זצ"ל, שר"י

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק י    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32 
י7 זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

 סגולות

גם לאחר מותו, ראוי לזכור את הצדיק לברכה - לברך אותו בכל פעם שמזכירים את שמו;     אולם אין לברך את הרשעים לאחר מותם, אלא להתעלם מהם עד ששמם יירקב יאבד ויישכח.

 מצודות

זכרון הצדיק הוא לברכה, כי בכל עת יזכרו בו יברכוהו;   ושם רשעים - על כי אין רצון הבריות לזכרו, נשכח שמו כאילו נרקב.


 עצות

נהוג לכתוב, ליד שמו של צדיק שנפטר, את האותיות זצ"ל = זכר צדיק לברכה; וליד שמו של רשע - את האותיות שר"י = שם רשעים ירקב. שני ביטויים אלה נובעים מאותו פסוק.   ניתן לפרש את הפסוק בשתי דרכים:

תיאור המציאות -

הפסוק ממשיך את קודמו, משלי י6: "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס": הפסוק הקודם לימד שכולם מברכים את הצדיק, ופיו של הרשע מתכסה בחמס והשחתה (פירוט); והפסוק הזה מלמד, שגם לאחר המוות, אנשים זוכרים לטובה ומברכים את זכרו של הצדיק, אך שמו של הרשע נרקב.   ריקבון הוא תהליך הדרגתי של בלייה והרס המאפיין עצים (ישעיהו מ20איוב מא19). והוא משל:

1. משל לשיכחה - כמו עץ הנשכח בחוץ, נרטב ומתפורר: "ריקבון עולה בשמם, שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו" (רש"י, וכן מצודות), "שם רשעים לא ייתכן בו הזיכרון ברוב הימים, כמו שתולדת העץ לריקבון" (ר' יונה פירוש ראשון).

2. משל לגנאי - כמו עץ רקוב המעורר גועל בכל הרואה אותו: "הגנות מחוייב ומוכרח מהזכרת שמו" (ר' יונה פירוש שני).

הדרכה מעשית -

הפסוק מלמדנו איך ראוי להתייחס לצדיקים ולרשעים: בכל פעם שמזכירים את שמו של צדיק, גם בחייו וגם לאחר מותו צריך לברכו ולספר בשבחו; ויש לדאוג ששמו של הרשע יירקב - לפי שני הנמשלים של הריקבון:

3. משל לשיכחה - ראוי שלא להזכיר כלל את שמו של הרשע, עד שיירקב וייעלם במרתפי ההסטוריה (ויש אנשים שעבורם התעלמות היא עונש גדול יותר ממוות...);

4. משל לגנאי - אם כבר מזכירים את שמו של הרשע, יש להזכיר את גנותו, כדי שתהיה לו תדמית שלילית ואנשים לא ילמדו ממעשיו: "והודיענו, כי זיכרון המום ברשעים - חובה" (ר' יונה, פירוש שני; וכן שערי תשובה ג קפט).

אם כך, מי שכותב זצ"ל (או בקיצור ז"ל) ליד שמו של אדם צדיק שנפטר, מקיים מצוה; וכן מי שכותב שר"י ליד שמו של רשע שנפטר.

ואיך צריך להתייחס לאדם שנפטר, ואנחנו לא בטוחים אם הוא צדיק או רשע, למשל כי הוא נפטר לפני שמשפטו הסתיים? - לענ"ד, במקרה זה ראוי לציין את שמו בלי שום תוספת, לא ז"ל ולא שר"י. 

-

לשני הפירושים ישנם מקורות בדברי חז"ל (ראו בראשית רבה מט א):

1. 3. "אמר רבי שמואל בר נחמן: שמותן של רשעים דומים לכלי קורייס, מה כלי קורייס - כל מה שאת משתמש בהם הם עומדים הנחתם הם מתרפים, כך, שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה סיסרא סנחריב? אלא אברהם יצחק יעקב ראובן שמעון" - עונשו של הרשע הוא ההתעלמות - להתעלם ממנו עד ששמו יישכח.

2. 4.  "אמר רבי יצחק: כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו - עובר בעשה. מה טעמיה? זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו - עובר בעשה. מה טעמיה? וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" - מי שמזכיר את הצדיק חייב לברכו ומי שמזכיר את הרשע חייב לקללו. חז"ל אף קיימו מצווה זו בכך שסיפרו על מעשיהם הטובים של צדיקים וגינו את מעשיהם הרעים של רשעים (לדוגמה ראובבלי תענית כח א, משנה יומא ג).

"רבי ברכיה ורבי חלבו משום רבי שמואל בר נחמן ור' יונתן, כשהיה מגיע לפסוק הזה (אסתר ב, ו): "אֲשֶׁר הָגְלָה מִיְּרוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה וְגוֹ'", הוה אמר 'נבוכדנצר שחיק עצמות'. ולמה לא הוה אמר כן בירמיה? אלא שכל נבוכדנצר שכתוב בירמיה חי הוי, ברם הכא מת הוי." כלומר, יש חובה לקלל את שמו של הרשע כשמספרים על דברים שקרו לאחר מותו.

"רב, כי הוי מטי להמן בפורים, אמר 'ארור המן וארורים בניו', לקיים מה שנאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. אמר רבי פנחס: חרבונה זכור לטוב." (כך גם ב אסתר רבה י ט)

"אמר רבי שמואל בר נחמן: מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר (תהלים קטו, יב): "ה' זכרנו יברך"."

"ר' הונא בשם רבי אחא אמר: אין לי אלא ששים רבוא, מנין שכל אחד ואחד מישראל שהקדוש ברוך הוא מזכיר שמו מברכו? שנאמר "וַה' אָמַר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם", לא היה צריך קרא למימר אלא "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה", אלא אמר הקב"ה הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו? "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל"": ה' הזכיר בתורה את שמו של אברהם, ומייד בירך אותו שיהיה לגוי גדול ועצום. וכך גם לגבי נוח (ראו רש"י על בראשית ו), ולגבי פינחס וזמרי: "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם פנחס פירסמו לשבח וזמרי לגנאי עליהם נאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" (במדבר רבה כא ג).

"תניא: 'רבי אומר (דברים לב ג) כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה - אתם הבו גודל. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה - אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים - אתם תנו ברכה'" (בבלי יומא לז א).

עד כאן למדנו, שכאשר מזכירים צדיק יש לברכו, וכאשר מזכירים רשע יש (לפי חלק מהדעות) לקללו. במקורות נוספים נאמר, שיש מצוה לספר על מעשיו הטובים של הצדיק ולשבח אותם, ואולי גם לספר על מעשיו הרעים של הרשע ולגנות אותם:

"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו פרוזדאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל; מה עשו יראי חטא שבאותו הדור? - הביאו גזיריהן ועשו סולמות והניחו על כתפיהם והלכו להם; כיון שהגיעו אצלן - אמרו להם "להיכן אתם הולכין?" אמרו להם: "להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו!"; כיון שעברו מהן - פירקום והביאום והעלום לירושלים; ועליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר זכר צדיק לברכה, ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר ושם רשעים ירקב.'" (בבלי תענית כח א).

במשנה מסופר על אנשים שתרמו לבית המקדש, ומצד שני על אנשים שלא רצו לתרום מידיעותיהם: "של אשכרוע היו, ועשאן בן גמלא של זהב, והיו מזכירין אותו לשבח... ניקנור נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח... ואלו לגנאי: של בית גרמו, לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים... על הראשונים נאמר, זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר, ושם רשעים ירקב." (משנה יומא ג)

 הקבלות

דור המבול

הביטויים צדיק, חמס, שם, בפסוקים 6-7, רומזים כולם לדור המבול (ע"פ מבוא דעת מקרא לספר משלי):

  • בראשית ו4: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם; הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".
  • בראשית ו9: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" - נוח הוא האיש הראשון שנקרא צדיק.
  • בראשית ו11: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס".

לפי זה, ניתן לפרש את כל הפסוקים 2-7 על דור המבול:   "לא יועילו אוצרות רשע שאגרו אנשי דור המבול, וצדקה צדקתו של נוח תציל אותו ממוות.   לא ירעיב ה' נפש צדיק נוח בתיבה, והוות רשעים - הווייתם וקיומם בעולם - יהדוף אל האין.    ראש עושה כף רמיה - דור המבול הרמאים, ויד חרוצים - נוח הישר - תעשיר.    אוגר בקיץ בן משכיל - נוח, שאגר מזון בתיבה לפני המבול; נרדם בקציר בן מביש - אנשי דור המבול שראו אותו וישנו, ולא התכוננו למבול.   ברכות לראש צדיק - נוח, ופי רשעים - דור המבול - יכסה חמס - כיסו את העולם בחמס, ולכן נגזר גורלם לכליה.   זכר צדיק - נוח - לברכה, ושם רשעים - אנשי השם של דור המבול - ירקב - כמו שהם עצמם טבעו במבול ונרקבו".

ואכן, רש"י מזכיר את פסוקנו בפירושו על בראשית ו9: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק - הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה". אחרי המילים "אלה תולדות נוח", היינו מצפים שהכתוב יתאר את הבנים שנוח הוליד, אבל הם מתוארים רק בפסוק הבא, ולפני כן נאמר ש"נוח איש צדיק"! רש"י מסביר, שהמילים "נוח איש צדיק..." הן מאמר מוסגר: מכיוון שה' הזכיר את נוח, הוא כביכול "חייב" לברך אותו, כמו שנאמר בפסוקנו "זכר צדיק - לברכה", ורק אחר-כך הוא ממשיך לתאר את תולדותיו.

גם הרוקח, בפירושו על ספר משלי, קישר את פסוקנו לדור המבול.

משה

הראשון שהביטוי "זכר צדיק לברכה" נזכר בהקשר למותו היה משה רבנו, ראו בסוף מדרש דברים רבה יא י.

 דקויות

נהוג לכתוב, ליד שמו של צדיק שנפטר, את האותיות זצ"ל = זכר צדיק לברכה; וליד שמו של רשע - את האותיות שר"י = שם רשעים ירקב. שני ביטויים אלה נובעים מאותו פסוק.   ניתן לפרש את הפסוק בשתי דרכים:

תיאור המציאות -

הפסוק ממשיך את קודמו, משלי י6: "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס": הפסוק הקודם לימד שכולם מברכים את הצדיק, ופיו של הרשע מתכסה בחמס והשחתה (פירוט); והפסוק הזה מלמד, שגם לאחר המוות, אנשים זוכרים לטובה ומברכים את זכרו של הצדיק, אך שמו של הרשע נרקב.   ריקבון הוא תהליך הדרגתי של בלייה והרס המאפיין עצים (ישעיהו מ20איוב מא19). והוא משל:

1. משל לשיכחה - כמו עץ הנשכח בחוץ, נרטב ומתפורר: "ריקבון עולה בשמם, שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו" (רש"י, וכן מצודות), "שם רשעים לא ייתכן בו הזיכרון ברוב הימים, כמו שתולדת העץ לריקבון" (ר' יונה פירוש ראשון).

2. משל לגנאי - כמו עץ רקוב המעורר גועל בכל הרואה אותו: "הגנות מחוייב ומוכרח מהזכרת שמו" (ר' יונה פירוש שני).

הדרכה מעשית -

הפסוק מלמדנו איך ראוי להתייחס לצדיקים ולרשעים: בכל פעם שמזכירים את שמו של צדיק, גם בחייו וגם לאחר מותו צריך לברכו ולספר בשבחו; ויש לדאוג ששמו של הרשע יירקב - לפי שני הנמשלים של הריקבון:

3. משל לשיכחה - ראוי שלא להזכיר כלל את שמו של הרשע, עד שיירקב וייעלם במרתפי ההסטוריה (ויש אנשים שעבורם התעלמות היא עונש גדול יותר ממוות...);

4. משל לגנאי - אם כבר מזכירים את שמו של הרשע, יש להזכיר את גנותו, כדי שתהיה לו תדמית שלילית ואנשים לא ילמדו ממעשיו: "והודיענו, כי זיכרון המום ברשעים - חובה" (ר' יונה, פירוש שני; וכן שערי תשובה ג קפט).

אם כך, מי שכותב זצ"ל (או בקיצור ז"ל) ליד שמו של אדם צדיק שנפטר, מקיים מצוה; וכן מי שכותב שר"י ליד שמו של רשע שנפטר.

-

לשני הפירושים ישנם מקורות בדברי חז"ל (ראו בראשית רבה מט א):

1. 3. "אמר רבי שמואל בר נחמן: שמותן של רשעים דומים לכלי קורייס, מה כלי קורייס - כל מה שאת משתמש בהם הם עומדים הנחתם הם מתרפים, כך, שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה סיסרא סנחריב? אלא אברהם יצחק יעקב ראובן שמעון" - עונשו של הרשע הוא ההתעלמות - להתעלם ממנו עד ששמו יישכח.

2. 4.  "אמר רבי יצחק: כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו - עובר בעשה. מה טעמיה? זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו - עובר בעשה. מה טעמיה? וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" - מי שמזכיר את הצדיק חייב לברכו ומי שמזכיר את הרשע חייב לקללו. חז"ל אף קיימו מצווה זו בכך שסיפרו על מעשיהם הטובים של צדיקים וגינו את מעשיהם הרעים של רשעים (לדוגמה ראובבלי תענית כח א, משנה יומא ג).

 פרק י    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות