על "באמת ובאהבה" מאת אבי רט

קוד: על "באמת ובאהבה" מאת אבי רט בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: חגי הופר

אל:

באמת ובאהבה/ ביקורת מאת חגי הופר

לא מזמן קראתי את "הנשמה החסידית" של אלי ויזל, ולמרות שהוא נותן סקירה מקיפה של תולדות החסידות והגות האדמו"רים נותרתי די מבולבל בנוגע להבדל ביניהם. לכן החלטתי לקרוא גם את ספרו של אבי רט, עם רבנים וחוקרים – "באמת ובאהבה – על גדולי החסידות עולמם ותורתם" (ידיעות, 2015), ובאמת נעשה לי קצת סדר בערבוביה, הגם שעדיין לא סדר מוחלט. בפתיחת הספר מופיע מעין תרשים עם השתלשלות החסידות, והוא מועיל מאוד. בהמשך, מוקדש לכל ראש חסידות מאמר אחד כללי מאת המחבר ואחד מעמיק יותר מאת הכותבים האורחים.

אתייחס כאן לכמה נקודות עיקריות, בעיקר בנוגע למרכז ההגות:

 

ראשית, הבעש"ט עצמו, אבי החסידות כולה. הכותב מסכם את עיקר בשורתו לשתי אמירות יסוד: "הקב"ה ליבא בעי" ו"לית אתר פנוי מיניה", כלומר – הקב"ה חפץ בלב האדם, ובעבודה מתוך דבקות, זאת בניגוד לפלפול השכלי לבדו, או עשיית המצוות כ"מצוות אנשים מלומדה"; ואין מקום בעולם הפנוי מנוכחותו, אלא הוא ממלא את כל העולם. כתוצאה מכך, ניתן למצוא אותו אף במקומות השפלים, ומכאן "העלאת הניצוצות" הקבלית. הכותב כאן מתמקד באכילה, שאף שהיא פעולה גשמית מקבלת בחסידות משנה חשיבות.

 

ממשיך דרכו של הבעש"ט הוא המגיד ממזריץ', אשר ממנו ואילך נפוצה החסידות לכל עבר, אלא שלא מצאתי ייחוד בולט במשנתו, לפחות לפי מה שהוצג.

 

דמויות ססגוניות נוספות הן רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו זושא, הראשון דמות מכובדת וסמכותית, מלאת עוז, ואילו השני נחבא אל הכלים, מלא ענווה. תחילה הם הסתובבו ביחד בדרכים ולא ישנו במקום אחד שני לילות רצופים. מסופר שבמקום אחד סירב בעל הבית לקבלם מפאת מעמדם הנמוך. לימים, חזרו לאותה עיר כשרבי אלימלך כבר היה אדמו"ר מכובד. אז הזמין אותם אותו האיש להתאכסן אצלו, אלא שהם סרבו ושלחו לאכסנייתו רק את המרכבה והסוסים שלהם, כי לטענתם הם נשארו אותם אנשים ורק סממני כבוד אלה עשו את ההבדל במקרה שלו.

 

דמות מעניינת אחרת היא הרבי מקוצק. המידה המאפיינת אותו היא מידת האמת. הוא היה ידוע בדרישה שלו לאותנטיות מוחלטת, ובז לכסף ולכבוד. לא מזמן קראתי ספר שלם המוקדש לו – "קוצק" מאת הרב השל, שם השל משווה אותו לקירקגור האקזיסטנציאליסט. את 20 השנים האחרונות של חייו סיים מסוגר בחדרו בבדידות, כמקיים בגופו את צו האמת המוחלטת.

 

שונה ממנו תכלית שינוי הוא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורם של ישראל", משום שבכל הזדמנות מצא את המקום בו הוא יכול ללמד זכות על אנשים מישראל. כך מסופר שיום אחד פגש ביהודי שעזב את הדת, ביום השבת. היהודי עישן מולו בלי ניסיון להסתיר זאת וכך בירך אותו בשבת שלום. חסידיו תמהו האם גם הפעם ילמד זכות, וכך אכן הוא נהג. הוא אמר: ראו יהודי זה שנשאר נאמן לעצמו ולא מנסה להעמיד פנים. כשראה יהודי אחר מתפלל תוך כדי עבודתו על גלגל עגלת הסוס לא אמר ראו כיצד מבזה זה את התפילה, אלא ראו את צדיקותו, שאפילו בשעת עבודתו הוא מתפלל. הכול עניין של השקפה. מהספר למדתי שרבי זה הוא גם אבי התפילה "גאט פון אברהם", אותה היו נוהגות (וחלק עדיין) נשות ישראל לומר בצאת השבת.

