר נשלל בו. הסכמי שביתת הנשק בטלו בפועל בגלל התנהגות המדינות הערביות במלחמת ששת הימים, וגם ישראל הודיעה רשמית על בטלותם לדידה. מאז התקופה שלאחר פעילות הפת"ח מירדן לאחר מלחמת ששת הימים, הועבר קו הביטחון השוטף מזרחה, ויישובי הערבה החלו לעבד קרקעות ממזרח לקו שביתת הנשק. בעת המשא ומתן לשלום, השתדלו נציגי יישובי הערבה אצל הנושאים והנותנים מטעם ישראל לשמר את הקרקעות המעובדות על ידם ממזרח לקו 1949, שהם כמחצית מן הקרקע המעובדת והמים של היישובים הללו. למדינת ישראל היה עניין ערכי-ציוני-התיישבותי שיישובי הערבה לא ייפגעו.

להבדיל ממצרים, שהגבול עמה היה מוכר משנת 1906 בין האימפריה העותומנית לבין מצרים שנשלטה בידי בריטניה, והוא אף סומן במלואו, לא היה גבול מוכר בין ישראל ובין ירדן. הגבול הוגדר מילולית בשנת 1929 בידי הבריטים, אך לא סומן בשטח, למעט סימון ארבעה קילומטרים צפונית לעקבה בשנת 1946. ההגדרה המנדטורית מיום 1.9.1922, עם הפרדת עבר הירדן מתחולת דבר המלך במועצתו 1922, נקבעה ב"חוקת" ארץ ישראל המנדטורית כ"קו העובר מנקודה שהיא שני מילין ממערב לעקבה במפרץ עקבה ובמעלה אמצע ואדי ערבה, ים המלח ונהר הירדן, עד מפגשו של האחרון עם נהר הירמוך, ומשם למעלה באמצע נהר הירמוך עד לגבול הסורי". עתה עלתה השאלה כיצד לתרגם את הקו הזה ללשון משפטית ומעשית. יתר על כן, בשלב מאוחר יותר בתקופת המנדט, דובר על "קו הנקודות הנמוכות", אלא שגם אותו אי אפשר היה לזהות במדויק.

נכון לשנת 1994, שנת כריתת חוזה השלום, קשה היה לקבוע היכן הגבול. אמנם יש למונחים "אמצע ים המלח" ו"אמצע הירדן והירמוך" מדדים בין-לאומיים מקובלים, אלא שעדיין לא היה ברור מהו "ואדי ערבה" ומהו "אמצע ואדי ערבה", שהרי אין בין ים סוף לים המלח מוביל מים אחד, איתן או אכזב, שניתן לזהותו. לכן, ואדי ערבה איננו נחל, והוא אפוא עמק הערבה, שהוא מונח רב משמעי. כך הצגנו את הדברים במשא והמתן, ואילו ירדן נאחזה בקו שביתת הנשק.

במהלך הדיונים בין שתי המדינות, עלה רעיון חילופי שטחים, כשלכל צד היו אינטרסים מובהקים: לירדן, שתוכל לומר לציבור הירדני שלא ויתרה על שטחים משטחי 1949; לישראל, שיימשך עיבוד הקרקעות בידי יישובי הערבה.

רעיון חילופי שטחים עלה בעקבות תקדים באזורנו, כשקיבלה ירדן מסעודיה שטח במזרח מפרץ עקבה תמורת שטח מדברי גדול יותר. לכן, סוכם על חילופי שטחים: השטחים המעובדים בידי יישובי הערבה ייוותרו בידי ישראל, ותמורתם תקבל ירדן אדמת טרשים בשטח ישראל בגב הערבה. כך הוחלפו אחד לאחד כארבעים קמ"ר, ושאר השטח הותאם לקו שביתת הנשק ביסודו. כך יכלה ירדן לטעון שקיבלה 300 מתוך 380 קמ"ר שתבעה, ויישובי הערבה קיבלו את שטחי העיבוד בריבונות ישראל, כפי שציין אחד מראשיהם באוזניי: "הגבול נקבע במקום אליו הגיעה המחרשה העברית".

בנהריים שבצפון, ובעקבותיו צופר שבערבה, נקבע "משטר מיוחד", שהוכרה בהם ריבונות ירדן, אך היו נסיבות מיוחדות שהצדיקו כינון משטר מיוחד למשך 25 שנה, שבהן יהיו העיבוד והתיירות בנהריים בידי ישראל בהסדרים משפטיים מיוחדים עם אפשרות הארכה. ואשר לצופר, מאחר שאדמותיו המעובדות היו ממזרח לקו שנקבע, הוסכם על משטר מיוחד דומה, כדי לאפשר את המשך העיבוד החקלאי.

שאלת חילופי השטחים אינה נזכרת בחוזה השלום, אך יש בו הפניה לתצלומי האוויר שצורפו לו. התוצאה היא שנמתחה ביקורת בעולם הערבי על שני המשטרים המיוחדים, "חכירה" בלשון התקשורת, אך לא דובר על הגבול עצמו.


סעיף הגבול בחוזה השלום
סעיף 3 לחוזה השלום עניינו הגבול הבין-לאומי, וס"ק (1) בו קובע שהגבול "מותווה בזיקה להגדרת הגבול על פי המנדט, כמתואר בנספח I (א)...", ובס"ק (5) נקבע ש"מוסכם שבמקום שבו עובר הגבול באפיק של נהר [הירדן והירמוך] במקרה של שינויים טבעיים בתוואי זרימת המים כמתואר בנספח I (א), יעבור הגבול לאורך האפיק החדש של הזרימה. במקרה של שינויים אחרים כלשהם הגבול לא יושפע, אלא אם יוסכם אחרת".

נספח I (א) דן בפירוט בעניין הירדן והירמוך: "(1) קו הגבול יימשך לאורך האמצע העיקרי של מהלך ונתיב זרימת הנהרות הירדן והירמוך. (2) קו הגבול יעקוב אחרי השינויים הטבעיים (גידול וסחף) במהלך הנהרות אלא אם יוסכם אחרת. שינויים מלאכותיים של מהלך הנהרות או בהם לא ישפיעו על מיקום הגבול אלא אם יוסכם אחרת. (3) במקרה של שינוי טבעי פתאומי בעתיד של מהלך הנהרות (סחף וגידול) או בהם תיפגש ועדת הגבולות המשותפת מוקדם ככל האפשר, להחליט על אמצעים נחוצים, אשר יכולים לכלול שחזור פיזי של מיקום המהלך הקודם של הנהר... (4) התאמות בקו הגבול בכל אחד מהנהרות עקב שינויים טבעיים (סחף או גידול) יתבצעו ככל הנחוץ או אחת לחמש שנים".


על שינויים באפיק הירדן
מבלי להידרש לפרשנות דקדקנית של סעיפים אלו, נאמר שברור שבאשר לשינויים באפיק הירדן, הגישה הבסיסית במשפט הבין-לאומי היא ששינויים טבעיים משנים את הגבול, והוא מותווה לאורך האפיק החדש. גישה זו מתאימה לדעת חז"ל, שהובאה בתלמוד הירושלמי20: "ירדן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן" (חלה פ"ד ה"ח), כלומר: "הירדן, אם שינה מסלולו והרחיב גבול ארץ ישראל וקיצר מהצד השני או להפך, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן, שהגבול של ארץ ישראל הוא תמיד הירדן ומשתנה עם שינוי מהלך הירדן"21. וכפי שציין ג' ביגר22, בחוזה השלום ישראל-ירדן, "יושם עקרון המקובל כיום ברוב ההסכמים הבינלאומיים הנוגעים לגבולות בנהרות".

שני המשטרים המיוחדים בנהריים ובצופר חייבו חקיקת חוק מיוחד, "חוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, התשנ"ה-1995", ובו הוראות מפורטות בדבר הדין שיחול בהם, אך נאמר בו גם (סעיף 2) "רואים את חוזה השלום כבר תוקף לכל דבר ועניין". בכך ניתן מענה משפטי לסוגיית חילופי השטחים.


