ברב עם הדרת מלך, ובאפס לאום מחתת רזון

קוד: ביאור:משלי יד28 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי יד28: "בְּרָב עָם - הַדְרַת מֶלֶךְ, וּבְאֶפֶס לְאֹם - מְחִתַּת רָזוֹן"

כשהעם בממלכה מתרבה, זהו הדרו וכבודו של המלך, זוהי הוכחה שהוא מושל בחכמה וכישרון;   וכשהלאום בממלכה מתאפס (מתמעט מאד), זוהי מחיתה ושבירה לכבודו של הרוזן (המושל), שאינו מבצע את תפקידו כראוי.

עצות

הפסוק מלמד כי ניתן למדוד את איכות השלטון ע"י מדידת השינוי בגודל האוכלוסיה:

ברב עם = כשהעם מתרבה;    הדרת מלך = זהו כבודו של המושל. כשהאוכלוסיה גדלה, הרי זו הוכחה שהממשלה ממלאת את תפקידה - יש אוכל, יש ביטחון, יש בריאות, ויש חינוך שגורם לאנשים לחשוב על העתיד וליצור את הדור הבא.

ובאפס לאום = כשהעם מתמעט ומתאפס;   מחתה = שבירת חומות ההגנה, ובהשאלה - שבירת הכבוד;   רזון = כבודו של הרוזן, המושל; מחתת רזון = שבירת כבודם של המושלים. כשהאוכלוסיה קטנה, זוהי עדות לכשלונה של הממשלה - אנשים מתים ממחלות, ממלחמות, מתאונות דרכים או מרעב, או שאינם מרגישים מספיק בטוחים בעתידם הכלכלי כדי להוליד ילדים רבים.

( הציטוט מתוך הבלוג הירוק של בועז ארדר).

גידול אוכלוסיה.

קידמה ועוני ו - אוכלוסיה ואמצעי-מחיה.

חומר למחשבה מהבלוג הירוק http://www.green-logic.info/2012/09/blog-post_6066.html.

כדי להדגיש את החידוש בפסוק זה, נשווה אותו למדד מקובל אחר: התוצר המקומי הגולמי לנפש. התוצר המקומי הגולמי (התמ"ג) הוא הערך הכולל של הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה במשך שנה; והתמ"ג לנפש הוא התמ"ג מחולק במספר התושבים במדינה. עקרונית, ככל שהתמ"ג לנפש גבוה יותר, כל תושב נהנה בממוצע מצריכה גבוהה יותר, ומכאן שהשלטון ממלא את תפקידו כהלכה בתחום הכלכלי. אולם במדד זה ישנה בעיה עקרונית. מעבר לבעיות הקשורות למדידת התמ"ג הכולל (ראו מקורות בויקיפדיה), ישנה בעיה עקרונית במדידת התמ"ג לנפש: כאשר התמ"ג הכולל קבוע, התמ"ג לנפש גדול יותר ככל שיש פחות אנשים; מכאן, שכל אדם שנפטר מגדיל את התמ"ג לנפש, וכל תינוק שנולד מקטין את התמ"ג לנפש!

יש כלכלנים שמסיקים מכאן, שאכן עדיף להוליד כמה שפחות ילדים. כך התמ"ג לנפש יהיה גבוה יותר, כל אזרח יוכל ליהנות מצריכה רבה יותר כי לא יצטרך "לבזבז" משאבים על ילדים.

אולם הגישה של היהדות שונה לגמרי. על-פי השקפת היהדות, לכל אדם יש ערך גדול הרבה יותר מהערך הכלכלי שלו; יש לו נשמה ייחודית. בכל פעם שתינוק נוצר, ה' נותן בו נשמה חדשה מתוך מאגר של נשמות; כל נשמה במאגר היא שונה ומיוחדת, וכל אחת מהן חייבת לרדת לעולם הזה כדי לבצע את התפקיד הייחודי שרק היא יכולה לבצע. רק לאחר שכל הנשמות ישלימו את תפקידן, יגיע העולם כולו אל גאולתו. זו הסיבה הרוחנית למצוות "פרו ורבו"; ה' ציווה על האנושות לפרות ולרבות, לא רק כדי לפתח וליישב את כדור הארץ, אלא גם כדי לאפשר לכל הנשמות המיוחדות שבמאגר לממש את עצמן בעולם החומר.

