ל"ג בעומר - יום חג קבלת תורת הנסתר

קוד: ל"ג בעומר - יום חג קבלת תורת הנסתר בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל: פרי החג

בס"ד ט"ו אייר התשס"ו

ל"ג בעומר – יום חג קבלת תורת הנסתר

מבוא:

יום ל"ג בעומר הנחגג בזמנינו בצורות שונות הוא "חג חדש"יחסית,משום שעניינו ומנהגיו אינם מוזכרים במקורות האמוראים ואף לא בהלכות הרמב"ם וחכמי דורו,לפיכך יום ל"ג בעומר הוא בבחינת"חג נסתר",אשר הנהגותיו וסיבותיו מלוקטים מדברי חז"ל המאוחרים יותר.עניינו של ל"ג בעומר נכתב לראשונה בספר"בית הבחירה"לרבנו מנחם המאירי ( לפני כשבע מאות וארבעים שנה) : " ו קבלה בידי הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה (של תלמידי ר"ע), ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו,וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן" (המאירי, יבמות, סב:). כלומר,ע"פ קבלת הגאונים,ל"ג בעומר מציין את יום המפנה ותחילתה של תקופה חדשה בחייו של עם ישראל,משום שביום זה פסקה מיתתם של תלמידי רבי עקיבא.בנוסף לכך,ביום זה ר"ע הסמיך שבעה תלמידים חדשים,אשר הם מסרו את נפשם בכדי ללמד את כלל עם ישראל גם את התורה,ואף את תורת הנסתר אשר היא הופצה לרבים ע"י תלמידי ר"ע החדשים,בדרך זו התורה חזרה להיות נחלתם של רבים מעם ישראל למרות גזרות השמד,לפיכך נוהגים ביום זה"קצת שמחה".יתרה מזאת,רבי שמעון בר יוחאי אשר פרץ עבור כלל ישראל את שערי תורת הנסתר,נפטר ע"פ המסורת ביום ל"ג בעומר,לפיכך בשל יחודיותו של רשב"י אשר הוא שילב באישיותו את ידיעת התורה כמשה רע"ה,ואת העמקת קדושתה הפנימית כאהרן,נהגו מקצת מקהילות ישראל לקיים הילולא ( שמחה) ביום פטירתו.בנוסף לכך,רשב"י נתן לעם ישראל דוגמא אישית,באמצעות עמידתו האיתנה בנסיון"צער המערה",אשר הוא מסמל לדורות עולם כי לימוד התורה וקיומה,הם הגורמים הבלעדיים לנצחיותם של עם ישראל ולגאולתם העתידית,דהיינו,רשב"י משמש דוגמא לכך שקשיי המציאות החולפת אינם צריכים להשפיע כהוא זה על קיום התורה ומצוותיה. לפיכך רשב"י בעל סודות הזוהר,זכה לכך שגם יהודים אשר אינם עומדים על עמקי סודות תורתו,יציינו את יום הסתלקותו מן העוה"ז באופני שמחה מגוונים.על כן יום ל"ג בעומר אשר היה במקורו הראשוני:יום שמחה על כך שמיתתם של תלמידי רבי עקיבא פסקה,ברבות הימים יום ל"ג בעומר הפך היות ליום חג קבלת תורת הנסתר,באמצעות ההילולא המגוונת לזכרו של רשב"י,כפי שמבואר להלן בהרחבה:

  1. מקורות מנהגי ל"ג בעומר – לדעת הרמ"א קהילות אשכנז מרבים בו קצת שמחה.

  2. שמחת ל"ג בעומר – הילולא לזכרו של רבי עקיבא אשר הפיץ את התורה וייסד את תורת הנסתר בעבור עם ישראל.

  3. הילולא ביום פטירת רשב"י – פורץ השער להנחלת תורת הנסתר לרבים מעם ישראל.

  4. ייחודו של רשב"י – העמידה בצער מערה גרמה לו לשלב בין ידיעת התורה כמשה לבין העמקת קדושתה הפנימית כאהרן.

  5. מדורות ל"ג בעומר – חמשה מקורות לחגיגה הכללית של יום קבלת תורת הנסתר.

מקורות מנהגי ל" ג בעומר:

מרן בשו"ע ( או " ח, סי ' תצ " ג, סע ' א ') פתח ואמר : " נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג ל עומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא ". בסעיף ב'כתב מרן : " נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג ל עומר שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד ל" ד בבקר ". לעומת זאת בהלכות הרמ"א נאמר ( או " ח, סי ' תצ " ג, סע ' ב ') : " מסתפרין ביום ל" ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון".כלומר,בניגוד לשו"ע,הרמ"א מציין כי בל"ג בעומר"מרבים בו קצת שמחה",מן הטעם שביום זה תלמידי ר"ע פסקו מלמות.אולם נראה כי לדעת מרן בשו"ע ( שם), תלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות רק בל"ד בעומר,לפיכך לדעת השו"ע ביום ל"ג עדין אין מסתפרין,וממילא לכאורה אף אין מרבים בו קצת שמחה. לעומת זאת,החת"ם סופר כתב (שו"ת חת"ם סופר, יורה דעה, סי' רלג) כי הטעם לשמחה בל"ג בעומר היא:משום שביום הזה החל המן לרדת לעם ישראל בצאתם ממצרים (ה"א, תמ"ח), דהיינו,שמחת יום ל"ג בעומר נחגגה אף לפני מתן תורה,אך נלענ"ד כי סיבה זו תמוהה:משום שאיש לא כתב על חגיגת דורות ישראל את שמחת ירידת המן בל"ג בעומר,עד שרבנו מנחם המאירי (ה"א, ט – ה"א, ע"ה) כתב : " ו קבלה בידי הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה (של תלמידי ר"ע) ".

נלענ"ד כי אף המקור ל"קצת"שמחת ל"ג בעומר המובא בהלכות הרמ"א,תמוה מכמה בחינות:ראשית,לא ברור מדברי הרמ"א מדוע נקבע היום שבו פסקו תלמידי ר"ע מלמות כיום שמרבים בו שמחה?,הרי ביום זה לא הסתיימה מיתת כל התלמידי ר"ע,אלא הם המשיכו למות עד חג השבועות,ואף לא היתה הצלה לנותרים בל"ג בעומר,לפיכך נשאלת השאלה:מדוע "מרבים בו קצת שמחה",הרי בל"ג בעומר לא היתה תשועה כלל?,יתרה מזאת,מובא במדרש ( קהלת רבה, פר ' י " א, ובדומה לכך ביבמות, ס " ב:): "ורבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת ", דהיינו,ע"פ פשט מקורות התלמוד והמדרש,מותם של תלמידי ר"ע נפסק רק לאחר מות כולם עד חג השבועות,כולל יום ל"ג בעומר,א"כ מה הטעם לשמחה בל"ג בעומר?,ועוד,אם סיבת מנהגי האבלות בימי ספירת העומר נקבעו לדורות עולם בגין מותם של תלמידי ר"ע "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" ( יבמות, סב:), מכל שכן שהיה צריך להרבות בצער או להמשיך את מנהגי האבלות גם ביום ל"ג בעומר,אשר הוא יום פטירתו של רשב"י שאף הוא היה מתלמידי ר"ע,א"כ מדוע הרמ"א פסק כי דוקא ביום ל"ג בעומר"מרבים קצת שמחה "?, ועוד,מדוע הרמ"א לא פירט כיצד"מרבים קצת שמחה "?, ועוד,צמד המילים"מרבים " " וקצת",הם תרתי דסתרי?.