סוף דבר
גבול ישראל-ירדן כגבול שלום מגיע לעשור הראשון לעיצובו, והוא אכן גבול של שלום (פרט לחריג הבולט והעצוב של הרצח הנפשע של שבע הילדות בטיול בית הספר בנהריים בשנת 1997 בידי חייל ירדני בנהריים, שהמלך חוסיין המנוח הטריח את עצמו ובא לנחם את משפחותיהן ואף שולמו להן פיצויים בידי ממשלת ירדן). גבול של שלום פירושו גם שצה"ל וצבא ירדן מכלכלים את ענייני הביטחון בלא תיווך של צד שלישי, האו"ם או כל גורם בינלאומי אחר, שהוא כשלעצמו הישג רב חשיבות. יש להתפלל לסייעתא דשמיא גם בעתיד, בחינת "השׂם גבולך שלום" (תהילים קמז, יד).

הערות:



* אליקים רובינשטיין, שופט בית המשפט העליון, ירושלים.
1.
מהדורה ט, ירושלים תשכ"ב.
2.
אף יש למילה משמעות מופשטת של תיחום: "גבול שמעתי בה ושכחתי" (קידושין כז ע"א) - 'מועד או שלב קובע'.
3.
י' שטינברג, משפט האורים, מהדורת תשי"ב.
4.
אין צריך לומר שניתן למצוא מקור לכל אחת מן המשמעויות, כגון: "ארץ כנען לגבולותיה" (במדבר לב, ב) - 'קצה'; "וישלחה בכל גבול ישראל" (שופטים יט, כט) - 'שטח, תחום', וכן בלשון חכמים: "אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי" (משנה עבודה זרה ג, ד). ויש שמשמעות 'קצה' ומשמעות 'שטח' מתערבות זו בזו, כגון יהושע יג, ד לעומת יא, טז או כג, כה. והשווה: "ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב" (שופטים יא ,יח), שבאות בו שתי המשמעויות כאחת.
5. אנציקלופדיה מקראית, כרך ב, עמ' 395-397, ערך גבול, הסגת גבול.
6. ע"א 360/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' ברקוביץ, פ"ד יד, 206.
7. ע"פ 35/52 רוטנשטרייך נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז, 58.
8.
בבא קמא לג ע"א.
9. וראה גם: רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק י, הלכות יא-יב; טור, חושן משפט, סעיף ה.
10. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ו, הלכה יא. וראה גם: בבא קמא לב ע"ב; ירושלמי, בבא קמא, פרק ג, הלכה ח.
11. לחירות התנועה, ראה א' הכהן, "ומן המקדש לא יצא - חירות התנועה והגבלתה לתכלית ראויה", פרשת השבוע, אמור, תשס"ד, גיליון מס' 164.
12. למואב, ראה: דברים כג, ד; שופטים יא, יז; פירוש הרמב"ן לתורה, דברים כג, ה.
13. מדרש תנחומא, חוקת כג.
14. וראה גם אנציקלופדיה מקראית, כרך א, ערך ארץ ישראל; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ערך ארץ ישראל, עמ' כה ואילך.
15. י' קיל וי' אליצור, אטלס דעת מקרא, ירושלים תשנ"ג, עמ' 88.
16. מ' ברויאר, פרקי בראשית, חלק ב (אלון שבות תשנ"ט), עמ' 535.
17. אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, עמ' רה, ערך ארץ ישראל.
18. שם, עמ' רח. והשווה: "שלוש ארצות לביעור - יהודה ועבר הירדן והגליל" (משנה שביעית ט, ב).
19.
י' רוזנסון, דברים במדבר - עיונים פרשניים בספר במדבר, ירושלים תשס"ד, 460.
20.
מהדורת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"א.
21.
אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, עמ' רז, ערך "ארץ-ישראל".
22.
"גבולות בנהר ובאגם, הכלל והפרט בגבול מדינת ישראל", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 41-42 (1997), עמ' 207-216.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב