פירוש שד"ל על דברים פרק כ

קוד: שד"ל דברים כ בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: אלמונית

אל: מימון: אלמוני

[ ד ] ההולך עמכם: אין הכוונה על הארון, אלא על הקל ממש, והעד למטה ( כ " ג ט " ו) כי ה ' מתהלך בקרב מחניך וכו ' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.

[ ו ] ולא חללו: לא הוציא פריו לחולין, וזה על ידי אכילת פרי השנה הרביעית בירושלים ( ויקרא י " ט כ " ד), ומכאן ואילך נעשה פריו חולין ( שם כ " ח), ואין הכוונה על הפדיון, כי אין הפדיון מחוייב, אלא אם לא יוכל להביא הפירות לירושלים, יפדה אותם בדמים ויאכל הדמים בירושלים, על דרך שנאמר במעשר שני ( למעלה י " ד כ " ד כ " ה), ועיקר המצוה אינו אלא האכילה בירושלים, וכשעשה מצווה זו, הרי הנטע יצא מקדושתו, ומה שיצמח בו בשנה הבאה הוא חולין גמורין.

[ ז ] ומי האיש אשר ארש אשה: החוק הזה ושנים שלפניו ( אשר בנה ואשר נטע) היו גורמים ריבוי עבודת הקרקע ולקיחת נשים בישראל. ואין ספק כי כל אלו מצות הן, לא התר בלבד, שהרי אם יותר לאחד מהם לעמוד במלחמה, יבושו האחרים ולא ישובו לביתם, כי חבריהם יקראו אותם רכי לבב.

[ ח ] ימס: היה אפשר לנקד ימס ( יו " ד קמוצה מ " ם בצירי) כמו למעלה א ' כ " ח אחינו המסו את לבבנו, ולפי הניקוד מילת " את " נומינאטיבוס [ יחסת יסוד ].

[ יא ] יהיו לך למס ועבדוך: לא נתפרש כאן, לאיזו סיבה תהיה מלחמת הרשות, ואם מותר לישראל לעשות מלחמה בלא סיבה ורק לשלול שלל ולבוז בז, או להרחיב את גבולנו. ונראה לי כי בתחילת הפרשה באמרו: כי תצא למלחמה על אויבך, הודיע שאין לעשות מלחמה אלא על אויבינו, ולא נקרא אויב אלא מי שעושה לנו רעה, ולפי זה אין הכתוב מדבר אלא במי שבא בגבולנו לקחת את ארצנו או לשלול שללנו, ואז יש לנו לצאת עליו למלחמה ולקרוא לו לשלום, והשלום הוא, שיכרתו עמנו ברית שלא יבואו עוד בגבולנו, ובהפך בשכר מה שהזיקו אותנו לשעבר וחולף מה שהטריחו אותנו לצאת למלחמה, ייתנו לנו מס.

[ יח ] כי מה שהוא לרצון האלילים הוא תועבה לפני ה '.

[יט] כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת:

ולדעתי, לא לכך ניתנה תורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות חשבונות להנאת עצמם, אבל בהיפך, לכך ניתנה, לחזק בליבותינו החמלה והחנינה המתנגדות לתועלתנו.

גם פילון וגם יוסף פלאויוס פירשו המצוה הזאת מצד החמלה והרחמים והרחקת האכזריות.

ואשר אני אחזה לי הוא, כי עיקר המצוה הוא, שלא יכרות העץ אחר שאכל מפירותיו, וזה אמנם כדי להרחיק את האדם ממידת כפוי טובה, ולהרגילו שיאהב את המיטיב לו, ולא ישליכנו אחר גוו בזמן שלא יקווה ממנו עוד תועלת. וקרוב לזה: לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (למטה כא יד), וקרוב לזה היה משל הדיוט אומר בימי חכמי התלמוד (בבא קמא צב:) "בירא דשתית מניה מיא - לא תשדי ביה קלא".

והנה יש לתמוה, למה במלחמת מואב (מלכים ב ג יט) אמר אלישע: והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו - ואף אם היה מנהגם לעשות כן במלחמות, לא היה לו לאלישע לחזק ידי עוברי עברה, והיה לו להזהירם שלא ישעו כן. אבל לפי מה שפירשתי אין כאן תמיהה, כי לא נאסרה ההשחתה אלא אחר האכילה, כי תצור אל עיר ימים רבים ותאכל מפרי העץ אשר בארץ אויביך, לא תכרתהו אחר שאכלת מפריו; אבל במואב לא צרו ימים רבים, אך מייד שבאו אליהם נתנם ה' בידם ולא הוצרכו לאכול מפרים, לפיכך לא נאסרה עליהם השחתתם.

  כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור: מה שהקשה המבאר על פירוש רש " י שהיה ראוי להיות כי עץ השדה אדם, כי התימה הוא על העץ ולא על האדם - הבל הוא, ונכון מאד בלה " ק לומר וכי אדם הוא עץ השדה? כי הקדמת הנשוא אל הנושא מוסיף כוח למליצה; כי הפילוסוף יקדים הנושא אל הנשוא ויאמר: החן הוא שקר והיופי הוא הבל, אבל המדבר בחום לבבו יקדים הנשוא אל הנושא ויאמר שקר החן והבל היופי ( משלי ל " א ל '); וכן בתמיהה, הפילוסוף יאמר: וכי העץ הוא אדם? והמדבר בכוח יאמר: וכי אדם הוא ה עץ? ודוגמתו ( איוב ז ' י " ב) הים אני אם תנין? העבד ישראל אם יליד בית הוא ( ירמיה ב ' י " ד)? ומה שפירש ראב " ע " לבא מפניך במצור " דבק עם " ואותו לא תכרת ", אסור לך להשחיתו כדי שתבוא העיר מפניך במצור - הוא רחוק ודחוק מאד בלשון, גם מילות לבא מפניך במצור, מיותרות, ומה מאד היה נכון ( לפי פירוש) שיהיה כתוב: לא תשחית את עצמה לנדוח עליה גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי חיי האדם עץ השדה - ותו לא מידי. וראב " ע הוסיף וכתב: והעד על זה הפירוש שהוא נכון, שאמר: וכרת ובנית מצור. והעד הזה הורס כל פירושו, כי לולי הוסיף המילות האלה, הייתי אומר שהוא מפרש לבא מפניך במצור, כדי שיצטרכו אנשי העיר לבוא מפניך במצור ובמצוק, כי לא יוכלו לצאת ולהיחבא ביער להילחם בכם, או שהאילנות הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף ( כדברי הרמב " ן), וכשתכרתו אותם נמצאו אנשי העיר מוכרחים להיסגר בתוך עירם ולבוא מפניך במצור ובמצוק, עד כי לבסוף יפתחו לך שערי העיר מפני הרעב; אבל אחר שראב " ע מביא ראיה ממה שכתוב אח " כ " ובנית מצור ". נמצינו למדין שהוא מפרש " לבא מפניך במצור ", לבנות מצור על העיר בעצי האילנות ההם; ועכשו פירושו נהרס ונשבר לגמרי, כי אין ספק שמילות לבא מפניך במצור, אי אפשר שיהיה המכוון בהן כדי לבנות מצור על העיר, אבל ( אם נאמרו על העיר), אין כוונתן אלא שתבוא העיר מפחדך במצור, שייסגרו בתוך העיר מפחדך, ומלבד זה הנה מה טעם הוא זה שלא נכרות עץ פרי, מפני שהוא חיי האדם? הלא עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ( איוב ב ' ד '), וכן אנשי המלחמה בל אשר להם ייתנו למען חפוש את העיר אשר הם צרים עליה וכשהם צריכים לעצים לבנות דייק על העיר, למה לא יוכלו לכרות עצי מאכל? ומה להם אם עץ פרי הוא חיי האדם? הלא עשיית הדייק היא חייהם באותה שעה, ואם לא יבנו מצור, יצאו אנשי העיר ויכו אותם וירדפום עד חרמה, ואיך ייתכן שיאמר להם הכתוב: אל תכרתו עץ פרי הוא חיי האדם? ונהפוך הוא, כי כריתת העצים התם היא חייהם ותשועת נפשם. אבל לפי דרכי, לא אמרה תורה שאין לכרות העצים מפני שהם חיי האדם, לפיכך אין מקום להשיב: כריתתם היא היינו בשעה הזאת, ואתה ראב " ע את מי הגדת מלין, ומי לא ידע כי לא ייתכן שתהיה מילת לא נחסרת? ואע " פ כן יפה תירגם אנקלוס: הרי לא כאינשא אילן חקלא, כי המאמר המדובר דרך תמיהה, המכוון בו הוא תמיד הפך ממה שנראה ממילותיו, וכמו שתירגם השופט כל הארץ לא יעשה משפט ( בראשית י " ח כ " ה): דיין כל ארעא ברם יעבד דינא. ואם תאמר: היכן נרמזה התמיהה? רש " י אומר שהיא במילת כי, ומדקדק גדול ספרדי ( הביאו ראב " ע) אמר שנשמטה הה " א ( על דרך שם כ " ז כ " ג אתה זה בני עשו, וזולתו), והנכון כדברי בעל העקדה שהתמימה היא באות ה " א שבמילת האדם, ואע " פ שהיא קמוצה איננה לידיעה, אלא לתמימה, כמו ( שם י " ט ט ') האחד בא לגור, האיש אחד יחטא ( במדבר ט " ז כ " ב); כן כתב בעל העקדה, וכן נכון בלא ספק, כי ( כל זמן שלא נרצה לפרש כראב " ע כי חיי האדם עץ השדה, פירוש אשר כבר נדחה ונתבטל), אין כאן מקום לה " א הידיעה, כי אדם הוא כאן לדברי הכול נשוא, לא נושא, ושם דבר שהוא נשוא לא יקבל הידיעה, כמו ( שם כ " ג י " ט) לא איש קל ויכזב, לא אדם הוא להנחם ( ש " א ט " ו כ " ט); ואין לתמוה שתבוא ה " א השאלה ולפניה " כי ", כי הנה לנו דוגמתה כי התחת אלקים אני ( בראשית נ ' י " ט), כי האמנם ישב אלקים על הארץ ( מלכים א ' ח ' כ " ז). והנה אחר שאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. שאין ראוי לך להתאכזר עם מי שקבלת ממנו הנאה, והרי זה בצד מה כאילו ציוה לרחם על העץ ולהתנהג עמו כאילו הוא בן אדם, הנה ניתן מקום לטוען שיטען ויאמר: אם יש לי לנהוג עם האילן כאילו הוא בן אדם, למה לא אכרתהו, כדרך שאני הורג את אנשי העיר, אם יצאו מן העיר? כי העיר וכל אשר בה וכל אשר סביבותיה אויבים המה לי. לכך הוסיף ואמר: כי האדם עץ השדה וגו ', כלומר וכי אדם ממש הוא עץ השדה, שיצטרך להיסתר מפניך ולהיסגר בתוך העיר במצור? לא כן, אבל אני מצווך שלא תכרתהו כדי שתרגיל נפשך במידה טובה, שלא לשכוח מי שהיטיב לך.





...

...

תגובות