זורע עוולה יקצור אוון, ושבט עברתו יכלה

קוד: ביאור:משלי כב8 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי כב8: "זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצֹר אָוֶן, וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה"

הזורע (יוזם מפעל של-) עוולה (אי-צדק), צריך לקצור (להרוויח) רק אוון (אין, אפס) - יש להחרים את כל רווחיו;   וכן יש לכלות (לבטל) את השבט (השלטון, המעמד הבכיר) שלו, שהשתמש בו בעברה.

עצות

ניתן ללמוד מהפסוק שני עקרונות לענישה, המתאימים במיוחד לעבירות כלכליות:

זריעה = משל להתחלה של פעולה או פרוייקט חדש;   עוולה = אי צדק, פגיעה במה שמגיע לזולת;   קצירה = משל לאיסוף התוצאות והרווחים מהפרוייקטאוון = אין והבל.

זורע עוולה יקצור אוון = מי שמתחיל פרויקט המתבסס על עוול, כגון: מקים מפעל שבאופן שיטתי מלין את שכרם של העובדים או מקים חברה שבאופן שיטתי מרמה את הצרכנים - צריך להרוויח רק אין ואפס, כלומר, להפסיד את כל הרווחים מהפרויקט שלו. לא רק לשלם פיצוי ספציפי למי שנפגע או לשלם קנס ספציפי לפי חומרת העבירה, אלא לאבד את כל הרווחים, כך שהפשע לא ישתלם. זהו עיקרון הענישה הראשון.

שבט = מקל שמכים בו, ומשל לשלטון וסמכות;   עברה = כעס וזעם;   שבט עברתו = המקל שאותו אדם הכה בו את האנשים שעברו על רצונו והכעיסו אותו, כלומר הסמכות שאותו אדם השתמש בה בתקיפות.
 
זורע עוולה... ושבט עברתו יכלה = מי שמתחיל פרויקט המתבסס על עוול, בנוסף לעונש הכספי המוטל עליו, יש לכלות ולאבד את שבט עברתו: יש למנוע ממנו להחזיק בעמדות שיש בהן שלטון וסמכות, כמו להיות מנהל בחברה או פקיד בכיר בממשלה. מי שניצל לרעה את סמכותו צריך לאבד את סמכותו: "שבט חמתו, שרודה בני אדם, כלה והולך לו, לפי שמפסיד את יכולתו" (רש"י). זהו עיקרון הענישה השני.

כמו פסוקים אחרים בספר משלי, גם הפסוק הזה נראה כמתאר גמול אלוהי, אך למעשה אפשר לראות בו עצה לשלטון - לא לאפשר לאנשי עוול ליהנות מתוצאות מעשיהם, ולא לאפשר להם להמשיך ולמשול באחרים. 

תקנת השבים

לפי הפסוק שלנו, אין לתת לגזלן ליהנות מהרווחים של הרכוש שגזל; אולם, חז"ל תיקנו כמה תקנות שמקלות על גזלנים. בין השאר, תיקנו שאדם שגזל שדה, השביח אותה והחזיר אותה לבעליה, רשאי לקבל פיצוי מסויים מבעל השדה: "גזל [שדה] והשביח - שמין לו, וידו על התחתונה: אם השבח יתר על ההוצאה, נוטל ההוצאה בלבד מן הנגזל; ואם ההוצאה יתירה על השבח, אין לו מן ההוצאה אלא שיעור השבח" (רמב"ם, הלכות גזילה ט ה); "היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה הראויה ליטע - אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע - שמין לו וידו על התחתונה" (שם י ד), "היורד לתוך חרבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה" (שם י ט). (לא ברור לי מה הטעם לתקנות אלו, אולי זה משום "תקנת השבים" -  להקל על גזלנים לחזור בתשובה).

אמנם, גם לפי הלכות אלו, הגזלן אינו מרוויח שום דבר, הוא מקבל לכל היותר את מחיר השוק של העבודה שעשה (אם היתה שדה הראויה ליטע), וברוב המקרים הוא מקבל פחות (רק את ההוצאות או אף פחות מכך). כלומר, גם הלכות אלו אינו סותרות את הכלל "זורע עוולה יקצור אוון".

דקויות

זריעה - קצירה - דיש

הפסוק הוא משל מתחום החקלאות, המתייחס לשלוש מלאכות: זריעה, קצירה ודיש. הזריעה והקצירה נזכרו בפירוש, והדיש נרמז במילה שבט = מקל ששימש לחביטת התבואה, לצורך הפרדת הגרעינים מהשיבולים (ישעיהו כח27): "כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמֹּן יוּסָּב, כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט".

אוון = אין והבל, וגם כוח המנוצל לרעה.

עברה = זעם, או תבואה, כמו ב יהושע ה11: "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי" ('דעת מקרא' בשם הרב יוסף קמחי).

שבט עברתו = מקל שמכים בו בזעם, או מקל שמכים בו את התבואה.

המשל מתאר אדם שזורע, וכמובן מעוניין לקצור את התבואה ואז לדוש אותה בשבט; אך מכיוון שהוא זורע זרעים של עוולה, הוא קוצר אוון, אין והבל, כלומר לא מרוויח כלום; או: הוא קוצר תבואה של אוון, תבואה חזקה וקשה; הוא לא מצליח לדוש אותה, מתעצבן ומכה אותה בעברה וכעס, אבל השבט נשבר וכלה.

ובנמשל: דיש הוא משל למלחמה ומאבק.

זורע עוולה יקצור אוון = המתחיל בפרוייקט בדרך של עוול, התוצאות יהיו מעשי אוון ואלימות שאנשים אחרים יעשו כנגדו; הוא לא ייהנה מרווחי הפרוייקט אלא רק יסבול.

ושבט עברתו יכלה = גם אם ירצה להילחם ולהכות את האנשים הפוגעים בו, לא יצליח; כוחו יכלה ויאבד. הביטוי שבט עברתו רומז לדיש שנעשה בכעס וזעם, כמשל למאבקים ומלחמות שיהיו לגזלן כשירצה ליהנות מהגזילה. ויש כאן רמז, שרשויות החוק צריכות להטיל מגבלות ביורוקרטיות קשות ומעצבנות במיוחד על אנשי עסקים שהורשעו בעבירות כלכליות.

הפסוק בהקשרו

יש שפירשו שהפסוק קשור לפסוק הקודם: "עשיר ברשים ימשול, ועבד לווה לאיש מלווה". לפי זה, הפסוק שלנו מדבר, בפרט, על עשיר שמנצל את עושרו כדי לפגוע בעניים (למשל ע"י שיעבוד או הלוואה בריבית), ומתאר את עונשו: "יתמוטט ויכלה עשרו, עד שתכלה אימת עברתו וכעסו, אשר היו הרשים יראים ממנו מפני עשרו... גם זאת מידה כנגד מידה... מפני שהיה מתגבר על הרשים באימת עשרו" (רבי יונה).

ה"נבואה" הזאת של ספר משלי (או של רבי יונה) התגשמה במאות האחרונות כמה פעמים, בכל המהפכות שבהן העניים והמשועבדים מרדו בעשירים והמשעבדים, וכילו את שבט עברתם - כוחם ושלטונם (ראו מלבי"ם)

הקבלות

הביטוי שבט עברתו (עברה = כעס = אף) מזכיר את ישעיהו י5: "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי, וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי". לפי זה, השבט אינו שבטו של הרשע (המסמל את סמכותו ושלטונו), אלא שבטו של ה'; אותו רשע, אשר שימש כ" שבט עברתו " של ה', יכלה בסופו של דבר.

תגובות