אל תחליטו בשביל אחרים מה טוב להם

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק יד    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   34   35 
יד10 לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ, וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר.

 סגולות

רק לבו של האדם עצמו יודע מה גורם מורת-רוח (צער) לנפשו ומה גורם לו שמחה;   ולכן, ראוי שאדם זר לא ינסה להתערב, לקחת אחריות על השמחה או הצער שלו, כי הוא עלול לטעות ולהשיג תוצאות הפוכות.

 מצודות

לבו של האדם הוא יודע ומרגיש במרירות נפשו בעמל התורה, ואין זולתו מרגיש בצערו של זה,    לכך בשמחתו בעת קבול השכר לא יתערבב זר לחלוק בו, כי לבדו יקבל שכרו משלם.


 עצות

הפסוק מותח ביקורת על גישת ההתערבותיות (interventionism) - גישה האומרת שיש להתערב ולקחת אחריות על חייהם של אנשים אחרים, גם בניגוד לרצונם, כדי לעזור להם. גישה זו מתבטאת במספר תחומים:

1. התערבותיות כלכלית - גישה שלפיה המדינה צריכה להתערב במשק במטרה להועיל לאזרחים, לדוגמה, לאסור על שכירים לעבוד בשכר נמוך, לחייב אנשים לחסוך בקרן פנסיה, וכו'.    כל אדם יודע, יותר טוב מכל אחד אחר, מה רע ומה טוב עבורו, לדוגמה, ייתכן שהוא רוצה לעבוד בשכר נמוך כי אחרת לא ימצא עבודה כלל; ייתכן שהוא רוצה להשתמש בכספו כדי לקנות דירה במקום לחסוך אותה בקרן פנסיה; וכו' - לב יודע מרת נפשו. לכן, התערבות זרה עלולה להזיק לו ולא תשמח אותו - ובשמחתו לא יתערב זר.

דוגמה שאני זוכר היטב: בתחילת שנת ה'תשס"ה הכריזו כמה ארגונים חברתיים חרם צרכנים על רשת חנויות כלשהי, שאסרה על המוכרים שלה לשבת על כיסא בזמן העבודה. כתוצאה מהמאבק הציבורי בנושא, נחתם הסכם שמחייב כל חנות לאפשר למוכרים לשבת או לפחות לעמוד על שטיח אורתופדי. ביקרתי באחד מסניפי הרשת ושאלתי את העובדים מה דעתם; הם אמרו שהמצב הקודם בכלל לא הפריע להם, זה נוח להם לעבוד בעמידה, וההסכם הוא מיותר מבחינתם. חשבתי שאולי הם פוחדים להגיד את האמת כי הבוס מאזין להם על-ידי אמצעי האזנה נסתרים, אז שאלתי אותם אם יש משהו שבכל-זאת מפריע להם, והם אמרו "כן, מפריע לנו שהמשכורת נכנסת ב-10 לחודש במקום ב-1 לחודש, כך אנחנו משלמים ריבית לבנק במשך 9 ימים נוספים". עד כמה שידוע לי (וייתכן שאני טועה), היוזמה לחרם לא הגיעה מהעובדים אלא מאנשים מבחוץ, שהחליטו על-דעת עצמם שהעובדים בטח סובלים מכך שהם נאלצים לעמוד, וחתמו על-דעת עצמם את ההסכם עם הרשת. מן הסתם יש עובדים שבאמת סובלים וההסכם באמת הועיל להם, אבל עם כל חיפושיי, לא מצאתי שום סקר שבדק מה חושבים רוב העובדים, ומה מפריע לרוב העובדים. אילו הארגונים החברתיים היו מאפשרים לעובדים להגן על זכויותיהם בעצמם, ייתכן שהתוצאות היו מועילות יותר.

2. התערבותיות רפואית - גישה שלפיה הרופאים צריכים לקבוע את הטיפול הטוב ביותר לחולה, ואין חשיבות לדעתו של החולה. זו היתה הגישה המקובלת בעולם במשך דורות רבים, החל מהיפוקרטס ועד מלחה"ע השניה (ראו מקורות אצל הרב פרופ' אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך הסכמה מדעת).

חכמי התלמוד, בניגוד למקובל בתקופתם, למדו מפסוקנו שיש להתחשב גם בדעתו של החולה: "אמר רבי ינאי:    חולה אומר 'צריך' (לאכול ביום כיפור) ורופא אומר 'אינו צריך' - שומעין לחולה (ונותנים לו לאכול ביום כיפור); מאי טעמא? לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ.    פשיטא!? מהו דתימא רופא קים ליה טפי - קא משמע לן" (בבלי יומא פג.).   כלומר, היינו יכולים לחשוב שצריך להתעלם מדעתו של החולה כי הרופא בקי יותר ברפואה, אולם הפסוק מלמדנו שהחולה בקי יותר במה שנוגע לחייו הפרטים. נפש = החיים; מרירות נפש = צער קשה כמוות; לב יודע מרת נפשו = רק ליבו של החולה יודע עד כמה חייו נמצאים בסכנה.

אולם המשך הסוגיה קשה לשיטתנו:  "רופא אומר "צריך", וחולה אומר "אינו צריך" - שומעין לרופא'! מאי טעמא? תונבא (שטות מחמת חוליו) הוא דנקיט ליה" (בבלי יומא פג.). אם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שהוא צריך, לא מקבלים את דעתו של החולה, אלא מניחים שהוא מטושטש מחמת המחלה, מתערבים וכופים עליו לאכול. זו גם הדעה המקובלת בהלכה (הסכמה מדעת שם).    נראה שמילת המפתח כאן היא יודע. כאשר ברור שהחולה יודע מרת נפשו, כלומר מודע לחומרת מצבו, יש להתחשב בדעתו ולא להתערב; אולם כאשר החולה לא יודע מרת נפשו, ואינו מודע למצבו, מותר להתערב (ע"פ גליה).

מאז מלחה"ע השניה, הגישה של "לב יודע מרת נפשו" נעשית יותר ויותר מקובלת בעולם, וגם החוק הישראלי קובע: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת", פרט למקרים חריגים שבהם "נשקפת למטופל סכנה חמורה, צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל, וקיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע" (חוק זכויות החולה, ה'תשנ"ו).   ראו עוד: זכות החולה שלא לקבל טיפול / ירדנה קופ-יוסף, אנציקלופדיה יהודית דעת.

3. העקרון נכון גם ביחסים בין-אישיים, ולכן, בדרך-כלל, הטוב ביותר הוא לשאול את הזולת מה הוא אוהב. שתי דוגמאות:

א. קטע (מצוטט מהזיכרון) מתוך משדר מספרי-סיפורים, שבו המספרים היו עיוורים. אחת העיוורות (שלצערי אינני זוכר את שמה) סיפרה על כמה סוגים של "אנשים טובים", שמנסים לעזור:    "ישנם אנשים שמנסים לעזור לי לעבור את הכביש... למרות שאני בכלל צריכה ללכת לכיוון אחר.    ישנם אנשים שמכריזים בקול רם, כדי שכולם יידעו: 'היי, יש כאן עיוורת, זוזו, אתם מפריעים לה!'...    ישנם אנשים שמספרים לי על 'הבת של שכנה שלי, שהיתה... בדיוק באותו מצב שלך, ועשתה ניתוח, ועכשיו היא כבר לא... בדיוק באותו מצב שלך'...    וישנם גם המלאכים, אלה ששואלים 'את צריכה עזרה?'. לפעמים אנחנו צריכים עזרה, ולפעמים לא. צריך פשוט לשאול, זה הכל!".

ב. דוגמה חיובית: "בכל פעם שמתקרבת עונת החגים, ג'ולי אשתי נותנת לי חבילה של קטלוגים, ובהם המתנות שהיא רוצה, מוקפות בעיגול בטוש אדום, ומסומנות בפתקיות דביקות. זה נהדר! ועוד יותר נהדר, האופן המשכנע שבו היא אומרת לי "כל הכבוד! איך ידעת?"..." (A.J.Jacobs, "The year of living Biblically", page 121, מתורגם לעברית).