ניתן להציג השקפה דומה במושגים מודרניים יותר: לכל אדם ישנו מטען גנטי מיוחד היוצר מבנה מוח ייחודי, וכתוצאה מכך יש לו פוטנציאל להגיע להשגות ייחודיות שאף אדם אחר לא יוכל להגיע אליהן; ככל שיש יותר אנשים בעולם, יש גיוון רב יותר בדעות וברעיונות.

מחקרים שנעשים בשנים האחרונות באירופה ובארה"ב מלמדים, שצמצום הילודה אכן מסכן את המדינה ואת התרבות - ראו למשל ילדים זה ברכה / אתר קיוונים. מסיבה זו, ישנן מדינות רבות בעולם המערבי הנוקטות במדיניות מוצהרת של עידוד ילודה - ראו למשל אמצעים לעידוד ילודה / מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

מכל הסיבות הללו, ריבוי האוכלוסיה הוא מדד חשוב בפני עצמו, מעבר למדדים הכלכליים המקובלים, וכמו שמציין הפסוק שלנו, ברב עם - הדרת מלך.

כמובן שריבוי אוכלוסיה אינו מספיק, צריך גם לדאוג שלאוכלוסיה המתרבה יהיה אוכל, גם זה אחד מתפקידיו החשובים של השלטון, משלי יא26: "מֹנֵעַ בָּר - יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר" (פירוט).

דקויות

הפירוש המקובל: ככל שיש אנשים רבים יותר בעם, כך גדל כבודו של המלך השולט עליהם.

מה המשמעות המעשית של קביעה זו? 

1. ייתכן שהמשמעות נמצאת בפסוק הבא, משלי יד29: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת": כבודו של מלך הוא שיהיה לו עם גדול, ולכן המלך צריך להיות ארך אפיים, לא לכעוס מהר מדי על בני עמו הפוגעים בכבודו, כי אם ימהר לכעוס, אנשים ייפגעו ויעזבו, וכבודו יתמעט.

2. יש שפירשו, שהפסוק הוא משל על כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה: ככל שיש יותר אנשים שעובדים את ה' ביחד, כבודו גדל יותר. מכאן הסיקו כמה מסקנות מעשיות, למשל:

  • עדיף לברך ולהתפלל ביחד, גם אם זה יגרום להפסקה בלימוד בבית המדרש: "היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם; בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך... ובית שמאי... קסברי מפני בטול בית המדרש(בבלי ברכות נג א), "מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִשְׁמוֹעַ קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רֹב אֲנָשִׁים, מִשּׁוּם דְּבְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (קיצור שולחן ערוך קמא).
  • עדיף לשתף כמה כהנים בעבודות המקדש, גם אם כהן אחד יכול לעשות הכל בעצמו: "וקבל הכהן...  נותנו לחבירו... בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (שהיו כולן עסוקין בעבודה)" (בבלי פסחים סד ב (רש"י), רמב"ן על ויקרא א ו, מנחות סב א, ומחלוקת ב יומא כו א, בבלי זבחים יד ב, סוכה נב ב).
  • יש מצוה, גם על מי שאינו עוסק בעבודת המקדש, להיות נוכח ולראות: "ומאי מצוה (יש בראייתן)? - (יש כאן מצוה משום) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (בבלי יומא ע א).
  • וראו עוד לגבי תקיעת שופר במוסף ראש השנה (בבלי ראש השנה לב ב), מכירת ספר תורה מעיר גדולה לעיר קטנה (בבלי מגילה כז ב), ועוד.
3. אולם לפירוש זה ישנה סתירה-לכאורה מהעובדה שה' בחר בעם ישראל, למרות שהם מעטים (רמב"ן על דברים ז ו)! חכמי המדרש התייחסו לסתירה זו: "בוא וראה שבחו וגדולתו של הקב"ה, שאף על פי שיש לפניו אלף אלפי אלפים ורבי רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו וישבחוהו, אינו רוצה בשבחן של כולם, אלא בשבחן של ישראל, שנאמר ברב עם הדרת מלך, ואין עם אלא ישראל, שנאמר (ישעיהו מג כא): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", בשביל שיגידו שבחי בעולם.... ובאפס לאום מחיתת רזון - אם הפסיקו עצמן מדברי תורה, אף אני אפסוק מהם דברי תורה" (רבי חמא בר חנינא, מדרש משלי (בובר) יד כח).

ויש שפירשו מכאן, שהפסוק מדבר על יתרון איכותי ולא כמותי: "ברב עם - שהצבור זכאים, הדרת הקב"ה הוא. ובאפס לאום - כשאינם דבקים בו, מחתת רזון - חסרון רזנותו הוא, כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו" (רש"י). "ברב עם, כלומר, מוסר אמונה רב גודש בעם - אז הכבוד הוא מנת חלקם של המלך, ונתיניו העם.  ובאפס לאם, כלומר, חוסר ערכים לאומיים פשה בעם - אז לשלטון האפס חסר התנאי ההכרחי לצורך זיהוי האמת. אז יש מחיתת רזון ואין תקומה." (רמי ניר 31.1.08).

מעבר לכך, יש שפירשו שהפסוק מדבר דווקא על מלך בשר ודם, והוא בא להדגיש את ההבדל בין יראת ה' לבין מלך בשר ודם. ע"פ הפסוק הקודם, משלי יד27: "יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת", יראת ה' אינה תלויה במספר האנשים (ה' הרי בחר בעם ישראל המעטים), בניגוד לכבודו של מלך בשר ודם: "מה מאד הירא את ה' ית' בוטח ושלו, [יותר אפילו] מן המלך, כי הירא את ה' - אין בטחונו תלוי בבשר ודם, ובטחון המלך תלוי בבריות" (הרב יונה גירונדי).

4. ולענ"ד, הפסוק אינו מדבר על מספרם המוחלט של האזרחים, אלא על השינוי: ברב עם = כאשר העם מתרבה, בתקופת שלטונו של מלך, הרי זו הדרת מלך, כבוד למלך המנהל את ממלכתו באופן שמאפשר ריבוי טבעי.

הקבלות

רָזוֹן - הכתיב המקובל הוא רוֹזֵן

  • שופטים ה3: "שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים"
  • ישעיהו מ23: "הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן, שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה"
  • חבקוק א10: "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ"
  • תהלים ב2: "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד"
  • משלי ח15: "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק" (פירוט)
  • משלי לא4: "אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים או[אֵי] שֵׁכָר" (פירוט)

ייתכן שהמילה רָזוֹן היא שם מופשט, על משקל כָּבוֹד, המציין את כבודו ומעמדו של הרוזן, כמו רוֹזנוּת (כמו ש: מלוכה היא מעמדו של המלך, משרה היא מעמדו של השר, וכו'). ומכאן: מחתת רזון = שבירת כבודו של הרוזן.

אולם המילה רזון, באותו כתיב כמו בפסוקנו, היא מהשורש רזה, ומציינת היפך שומן, ישעיהו י16: "לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן, וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקֹד יֵקַד כִּיקוֹד אֵשׁ". בפסוק זה הרזון מנוגד גם לכבוד (אולי כי השמן הוא כבד והרזה הוא קל), ומכאן: מחתת רזון = סכנה של אובדן הכבוד, כביכול כבודו של המושל עושה "דיאטה"... (וראו גם רמ"ד וואלי).

המילה רזון מופיעה בשני פסוקים נוספים - נשאיר לקוראים למצוא את הקשר לפסוקנו:

  • מיכה ו10: "עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע, וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה"
  • תהלים קו15: "וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם, וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם"

השורש הדר בהקשר למלך נזכר גם ב משלי כה6: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ, וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד" (פירוט).

תגובות