העושה רע מתוך גאוה בצחוק, יעשה רע מתוך כעס ברצינות

קוד: ביאור:משלי כא24 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי כא24: "זֵד יָהִיר, לֵץ שְׁמוֹ - עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן"

העושה מעשים רעים במזיד ומתוך יהירות, גם אם שמו בין הבריות הוא לץ וכולם חושבים שומעשיו הרעים הם "רק בצחוק", הרי כשכעסו עובר על גדותיו הוא עושה מעשים רעים בזדון וברצינות גמורה.

עצות

מתוך הבדיחות שאדם מספר והתעלולים שאדם עושה אפשר ללמוד על האופי שלו. אנשים שמספרים בדיחות שיש בהן רוע, או עושים מעשים רעים "בצחוק", מראים בכך שיש בהם רוע פנימי שעלול להתפרץ בצורה רצינית הרבה יותר:

זד יהיר = רע ומתגאה;   לץ = הלועג לזולת;   לץ שמו = ידוע בציבור כאדם הלועג ומתבדח;   זד יהיר לץ שמו = אדם רע ומתגאה, למרות שהוא מפורסם בציבור כאדם המתבדח במילים בלבד -

עושה בעברת זדון = סופו שיעשה מעשה של זדון ורשע בפועל, כאשר יתמלא בעברה וכעס.

כל עוד הוא רגוע, הוא "רק" מתגאה במילים ומתבדח על חשבון אחרים; אבל כשיתחיל לכעוס, הכעס יגרום למידות הרעות שלו לגלוש ולעבור על גדותיהן, והוא יעשה מעשים רעים בפועל.

הפסוק מלמדנו להיזהר מאנשים שאומרים או דברים רעים, גם אם זה "רק בצחוק". 

"הנה, הרשע הגאה, שעושה הרע בגאוה, לץ שמו, כי הוא כאילו יעשה הזדון מצד גאותו על דרך הלעג, להיות האנשים נחשבים לפניו כאין, ובחמת הזדון עושה לעג וליצנות. וכבר ימצאו אנשים רעים בזה התואר שזכר, שישחיתו זולתם על דרך הלעג להיותם נחשבים להם לאין, כמו שסופר מאיש אחד שחתך רגל איש בלילה כשהיה ישן, והוא לא היה שונא לו, אך עשה זה על דרך הלעג; והנה בא זה על מום הליצנות והרע שיגיע ממנו" (רלב"ג, ודומה לזה ר' יונה גירונדי).

"האיש אשר אלה לו, אל תדמה בנפשך כי עוון הלשון בלבד עמו, אך לא יחטא בפועל; לא כן הדבר, אבל עושה עם חבריו בעברת זדון, כי עת שיכעוס על אדם - יזיקהו... וגם ידוע כי הגאוה תגדיל הכעס..." (ר' יונה גירונדי).

דקויות

1. יש שפירשו, שהפסוק בא להגדיר את משמעות המושג "לץ": "איש זדון המתיהר בדבור, הנה שמו העצמי הוא לץ, כי בעבור הגאוה ילעג ויתלוצץ בבני אדם; אבל העושה רע בעבור הגאוה הנה שמו איש זדון" (מצודת דוד; ראו גם רבי יונה, מלבי"ם, דעת מקרא).
  • אולם, אין זה ברור מדוע החכם בחר להכניס הגדרה דווקא מושג זה, ודווקא באמצע הספר ולא בתחילתו או בסופו (ראו גם קריאות ושמות בספר משלי).
2. יש שפירשו, שהפסוק בא לתאר את סופו של אדם שמתנהג ביהירות: "יהיר - גס רוח - סופו להיות לץ, שאינו חש לשמוע מוסר" (רש"י).
  • אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות הפשוטה של המילה "שמו",  ולפי זה היה ראוי לכתוב "זד יהיר לץ יהיה".

תגובות