קוד: על הספרים "ותאמר בלבה" ו"תהום אל תהום" בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
על הספרים "ותאמר בלבה" ו"תהום אל תהום"
שני ספרים חדשים על רגשות או חיי נפש בתנ"ך:
"ותאמר בלבה – נשים מהמקרא בצומתי חיים" מאת פרופ' (לתלמוד) חננאל מאק (ידיעות אחרונות, 2014).
"תהום אל תהום – סערות הנפש של גיבורי התנ"ך" מאת ד"ר (לספרות אנגלית) אביבה גוטליב זורנברג (דביר, 2014).
את שני הספרים קראתי בינתיים עד עמוד 100 בערך ואיני יודע אם אמשיך לקרוא, מהסיבות שאפרט להלן.
הספר הראשון, של מאק, מתייחס בעיקר לסיפורי התנ"ך עצמם. הוא מתאר את סיפורן של שבע-עשרה נשים מקראיות על "המצוקות וההתחבטויות" שלהן, כפי שמצוין בגב הספר. להתייחס לתנ"ך עצמו זה יפה מאוד, ואולם חסר כאן ערך מוסף. הכותב מתאר את מה שבמילא מתארים לי הפסוקים עצמם, עם הערות מינוריות ביותר, עד שאני שואל את עצמי למה לא לקרוא את זה כבר במקור? כמו כן, הוא מציב הרבה סימני שאלה – מה הדמות חשבה? כיצד היא הרגישה? אך התשובות מעטות מדי, מהסיבה הפשוטה שהטקסט לרוב אינו משיב עליהן.
הספר השני, של גוטליב, מתייחס בעיקר לפרשנויות של רבנים שונים על הטקסט התנ"כי. הוא מחולק לשלושה חלקים: בין אדם לאלוהים, בין אדם לזולתו ובין אדם לעצמו. ואולם גם כאן אני לא מוצא פיתוח אישי מקורי של דברי הפרשנים, שאף הם כשלעצמם לרוב לא אומרים דברים מעניינים במיוחד לטעמי. וביותר, גם כאן איני מוצא תיאור מפורט של חיי הנפש או הרגשות, כפי שמבטיחה כותרת המשנה. גוטליב גם מתבלת את דבריה בדברי הוגים שונים, אך הקישור הממשי לטקסט התנ"כי קלוש לטעמי.
התנ"ך, כידוע, הוא טקסט מינימליסטי מאוד, שבניגוד לספרות הרומן המודרנית לא מרחיב בתיאורי רגשות. בכך אפשר לאפיינו כאופן כתיבה גברי. שני הספרים הללו, אם כך, מנסים לדובבו במקומות החסרים בו, אך המלאכה לא צולחת, אולי בגלל שהדבר הוא בעצם כפייה של אופן שלא מתאים לכתיבה העתיקה הזו. ואולם, יש להודות ולומר, כי בצורת הרומן הדבר דווקא כן צולח, כפי שניתן לראות בספריהן של יוכי ברנדס, בעיקר, ובמידה מסוימת גם של חוה עציוני הלוי, שסקרתי כאן גם את ספריהן.
ועוד דבר מעניין הוא הקשר המתברר בין אופן קריאה זה ובין הנשיות, שמתחילה לבטא עצמה במאה העשרים והלאה בעקבות המהפכה הפמיניסטית. ברנדס ועציוני הלוי הן נשים, וכן אביבה גוטליב זורנברג, שאף כותבת בצורה נשית, אם אפשר לאפיין אפיון כזה. וחננאל מאק אמנם גבר, אך הוא כותב דווקא על הנשים המקראיות. מנקודת מבט זאת דיבוב המקרא נראה דווקא כפעולה נחוצה, אך כאמור, הדרך המחקרית, שכנראה היא יותר גברית במהותה, פחות מתאימה למשימה זו, ודווקא דרך הרומן הסיפורי מצליחה בכך יותר.