קוד: על "חכמת נשים" מאת נילי בוכמן-סלונימסקי בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
חכמת נשים/ ביקורת מאת חגי הופר
"חכמת נשים" מאת נילי בוכמן-סלונימסקי (כרמל, 2015) עוסק המספר נשים תנ"כיות, כך שהוא נוגע בשני הנושאים – תנ"ך ופמיניזם. בכך הוא מצטרף לשורה ארוכה של ספרים שעוסקים בשני הנושאים האלה כאחד, ועל כן נשאלת השאלה המתבקשת – מה ייחודו? במה הוא מוסיף? אשיב על כך בסוף.
הדמויות והנושאים בספר (כלומר שמות הפרקים) וכמה מילים עליהם:
שרה – לידת האימהות
נקודה אחת היא כי שרה נותנת את הגר לאברהם כדי "להיבנות" ממנה. מה הכוונה? כאן יש שתי דרכי פרשנות: האחת, כדי שבן הגר ייחשב לבנה וכך יתחזק מעמדה. בעמדה זו תומכת הכותבת. אך יש אפשרות שנייה שאני חושב שיש לשקול ברצינות – אולי בימים ההם הייתה אמונה כי אישה המטפלת בילדים קטנים מגדילה את הסיכוי שלה להרות בעצמה? אחרת קשה להבין איך בן שפחתה "בונה" את שרה. גם "להיבנות" אפשר לדרוש מלשון בן.
לאה אמנו – משפחה
כאן חוזרת הטעות כאילו רחל ניתנה ליעקב שבע שנים לאחר לאה, בעוד שלמעשה (לפי רוב הפרשנים) היא ניתנה לו שבוע לאחריה – "מלא שבוע זאת", בעבור עבודה של שבע שנים עתידיות. כלומר – התשלום מראש.
בנות צלופחד – ירושת נשים
למרות שאין צורך הן מוזכרות בשמן, וזה חריג. אהבתי את הנקודה המבחינה כי בפעם האחרונה שמן מופיע בסדר שונה. חז"ל אמרו שבכל הפעמים באו לפי לידתן ולבסוף לפי חוכמתן, או לפי דעה אחרת בדיוק להיפך – ששקולות זו לזו. והמחברת מוסיפה הסבר משלה.
דבורה – נביאה
ולא סתם אשת-גיבור או דמות משנית. ובכל-זאת חז"ל הקטינו אותה. גם כל הסיפור, הגדול יחסית לשופטים אחרים ומכיל שני פרקים, מערב נשים בתפקידים שונים – יעל, אם סיסרא וכו'.
בת יפתח – כוחו של המעמד
"זו בדיוק הסיבה לדעתי לכך שיפתח הוא אב לבת. עוד בטרם סופר הסיפור הועבר המסר כי ליפתח לא תהיה המשכיות" (עמ' 102). בנוסף, בת יפתח המוקרבת מושווה לאיפיגניה בת אגממנון המוקרבת.
מיכל – התפכחות
"מיכל האישה ניצבת מול דוד הגבר מפוכחת מתמימותה, מאהבתה ומכוחו של המעמד" (עמ' 131).
איזבל – מלכה
זהו אולי הפרק המעניין ביותר. כאן המחברת מנה לטעון כי איזבל לא הייתה כל-כך מרשעת אלא התנהגה כמלכה. היא לא רצחה את נביאי ה', אלא רק לפי עדות אחד, ואליהו עצמו מאשים בהריגתם את בני ישראל. אבל בכל מקרה הוא לא נשאר לבדו, כפי שהוא טוען, ו-400 נביאי ה' מנבאים לאחאב (בשקר אמנם). גם את נבות היא הרגה בדין כמורד במלכות ומה שנכתב זו סתם עלילה הבאה להצדיק את חיסול בית אחאב. וכו' וכו' – קראו בפנים. כאמור, זו נקודה מקורית ועל-כן מעניינת, אך אני חושב שבעיקרה היא מופרכת.
רות ונעמי – הישרדות
יותר מדי מקדישים תשומת לב לצדיקותן, אומרת המחברת, ופחות מדי ליכולת ההישרדות המופלאה שלהן, המעידה על תבונה נשית.
את כל הדברים האלה המחברת כורכת בידענות רבה, הן בתנ"ך עצמו, הן בפירושיו – וגם כאלה הפחות ידועים, כולל ניתוחים פסיכולוגיים ואף פסיכו-אבולוציוניים (תחום שהתמחתה בו. היא פסיכיאטרית), והן בהשתקפויותיו בספרות ובשירה – שירים רבים מהעניינים הנידונים משולבים בספר. וכל זה הוא יפה מאוד.
אך עתה נחזור לשאלה שפתחתי בה – האם זה מספיק, בהתחשב בעובדה שכל-כך הרבה נכתב על התנ"ך ואף מפרספקטיבה פמיניסטית זו? – להערכתי, אין זה מספיק. הכותבת עוברת על הסיפורים תוך הזכרת אנקדוטות קטנות כאלה או אחרות בסגנון הניתוח הספרותי של התנ"ך שהפך פופולארי בשנים האחרונות, אך אין בכך בכדי לרתק. רק בפרק אחד, על איזבל, היא מצליחה ליצור אמירה שיש בה עניין (אף שגם שם כאמור הדבר מופרך לדעתי). לכן מצאתי את עצמי גם בספר זה (כמו קודמו שסקרתי במקביל – קבלה ופסיכואנליזה. ואולי אין זה אלא מצב רוח?) מרפרף מדלג על עמודים, בערך מאמצע הספר. ובכל אופן, לרוצה, ובעיקר לרוצה (בנקבה) להעמיק בסיפורי התנ"ך מזווית פמיניסטית (אך לא רק כזו) – הספר הזה יספק את הסחורה.
הערה אחרונה – המחברת הוציאה לפני כשנתיים ספר על רציחות בתנ"ך, שתכננתי לקרוא אך עוד לא יצא לי. מקווה להגיע אליו בהקדם.