 הקבלות

פסוק נוסף מלמד, שכאשר אנחנו מנסים לזהות את מחשבותיו ורגשותיו של הזולת, במקרים רבים אנחנו למעשה רואים את עצמנו,  משלי כז19: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם": כמו המים הנמצאים בפנים של הזולת, בתוך העיניים שלו, המשקפים לנו את הפנים של עצמנו כאשר אנחנו מסתכלים לתוכם, כך לבו של הזולת משקף לנו את הלב של עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להסתכל לתוכו (פירוט). אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה ישמח או יצער את הזולת, אבל למעשה אנחנו רק משליכים על הזולת את התחושות הפרטיות שלנו.

גם בספר שמואל נאמר, שמואל א טז7: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אֶל תַּבֵּט אַל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (פירוט) רק ה' יכול לראות את מחשבותיו של האדם.

במקום אחר נאמר, משלי כ5: "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה": איש תבונה יכול לדלות את העצה שנמצאת בלבם של אנשים אחרים, כלומר לדעת מה הם מתכננים לעשות (פירוט); אך לא כל אחד הוא איש תבונה, וגם איש תבונה לא יכול לדעת תמיד ובכל מצב מה יגרום לזולת לשמוח - ולכן עדיף לשאול.

לפי חלק מהפירושים, אפשר לזהות את מצב רוחו הנוכחי של האדם מתוך התבוננות בשפתיו - אם הוא מדבר דברי שמחה וצחוק בהתלהבות מוגזמת, ייתכן שהדבר מחפה על עצב, משלי כו23: "כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ - שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע" (פירוט). אולם גם זה אינו וודאי, ובכל מקרה, אי אפשר לדעת מה יגרום לאדם להיות שמח או עצוב בעתיד.

""ויאמר שאול צר לי מאד וגו'" ולמה לא אמר לו באורים ותומים? א"ר יצחק ב"ר חייא: לביודע מרת נפשו, שאילו אמר לו ב אורים ותומים היה לו לומר 'אתה הוא שגרמת על עצמך, לא אתה הוא שהכית נוב עיר הכהנים?!'" (ויקרא רבה כו ז).

 דקויות

1. רק מי שעבר את המרירות - ייהנה מהשמחה

לפי רוב המפרשים, יודע = חווה ומרגיש, יתערב = יתערבב וישתתף, כמו תהלים קו35: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם" ודניאל ב43: "פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא": שמחתו של האדם שייכת רק לו, ואין לזרים שותפות ומעורבוּת בה.

ויש שפירש: יתערב = ירגיש נעימות ומתיקות, כמו משלי יג19: "תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ" (פירוט) ועוד: שמחתו של האדם שייכת רק לו, ואף זר לא ירגיש מתיקות וערבוּת ממנה. ערבות מנוגדת אל מרת נפשו (דעת מקרא).

לפי שני הפירושים, כוונת הפסוק היא: רק מי שסבל מרירות - יזכה ליהנות מהשמחה. חכמי המדרש  (שמות רבה יט א) הביאו כמה דוגמאות:

"חנה, הרבה היתה מצטערת, שנאמר (ש"א א, י) והיא מרת נפש, היא לעצמה. כיון שנפקדה, לא פקדה האלהים אלא לעצמה... (ש"א ב, א) עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך, אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי".

"השונמית, כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב ד, כז) ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה. כיון ששלח גיחזי להחיות בנה, ואמר לו (שם, כט) וקח משענתי בידך, אמרה לו השונמית (שם, ל) חי ה' וחי נפשך, עמדת במסטורין של אלהים מתחלה נתתה לי בן, אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים והחיה אותו".

"דוד, בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו, עשה שם שלשה ימים, ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו ושרפו את צקלג. התחיל דוד בוכה, שנאמר (ש"א ל, ו) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו. לא עשו אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן ובאו לארץ ישראל והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו. מה כתיב שם (דה"א כט, ט) וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה".

"ישראל, היו נתונין במצרים בשעבוד" (שמות א14: "וַיְמָרְרוּ אֵת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ"), וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים (שמות יב מג): כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" - רק מי שאכל מרורים בשיעבוד, יאכל מרורים בסעודת הגאולה.

רעיון דומה נמצא בתלמוד: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (בבלי תענית ל:), כמו שנאמר בישעיהו סו10: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".

2. לא לקחת אחריות על מרירות ושמחה של אחרים

ולענ"ד יש לפרש: יודע = מבין ומכיר, יתערב = ייקח אחריות, כמו, משלי ו1: "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ" (פירוט), משלי יא15: "רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ" (פירוט), משלי יז18: "אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף, עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ" (פירוט), משלי כ16: "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר, וּבְעַד נכרים[נָכְרִיָּה] חַבְלֵהוּ" (פירוט), משלי כב26: "אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת" (פירוט). פירוש זה מתאים יותר להלכה התלמודית שנזכרה למעלה: "'חולה אומר "צריך" ורופא אומר "אינו צריך" - שומעין לחולה'; מאי טעמא? לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (בבלי יומא פג.).

לפי פירוש זה, הפסוק מותח ביקורת על גישת ההתערבותיות (interventionism) - גישה האומרת שיש להתערב ולקחת אחריות על חייהם של אנשים אחרים, גם בניגוד לרצונם, כדי לעזור להם.

כך למשל, גישת ההתערבותיות הרפואית - גישה שלפיה הרופאים צריכים לקבוע את הטיפול הטוב ביותר לחולה, ואין חשיבות לדעתו של החולה. זו היתה הגישה המקובלת בעולם במשך דורות רבים, החל מהיפוקרטס ועד מלחה"ע השניה (ראו מקורות אצל הרב פרופ' אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך הסכמה מדעת).

חכמי התלמוד, בניגוד למקובל בתקופתם, למדו מפסוקנו שיש להתחשב גם בדעתו של החולה: "אמר רבי ינאי:    חולה אומר 'צריך' (לאכול ביום כיפור) ורופא אומר 'אינו צריך' - שומעין לחולה (ונותנים לו לאכול ביום כיפור); מאי טעמא? לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ.    פשיטא!? מהו דתימא רופא קים ליה טפי - קא משמע לן" (בבלי יומא פג.).   כלומר, היינו יכולים לחשוב שצריך להתעלם מדעתו של החולה כי הרופא בקי יותר ברפואה, אולם הפסוק מלמדנו שהחולה בקי יותר במה שנוגע לחייו הפרטים. נפש = החיים; מרירות נפש = צער קשה כמוות; לב יודע מרת נפשו = רק ליבו של החולה יודע עד כמה חייו נמצאים בסכנה.

המשך הסוגיה קשה לשיטתנו: ""רופא אומר "צריך", וחולה אומר "אינו צריך" - שומעין לרופא'! מאי טעמא? תונבא (שטות מחמת חוליו) הוא דנקיט ליה"" (בבלי יומא פג.). אם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שהוא צריך, לא מקבלים את דעתו של החולה, אלא מניחים שהוא מטושטש מחמת המחלה, מתערבים וכופים עליו לאכול. זו גם הדעה המקובלת בהלכה (הסכמה מדעת, שם). נראה שמילת המפתח כאן היא יודע. כאשר ברור שהחולה יודע מרת נפשו, כלומר מודע לחומרת מצבו, יש להתחשב בדעתו ולא להתערב; אולם כאשר החולה לא יודע מרת נפשו, ואינו מודע למצבו, מותר להתערב (ע"פ גליה).

מאז מלחה"ע השניה, הגישה של "לב יודע מרת נפשו" נעשית יותר ויותר מקובלת בעולם, וגם החוק הישראלי קובע: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת", פרט למקרים חריגים שבהם "נשקפת למטופל סכנה חמורה, צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל, וקיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע" (חוק זכויות החולה, ה'תשנ"ו).   ראו עוד: זכות החולה שלא לקבל טיפול / ירדנה קופ-יוסף, אנציקלופדיה יהודית דעת.

העיקרון נכון לא רק ברפואה אלא גם בכלכלה וביחסים בין-אישיים: איננו יכולים לדעת מה הזולת אוהב או שונא, ולכן בדרך-כלל הטוב ביותר הוא לשאול את הזולת ולהתחשב בדעתו.

מבחינה דקדוקית, "מרת נפשו" שייכת גם לחצי השני של הפסוק, ו"שמחתו" שייכת גם לחצי הראשון, וזה מדרכי התקבולת המקראית: לב יודע מרת נפשו ושמחתו, ולכן ראוי שבמרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר.

 פרק יד    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   34   35 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות