להתווכח רק עם חכמים

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק ט    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   סיכום 
ט8 אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ;

 סגולות

"- אל תנסה להתווכח עם אדם לץ, כי הוא ישנא אותך על כך;   עדיף שתלך לבית המדרש ותתווכח עם אדם חכם, כי הוא יאהב אותך ויודה לך -".

 מצודות

'- אל תוכח לץ פן ישנאך, כי הוא חכם בעיניו, ודרכו ישרה לפניו;   הוכח לחכם ויאהבך, כי הוא חפץ בתיקון מידותיו, ולומד מכל אדם.'


 עצות

לפני זמן מה כתבתי מאמר שמתח ביקורת עניינית וממוקדת על התנהגות מסויימת של מגזר מסויים בעם ישראל. זכיתי לתגובות נזעמות (לא דווקא מבני אותו המגזר) לדוגמה " אתה חצוף! מי אתה שתוכיח אותם? מי אתה שתבוא ותאמר כי דרך חייך טובה יותר? מה ההתנשאות הזו 'להוכיח' אותם, אתה טוב יותר?".

לעניות דעתי, התגובה אינה נכונה. אמנם, בימינו אין אדם שיודע להוכיח כראוי (תלמוד בבלי, ערכין טז:), אולם בספר משלי, פרק ט, החכמה קוראת אל הפתיים וחסרי-הלב, משלי ט4: "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה, חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ". היא אומרת להם, בין השאר:

אל תוכח לץ פן ישנאך = אין טעם למתוח ביקורת על הלץ כי הוא לא יקשיב אלא רק ישנא את המבקר (ראו בפסוק הקודם); אולם -

הוכח לחכם ויאהבך = כדאי לך להוכיח את החכם, כי הוא יאהב אותך. מכאן, שגם לאדם פתי וחסר לב מותר למתוח ביקורת על החכם! הפתי והחסר-לב בוודאי אינם יודעים למתוח ביקורת כראוי, ובכל זאת, החכם (=היודע ללמוד) יודע להפיק מכל דבר-ביקורת מסקנות בונות ומועילות, ולכן הוא אוהב כל אדם שמותח עליו ביקורת.

מכיוון שחשבתי שבני אותו המגזר הם חכמים ויודעים תורה, חשבתי לתומי שהם יקבלו את התוכחה באהבה. 

דוגמה מופלאה לחכם שאהב לקבל ביקורת נמצאת בתלמוד: "אמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ, שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (בבלי ערכין טז:). רבי יוחנן בן נורי היה בן כיתתו של רבי עקיבא, שניהם היו תלמידיו של רבן גמליאל ביבנה, ורבי יוחנן כנראה היה מתלונן לפני רבן גמליאל על פגמים שונים שראה ברבי עקיבא, וכתוצאה מכך רבן גמליאל היה מלקה אותו, ובכל-זאת רבי עקיבא הוסיף לאהוב את רבי יוחנן, ושמח שהוא עוזר לו להשתפר.

ובימינו, בתגובה לביקורת קשה של אחד הגולשים באתר מורשת, ענה הרב יובל שרלו: "אני מודה לך מאוד על כך שבחנת את דבריי, והצעת את שאלותיך עליהן. כך ראוי שיהיה, ואינך צריך להתנצל. גם פוסק הלכה... מחויב לא להורות בתורה שלא כהלכה, ולבאר אם הוא נשאל מפני מה הוא פסק בדרך מסוימת."

 הקבלות

לפי התורה, יש למתוח ביקורת על עמיתים, אנשים הקרובים אלינו באורח חייהם ובהשקפת עולמם,  ויקרא יט17: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (פירוט).   הפסוק שלנו מרחיב וקובע שמותר למתוח ביקורת על חכמים גם אם הם לא עמיתים שלנו, כי החכמים אוהבים ללמוד ולקבל ביקורת מכל אדם.

החכם אוהב את התוכחות כי הוא יודע שהחכמה היא הדבר החשוב ביותר; ראו גם משלי יב1: "אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת, וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (פירוט).    לעומתו, הלץ מזלזל בחכמה ולכן לא רוצה תוכחות, משלי טו12: "לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ, אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ" (פירוט).

 דקויות

לפי מפרשי הפשט, הפסוקים 7-8 מלמדים שאסור להוכיח לצים ורשעים. אולם ישנו פירוש אחר לגמרי לפסוקים 7-8, פירוש המיוחס לר' ישעיה הלוי הורביץ (מחבר הספר "שני לוחות הברית"), לפיו הפסוקים אינם באים ללמד את מי להוכיח, אלא איך להוכיח:

יוסר לץ = המטיף מוסר לרעהו ומכנה אותו "לץ!" - לוקח לו קלון = גורם ביזיון לעצמו, כי הוא מבזה את חברו וחברו מבזה אותו בחזרה;

ומוכיח לרשע מומו = המוכיח את רעהו ומכנה אותו "רשע" -

1. - גורם לעצמו מום נפשי, פגיעה בנפשו ובכבודו, כי רעהו יריב עמו ויבזה אותו בחזרה;

2. - לוקח לעצמו את מומו של רעהו, כעונש על כך שפגע בכבודו;

3. - רעהו עלול לכעוס עליו, להכותו ולהטיל בו מום גופני;

4. - גם הוא לוקח לו קלון, כמו מי שמוכיח את רעהו ומכנה אותו "לץ".

בכל מקרה המסקנה דומה,  והיא כתובה בפסוק הבא: "אל תוכח אדם בצורה שתגרום לו להרגיש שהוא לץ, כי ביקורת גלויה כזאת עלולה לגרום לו לשנוא אותך. עדיף שתוכיח אותו בצורה שתגרום לו להרגיש שהוא חכם (בכך שתיתן לו מחמאות לפני דברי הביקורת), כי אז הוא יאהב אותך וישמח על המחמאות שנתת לו ואולי אפילו יקבל את הביקורת.

גם כשמטיפים מוסר ומוכיחים, יש להיזהר שלא לפגוע בכבודו של הצד השני, ולא להשתמש בכינויי גנאי מעליבים, אלא בכינויי חיבה ומחמאות. להרחבה ראו  משלי כה12: "נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם - מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת" (פירוט).

 פרק ט    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   סיכום 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות