לא לקבל החלטות כשרעבים

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק טז    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
טז26 נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ.

 סגולות

נפשו של האדם העמל (העובד קשה) עמלה לו ("עובדת" עליו, מרמה אותו) וגורמת לו לעבוד קשה יותר ממה שצריך, כי הפה שלו, הרעב לאוכל, אוכף (לוחץ) עליו.

 מצודות

נפש עמל עמלה לו - טורח המלאכה יעמוד לו לצורכו: כאשר פיו יכוף אותו לתבוע המאכל, אז יהיה לו למלא שאלתו.


 עצות

מחקרים מוכיחים, שאנשים היוצאים לקניות כשהם רעבים, קונים כמות גדולה יותר ממה שהם צריכים באמת. יש סופרמרקטים המנצלים עובדה זו, ומנסים לעורר את הרעב של הקונים בדרכים מלאכותיות, על-ידי פיזור ריחות מגרים של אוכל באויר. ספר משלי מזהיר מפני תופעה זו:

נפש = הצד החומרי של החיים;   עמל = עבודה קשה, עוני ומחסור, או רשע ומרמה;    אכף = דחק ולחץ;   פיהו = הרעב לאוכל;     נפש עמל עמלה לו = הצרכים החומריים של העמל, העובד קשה למחייתו, מרמים אותו וגורמים לו לעבוד מעבר למה שהוא צריך, כי אכף עליו פיהו = כי פיו, הרעב לאוכל, דוחק ולוחץ עליו, ומשבש את שיקול הדעת שלו.

הדבר יכול להתבטא בכך שהעמל קונה יותר ממה שהוא צריך, וכתוצאה מכך צריך לעבוד יותר; הדבר יכול להתבטא גם בכך שהעמל הולך לעבוד במקום עבודה שאינו מתאים לו, שבו הוא מקבל שכר נמוך מהמגיע לו, רק משום שהוא חושש שלא ימצא עבודה טובה יותר ויגווע ברעב.

אם כך, לפני שהולכים לקניות או יוצאים לראיון עבודה, כדאי לאכול סעודה דשנה, כך שהרעב לא ישבש את שיקול הדעת שלנו.

 הקבלות

1. גם עשו, אחי יעקב, עשה עסקה גרועה מתוך רעב, כשמכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים.

2. בספר קהלת ישנו פסוק דומה מאד לפסוקנו; נציג את הפסוקים זה לצד זה, ונשאיר לקוראים להסיק מסקנות:

  • משלי טז26: "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ"
  • קהלת ו7: "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא"

שלושת הפסוקים הבאים (משלי טז27-29) מדברים על שלושה סוגים של אנשים רעים; ייתכן שהפסוק שלנו מזהיר את האדם, שלפני שהוא בוחר מקום עבודה כדי להשביע את רעבונו, יברר שבמקום העבודה אין אנשים רעים שעלולים להשחית את נפשו. ראו: זהירות בבחירת מקום עבודה.

 דקויות

מחקרים מוכיחים, שאנשים היוצאים לקניות כשהם רעבים, קונים כמות גדולה יותר ממה שהם צריכים באמת. יש סופרמרקטים המנצלים עובדה זו, ומנסים לעורר את הרעב של הקונים בדרכים מלאכותיות, על-ידי פיזור ריחות מגרים של אוכל באויר. ספר משלי מזהיר מפני תופעה זו:

נפש = הצד החומרי של החיים;   עמל = עבודה קשה, עוני ומחסור, או רשע ומרמה;    אכף = דחק ולחץ;   פיהו = הרעב לאוכל;     נפש עמל עמלה לו = הצרכים החומריים של העמל, העובד קשה למחייתו, מרמים אותו וגורמים לו לעבוד מעבר למה שהוא צריך, כי אכף עליו פיהו = כי פיו, הרעב לאוכל, דוחק ולוחץ עליו, ומשבש את שיקול הדעת שלו.

הדבר יכול להתבטא בכך שהעמל קונה יותר ממה שהוא צריך, וכתוצאה מכך צריך לעבוד יותר; הדבר יכול להתבטא גם בכך שהעמל הולך לעבוד במקום עבודה שאינו מתאים לו, שבו הוא מקבל שכר נמוך מהמגיע לו, רק משום שהוא חושש שלא ימצא עבודה טובה יותר ויגווע ברעב.

אם כך, לפני שהולכים לקניות או יוצאים לראיון עבודה, כדאי לאכול סעודה דשנה, כך שהרעב לא ישבש את שיקול הדעת שלנו.

עמלה לו - שתי משמעויות

1. משמעות שלילית - "עבדה עליו", רימתה אותו וגרמה לו לעבוד קשה מדי (ראו למעלה), או "שהנפש עמלה לגוף ולא לה - בהיפך ממעשה החכם, שהוא עמל לנפש בעניין אמרי נועם... לפי שהוא מבקש היתרונות בהנאות המאכלים ובמעדנים" (ר' יונה).

2. משמעות חיובית - עבדה לטובתו, "לצרכו הוא עמל... כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל, אז עמלו עומד לו" (רש"י, וכן מצודות).

פיהו

1. לפי רוב המפרשים על הפסוק, פה מסמל את הרצון לאכול (ראו למעלה);

2. אך ברוב המקרא, פה מסמל את כוח הדיבור. לפי זה אפשר לפרש: כי אכף עליו פיהו = לפעמים יש לאדם רצון לוחץ לדבר ולהתבטא, והרצון הזה עלול הוא שגורם לו לעמול יותר מדי או לבחור במקום עבודה שאינו מתאים לו.

3. גם בתלמוד פירשו שפיהו מציין את כוח הדיבור, במשמעות חיובית: כשהאדם אומר דברי תורה בפיו, גם אם הוא אינו מבין אותם, הנפש שלו מבינה, הבנה ברמה גבוהה יותר: "רבי עקיבא אומר: זמר בכל יום זמר בכל יום (היה מסדר למודך, אף על פי שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים). אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא? - שנאמר נפש עָמֵל עָמְלָה לו (מפני שעמל בתורה - תורה עומלת לו), כי אָכַף עליו פיהו (מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד, כאוכף שעל החמור); הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר (שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה; וכל כך למה? - מפני ש'אכף': שכפף פיהו על דברי תורה). (לישנא אחרינא 'זמר': כלומר: שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זַמָּר - כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו)" (בבלי סנהדרין צט ב (רש"י)).    "וכן, בכל עניין ועניין, צריך האדם לידע, שעל-ידי קיום התורה לא יסובב לו ח"ו שום ריעותא, ואם לפי עינו נראה לו שבמקום הזה נסבב לו הפסד על-ידי קיום התורה, יסובב לו בוודאי טובה במקום אחר" (אהבת חסד ב יג).

כמו כן למדו מכאן, שהעבודה העיקרית שהאדם צריך לעשות בעולם הזה היא לעסוק בתורה בפיו: "אמר רבי אלעזר: כל אדם - לעמל נברא, שנאמר (איוב ה ז) כי אדם לעמל יולד; איני יודע אם לעמל פֶּה נברא, אם לעמל מלאכה נברא; כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו - הוי אומר לעמל פֶּה נברא; ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה? כשהוא אומר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא" (בבלי שם).

"כי הגוף, שהוא עמל, כמה פעמים הוא רק לרעהו או לקרוביו, והוא אינו נהנה דבר; אבל הנפש, כשהיא עמלה, אינו מועיל זה רק לו לעצמו" (שם עולם ב ד).

 פרק טז    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות