פרשת תזריע – אחדות ישראל תחילתה בלידה

קוד: פרשת תזריע – אחדות ישראל תחילתה בלידה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"ח אדר-ב התשע"ד
תזריע – אחדות ישראל תחילתה בלידה
לבריאותה והתלחתה של היולדת סיון חגי בת תמר
מבוא:
פרשת תזריע פותחת פרק בן שמונה פסוקים, העוסק בתורת היולדת, ובמצות ברית מילה. הפרק השני של פרשת תזריע' כולל נ"ט פסוקים העוסקים באיבחון נגעי הצרעת לסוגיה, הן בגוף האדם והן בבגדיו. אך למרות שרוב הפרשה עוסקת בטומאת הנגעים, שם הפרשה נקבע ע"ש תחילתה, דהיינו, ע"ש טומאתה הטבעית של היולדת, בעקבות זריעתו ותחילת צמיחתו של יהודי חדש, אשר אביו מצווה להכניסו ליהדות בשמחה, באמצעות קיום בריתו של אברהם אע"ה, ביום השמיני להולדת הבן. לפיכך שם פרשה זו לא נקרא ע"ש המצורע החשוב כמת (נדרים, סד:), ומוצא אל מחוץ לג' מחנות ישראל בבזיון. כלומר, התורה הקדימה והעדיפה את היהודי המטהר את עצמו מן העורלה המולדת, ואף את הטומאה הטבעית של היולדת, ע"פ היהודי אשר בחר לטמא את גופו בחטא לשון הרע, אשר הוא אחד הגורמים לצרעת. לפיכך פרשת תזריע מלמדת, כי תכלית הטומאה הטבעית של העורלה, והיולדת, לא נועדו לצורך הענשת זרע ישראל, אלא ע"מ לזכך ולתקן את היהודי החל מיום לידתו. לעומת זאת, עונש נגעי הצרעת החיצוניים, אשר הוא עונש ע"מ שהאדם יתקן, את עוונותיו אשר נעשו מתוך בחירתו החופשית. לפיכך תכליתו של עונש הנגעים החיצוניים, נועד אף הוא, לצורך של הסרת הקליפות החיצוניות מגופו ומבגדיו, בכדי להעלותו לכלל ישראל, באמצעות הכשרת גופו, דעתו, דיבורו, ובגדיו, ע"מ שיהיה ראוי לשוב ולהיות בנו הנבחר של ה' יתברך. לפיכך הפרשה מתחילה ביולדת אשר היא מביאה קרבן, בשל מחשבות ודיבורים שנפלטו מפיה באונס, "בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה" (נדה, לא:). ולאחר מכן התורה מלמדת מקל וחומר, את עונש הנגעים אשר באים על גופו החיצוני של האדם, בגין דיבור לשון הרע על זולתו, בפרהסיה, במזיד וברצון. עונשו החמור של המצורע נובע מכך שהוא גרם בדבריו למריבות, להלבנת פנים, ולפגיעה באחדות ישראל. וכן מובא בגמ' (ערכין, טז:): "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' (ויקרא, י"ג, מ"ו) וגו'. הוא כינה אחרים בכינוי גנאי שלא כדין, לפיכך עונשו להכריז על עצמו בפומבי שהוא טמא ומנודה מחברת הבריות, שנאמר: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא, י"ג, מ"ה). כלומר, למוציא שם רע, אין כפרה בהקרבת קרבן כיולדת, אלא כפרתו היא במחלות ובייסורים הבאים על גופו. כמו כן, אף צרעת הבגד, אשר היא באה בעקבות השימוש בבגד לצורך התהדרות, גאווה, קנאת הבריות, תחרות, וכו', אשר גם הם גורמים לפירוד לבבות וללשון הרע. לפיכך אף צרעת הבגד, נועדה לטהר את נפשו של נפש האדם. על כן חז"ל מלמדים, כי הנגעים אשר באים על גוף האדם או על רכושו, ניתנים לתיקון רק ע"י כהן ולא ע"י רופא, משום שהנגעים בגוף הם תוצאה של מחלת נפש, ותכליתם היא להרחיק את האדם מן האיסורים הגורמים לנגעים. על כן התיחסות היהדות לדברי היולדת, לאיחולי המשתתפים בברית המילה, ולמספרי לשון הרע, מלמדים כי ה' יתברך הוא המאזין הראשון לדבריהם של בניו, ורצון ה' יתברך הוא אחדות בעם ישראל, החל מיום הלידה ועד ליום המיתה, כמבואר להלן בהרחבה:
א. טומאה וטהרה – הבדלי טומאות בין בעלי החיים לבין האדם.
ב. תורת היולדת – חופשת לידה אמונית.
ג. קרבנות היולדת – התעוררות לאהבה להודאה ולכפרה.
ד. השבעת הנולד – לצורך איזון הבחירה החופשית.
ה. ברית מילה – חיבור תמידי ליהדות.
ו. תועלות ברית המילה – קיום כל מצות הבורא בתמימות.
ז. ברכות המילה – העברת מסר לתינוק ולסובבים.
ח. נגעי צרעת – עונש על הפגיעה באחדות ישראל.
טומאה וטהרה – הבדלי טומאות בין בעלי החיים לבין האדם:
ההגדרות והביטויים של טהור וטמא, אשר התורה האלוהית משתמשת בהם, לגבי בעלי החיים נועד לתאור הבדלי מעמדם של בעלי החיים, לצרכי אכילה ומגע. אולם הקביעה המתארת את מצבו של אדם כטהור או טמא, נקבעה ע"י דעת עליון לצורך שמירת מצוות התורה בקדושה. כלומר, הגדרות התורה של טמא וטהור, הם אינם הגדרות הזהות לביטויים: טוב ורע או רשע וצדיק. אלא הגדרות טמא וטהור הם תאור מצב זמני של דרוג האדם בסולם הקדושה, לצורך ביצוע עבודות קודש, או לצורך הגבלות מיקומו של האדם. וכן מצאנו כי ישנן עשר מעלות זו למעלה מזו, בטומאות הנפרשות מן האדם, כמפורט במשנה (כלים, פ"א, משנה ה): "עשר טומאות פורשות מן האדם". מציאות הטומאה והטהרה במובנם העליון, קיימים רק אצל היהודים, אשר הם נחשבים כבניו של ה' יתברך, שנאמר: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים, י"ד, א'), וכן נאמר בגמ': "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' (יחזקאל, ל"ד, ל"א), אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות, סא.) לענייני טומאה מקברי עכו"ם. לפיכך לאחר שהשכינה שרתה בתוככי עם ישראל, הכהנים המקודשים נדרשו לטהרה גבוהה יותר מאשר עם ישראל.
לפיכך בסוף פרשת שמיני התורה פרטה את ענייני המאכלים האסורים מבעלי החיים, אשר אין להם דעת ודיבור, אלא הם טמאים או טהורים לאכילה לנצח, ללא בחירתם החופשית. כמו כן, התורה מבארת כי בעלי החיים טמאים רק לאחר מותם. לפיכך בעלי החיים מטמאים את האדם, רק כשהוא נוגע בהם לאחר מותם. בפרשיות תזריע, מצורע, וכו', התורה מלמדת על השוני שבין טומאות בעלי החיים, לבין טומאותיו של האדם, אשר הוא נבדל מבעלי החיים ביכולת הדיבור במחשבה, וביכולת הבחירה בין טומאה לטהרה. על כן בניגוד לבעלי החיים, אשר מטמאים במגע ובמשא רק לאחר מותם, גופת האדם המת מטמאת אף באוהל. יתרה מזאת, האדם יכול להיות טהור או טמא אף בחייו, הן בטומאות טבעיות היוצאות מגופו, והן בטומאות היזומות על ידיו, כגון: במגע ובמשא בנבלת בעל חי, או במגע עם אדם טמא ע"פ הגדרות התורה, או בנגעים הנגרמים מביצוע עבירות על חוקי התורה, וכו'. שיא הטומאה של האדם החי, היא הצרעת המקראית, הנובעת מחטאיו של האדם. לפיכך התורה פרטה והרחיבה בשתי פרשיות צמודות את האיבחונים, ואת הדרך להיטהרות מנגעי הצרעת.
אולם לפני כן התורה מלמדת, כי אף ההולדה הטבעית של בן או בת, גורמת לטומאת אמם. ע"מ ללמדנו כי מיד ביציאת כל אדם לאויר העולם, הוא גורם טומאה לאחרים, לפיכך מוטלת עליו החובה להזהר במשך כל חייו מן הטומאה, על כן כאשר האב מקיים את מצות ברית המילה לבנו, הבן גורם לקיצור תקופת טומאת אמו, לעומת זאת, לידת הבת מאריכה את תקופת טומאת אמה, בגין חטא חוה.
וכן מצאנו כי התורה הקדימה את ענייני הטומאה והטהרה של בעלי החיים, לפני תורת היולדת, מן הטעם המבואר במדרש (ילק"ש, תזריע, רמז תקמז): "אשה כי תזריע' (ויקרא, י"ב, ב'), 'אחור וקדם צרתני' (תהלים, קל"ט, ה), א"ר ישמעאל בר תנחום: 'אחור' לכל המעשים, 'וקדם' לכל העונשין. אם זוכה אמרין ליה אתה קדמת למעשה בראשית... ואם לאו יתוש קדמך, שלשול קדמך... אמר ר' שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר כל בהמה חיה ועוף". כלומר, טומאת היולדת האמורה בפרשת תזריע, היא איננה ח"ו כטומאות השרצים האמורה בפרשת שמיני, אלא שסמיכות הפרשיות נובעת מסדר היצירה בבראשית, ומן הדרישה מן האדם נזר הבריאה, לענווה ולהיטהרות עצמית, מבחירה חופשית, בהתאם לשינויים של הזמן והמעשים.
כמו כן, סמיכות פרשיות הטהרה והטומאה של בעלי החיים והאדם, נועדה ללמד כי כשם שהאדם חייב לשמור שלא יכנס לפיו מאכל המטמא את הגוף, כך האדם חייב לשמור שלא להוציא מפיו שבועת שוא, או לשון הרע.
תורת היולדת – חופשת לידה אמונית:
התורה קבעה לחוק עולם: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא, י"ב, ב'), דהיינו, לאחר כל לידה האישה מיטמאת, כפי שהיא מיטמאת לאחר קבלת מחזורה החודשי. נראה לכאורה כי יצירת טבעה של האישה בידי ה' יתברך, גרם לה להיטמא ללא בחירתה החופשית, בניגוד לגברים אשר הטהרה והטומאה נעשים מבחירתם החופשית. כלומר, ה' יתברך יצר כביכול אפליה מובנית בין איש לאישה. אולם, בראיית היהדות, ה' יתברך זיכה את האישה במצווה יתרות עקב טומאת הלידה, ובהיטהרות תכופה יותר, עקב טבע יצירתן. כמו כן, טומאת הנשים עקב המחזור החודשי והלידה, זיכו את הנשים באפליה מתקנת, מתוך התחשבות בכך "שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדין עליה" (רש"י-ויקרא, י"ב, ב').
לפיכך כאשר נכתב בתורה הכינוי "טומאה" אצל נשים, ניתן לפרשה בלשוננו בשם "חופשה" מבעלה, דהיינו, "חופשת נידה", "חופשת לידה", וכו'. משום שהתורה חפצה בטובת האישה ובשלום בית תמידי, לפיכך התורה קבעה את החוקים בתוך הבית היהודי, ע"מ שלא לעורר מחלוקת בין בני הזוג, מטעם זה נקבע כי "האישה כשתלד שתהיה טמאה לבעלה, וכל שכן לטהרות. שבעה ימים כשתלד זכר, ושבועיים כשתלד נקבה, שנאמר (ויקרא י"ב, ב'- ה'): 'אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים' וגו', 'ואם נקבה תלד וטמאה שבועים' וגו' (ס"ה, מצוה קסו). וכן מובא בגמ' (נדה, לא:): "תניא, היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה?, מפני שרגיל בה, וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". כלומר, מטרות "חופשת הנידה" ו"חופשת הלידה", לא נועדו לפגוע חלילה בכבודה של האישה היהודייה, אלא ע"מ לחזק את התא המשפחתי, ולהגביר את האהבה בין האיש לאשתו. וכן מובא בגמ' (נדה, לא:): "ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה, ונקבה לארבעה עשר?, זכר שהכל שמחים בו, מתחרטת לשבעה (רש"י-ומתאוה לתשמיש). נקבה שהכל עצבים בה, מתחרטת לארבעה עשר. ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה (רש"י- ולא לשבעה)?, שלא יהו כולם שמחים, ואביו ואמו עצבים" (רש"י-שאסורין בתשמיש). כמו כן התורה התחשבה ברגשות הטבעיים הנוצרים בעקבות לידת בן, לכן נאמר לגבי הולדת בן: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא י"ב, ב'), ולא נאמר אישה כי תִזָּרַע, או אישה כי תלד זכר, "תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים", דהיינו, לידת הבן היא שבח לאישה, אשר התנהגותה גרמה להולדת הבן, משום "דמרציא ארצויי" לבעלה, "שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה" (ר"ן, נדרים, כ:). "ואמר רב יצחק בר אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחלה - יולדת נקבה" (נדה, כה:), וכן מובא במדרש (ילק"ש,תזריע, רמז תקמז): "כיון שבא זכר בא ככרו עמו... נקבה נקיה באה, עד דאמרה מזוני, לא יהיבי לה", לפיכך התורה מפצה את האישה על עוגמת הנפש הטבעית, אשר נגרמה לה עקב לידת בת.
בנוסף לכך נאמר בכפילות "תשב בדמי טהרה" (ויקרא, י"ב, ד'-ה'), ולא בדמי טומאתה, רש"י פירש: "אין תשב אלא לשון עכבה... אף על פי שרואה דם טהורה". דהיינו, התורה קבעה ליולדת מנוחה נוספת של ל"ג ימים לזכר, וס"ו ימים לנקבה. משום שהתורה התחשבה אף בקושי שעבר על יולדת, בהתאם למינו של הוולד, לפיכך "חופשת הלידה" לאחר לידת בן היא בס"ה ארבעים יום, ו"חופשת הלידה" לאחר לידת בת היא בס"ה שמונים יום, משום ש"חבלי של נקבה מרובין משל זכר" (נדה, לא.). כלומר, לעניין של טהרה, כל ל"ג הימים לזכר וס"ו הימים לנקבה נחשבים כיום אחד, "לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה, ואין שמשה מעריב לטהרה, עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה" (רש"י-ויקרא, י"ב, ד'), דהיינו, האישה ב"חופשת לידה", עד לאחר הקרבת הכהן את קרבן החטאת שלה בבית המקדש. וכן דייק רש" בלשונו, ואמר כי היולדת "קרוייה טמאה" (רש"י-ויקרא, י"ב,ז'), ביחס לבית המקדש שאליו היא צריכה לבוא, שנאמר: "והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה" (רש"י-ויקרא, י"ב,ז').
וכן מובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פרשה ז, ב): "אמר רבי לוי בנוהג שבעולם, אדם נושא אשה בן ל' שנה בן מ' שנה, לאחר שמוציא הוצאותיו הוא בא לזקק לה, והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, ופורש ממנה מיד. מי גרם לו שלא יקרב לה?, איזה כותל ברזל יש ביניהם?, ואיזה עמוד ברזל ביניהם?, אי זה נחש נשכו?, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה?, דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא, י"ח, י"ט). כלומר, התורה קבעה לאישה מועדי חופשות מבעלה, ואף נתנה לאישה את הכוח לקבוע את מועדן. וכן אמר "רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבות עליה שבעה נקיים" (ברכות, לא.).
וכן מצאנו כי בניגוד לדעת הרמב"ם, הרמב"ן לא מנה בחשבון המצוות, את "דיני הטומאות כולן, כגון: טומאת נבילות ושרצים, ואוכלין ומשקין, נדה ויולדת וזבה, וזב ושכבת זרע וצרעת אדם ובית ובגד, וטומאת מת וטומאת מי נדה וטהרתן" (ס"ה, מצוה קסט), משום שלדבריו: "לא ראיתי להביא דין הטומאות בחשבון המצוות, לפי שהן רשות גמורה מכל צד, אין בהם עניין מצוה שתמנה" (השגות הרמב"ן, עשה צ"ו).
קרבנות היולדת – התעוררות לאהבה להודאה ולכפרה:
היולדת בן או בת, מצווה להביא לבית המקדש קרבן זהה, בתום ימי טהרתה, משום שהטהרה לאחר לידת יהודי או יהודיה, היא לא רק עניין פרטי של בני הזוג, אלא זו עת שמחה אמונית, ואירוע בלתי נשכח הן ליולדת והן לבעלה והן לכלל העם היהודי. לפיכך טהרתה של כל יולדת נעשית ע"י כהן בבית המקדש, במקום שכינתו של ה' יתברך, שנאמר: "והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה" (רש"י-ויקרא, י"ב, ז'). דהיינו, כל יולדת זוכה לטהרה אלוהית ולכבוד גדול, בעת הקריבה את קרבנות החטאת והעולה ע"י הכהן בבית המקדש.
לפיכך אף קרבן העולה של היולדות, מותאם ליכולת הכלכלית של בני הזוג, דהיינו, אם היולדת עשירה היא מקריבה: כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם היא ענייה, תקריב שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת. כלומר, קרבן החטאת של כל היולדות הוא שווה ומועט, דהיינו, רק בן יונה או תור. משום שגם היולדת העשירה ואף היולדת הענייה, חוו את אותה החוויה בשעת הלידה. לפיכך מטרת קרבן העולה היא, שהיולדת תבצע פעולה, בהתאם ליכולתה הכלכלית, בכדי לעורר את בני הזוג לתת הודאה לה' יתברך, אשר הוא השותף המרכזי בהולדת הבן או הבת, ואף ע"מ לתת הודאה לה' יתברך, על השמירה וההצלה בנסים מחבלי הלידה, וגם הודאה לה' יתברך בשמו של הרך הנולד. כלומר, ע"מ לנטוע לב ההורים והוולד, את מידות הכרת הטוב, והנתינה. וכן מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, פרשה טו, ו): "רבי אבין בשם ר' יוחנן אמר: כתיב, 'ואם לא תמצא ידה די שה' (ויקרא, י"ב, ח'), ומה כתיב בתריה?, 'אדם כי יהיה בעור בשרו' (ויקרא, י"ג, ב'), וכי מה ענין זה אצל זה?, אמר הקב"ה: אני אמרתי לך הבא קרבן לידה, ואתה לא עשית כך. חייך, שאני מצריכך לבא אצל כהן. שנאמר: 'והובא אל אהרן הכהן" (ויקרא, י"ג, ב'), וכן מובא בגמ' (ערכין, טז.): כי אחת הסיבות לצרעת היא "צרות העין" (ערכין, טז.).
לעומת זאת, מטרת קרבן החטאת היא, לאפשר לכל היולדות הטהרות אלוהית, המאפשרת לפתוח בחיים חדשים ללא חטא. וכן מובא בגמ' (נדה, לא:): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?, אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן". כלומר, קרבן החטאת במקורו, נועד לכפר על חטא חוה, אשר היא הייתה אם כל חי, ובגין דבריה היא גרמה צער לאדה"ר בעלה, ובעקבות זאת היא אף גרמה לצער הלידה לכלל הנשים. לפיכך בעת הלידה עוון חוה מתעורר, בעת שהאישה חוטאת בדיבור שלא כהוגן, "לפיכך אמרה תורה תביא קרבן". וכן נאמר במשנה (שבת, פ"ב, משנה ו): "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה, ובחלה ובהדלקת הנר", "למה בשעת לידתן?, שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה" (תנחומא, מצורע, סימן ט). על כן עיקר קרבן החטאת של היולדת, אינו בא על חטאה האישי, שהרי אפילו אם היולדת יודעת בעצמה שהיא לא נשבעה שלא תזדקק לבעלה, בכל זאת, היא חייבת להביא קרבן חטאת לבית המקדש. אולם, התורה קבעה שכל יולדת תביא קרבן חטאת, ע"מ ליצור שיווין בין כלל היולדות, מבלי לבייש או להפלות לרעה את האישה שנשבעה, ובכדי להסיר כל ספק מלב הבעל, שמה אשתו נשבעה מתוך צער שלא תזדקק לו, כי הנודר "כאילו בנה במה, והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן" (יבמות, קט:), ובעוון "נדרים בנים מתים כשהן קטנים" (שבת, לב:). לפיכך "רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה. ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו" (רמב"ן, ויקרא, י"ב, ז').
וכן נאמר בקרבנות היולדת: "אחד לעולה ואחד לחטאת" (רמב"ן, ויקרא, י"ב, ח'), דהיינו, בתורה נכתב בתחילה קרבן העולה, ולאחר מכן נכתב קרבן החטאת של היולדת, למרות שבפועל הקרבת קרבן החטאת קודמת לעולה. על כך "אמר רבא: למקראה הקדימה הכתוב" (זבחים, צ.), רש"י פירש: "שתהא נקראת במקרא תחילה, ולא שתקרב תחילה" (רש"י, ערכין, כא.). כלומר, התורה לא רצתה שייווצר הרושם אצל הקוראים, כי לידה היא חטא של היולדת, לפיכך במקרא הוקדמה הקרבת העולה, אשר היא קרבן הודאה לה' יתברך. אולם, ע"פ כללי סדר ההקרבה בבית המקדש, היולדת אינה רשאית להקריב קרבן עולה, לפני שהיא תקריב קודם קרבן חטאת.
וכן מצאנו כי התורה לא קנסה את האישה או הבעל בגין כעסים, או מריבות, או דיבורים שבינו לבינה. אולם, בשעת הלידה אשר היא שעת שיא החיבור והביטוי המוחשי, לאהבה שבין הבעל לאשתו, אין מקום אף לחשש של דיבורים המפרידים. לפיכך ע"מ לחזק את האהבה שבין האישה לבעלה, כל אישה נדרשת להביא קרבן חטאת לבית המקדש, ע"מ שהשכינה תשרה ביניהם לאחר הלידה, ביתר עצמה. וכן "אמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר, כאילו דוחק רגלי שכינה" (קידושין, לא.), ודרש "ר"ע: איש ואשה, זכו, שכינה ביניהן, לא זכו, אש אוכלתן" (סוטא, יז.), דהיינו, אם מסירים את האות "יוד" ממילת איש, ואת האות ה"א ממילת אשה, נותר מן המילים איש ואשה "אש ואש". וכן מובא בגמ' (קידושין, ל:): "ת"ר, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.... בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני". לפיכך כשהאדם רואה כי לידתו גרמה לחיבור השכינה בין אביו לאמו, הוא גדל מתוך רצון להשלים את חיבורו לאביו ולאמו ולקב"ה, בהתאם למצוות התורה.
השבעת הנולד – לצורך איזון הבחירה החופשית:
הגמ' מפרטת את דרש רבי שמלאי, המלמד כי בתשעת ירחי הלידה, נר דלוק על ראשו של הוולד, "וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו... ומה היא השבועה שמשביעין אותו?, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה, מוטב. ואם לאו, הריני נוטלה ממך" (נידה, ל:). לכאורה נשאלות השאלות: למה המלאך סוטרו ומשכיחו התורה שלימדו?, ולמה משביעים אותו להיות צדיק, ואין נותנים לו את זכות הבחירה החופשית?.
אלא נלענ"ד כי המלאך לימד את העובר תורה, אף כשהוא היה ערל ומטונף, משום שאין לנשמה האלוהית חיות ללא לימוד התורה בחברותא, 'לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה' (ברכות, סג:). אולם לאחר הלידה אביו חייב: "למולו, ולפדותו, וללמדו תורה ולהשיאו אשה" (קידושין, כ"ט.), לפיכך המלאך משכיחו את התורה שלימדו, ומשמיע לאוזני אביו את בכיו, ע"מ לזכות את אביו ללמוד וללמד את בנו תורה, ולזכות בכך לחיי נצח, לפיכך נאמר בגמ': מי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים, סד:). וכן מובא במדרש (תנחומא, צו, סימן יד): "אשרי האיש העוסק בתורה, והנותן ממונו ללמד תורה לבנו, כי בשביל הממון שהוא נותן ללמוד, זוכה לחיי העולם הבא, שנאמר: 'כי הוא חייך וארך ימיך' (דברים, ל', כ'), 'חייך' לעולם הבא, 'ואורך ימיך' לעולם שהוא ארוך". לפיכך המלאך סוטרו, ע"מ להכין אותו ואת אביו למצות ברית המילה, המלמדת את האדם כי בעוה"ז התורה נקנית "במיעוט תענוג ובקבלת הייסורין" (אבות, פ"ו, משנה ה).
בנוסף לכך המלאך משביע את העובר לפני צאתו, בכדי לזרזו ללמוד תורה, וכן מובא בגמ' (סנהדרין צא:), כי יצר הרע שולט באדם החל משעת יציאתו לעולם, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ" (בראשית, ד', ז'). לעומת זאת, יצר הטוב מגיע לאדם רק בגיל שלוש עשרה, כמובא בזוה"ק (בראשית, קסה:): "יצר הרע דא, לא אתעדי מבר נש מיומא דאתיליד בר נש לעלמין, ויצר הטוב אתי לבר נש מיומא דאתי לאתדכאה. ואימתי אתי בר לאתדכאה? כד איהו בר תליסר שנין". לפיכך לצורך איזון הבחירה החופשית, המלאך הטוב מקדים להשביעו לפני יציאתו, ע"מ לזרזו לשמור על נשמתו בטהרה, באמצעות לימוד התורה וקיום מצוותיה, וכן מובא בגמ' (נדרים, ח.): "מנין שנשבעין לקיים את המצוה?, שנאמר: 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך' (תהלים, קי"ט, ק"ו). והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא!, אלא הא קמ"ל: דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה". וכן רש"י פירש (דברים, ל', י"ט): "ובחרת בחיים', אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים". כלומר, כשיצה"ר בא להחטיא את האדם, על האדם לומר לו: אני לא רוצה לחטוא, כי כבר נשבעתי, ואף קיבלתי הוראה מה' יתברך, שלא לחטוא. וכן מובא בגמ' (קידושין, ל:): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו. שנאמר: 'הלא אם תטיב שאת' (בראשית, ד', ז'), ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר: 'לפתח חטאת רובץ'. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: 'ואליך תשוקתו', ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: 'ואתה תמשל בו" (בראשית, ד', ז'). "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות, פ"ד, משנה כב).
ברית מילה – חיבור תמידי ליהדות:
התורה כתבה את מצות ברית המילה, באמצע פרטי טומאת היולדת וטהרתה, ע"מ ללמדנו כי תכלית בואו של האדם לעולם, היא קיום מצוות התורה. לפיכך, למרות שמצות המילה נאמרה לאברהם אבינו, שנאמר: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר"(בראשית, י"ז, י'). בפרשת תזריע התורה כפלה את הציווי לעם ישראל בלבד, שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, י"ב, ג'), ע"מ ללמדנו כי "וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואפילו בשבת" (שבת, קלב.), דהיינו, לכאורה היה דין זה צריך להיכתב, או להרמז במקראות העוסקות בעניין מצות שמירת שבת, אולם מפאת החשיבות היתרה של מצוות מילה, התורה רמזה על עניין זה בתורת היולדת, כי "גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה" (נדרים, פ"ג, משנה יא), למרות "שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה בתורה" (ירושלמי, נדרים, פ"ג, לח, טור ב). אולם, מאחר ושמירת שבת היא עדות היהודי, כי ה' יתברך ברא את השמים ואת הארץ בששה ימים, ולעומת זאת המילה היא אות לברית עם ה' יתברך, וסמל לכך שהיהודי מקבל עליו להיות עבדו, ותכלית בואו לעולם היא שמירת מצוות ה' יתברך, לפיכך התורה העדיפה את מצות המילה, אשר היא מהווה ביטוי מעשי-תמידי להיות היהודי עבד לה' יתברך, לעומת מצות שמירת שבת, אשר היא עדות שבועית לידיעה כי ה' יתברך ברא את העולם. לפיכך חז"ל מלמדים כי אף בשבת, רצוי לבצע את ברית המילה מוקדם ככל האפשר, כמובא בגמ': "כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות" (פסחים, ד.).
