מהי כפיה?

קוד: כפיה

"כפיה" היא מילה רעה, שמעוררת רגשות שליליים. אנשים אוהבים להשתמש במילה הזאת כדי לנגח תופעות שהם מתנגדים להן. הנה כמה דוגמאות לטענות שאנשים טוענים:

אם נתבונן יותר בעיון בתופעות אלו, נגלה שיש הבדל משמעותי בין תופעות א,ב לבין תופעות ג,ד:

ההבדל הזה הוא משמעותי מאד: אין שום הגיון לתת שם זהה לתופעות שיש בהן אלימות ולתופעות שאין בהן אלימות. לכן אין הגיון לכנות את כולן בשם "כפיה" - זוהי הטעיה. עדיף בכלל להפסיק להשתמש במילה "כפיה", ובמקומה להשתמש במילה "אלימות" או במילה "הפליה כלכלית" או בכל מילה אחרת שמתאימה, לפי ההקשר.

כדי לעזור לכם להבחין בין התופעות השונות שמכונות בטעות "כפיה", אני מביא כאן כמה דוגמאות לא-טריביאליות.

כפיה שהיא אלימות פיזית

בסעיף זה אני מביא בעיקר דוגמאות שפוגעות בציבור הדתי, כי הן פחות מוכרות בציבור.

כל הדוגמאות האלה נובעות מעקרונות וערכים שהחילונים מאמינים בהם, ולכן הם לא רואים בהם "כפיה", אלא השלטה של עיקרון חשוב (בטחון, שוויון, שלום, וכו'). בדיוק כמו שהחרדים לא רואים בחוקים שהם מעבירים "כפיה", אלא השלטה של עיקרון חשוב (תורה, כשרות, שבת וכו'). ע"ע במאמר על ערכי החופש והשוויון . זה לא משנה את העובדה שיש כאן אלימות.

גם אני באופן אישי לא בהכרח מתנגד לכל הדוגמאות בסעיף זה; אני מתנגד לחלקן ותומך בחלקן. זה לא משנה את העובדה שיש כאן אלימות. גם אלימות חיונית היא אלימות.

  1. האלימות החמורה ביותר שקיימת כיום היא - חובת הגיוס לצבא . בחורי ישיבות חרדיות מקבלים דחיה, אבל לא כל הדתיים הם בחורי ישיבות. הגיוס מונע מהדתיים לקיים מצוות מסויימות (כמו לימוד תורה, למי שאינו רשום בישיבה מסודרת), וכופה עליהם לעבור עבירות ( במיוחד בתחום הצניעות ). יש דתיים שעבורם השירות בצבא הוא מצוה חשובה לפחות כמו לימוד תורה; הם לא מתלוננים על הכפיה הראשונה אלא רק על השניה. יש דתיים שחושבים אחרת. המדינה מפעילה עליהם אלימות - מי שלא רוצה להתגייס, יושב בכלא.
  2. חוק חינוך חובה. יש יישובים שבהם לא קיים חינוך דתי, והורים נאלצים לשלוח את ילדיהם לחינוך חילוני, אחרת ישימו אותם בכלא. גם המצב ההפוך קיים.
  3. נסיעה בשבת בשכונות חרדיות. לדעתי כל נסיעה ברכב היא אלימות , גם בשבת וגם בחול, כי היא פוגעת פיזית בהולכי הרגל שרוצים ללכת על הכביש, וגם מחדירה בכוח זיהום-אויר לריאות שלהם. ברחובות שבהם הרוב נוהגים ברכב - אפשר איכשהו להשלים עם זה, אבל ברחובות שבהם הרוב רוצים ללכת על הכביש (כמקובל בשכונות דתיות בשבתות מאז ומעולם) - כל רכב שנכנס לשם כופה עליהם בכוח לזוז הצידה, דבר שפוגע באופן משמעותי באיכות החיים שלהם. הדבר נכון לא רק לשכונות חרדיות אלא לכל שכונה שבה חלק גדול מהתושבים מתנגדים לפתיחת כביש, בשבת או בימי חול, מסיבות דתיות או מסיבות אחרות.
  4. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. יש דתיים, שמשיקולי צניעות לא רוצים להעסיק פקידות, אלא רק פקידים. החוק אוסר עליהם לבחור עובדים על-פי השקפתם. מי שעובר על החוק צפוי לקנס. בדרך-כלל לא מצליחים לאכוף את החוק הזה, אבל החוק קיים.
  5. גיל מינימום לנישואין. שוב, לא אוכפים את זה אבל זה קיים. נישואין הם מצוה מהתורה, ולפי חלק מהדעות מצוה להקדים אותם במידת האפשר, וכל מגבלה שמטילה המדינה בנושא זה, שמעמידה את ה"עבריינים" בסכנת כליאה, היא אלימות (קראתי פעם כתבה על חילוני בן 16 וחברתו בת ה20, שרצו להתחתן. ההורים התנגדו לחתונה וגם החוק התנגד, ודווקא הרב תמך בהם. בסוף החבר הכניס את החברה להריון, ואז גם ההורים נאלצו להסכים).
  6. האיסור להתפלל בהר הבית. כאן, לדעת רוב הדתיים זה ממילא אסור, אבל יש כאלה שטוענים שזו מצוה, והמדינה לא מאפשרת לקיים אותה. גם כשהיה אפשר לעלות להר הבית - לא הרשו להתפלל שם. חבר שלי ישב בכלא בגלל שהתעטף בטלית על הר הבית; חבר אחר שלי לא רצה לשבת בכלא, אז הוא התפלל תוך כדי שתיה מהברזיה כדי שהשוטרים לא יראו. אם לא הייתי מכיר אותם אישית - לא הייתי מאמין.
  7. איסורי "הסתה". למשל, אסור לפרסם דברי-תורה שקובעים שמותר להרוג ערבים, גם אם הם מדגישים בבירור שהקביעה היא רק תיאורטית ולא למעשה. רוב הרבנים מתנגדים לדברי-תורה כאלה, אבל הם גם מתנגדים לכפיה בנושא זה. אי אפשר להשלים עם כליאת אדם שפסק הלכה, גם אם היא לא נכונה, כל עוד הוא לא ביצע בפועל את ההמלצות שלו.

