לקחת את המצוות ללב

קוד: ביאור:משלי י8 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

→י 7— משלי י 8 — י 9←

משלי י8 : "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצוֹת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט."

 סגולות

החכם - אל תוך ליבו הוא לוקח את מצוות התורה, מקיים כל מצוה מכל הלב לפי רוחה וכוונתה;    אולם האויל (השטחי) - רק בשפתיו הוא נלבט (מתאמץ); נותן "מס שפתיים" למצוה אך אינו משתדל לקיים אותה בכוונת הלב.

 מצודות

חכם לב - יקח מצוות בכל עת, ולא יחדל מלקחת;   אבל האויל - ילבט (מייגע) הוא השפתים לבד, לומר הרבה ואין עושה מאומה.


 עצות

מצוות רבות בתורה כוללות "פתח מילוט" - מעין פטנט שמאפשר לקיים את המצוה באופן פורמלי, בלי להרגיש שום הפרעה או שינוי בחיי היום-יום (הדוגמאות רבות: "היתר עסקא" לאיסור ריבית, "היתר מכירה" לאיסור החזקת חמץ בפסח ולאיסור עבודת הקרקע בשביעית, ועוד). מי שמשתמש בהיתרים אלה, אמנם אינו עבריין, אבל הוא מפסיד את אחת התועלות העיקריות של המצוה - ההשפעה שלה על הלב.

בפסוק ישנן שתי צלעות מנוגדות:

ומשמעות הפסוק:

  • החכם לוקח את המצוות לליבו, לפנימיותו ומחשבותיו; הוא אינו מסתפק בקיום טכני-חיצוני של מצוה, אלא מקיים אותה "מכל הלב". רק כך אפשר לקלוט את חכמתו של ה', הגנוזה בכל המצוות שהוא נתן לנו.
  • לעומתו, האויל מקיים את המצוות בלביטה של השפתיים בלבד; הוא נותן "מס שפתיים" למצוות, מקיים אותן רק באופן חיצוני, בדיבור, "על הנייר". כך, הוא אמנם יוצא ידי חובה, אך אינו קולט את החכמה שבמצווה.

אם כך, מדוע ה' שתל "פתחי מילוט", המאפשרים לקיים את המצוות בלי לב? אולי הסיבה היא ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" (רבי חנניא בן עקשיא, תלמוד בבלי, מכות כג:). התורה והמצוות נועדו להיות זכות ולא מכשול; הם נועדו לאפשר לבני ישראל להיות זכים וטהורים יותר, ולא חוטאים ועבריינים. לכן, ה' איפשר לכל אדם שאינו מסוגל לקיים את המצוה לקבל "פטור" מהמצוה - להישאר מחובר לתורה ולמצוות מבלי להפוך לעבריין בעל כרחו. עם זאת, המצוות עדיין מוגדרות כחובה, כדי לזכות את אלה שכן מסוגלים לקיים אותן.

רעיון דומה נמצא בדברי הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: "לפעמים האדם יכול לפטור עצמו מן הדין, ולא יהיה עליו עונש, לדוגמה:

  • אם שכר פועל, ולעת ערב חייב לשלם לו... דווקא אם יש לו, כדכתיב (ויקרא יט13) 'אִתְְךָ' - ביש איתך. ומכל מקום, אם הוא איש חכם ומהדר אחר מצוות, יראה ללוות ממון ולשלם לו בזמנו, ויקיים מצוות עשה דאורייתא.
  • ועוד איתא בגמרא: '[בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים]: דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך פתח הבית כדי לחייבן במעשר וכו' [דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר, דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית]' ( בבלי ברכות לה: ), וזה שאמר הכתוב חכם לב יקח מצוות" (זכור למרים ו)

ואולי אפשר להמשיל את העניין למדיניות הגיוס של צה"ל. בישראל קיים חוק גיוס חובה, אולם למעשה כל אדם שיתאמץ מספיק יצליח להשתחרר מגיוס, על-ידי פטורים רפואיים או נפשיים או בדרכים אחרות. שלטונות הצבא מודעים לכך שאדם שגויס בניגוד לרצונו יהיה חייל גרוע, ולכן מאפשרים למי שמאד לא רוצה להתגייס למצוא "פתח מילוט". עם זאת, חוק גיוס חובה נשאר בתוקף, כדי שהצעירים המתלבטים יעדיפו להתגייס כברירת מחדל.

 הקבלות

בימים האחרונים לפני יציאת מצרים, כל בני-ישראל היו עסוקים בלקיחת כלים יקרים משכניהם המצרים, שמות יב35-36: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת;   וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם, וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם".    רק  משה עצמו היה עסוק במבצע אחר - הוא חיפש אחר ארונו של יוסף, כדי להעלות אותו ממצרים ולקבור אותו בארץ כנען,  שמות יג19: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ,  כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אִתְּכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם'" (פירוט).

"בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות, שנאמר (משלי י8) "חכם לב יקח מצות "... ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה 'כלום את יודעת היכן יוסף קבור?' אמרה לו 'ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו 'יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!' מיד צף ארונו של יוסף..." (תלמוד בבלי, סוטה ט: - יג.).

כשכולם עוסקים ברדיפה אחר עושר וכסף, חכם לב - ייקח מצוות, כי הוא יודע שהמצוות חשובות יותר מכסף.

בפסוק הבא (פסוק 9) כתוב: "הולך בתום יילך בטח, ומעקש דרכיו ייוודע", וייתכן שגם הוא מדבר על היחס למצוות:   הולך בתום הוא מי שמקיים את המצוות בשלמות (תמים = שלם), בצורתן המקורית, בלי להתחכם. הוא יילך בטח - כי יהיה בטוח שהוא מקיים את רצון ה';    מעקש דרכיו הוא מי שהולך בדרכים עקומות, ומחפש התחכמויות והיתרים כדי להקל מעליו את "עול" המצוה, והוא ייוודע (פירוט)

פסוק 13 מביע רעיון דומה בתחום החינוך - האדם היודע להסיק מסקנות הגיוניות יכול ללמד בהיגיון, ומי שאינו מסוגל לחשוב בהגיון נאלץ להשתמש באלימות והפחדות (פירוט).

פסוק 21 מביע רעיון דומה בתחום של הנהגת הציבור - העושה צדק בפועל יכול להנהיג אחרים, והשטחי אינו יכול להנהיג אפילו את עצמו (פירוט).

 דקויות

מה הניגוד בין חלקי הפסוק?

1. הניגוד העיקרי בפסוק הוא בין חכם לבין אויל - החכם לב יקח מצוות (=ייקח את המצוות ללב), והאויל שפתיים יילבט (=יקיים את המצוות בעקימת שפתיים בלבד).

2. אולם, לפי הטעמים, המילה "לב" מחוברת למילה שלפניה "חכם", והביטוי חכם-לב הוא ביטוי אחד (חכם לב נזכר גם בפסוקים אחרים בספר משלי ובתנ"ך). לפי זה, ייתכן שהניגוד העיקרי בפסוק הוא בין חכם לב (= הלומד כל דבר לעומק עד שהוא מבין אותו בעמקי ליבו), לבין אויל שפתיים (= העושה כל דבר בשטחיות, ב"מס שפתיים" בלבד). גם לפי פירוש זה, משמעות הפסוק היא כבפירוש 1.

- אולם, הביטוי אויל שפתיים (שלא כמו הביטוי חכם לב) אינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, פרט לפסוק 10 שגם בו משמעותו אינה ברורה.

3. ייתכן גם, שהניגוד העיקרי בפסוק הוא חכם לב לבין אויל - החכם-לב ייקח מצוות (= ישתדל לקיים כמה שיותר מצוות מיוזמתו), והאויל שפתיים יילבט (= ישתדל לצאת ידי חובה בעקימת שפתיים בלבד): "[החכם לב] יקח מצוות - ייקחם בכל עת ולא יחדל מלקחת; אבל האויל מייגע הוא את השפתיים לבד, לומר [לומד] הרבה ואין עושה מאומה" (מצודת דוד), "חכם לב... מחזר ומחפש אחרי המצוות, וגם כי לא הגיעה חובה לידו, מתבונן במחשבותיו איזה הדרך תמצא לו מצוה לעשות... והאויל הוא בעל עבירות, מתעסק בחטא בידיו ובשפתיו ולא דיו המעשה"; ועוד: "החכם לב... ייקח מצוות בידיו לעשותם, ולא בשפתיו, כי לא יתפאר ויתהלל, אך יאמר מעט ויעשה הרבה. והאויל נלבט בשפתיו ומודיע עברותיו" (הרב יונה גירונדי)

- אולם, לפי זה הניגוד בין שני חלקי הפסוק הוא פחות ברור - המילה "לב" אינה עומדת כניגוד למילה "שפתיים".

