טוטפות, טיפות, נטיפות, עטיפות, טוטם

קוד: טוטפות= בתנ"ך

סוג: הגדרה

מאת: חגי הופר

אל:

"והיה ולאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי החזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות, יג', 16).

מפרש רש"י - "ולטוטפות בין עיניך. תפילין ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טוטפות טט בכתפי פת באפריקי שתים (סנהדרין ד) ומנחם חברו עם (יחזקאל כא) והטף אל דרום (מיכה ב) אל תטיפו לשון דיבור כמו ולזכרון בין עיניך האמורה בפרשה ראשונה שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו".

ואולם, ההסבר הראשון לא יכול להיות נכון, שכן זהו שעטנז לשוני, האסור מן התורה, ואילו השני - צריך הסבר. וכה יהיה הסברנו: טוטפות, שורש הבסיס שלו הוא טפ או טפטפ, כמו שיעוערו שבישעיה הוא יעירו וכמו שממש בא מ-מש, וכך גם שורש כוכב הוא כבכב. ושורש זה יכול להיות שני דברים - או נטף, טיפות, או עטף. אם נטף, שקשור לו גם שטף, תיתכן התיאוריה הבאה: כל עניין הטוטפות מוזכר לגבי פסח וידוע שבפסח כיום יש את מנהג טפטוף הטיפות מכוס היין לקערה בכמעין הזלפה עם הזרת. אם כך, יתכן כי זהו מנהג קדום ביותר, שעיקרו טפטוף טיפות על המצח, ומכאן עבר אלינו. דמיון לזה יש בהזאת הדם של הכהן ואולי המנהג הקדום היה טפטוף של דם דווקא, שעניינו קשור לפסח. אם עטף - הרי זה פשוט - התכשיט העוטף את המצח. וכן הוא השורש הערבי טטפ. ובפרשנות יהודית קדומה מצאנו - טוטפות - מאוזן לאוזן. אם כך ואם כך, יש לשים לב, כי כאן מצווה זו נאמרה אך-ורק לפסח ועל-כן אי-אפשר ללמוד ממנה הנחת תפילין כל השנה - שזאת אפשר ללמוד רק מהכתוב בדברים. וכן יש לנו את המקבילה - "לזכרון בין עיניך", שבא קודם בפרק זה.

ומהו טף? - אולי מלשון טופפותם, כשם שאנו מוצאים את הנשים הטופפות בישעיה, כטיפות הגשם. אולי קשור ל-טפל, אף שזה במקורו בעל מובן שונה, כמו ב-"ותטפול עלי עווני" שבאיוב, וטפח - "ימיני טפחה שמים", מלשון מידת הטפח, או טפחות - גובה, תקרה. ונאמר - יש לטפל בטף ה'נטפלים' אליך.

הסבר אחר לטוטפות - החלפת הפ' באות בומ"פ אחרת נותנת לנו - טוטמות, והוא קרוב מאוד לענין המוזכר. כך גם הזכרון יכול להיות האל הפטישיסטי, או - הסמל הפאלי. והכפלת אות ראשונה אנו מוצאים גם בחלק התפילין - התיתורה. כן במילה תותבות אנו מוצאים אותה, אגב. ומקור אונומטופאי של טפ - טפטוף וקול תפוף. ובישעיה ג' אנו מוצאים בין תכשיטי הנשים גם נטיפות ועטיפות. ואפשר שמקורו של טטפ בכלל זר, אך אין סיבה לחשוב כך, כפי שאנו רואים.

עוד יש לציין, כי הרשב"ם מפרש זאת - ומביא מדבריו אף הראב"ד - כלשון מטאפורית, 'כאילו', כפי שמופיע - "כחותם על לבך" בשיר השירים, וכן יש ביטויים דימויים אחרים, כמו במשלי - "על גרגרתיך", "על לוח לבך" ועוד. וכן הכתוב - "שויתי ה' לנגדי תמיד". וכן קשור לפה - "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

ועוד דברים שכדאי לדעת - מתוך האנציקלופדיה העברית והמקראית - טוטפות הוא תכשיט ראש. זה משנה שבת פו'. סברה - התפילין, כנגד טוטפות הפרעונים - נחש על המצח. נמצא באגרת אריסטגנוס מהמאה ה-ג'. על פי יוספוס - הפרושים היו 6,000 מתוך 2,500,000 ורק הם נהגו כך. במשנה הם אינם מופיעים ובגמרה, ללא המידות שלהם. כנראה נהגו מימי בית שני - לבודדים. מניחים שזה מאוחר - עד המאה ה-12. נמצאים - מימי המרד הגדול במאה ה-1 - הקדום ביותר. אחר כך - מימי מרד בר-כוכבא - ושם גם 10 הדיברות בהן. הקראים והשומרונים - לא מניחים. וכן גם האתיופים. 'האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה - פטור. ואומר 5 פרשיות - חייב'. פירוש מארמית - מטייפין - הבטה. וכן ציץ (הציץ) - והוא על המצח. זה במנחות לד' עב' בתוספות. התלמוד אומר - 'פושעין ישראל בגופן - שאינם מניחין תפילין'. במקום אחר - 'קומעת לו תפילין', ובמקבילתו - 'קושרת לו'. מצויירים אנשים מסוריה וא"י בציורים מצריים עתיקים, עם סרט על הראש. ועד היום הוא אביזר לבוש מקובל, מעין בנדנה. בין העיניים, יש גם - "קרחה בין עיניו". המקור הקדום ביותר - תעודה אוגריתית, המתארת את בעלת - 'ראשה תפלי/טלי.בינ.עינ'. תעודה אחרת, ארמית, מאה ג' לפנהס' - 'ותפלה די זהב'. כן במשנה - מצופה זהב, ובפסיקב נאסר זה. עדויות להמוניות השימוש - 'ארבעה סאה קצוצי(=קציצות) תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר' - גיטין, כז', עב'. ו-'יש מקום לשער שהיה קיים כבר בתקופת המקרא' (שם). ציור ביכ', מאה ג' - בלי תפילין. תוספות - 'מצוה זו רפויה בידינו'. יש פרשיות שהוסיפו. בימי הביניים - מחלוקת בין רבנים וקראים, יפת בן עלי הקראי - 'דברה תורה כלשון בני אדם'. הסכים עמו מנחם בן סרוק והסתמך על - תה', טז', ה' ומשלי. 'מימים ימימה' - מצוה שנתית. או לא מטאפורי - כמזוזה. ישנן עוד דברי מלבוש וקישוט בשימוש מטאפורי. כתובת קטע כתוב לתפילה על לוח אבן - נמצא גם במסופוטמיה. בבבל - 3 אצבעות (כ-5 סמ'), אח"כ - 1 אצבע. בתשובות - 'אין בכל הקהל אחד שמניח תפילין'. הפלאשים - כותבים הדיברות על היד והראש ממש. תרגום יווני - 'שאינו זז ממקומו'. ועוד.

אנו רואים, אם כן, שהתמונה היא יותר מורכבת ממה שהיה נראה בתחילה, ונראה כי בכל-זאת מנהג התפילין לא היה נפוץ בראשיתה של היהדות הרבנית. מעבר לזה יש לשאול - היתכן שמשה הניח תפלין מעור? והרי אז כתבו על לוחות אבן, כלוחות הברית, או לכל היותר על פפירוס מצרי. ובודאי שאברהם לא יכול היה להניח תפילין, כפי שטוענים הם. ונקודה אחרונה - מבחינת הנצרות נוכל לומר, כי הקשירה היא הצליבה, ואילו הראש הוא מקום הצליבה - הגולגלתא.

תגובות