קוד: ממאבק למחבק בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: מיכאל עזרא
אל:
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר
וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו
ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני
ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל
וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם
ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית לב25-)
אחר שהעביר יעקב את כל בני ביתו ב'מעבר יבוק' נותר יעקב לבדו.
משמעות המילה לבד במקרא היא מחובר לעצמו (=לבוד).
בסיפור הבריאה היה האדם בראשיתו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב, בראות הבורא ית' שמציאות זו אינה טובה לאדם הפיל עליו תרדמה והפריד את חלקיו: "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו
" (בראשית ב).
מעשה זה גרם שההכרה העצמית תצטרך להעשות מבחוץ ובעזרת נחצי הנוגד ומשלים כאחד!
אכן רק לאחר הנסירה, בראות האיש את אשתו הבאה אליו, פרצה הצהלה מפיו אודות השמחה והטוב שבגילוי והכרת העצמי: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת
" (שם).
בפתחו של מעבר יבק טרם הכניסה לארץ צריך יעקב לעבור בירור זהות, דווקא ע"י כח חיצוני המתנגד לו ונאבק בו מצליח יעקב לחשוף את השינוי שחל בו ויתבטא בשינוי שמו מיעקב (=עקוב ומסובך) לישראל (=ישר ושורר).
"ויותר יעקב
" - המאבק האמיתי ללא כל ויתור מוביל להופעה של יושר המוערך ויוצר רושם בכח המתנגד באופן של הכרה וחיבור=מחבק.
(מאבק למחבק; האותיות הגרוניות א.ה.ח.ע מתחלפות זו בזו).
ישנם שס"ה (365) גידים באדם, הגידים הינם 'רקמות חיבור' שבין העצמות (עצמיות), האיש עמו נאבק יעקב (שרו של עשו) מבקש לערער את החיבור שבין החלקים השונים ונדמה שבתחילה אף מצליח בכך.
בסופו של מאבק לילי עולה השחר ועמו אור השמש.
כידוע ישנם 365 ימים בשנת חמה (שמש), שלמניינה ולמרה הקבוע סופרים אומות העולם, בעוד ישראל סופרים ללבנה ה'מתנדנדת' (מחסירה ומשלימה).
מיוחד שאחר המאבק דווקא השמש היא שזורחת עבור יעקב, מחבקת ומרפאת את צליעתו (בראשית לב32), ואז "ויבוא יעקב שלם
" (בראשית לג18).
"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק
" (מלאכי ג20).