מאיפה לוקחים מצוות?

1. רוב המפרשים פירשו שהמצוות בפסוק זה הן מצוות ה' הכתובות בתורה;

2. ורלב"ג פירש, שהחכם קובע לעצמו "מצוות", כלומר, נהלים המאפשרים לו לבצע את משימותיו בצורה מסודרת, קביעת סדר יום וכד'; בניגוד לאויל, הפועל בצורה נמהרת, ללא סדר ותכנון, ולכן נכשל במשימותיו.

3. וייתכן שהכוונה למצוות של הצדיק, הנזכר בפסוקים הקודמים: "ברכות לראש צדיק... זכר צדיק לברכה..."; הפסוק שייך לפיסקה המדברת על היחס הראוי לצדיקים, והוא מלמד, שהחכם לא רק מברך את הצדיק בפיו ובשפתיו, אלא גם לוקח אל ליבו את ההנחיות המעשיות שהצדיק נותן לו.

ואויל שפתיים יילבט

1. הביטוי ואויל שפתיים יילבט מבטא את נטייתו של האדם השטחי להסתפק בדיבורי-שפתיים בלבד;

2. אולם ייתכן שמשמעותו שלילית יותר והוא מציין עקימת שפתיים לאות לעג, כמו בפסוק 10; כשהאויל רואה את החכם הלוקח מצוות, הוא מעקם את שפתיו ולועג לו.

בשם הבעש"ט מצאתי: "כי בכל מצוה, לוקח חכם לב שתי מצוות – המצוה בפועל, ומצות הכוונה (שעל כן מברכים על כל מצוה פרטית "אשר קדשנו במצוותיו", לשון רבים). "המעשה הוא העיקר" בכל מצוה, אך חלילה לקיים את המצוה באופן מת, בלי חיות פנימית, והכוונה היא החיות של המצוה, היא המעניקה את ה"שמחה של מצוה". המדרש ממחיש היטב את חכמת הלב של הנשיאים – כל אחד מקריב אותו דבר, אך בפנימיות לוקח עוד מצוה בכוונתו, ומצוה זו יחודית לו ולבני שבטו".

 לעיון נוסף

המאמר המקורי

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - לוט לעומת אברהם אחרי חורבן סדום

"מדרש".

(ח) חכם לב יקח מצות: עם חורבנה של סדום פסקו עוברי דרכים בביתו של אברהם אבינו בחברון, לכן הוא הלך לגרר, להמשיך במצוות הצדקה. על זה דרשו חז"ל: "חכם לב יקח מצוות".

ואויל שפתים ילבט: פעמיים שתק לוט שתיקה-אוילית, בשפתים לבוטות-בולטות.

א) כשנפרד מאברהם (ר' פסוק י')

ב) כשנפרד מהישוב אל המערה עם חורבנה של סדום, ונוקש עם בנותיו (פסוקנו).

"רמז".

חכם – זה אברהם אבינו, ר' פסוק א.

אויל – לוט היה "אויל" דהיינו ראשון וראשית משפחת תרח כשהתחבר אל אברהם דודו (יוב"ע ברא' א א: "בראשית", מן אוולא), ולבסוף היה אויל-טיפש כשנפרד ממנו.

( ברא'יב ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו י-הוה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

( ברא'יג יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: (יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם:

* גם בפסוק יד כתוב "אויל" והכוונה ללוט.

שפתים – שפתי לוט,

* גם בפסוקים י, יח, יט, כתוב ש.פ.ת. והכוונה לשפתי לוט.

ילבט – רומז ללוט, לבט = לוט (חילופי אותיות בומ"ף).

* גם בפסוק י כתוב "ילבט" והכוונה ללוט.

אסמכתא.

בראשית

(יט ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:

(כ א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:

בראשית רבה פרשה נב פסקה ג

ד"א ויסע משם אברהם (ברא' כ א) חכם לב יקח מצות.

חכם לב זה אברהם יקח מצות לפי שחרב מקומה של סדום ופסקו העוברים והשבים ולא חסר קלורין שלו כלום אמר מה אני מפסיק צדקה מביתי הלך ונטה לו אהל בגרר.

ואויל שפתים ילבט זה לוט שהיה אויל בשפתיו שהיה צריך לומר לבנותיו דבר שלקה בו העולם אנו באים לעשות אלא ילבט מה גרם לו ילבט הביא עליו לבטי לבוטים מה להלן לא יבא טמא לכל דבר אף כאן לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'.

ב. משל לחיי דוד - אבנר לעומת דואג בנוב

"דרש".

(ח) חכם לב יקח מִצְוֹת: שאול דרש מנציביו שיביעו את נאמנותם ע"י הלשנות על דוד אוייבו. אבנר היה חכם לב ולקח את מצוות התורה: (שמות כג א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. המצוה הזאת גררה מצוה נוספת והיא סרוב לפקודת שאול להמית את אחימלך וכהני נוב.

ואויל שפתים ילבט: דואג האויל נענה לבקשת שאול והלשין על אחימלך שכאילו התחבר לדוד נגד שאול, הוא התבלט בשפתיו הלבוטות, שברחו זו מזו וגילו את ה"ניב" שאכל את "נוב".

"רמז".

חכם – זה אבנר

* גם בפסוק יד כתוב "חכמים" והכוונה לאבנר.

חכם לב…שפתיים ילבט – דוד המלך כינה את אבנר "לבאים" (לב אריה) ושלמה קורא לו כאן "חכם לב". דוד המלך כינה את דואג "להטים" ושלמה קורא לו כאן "ילבט":

( מדרש תהלים ז) נפשי בתוך לבאים, זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. (תני' נז) אשכבה לוהטים, זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע...

ואויל – ראשון (יוב"ע ברא' א א: "בראשית" מן אוולא). דואג היה "אויל" דהיינו ראש וראשון בשרי שאול כמו שכתוב בתחילת הפרשה: "אביר הרועים" וכמו שכתוב בסופה: "והוא ניצב על עבדי שאול". סופו שנהיה אויל-טפש.

( סנה'קו / ב) אמר רבי אמי לא מת דואג עד ששכח תלמודו שנאמר (משלי ה כג) הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישגה...

* גם בפסוקים י, יד, ובפרק כד ז כתובה המילה "אויל", והכוונה לדואג האדומי.

אסמכתא.

שמואל א פרק כב

(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י-הוה כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִו {אָזְנִי} וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י-הוה:

מדרש תהלים מזמור נב ( ירו'סנה'פרק עשירי ( דף נב / א,נב / ב)

כיון שהוציא עליו איפופסין של מות. מיד, (שם, יז) ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו. לפגוע בהם. ולא שמעו לו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. זה אבנר, שלא הניחו לפגוע בכהנים. שנאמר (ש"א כב יז) ולא אבו עבדי המלך.


במדבר רבה פרשה יח פסקה יז

א"ר אלעזר עצת מינות היה בהן...כך דואג ואחיתופל לא היו בהן מצות מתחלה אע"פ שנעשו בני תורה היו כתחלתן הוי (שם) כי רעות במגורם בקרבם.


בתי מדרשות חלק ב - מדרש חסרות ויתרות מלכים ב

(קצב) (ישע' נז יט) בורא ניב שפתים נוב כתיב אמר ר' לוי לא נברא הניב הזה אלא להיות עד לשפתותיו של אדם הא כיצד אם אומר אדם טובה בפיו שפתיו נושקות זו לזו אומר רעה ברחו זה מזה ונתגלה הניב כגון (ראם) [ירבעם] הרשע ואף הניב הזה הרע גרם לנוב עיר הכהנים שתיחרב.


ספר צדקת הצדיק אות קלח

...ונודע לשלמה כי רק אויל שפתים רק שהכל מן השפה ולחוץ ילבט [ וזה היה דואג כמו שאמרו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין ק"ו ע"ב) והוא היה לפי שעה נראה כמצליח במעשיו שעליו אמר דוד (תהלים ל"ז ז') אל תתחר במצליח דרכו וידוע דרכו רצה לומר דרך ה']...
→י 7— משלי י 8 — י 9←

תגובות