 

אדמו"ר נוסף, שהפך ידוע מאוד בדורנו דווקא, הוא רבי נחמן מברסלב. המחבר קורא לו "רופא הנפשות", שכן הוא ניסה להוציא את נפשות מאמיניו מן הבוץ בו הן נמצאות. כך רבות מאמירותיו מכוונות כנגד מקומות אפלים אלה: "אין ייאוש בעולם כלל", "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל", ועוד. עוד מאפיין של תורתו היא מניעת ה"דמיונות" או "הכוח המדמה" של האדם המובילו לתהומות, למרות שאין בו ממשות. והעיקר הגדול הוא עבודת ה' בפשטות ובתמימות, ללא כל התחכמות. הפרקטיקה הטיפולית המוצעת שלו היא התבודדות שעה אחת ביום, עדיף בטבע, תוך ניהול שיחה עם אלוהים. אהבתו לטבע מוכרת לכולם מ"שירת העשבים" שלו, שהולחנה על-ידי נעמי שמר. במאמר ההרחבה מדובר על תורת "אזמרה" שלו, בה הוא מפציר למצוא נקודה טובה בכל אדם, גם אם הוא נראה רשע, וכן למצוא נקודה טובה כזו אף בעצמך...

 

אדמו"ר נוסף שהוא אב לחסידות מוכרת מאוד הוא רבי שניאור-זלמן מליאדי, אבי חסידות חב"ד. חב"ד משמעה – חכמה בינה ודעת, וזו אכן עיקר משנתם – השלטת המוח על הלב, רעיון מוכר מאוד ביהדות. ספרו המרכזי של רבי שניאור-זלמן הוא ספר "התניא", שנקרא גם "ספר של בינוניים", משום שהוא פונה לא אל הצדיק המוחלט ולא אל הרשע המוחלט, אלא אל כל מי שבאמצע, כלומר – מרבית האנשים.

 

רבי ידוע הרבה פחות הוא רבי מרדכי-יוסף ליינר, בעל הספר "מי השילוח". מהספר למדתי כי גישתו היא פנתאיסטית ודטרמיניסטית. פנתאיסטית, כלומר שהוא מזהה את אלוהים עם הטבע, ואיני יודע עד כמה שהדבר שונה ממשנת חסידים אחרים; ודטרמיניסטית, כלומר שהוא סובר שמקום בבחירה החופשית קטן ושולי מאוד, והעיקר הוא שאלוהים יודע את כל הנעשה תחת השמיים, ובנקודה זו אין ספק שהוא חריג על רקע נוף היהדות. המחבר מנסה להסביר ולתרץ נקודות אלה.

 

חלק נוסף של הספר הוא "חסידים נכספים לארץ ישראל", ובו מסופר, למשל, על ר' מנחם-מנדל מויטבסק, שעלה ארצה עם 300 מתלמידיו, וזאת עוד לפני עליית תלמידי הגר"א, שלאחריה באה עליית תלמידי החת"ם סופר, ורק לאחר כל אלה הייתה "העלייה הראשונה", כפי שהיא מכונה אצלנו.

 

החלק הבא עוסק במנהיגות חסידית בת זממנו – ברבי קלונימוס קלמן, שכתב את ספרו "אש קודש" מתוך גטו ורשה, ולכן יש בו עניין רב, ברבי מלובביץ', שהגדיר את עצמו ואת דורו בנאום הכתרתו כ"דור שביעי", ומכאן והלאה פעל לזירוז ביאת המשיח, ולרבי מסלונים, שהוא בעל השפעה בחוגים נרחבים.

 

החלק הבא עוסק בסוגיות בחסידות – על התפילה, על השגחה פרטית במשנת הבעש"ט – מאמר מעניין מאוד, אך לא אוכל לפרט כאן, ועל קבלת הבעש"ט.

 

החלק האחרון מביא כמה סיפורים "מעולמם של חסידים".

 

לסיכום, מדובר בספר מחכים ומלמד מאוד, המספק טעימה מהגות החסידות ובעיקר ממפה אותה, והרוצה להעמיק עוד מוזמן לעיין בספרים נוספים.

 

לסיום, הנה דרוש יפה מאת רבי קלונימוס, בספרו "אש קודש":

"כי נודע מספרים הקדושים שאמונה איננה רק מפני שאינו יודע מאמין, רק מפני שאור ה' וקדושתו נמצאת בקרב איש הישראלי והיא הרואה את קדושת הארתו יתברך נאחזת וקשורה בו, והיא האמונה, ואור קדושה זו נמצאת בנו מהאבות... לכן רק באברהם אבינו, שהיה ראש המאמינים, כתיב בו "צדקה", מה שאין כן ישראל במצרים לא כתיב בהם "צדקה", מפני שכבר נמצאה האמונה בקרבם בירושה. וגם באברהם אבינו רואים שעל האמונה כתיב "צדקה" ועל העקדה לא כתיב "צדקה", אף שהעקדה ניסיון גדול הוא... מפני שכל העבודה בהאמונה תלויה ולפי ערך אמונתו – אם אמונתו יותר חזקה עובד יותר וגם מוסר נפשו לה'. לכן רק על אמונתו שייך "צדקה", ואם מאמין – כבר העלה בחיוב את יצחק לעקדה.

וכיוון שכך, צריכה גם האמונה להיות במסירות נפש, כיוון שכל כוח המסירות נפש שיש בישראל ממנה היא, ואם האמונה לא תהא במסירות נפש – איך תפעל בו מסירות נפש? ועניין מסירות נפש היא שגם בעת ההסתר יאמין בו יתברך ושהכול ממנו יתברך לטובה והכול בצדק, וכל הייסורים הם מלאים אהבת ה' לישראל..." (עמ' 267-268).

תגובות