וכן כתב הרמב"ם (מילה, פ"ג, ט): "בא וראה כמה חמורה מילה, שלא נתלה למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת, אף על פי שהיה 'בדרך' (שמות, ד', כ"ד). וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות, שנאמר: 'אלה דברי הברית אשר צוה ה'... מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב' (דברים, כ"ח, ס"ט), ושם הוא אומר: 'אתם נצבים היום כולכם... לעברך בברית ה' אלהיך' (דברים, כ"ט, ט', י"א), הרי שלש בריתות. ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם אברהם אבינו: 'ואתנה בריתי ביני וביניך' (בראשית, י"ז, ב'), 'אני הנה בריתי אתך' (בראשית, י"ז, ד'), 'והקימתי את בריתי ביני וביניך' (בראשית, י"ז, ז'), 'לברית עולם' (בראשית, י"ז, ז'), 'ואתה את בריתי תשמור' (בראשית, י"ז, ט'), 'זאת בריתי אשר תשמרו' (בראשית, י"ז, י'), 'והיה לאות ברית' (בראשית, י"ז, י"א), 'והיתה בריתי בבשרכם' (בראשית, י"ז, י"ג), 'לברית עולם' (בראשית, י"ז, י"ג), את בריתי הפר (בראשית, י"ז, י"ד), 'והקימתי את בריתי אתו' (בראשית, י"ז, י"ט), 'לברית עולם' (בראשית, י"ז, י"ט), 'ואת בריתי אקים את יצחק" (בראשית, י"ז, כ"א).
וכן פסק הרמב"ם (מלכים, פ"י, ז, ח): "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר: 'אתה וזרעך אחריך' (בראשית, י"ז, ט'), יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר: 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית, כ"א, י"ב), ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב: 'ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך' (בראשית, כ"ח, ד'), מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו, ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה" (הל' ז). "אמרו חכמים (סנהדרין, נט:), שבני קטורה, שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק, חייבין במילה. והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה, יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה" (הל' ז). כלומר, "בני ישמעאל" ו"בני קטורה" מחוייבים במילה בלבד, ואף את זאת הם אינם מקיימים ביום השמיני, בבחינת "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (ברכות, כח.). לעומת זאת, עם ישראל מחוייב במילה ופריעה, כי "מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל" (שבת, פי"ט, משנה ו).
וכן מצאנו כי בעיני העמים מצות המילה נראית כהתאכזרות, או כלשונם המשפטית: "התעללות בקטין חסר ישע", אולם בעיני כלל עם ישראל, מצות המילה היא זכות ההתחברות התמידית לעם היהודי, לתורה ולה' יתברך. בבחינת "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים, כ"ה, י"ד), "איזהו סוד ה'?, זו המילה" (ב"ר, פר' מט, ב). כלומר, ה' יתברך נתן לעם ישראל את הכוח להתעלות מדרגת הטבע הבראשיתי והאנושי, למדרגת העל טבעיות האלוהית, באמצעות מצות ברית המילה, אשר היא יוצרת מציאות של בריאה חדשה, המממשת את הכוונות היהודיות הפנימיות. לפיכך מיד לאחר חיתוך הברית, "המברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, ציוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית" (ברכות, קלז:).
תועלות ברית המילה – קיום כל מצות הבורא בתמימות:
בפרשת תזריע התורה כתבה את מצות ברית המילה, בין חוק טומאת היולדת לבין חוקי טומאת הצרעת. ע"מ ללמדנו כי גם מצות ברית המילה היא מצוה אלוהית, אשר היא אינה נתונה לשיקולי התועלת האנושית. לפיכך ה' יתברך אמר לאברהם אע"ה, בטרם במצות ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים... ואתנה בריתי ביני ובינך" (בראשית, י"ז, א'-ב'). וכן מובא במשנה (נדרים, פ"ג, משנה יא): "רבי אומר, גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו, לא נקרא שלם עד שמל. שנאמר: 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית, י"ז, א'). דבר אחר: גדולה מילה שאלמלא היא, לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. שנאמר (ירמיה, ל"ג, כ"ה): 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". כלומר, מצות ברית המילה היא חלק בלתי נפרד ממצות ה' יתברך, אשר בעבור קיומן המושלם, ה' יתברך ברא את העולם. לפיכך התועלת האמיתית של קיום ברית המילה היא: קיום האב את מצות הבורא בתמימות, והנחלת מסורת זו לבנו הרך, ע"מ שאף הוא יעבירה מדור לדור. וכן "ארשב"י: בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו. וכל כך למה?, א"ר נחמן בר שמואל: כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. א"ר חנינא: ולא עוד, אלא שהוא מוציא הוצאות, ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטוה... ולא עוד, אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו, ומשמח אותו היום" (תנחומא, תצוה, סימן א).
למרות זאת הרמב"ם כתב, כי אף בהגיון האנושי יש טעמים לקביעת המילה ביום השמיני, כלשונו (מו"נ, חלק שלישי, פרק מט): "ויש בהיותה בימי הקטנות שלש חכמות, הראשונה: שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה. והשנית: שלא יכאב בכאב הגדול, לרכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו. והשלישית: שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שלא התחזקה עדיין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו. כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות ג"כ, ר"ל הצורה הדמיונות, כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו, כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו הונח שנתיים ושלש, היה מביא לבטל המילה, לחמלת האב ואהבתו אותו. אבל סמוך ללידתו, הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזאת המצוה".
וכן מצאנו כי הטעם לכך שהתורה מצוה למול כל בן זכר יהודי, ביום השמיני להולדתו, היא בכדי שהוולד יעבור יום של שבת אחת לאחר לידתו. כי ליום השבת יש תכונה נפשית יתרה, משום "דכד אתא יומא שביעאה, כדין אשתלימו כל עבידין, ואשלים ביה קודשא בריך הוא עלמא" (זוהר, שמות, רכב:). לפיכך הנפש היתרה של שבת, היא גם נפש החיונית לחיזוק הגוף של הרך הנולד, כי אף האדם הוא "עולם מלא" (סנהדרין, פ"ד, משנה ה).
וכן כתב "ספר החינוך" כי אף בהגיון האנושי יש טעמים למצות ברית מילה, כמבואר "בספר החינוך" (מצוה ב): "לפי שרצה השם יתברך, לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה. ונקבע ההבדל בגולת הזהב, לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו: שתושלם צורת האדם, בהסיר ממנו אותה ערלה שהיא תוספת בו. והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם. ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תושלם צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו".
כמו כן, הקרבן שהנימול מקריב בימיו הראשונים, מלמדים אותו כי הישרדות העם היהודי לנצח, מחייבת הקרבת קרבנות אישיים. לפיכך אמרו חז"ל: "גדולה מילה, ששקולה כנגד כל המצות שבתורה" (נדרים, לב.), כי דם המילה נקרא גם דם ברית (תוס', נדרים, לא:), שנאמר: "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם".
ברכות המילה – העברת מסר לתינוק ולסובבים:
מצות ברית המילה איננה רק מצוה מעשית המוטלת על האב לחתוך את עורלת בנו ולפורעה, אלא היא גם מצוה רוחנית ואמונית, המוטלת אף על יתר העומדים בטכס ברית המילה. וכן מובא בגמ' (ברכות, קלז:): "תנו רבנן: המל אומר: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה. אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. והמברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, ציוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית".
לכאורה נשאלת השאלה, מדוע ברכות המילה נאמרות בלשון רבים, הלא מצות המילה מוטלת רק על האב?, ועוד, מדוע רק בעת ביצוע מצות ברית מילה, "העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים", הרי ברכה זו טוב לאומרה בשינוי נוסח, גם בימי הולדת, בבר מצוה, בחופה, בעת לימוד תורה, בקיום מצוות, וכו'?.
אולם, מאחר וטכס ברית המילה, הוא גם טכס המסמל את קבלתו של הרך הנולד, כבן למשפחת העם היהודי. לפיכך ברכת העומדים לרך הנימול היא: כשם שהתחלת מיד עם הולדתך, לקיים את מצוות ברית מילה לשם שמים, ולא לשם קבלת טובת הנאה אישית, כך תזכה בבגרותך ללמוד תורה, להתחתן ולעשות מעשים טובים, לשם שמים ולא לשם קבלת טובת הנאה אישית. וכשם שאינך יכול להיפרד ממצות ברית המילה לעולם, כך לעולם לא תיפרד מן התורה, מאשתך ומן המעשים הטובים לעולם. על כן רק בעת ביצוע מצות ברית המילה בגיל הרך, ניתן לאחל את האיחולים הללו. משום שמכל מצווה או אירוע ניתן להפרד, אולם ממצות ברית המילה לא נפרדים לעולם, כי היא המצווה היחידה המחוללת שינוי הניכר בגוף האדם, ומחברת אותו לתמיד עם מצוות ה' יתברך ועם אחיו מעם היהודי. על כן ברכת הסובבים נועדה לצורך העברת מסר תמידי, הן לרך הנולד, והן לסובבים, כמובא בגמ' (ב"ק, צב.): "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה".
וכן מובא בגמ' (מנחות, מג:): "ת"ר: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד: 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך' (תהלים, קי"ט, קס"ד), ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה!, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא, אמר עליה שירה, שנאמר: 'למנצח על השמינית מזמור לדוד' (תהלים, י"ב, א'), על מילה שניתנה בשמיני". כלומר, דוד המלך הודה לה' יתברך, על אשר זיכהו לקיים בשלמות וללא כל פניות, את מצות ברית המילה, אשר היא חלק בלתי נפרד ממנו.
נגעי צרעת – עונש על הפגיעה באחדות ישראל:
התורה מלמדת כי נגעי הצרעת אינם מחלות עור, אשר הם נקבעים או מתרפאים ע"י רופא, אלא נגעי הצרעת מאובחנים ומתרפאים, רק על ידי הכהנים מזרעו של אהרן הכהן, אשר היה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות, פ"א, משנה יב). שנאמר: "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו" (ויקרא, י"ג, ב'-ג'). כלומר, הנגוע בא אל הכהן, ע"מ שהכהן ייתן לו מזור לנגעו, כי טומאת הנגע או טהרתו, נתונה לשיקול דעתו הבלעדית של הכהן, אשר מלבד הסימנים המובהקים של הצרעת, הכהן רואה גם את אישיותו ואת מצבו הרוחני של הנגוע, ושוקל גם מה תהיינה ההשלכות של קביעתו לטמא או לטהר את הנגוע. וכן מצאנו כי על אף שכל הסימנים החיצוניים מורים על כך שהנגוע הוא מצורע, אין משביתים את שמחתו, שנאמר: "וביום הראות בו" (ויקרא, י"ג, י"ד), אמר רבי יהודה: "יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו. מכאן אמרו: חתן שנולד בו נגע, נותנין לו שבעה ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל, נותנין לו שבעת ימי הרגל" (מועד קטן, ז:).
כמו כן, התורה נתנה לכהן שיקול דעת ואפשרות, שלא לטמא את הנגוע מיד, אלא להסגירו בבית אחר למשך שבוע או שבועיים, ע"מ לאפשר לנגוע לחזור בתשובה ולהבריא מצרעתו. וכן נאמר: "והיה בעור בשרו" (ויקרא, י"ג, ב'), "והיה" לשון שמחה (ב"ר, פרשה מב, ג), כי כשהאדם מתבונן בנגעים אשר באו רק על עור בשרו, כעונש על חטאיו, הוא שמח ומתעורר לשוב בתשובה. אולם, אם האדם לא שב בתשובה בתחילת גילוי הנגע על בשרו, הצרעת מתפשטת בעורו, וכל כך התורה אמרה: "איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו" (ויקרא, י"ג, מ"ד), דהיינו, כל סוגי הצרעת נובעות ממחלות נפש שונות, אשר מאובחנות ע"י כהן, ומצריכות בתחילתה טיפול נפשי וחברתי, כי הצרוע "בראשו נגעו".
לפיכך פרשת תזריע מתחילה בחיבור המחודש של היולדת עם בעלה, כאשר היא מביאה קרבן, בשל מחשבות ודיבורים שנפלטו מפיה באונס, "בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה" (נדה, לא:). ולאחר מכן, התורה מלמדת מקל וחומר את הנגעים הבאים על האדם, בגין דיבור לשון הרע ופגיעה בזולת, בפרהסיה, במזיד וברצון, עד שבדבריו האדם יכול לגרום למריבות, להלבנת פנים, ולפגיעה באחדות ישראל. וכן מובא במדרש (תנחומא, מצורע, סימן ב): "המוציא שם רע, מוצא רע, שהנגעים רעים מוצאין בגופו". כלומר, למוציא שם רע אין כפרה בהקרבת קרבן כיולדת, אלא בתחילה הוא נענש במחלות ובייסורים הבאים על גופו, ורק לאחר בידודו מן החברה, וחזרתו בתשובה שלמה, והתרפאות עורו, הוא מקריב קרבן מיוחד, בכדי לשוב ולהתחבר עם ישראל. כמו כן, אף צרעת הבגד אשר היא באה בעקבות השימוש בבגד לצורך התהדרות, גאווה, קנאת הבריות, תחרות, וכו', דהיינו, כאשר בגדי האדם גורמים לפירוד לבבות וללשון הרע, הדבר מצריך את הטהרותו של נפש האדם. על כן חז"ל מלמדים, כי הנגעים אשר באים על גוף האדם או על רכושו, נועדו להרחיק את האדם מן האיסורים הגורמים לנגעים.
וכן מצאנו כי הצרעת פוגעת אדם המוציא שם רע, במידה כנגד מידה, דהיינו, הוא בייש והלבין את פני חברו ברבים, לפיכך עונשו הוא בצרעת המשנה את צבע עורו. הוא פגע באחדות עם ישראל, לפיכך הוא מורחק מג' מחנות ישראל, "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' (ויקרא, י"ג, מ"ו) וגו'. הוא כינה אחרים בכינוי גנאי שלא כדין, לפיכך עונשו להכריז על עצמו בפומבי שהוא טמא ומנודה מחברת הבריות, שנאמר: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא, י"ג, מ"ה). "אמר רבי יהודה בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: יביא 'שתי ציפרים חיות' ויקרא, י"ד, ד') לטהרתו?, אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט (פטפוט), לפיכך אמרה תורה: יביא קרבן פטיט" (ערכין, טז:), מצפור דרור שכל שעה היא מדברת בלשונה.
וכן נאמר: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא, י"ג, מ"ה), חז"ל פירשו (מועד קטן, טו.): שיהיו בגדיו מקורעים, ושערו יהיה מגודל, ושפתותיו יהיו מדובקות זו בזו, דהיינו, אסור למצורע להסתפר ולכבס בגדיו, ואסור בשאילת שלום, ובתשמיש המיטה וחייב בעטיפת הראש. ואף "וטמא טמא יקרא', צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים" (שבת, סז.). וביום השביעי לטהרתו המצורע מגלח "את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו" (ויקרא, י"ד, ח'). בכדי שיזכור את גודל עוונו למשך כל שנות חייו.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ה' יתברך בורא שמים וארץ, שומר ומגן על כלל בריותיו מכל רע, ובפרט הוא חפץ בטובתם של עם ישראל בניו, לפיכך החל מיום לדתו של היהודי ועד ליום מותו, ה' יתברך משגיח ומאזין לדבריו, ומבדילו מכל בעלי החיים בטהרה, ובשמירה על אחדות עם ישראל לנצח. וכן נאמר: "כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת" (ישעיה, מ"ט, ח').

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי, מתוך סיה"ק אדרב"א



תגובות