    כפיה שהיא אלימות לא-פיזית

  8. עישון. המעשן אינו נוגע בגופו של אף אדם אחר, אבל הוא מחדיר לגופו עשן בניגוד לרצונו.
  9. פרסומות רחוב. גם כאן הפרסומאים לא נוגעים בגופם של העוברים ברחוב, אבל - הם מכניסים בכוח רעיונות מסויימים לראשם. כל עוד הפרסומות האלו הן בטלביזיה או בעיתון - הבחירה נשארת ביד האדם, האם להסתכל בהן או לא. אבל כאשר הפרסומות ברחוב, על שלטי-ענק - הן חודרות בכוח לראשים של העוברים ברחוב, ויש כאן אלימות מסויימת (אם-כי יותר מעודנת מהתופעות הקודמות שתיארתי כאן). המצב גרוע במיוחד כאשר הפרסומות הן גם מגרות - אז זהו גירוי מיני לא-רצוני , שגורם לגוף של המסתכלים לייצר הורמונים שהם אינם רוצים בהם.

    כפיה שאינה אלימות

  10. נישואין דתיים. המדינה לא שמה בכלא או קונסת אף זוג שמתחתן בנישואין לא-דתיים; היא פשוט לא נותנת לו את ההטבות המגיעות לזוג שמתחתן בנישואין כאלה.
  11. נישואין אזרחיים. כאשר זוג מתחתן בנישואין אזרחיים, זו לא אלימות, למרות שאולי הילדים של אותו זוג לא יוכלו להתחתן בנישואין דתיים.
  12. כשרות. הורדת כשרות בד"ץ מחברה שמעסיקה מיסיונרים, או שמפרסמת " פרסומי תועבה", אינה אלימות, למרות שהיא גורמת נזק כלכלי לחברה (כמו כל "חרם צרכנים").
  13. חוסר-כשרות. כאשר במקום מסויים אין מסעדה כשרה, ודתיים שעוברים בו נאלצים להישאר רעבים או לחפש מקום אחר לאכול בו - זה לא נעים, אבל זו לא אלימות.
  14. תחבורה ציבורית. אפשר להגיע בתחבורה ציבורית ממקום למקום, רק שצריך לארגן את זה במיוחד (להזמין מונית מיוחדת לחבר'ה). אין כאן אלימות - מי שרוצה ליסוע בשבת יכול לעשות את זה, אף אחד לא יעניש אותו או ימנע ממנו. יש כאן רק שאלה כספית, על אופן הניצול של התקציבים הציבוריים - האם צריך להשתמש בהם כדי לממן אוטובוסים שייסעו בשבת, או לתת לאנשים שרוצים ליסוע בשבת לממן את עצמם.
  15. קבורה. אין שום איסור על אדם להיקבר בטקס חילוני - אם הוא עושה את זה על שטח ששייך לו. המדינה החליטה, שבבתי הקברות שנמצאים על שטחים ששייכים לה, תהיה רק קבורה דתית. אבל אין כאן שום אלימות - גם זו רק החלטה מסויימת לגבי ניהול נכסי הציבור.
  16. איסור על פרסומות-רחוב מסויימות. גם כאן זו רק החלטה לגבי ניהול נכסי הציבור (הרחוב) - אין כאן אלימות, כל עוד לא מגבילים את הפרסומות באמצעי-התקשורת הפרטיים (כגון עיתונים).
  17. שעון חורף. כשהמדינה מחליטה להקדים את שעון החורף או את שעון הקיץ, אין בכך שום אלימות נגד אף אחד. יש כאן רק החלטה (אולי שגויה) לגבי ניהול משאבי המדינה.
  18. שלילת אזרחות ממי שאינו משרת בצבא, או ממי שמביע הזדהות עם אויבי המדינה. זו לא אלימות - לא פוגעים בגופו, אלא רק לא מתחשבים בקול שלו בבחירות.

תגובות ישנות

כרובית 27.2.03: "בכל דבר שסובב אותך ישנה כפייה, מכיוון שלאדם אין ברירה אלא להיות מושפע מסביבתו (למשללומר שכופים עלי הורמונים בכך שמציבים פרסומות סקסיות ברחוב זה בהקצנה כמו לומר שכופים עלי לראות את הצבע ירוק כי שותלים עצים בגנים ציבוריים... ואולי חלק ממערכת האמונות הפרטיות שלי היא שהצבע הירוק הוא צבע טמא...) עוד יש לציין כהרחבה של הסעיף הקודם וביתר דגש שאין בחירה (המשפיעה על הציבור) שאין בה כפייה. למשל סעיף הנסיעה ברכב- אם תאפשר למכוניות לנסוע בשכונה זו או אחרת- אתה כופה על אותם אלה הליכה על מדרכות בלבד, לעומת זאת אם אתה בוחר לא לאפשר נסיעה באותה השכונה-אתה כופה על אחרים ציות לאמונות הפרטיות שלך. כך או כך- הכפיה מתקיימת. והכי חשוב- החלטה ציבורית היא לא רק תמיד כפיה אלא תמיד כפייה אלימה מכיוון שעבירה על החלטה ציבורית היא עבירה על החוק ומשמעה עונש (כמו כלא או קנס וכדומה)
עוד דוגמא? אם אקבע גיוס חובה לבחורי ישיבה אני כופה על מספר עצום של אנשים לסכן את החיים שלהם ואולי גם לסתור את האמונה הפרטית והלגיטימית שלהם. מאידך, אם לא אקבע גיוס חובה לבחורי ישיבה, אני כופה על המגוייסים החילונים (כי הרי מישהו צריך לשרת בצה"ל)- אני כופה עליהם סיכון גדול בהרבה (צבא קטן יותר = צבא חלש יותר= צבא שבו הסבירות שכל חייל ייפגע גדולה יותר) ואולי גם לסתור את הערכים הפרטיים שלהם (ערך הלמידה או המשפחתיות או הפציפיזם וכו'). אין לי ברירה אלא לייצר כפייה בכל תחום של החלטה ציבורית, כי בכל החלטה ציבורית טמונה האפשרות שחלק מסויים של הציבור (גם אם זה אדם בודד) לא יסכים עם ההחלטה. אבל זהו המהלך התקין של הדברים, משום שכדי לא לכפות דבר על הציבור עליינו לא להגיע לידי החלטות ציבוריות, משום שעל מנת להתקיים אנחנו חייבים להגיע לידי החלטות ציבוריות ומשום כך לידי כפייה, קיום=כפייה!!! אין לנו אפשרות לבטל את הכפייה בהחלטות הציבוריות!!!!!!"

אלכסנדר 06.10.2003: "איך בכלל אפשר לדבר על "הליכה על המדרכה" כעל כפיה דתית??וכן, בעל מפעל שמפטר עובדים שמסרבים לעבוד בשבת עושה את הדבר הנכון! אם לעובד יש בעיה, שיתפטר זה עקרון המדינה הדמוקרטית! "


תגובות