נלענ"ד להשיב שכוונתו של הרמ"א היא שמנהג אשכנז ביום ל"ג בעומר אינו קשור להפסקה במותם של תלמדי ר"ע,אלא: " נוהגין היתר שהוא יום הילולא דרשב"י, ולכבודו נוהגין קצת שמחה " ( חיי אדם, הל ' פסח, כלל קל " א, י " א), לפיכך הרמ"א נקט בלשון"ומרבים בו קצת שמחה",משום שהשמחה היא אינה שלמה עדין,כפי שפסק השו"ע שאין להסתפר עד ל" ד בבקר, כי יום ל"ג לעומר הוא יום פטירתו הטבעית של רשב"י שאף הוא היה מתלמידי ר"ע.בנוסף לכך,מקורות מנהגי ל"ג בעומר נלמדים מדברי ר"ע בגמ' ( יבמות, ס " ב:) ובמדרש ( קהלת רבה, פר ' י " א): "ורבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס,וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת", דהיינו,ע"פ פשט מדרש זה תלמידי ר"ע לא פסקו מלמות עד חג השבועות,לפיכך אין סיבה לשמוח בל"ג בעומר שמחה גדולה,אלא "מרבים בו קצת שמחה",דהיינו,מפסיקים בו את מנהגי האבלות הכוללים:המנעות מתספורת ומנשיאת אשה,ואין אומרים בו תחנון.נלענ"ד כי פסיקת השו"ע והרמ"א לגבי המשך הפסקת מנהגי האבלות בין ל"ג בעומר לעצרת,הסתמכו על הסיפא של פסיקת הטור : " נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע ... ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות " ( טור, או " ח, סי ' תצ " ג). כמו כן השו"ע והרמ"א התבססו על דברי רבנו מנחם המאירי (ה"א, ט – ה"א, ע"ה) : " ו קבלה בידי הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה (של תלמידי ר"ע), ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו,וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן" (המאירי, יבמות, סב:). כלומר,הביטוי"קצת שמחה"בדברי הרמ"א מכוונים להפסקת מנהגי האבלות בל"ג בעומר,ולא לשמחה"על האש"סביב מדורות ל"ג בעומר הנהוגה ע"י ע"ה.

שמחת ל" ג בעומר:

יום ל"ג בעומר נחשב ליום מפנה חשוב בתולדותיו של עם ישראל,לפיכך חז"ל קבעו להרבות בו קצת שמחה רוחנית לדורות,דהיינו,על כל אדם מישראל להיות שמח ביום ל"ג בעומר ע"פ מדרגתו הרוחנית,משום שהסיבות לשמחת יום ל"ג בעומר הן בעיקרן סיבות רוחניות.וכן מצאנו כי ישנן סיבות חמש סיבות רוחניות להנהגת מקצת השמחה הרוחנית ביום ל"ג בעומר,כפי שמפורט להלן:

סיבה אחת היא:על כך שר"ע החל ללמד תלמידים חדשים אשר הם המשיכו את תורתו,והם אף הגדילו את מעגל לומדי התורה בעם ישראל.כלומר,הילולת ל"ג בעומר עיקרה הוא יום זיכרון לתנא רבי עקיבא,אשר הוא ייסד את תורת הנסתר והרבה את התורה בקרב עם ישראל,באמצעות חמשת תלמידיו התנאים,אשר אחד מהם היה רבי שמעון בר יוחאי.לפיכך נאמר בדברי הראשונים ובשולחן ערוך (תצג, ב') כי הטעם לשמחה הוא על כך שביום ל"ג בעומר תלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות,דהיינו,משום שבל"ג בעומר רבי עקיבא החל ללמד תלמידים חדשים אשר עליהם המגפה כבר לא חלה (פרי חדש). וכן כתב החיד"א ( בספרו מראית עין, ליקוטים סי ' ז ') שביום ל"ג בעומר התחיל ר"ע ללמד תורה לרשב"י וחבריו.

סיבה שניה למקצת השמחה המונהגת ביום ל"ג בעומר היא:על כך שיש אומרים שביום ל"ג בעומר רבי עקיבא סמך את חמשת תלמידיו הצעירים אשר לא מתו במגפה,והם:רבי מאיר,רבי יהודה,רבי יוסי,רבי שמעון בר יוחאי,ורבי אלעזר בן שמוע,ומהם נמשכה מסורת התורה בעם ישראל (שער הכוונות).

סיבה שלשית למקצת השמחה המונהגת ביום ל"ג בעומר היא:בגין התגלות תורת הנסתר ע"י רבי עקיבא,אשר נאמר עליו שנכנס "בפרדס" (רש"י-עלה לרקיע על ידי שם), דהיינו,נכנס לסודות העמוקים ביותר בתורת הנסתר ו"יצא בשלום" (חגיגה, יד:), ואילו שאר החכמים אשר נכנסו עימו לא יצאו בשלום,משום שהם לא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות העמוקים שבפרדס.לפיכך תורת הנסתר החלה להתפשט מרבי עקיבא לתלמידיו:רבי מאיר,רבי יהודה,רבי יוסי,רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע.

סיבה רביעית למקצת השמחה המונהגת ביום ל"ג בעומר היא:על כך שביום ל"ג בעומר חל מפנה והחלה של תקופה חדשה בהסטוריה של עם ישראל.וכן מובא בביאור הגר"א על השו"ע (תצג, ב') כי המקור לכעין השמחה בל"ג בעומר הוא כדברי הגמ ': " אמר רבן שמעון בן גמליאל:לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים ... אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן:יום שכלו בו מתי מדבר" ( תענית, ל:), דהיינו,שהשמחה ביום ט"ו באב היא:משום שביום זה פסקו מתי מדבר מלמות וקבעו בו שמחה,כי ביום ט"ו באב חל מפנה והחלה תקופה חדשה.לפיכך כשם שכאשר"פסקו מתי מדבר מלמות"נשלמה גם גזרת המיתה של מוציאי הדיבה מעם ישראל,וגם נדידת עם ישראל במדבר פסקה,והם אף עמדו להכנס לארץ ישראל,וגם הדיבור חזר להתיחד עם משה רע"ה,על כן יום ט"ו באב נקבע ליום של שמחה.בדומה לכך גם השמחה בל"ג בעומר היא לאחר שהסתיימה מיתת כל ( או רוב) י"ב ( או כ " ד) אלף תלמידי ר"ע (" והיה העולם שמם ", " שמם - שנשתכחה תורה ", רש "- יבמות, ס " ב:), וכשהוסמכו תלמידים חדשים,ואף המידות של התלמידי חכמים התתקנו,אז חל יום המפנה והחלה תקופה חדשה ומשמחת החל מיום ל"ג בעומר.כאמור במדרש ( קהלת רבה, פר ' י " א, ובדומה לכך ביבמות, ס " ב:): "ורבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת, ובסוף העמידו לי שבעה,ואלו הן:רבי יהודה,ורבי נחמיה,ורבי מאיר,ורבי יוסי, ורבי שמעון בן יוחאי, ורבי אליעזר בנו של ריה"ג,ורבי יוחנן הסנדלר.אמר להם:הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה,אתם לא תהיו כן!, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".כלומר,ע"י תלמידיו אלה של ר"ע נתקיים הפסוק : " כי לא תשכח תורה מפי זרעו" ( דברים, ל " א, כ " א).

סיבה חמשית למקצת השמחה המונהגת ביום ל"ג בעומר היא:על כך שביום ל"ג בעומר נפטר רשב"י ע"פ המסורת.רבי שמעון בר יוחאי היה תלמידו של רבי עקיבא,והוא עמד בראש ממשיכי דרכו של ר"ע,דהיינו,גם רבי שמעון בר יוחאי הרבה תלמידים העוסקים בתורת הנסתר.וכן מסופר על רשב"י שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו,מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא,כאומרו : " שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע" (גיטין, סז.). כלומר,מאחר ורשב"י היה תלמידו המובהק של ר"ע,ואף הוא למד מרבו להגשים את מסירות הנפש למען תורת ישראל,על כן יום הילולת רשב"י הוא גם יום היללותו של רבי עקיבא. לפיכך נכתב בהלכה: " נוהגין היתר שהוא יום הילולא דרשב"י, ולכבודו נוהגין קצת שמחה " ( חיי אדם, הל ' פסח, כלל קל " א, י " א),

נמצאנו למדים כי לרגל המפנה החשוב שחל ביום ל"ג בעומר,חז"ל קבעו להרבות בו קצת שמחה לדורות,דהיינו,השמחה היא על כך שמיד לאחר שפסקו מלמות תלמידיו הראשונים של ר"ע,ר"ע התחיל ללמד תורה לרשב"י וחבריו,ולאחר שר"ע הסמיך את שבעת תלמידיו האחרונים,הם הרבו תורה בכל תפוצות ישראל,ואף איכות התורה שהם לימדו היתה תורה שקיימת לעד.בנוסף לכך,תלמידי ר"ע מסרו את נפשם בכדי ללמד תורה לאחרים,ועיניהם לא היתה צרה כראשונים.כלומר,עיקר השמחה בל"ג בעומר היא:על החזרת הנחלת התורה לכלל ישראל,בנוסף להפצת תורת הנסתר לרבים מעם ישראל.

הילולה ביום פטירת הרשב" י:

על פי הקבלה השמחה ביום פטירתו של רשב"י היא:על שום תרומתו המיוחדת להפצת תורת הנסתר,לפיכך ביום ל"ג בעומר שהוא יום פטירת רשב"י ע"פ המסורת , " לכבודו נוהגין קצת שמחה " ( חיי אדם, הל ' פסח, כלל קל " א, י " א). יתרה מזאת,מובא בספר"בני יששכר" ( מאמרי חודש אייר, מאמר ג ') שיום ל"ג בעומר הוא גם יום לידתו של רשב"י,משום שהקב"ה משלים את שנותיהם של צדיקים.בנוסף לכך,ביום זה רשב"י הוסמך ע"י ר"ע ללמד תורה,וביום זה הרשב"י גילה את סודות התורה,ואור ספר הזוהר הקדוש האיר וזרח בכל העולם כולו.כלומר,ר"ע פתח את הצוהר לקבלת תורת הנסתר ומסרה לתלמידיו,ורשב"י פרץ את השערים לקבלת תורת הנסתר לחבורה גדולה של יחידי סגולה,אשר הם הנחילוה לרבים מעם ישראל בדורות הבאים.

ספר הזוהר נתפרסם ( לפני כשבע מאות שנה) ע"י המקובל הספרדי רבי משה בן שם - טוב די - ליאון ( הרמד " ל), ובתקופת האר"י ז"ל ( לפני כארבע מאות ועשרים שנה) תורת הנסתר התפרסמה והופצה ביתר שאת לרבים מעם ישראל.בספר הזוהר המיוחס לרשב"י מובטח:שבזמן הגאולה ידעו כלל ישראל את תורת הנסתר,והם יגאלו ברחמים בזכות ספר הזוהר,כדכתיב : " בזמנא דיפקון ישראל מן גלותא,זמינין כלהו דרגין עלאין למשרי עליה כדקא יאות,וכדין ינדעון בני עלמא חכמתא עלאה יקירא,מה דלא הוו ידעין מקדמת דנא,דכתיב ( ישעיה, י " א) : ' ונחה עליו רוח ה'רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה '" ( זהר, בראשית, קג:), וכתיב : " עתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר,יפקון ביה מן גלותא ברחמי ויתקיים בהון ( דברים, ל " ב) : ' ה'בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" ( זהר, רעיא מהימנא, קכד:). כלומר,הנחלת תורת הקבלה לרבים מעם ישראל,היא עוד סימן לקץ הגלות ולהתקרבות זמן הגאולה.

לפיכך בקרב עם ישראל יש הנוהגים לעלות בל"ג בעומר למירון,ולהשתטח על קברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו,ויש העורכים שם שמחה גדולה,ויש המדליקים שם מדורה ורוקדים ומזמרים.בין הנוהגים כך ישנם גם צדיקים,ואף תלמידי חכמים וגם פשוטי העם,למרות שחלק מגדולי ישראל פקפקו על מנהג זה,כגון:בעל שו"ת חתם סופר תמה:היאך אפשר לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס,וביום אשר לא נקבע על ידי חז"ל כמועד?,למרות שכידוע:אין נוהגים לומר בו תחנון ואין מתענים בו,אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס, יו"ד, רל"ג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי,הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות!,ואיך עושים שמחה והילולה ביום מותו של רבי שמעון בר יוחאי?.התשובה האפשרית לשאלות אלה היא:כי המוות נתפס באופן שונה בשני העולמות:בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר,משום שכאשר צדיק נפטר הוא מותיר הוא אחריו חלל גדול,לפיכך עם ישראל מתאבלים על אובדנו הפיסי והרוחני של הצדיק,כפי שאף תלמידי רשב"י הגיבו ביום מותו של רשב"י : " שארו חברייא בבכיה" ( זוהר - אדרא זוטא, רצו:), דהיינו,תלמידי רשב"י בכו,והם לא שמחו כלל על מותו של רשב"י. אולם בעולמות העליונים מותו של הצדיק הוא לטובה,משום שלאחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה,הוא זוכה לקלוט את מלוא אורה של התורה,ויש באפשרותו להגן על כלל ישראל לנצח,משום ש"מיתתן של צדיקים מכפרת" ( מועד קטן, כח.) לעם ישראל גם לשעה וגם לדורות,כי בעיני ה'יתברך : " גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" ( חולין, ז:). אך לגבי רשב"י נאמר בגמ': "א"ר ירמיה משום רשב"י:יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה,ואלמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו" ( סוכה, מה:). לפיכך נראה כי נוהגים הילולא גדולה ביום פטירת רשב"י באופן מיוחד,משום שרשב"י הוא בבחינת היוצא מן הכלל,כי אם בחייו הוא היה יכול"לפטור את כל העולם כולו מן הדין",קל וחומר שלאחר מות רשב"י ובנו הם יכולים לפטור את כל העולם מן הדין "מיום שנברא העולם ועד עכשיו".מטעם זה חלק מעם ישראל שמחים ביום פטירת רשב"י,משום שביום פטירתו גברה השפעתו של רשב"י למען טובתם של עם ישראל.

וכן מצאנו שהמקור להרבות בשמחה ביום פטירתו של רשב"י הוא בדברי הזוהר,אשר הם מתארים כי ביום מות הרשב"י: "שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון ( ישעיה, נ " ז, ב ') 'יבא שלום ינוחו על משכבותם" ( זוהר - אדרא זוטא, רצו:). כלומר,הזוהר מכנה את יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי כיום'הילולא',אשר הוא כיום שמחת הנישואין.הטעם לכך הוא:משום שהיתדבקות הנשמה בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין,והיתדבקות הנשמה בשכינה בעולם הבא היא בבחינת נישואין.

ייחודו של רשב" י:

רשב"י התייחד בגדולתו לעומת יתר גדולי ישראל,משום שרשב"י מסמל בדמותו את השילוב של משה ואהרן גם יחד.כלומר,רשב"י זכה לידיעות התורה בדרגה הגבוהה ביותר כמעלת משה רבינו,והוא אף מסר לעם ישראל את תורת הנסתר,כפי שמשה רע"ה מסר את התורה הנגלית לעם ישראל.בספרי המקובלים מובא ששורש נשמתו של רשב"י הוא משורש נשמתו של משה רבינו ( עיין ספר מגלה עמוקות, פר ' ואתחנן), וכן כתב החיד"א בשם הגדולים ( מערכת גדולים, אות י ', ערך רבינו האריז " ל), כי האר"י ז"ל אמר שגדולתו של רשב"י מרומזת בפסוק"עלית למרום שבית שבי " ( תהילים, ס " ח), דהיינו,מילת "שבי"היא ראשי תיבות"שמעון בר יוחאי".רמז זה מראה גם את סוד גדלותו של רשב"י ואף התדמותו למשה רע"ה,משום שפסוק זה נדרש בגמ'על קבלת התורה במרומים ע"י משה רע"ה ( שבת, פט.). כלומר,רשב"י הוריד לעם ישראל את הסודות פנימיים של פשט התורה,ובכך הוא זכה להיות כעזר למשה רע"ה במתן תורה לעם ישראל.

וכן מצאנו כי כמשה רע"ה גם רשב"י בטל גזרות מעל עם ישראל,כמובא בגמ' ( מעילה, יז.) : " שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת,ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נדות ... אמרו:מי ילך ויבטל הגזרות?,ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים ( רש " י - שנעשו לו נסים במערה) ... יצא לקראתו בן תמליון ( רש " י - שד, אמר לו): רצונכם אבוא עמכם?,בכה רבי שמעון ואמר:מה שפחה ( רש " י - הגר) של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים ואני לא פעם אחת ?!, יבא הנס מכל מקום!.קדים הוא על בברתיה דקיסר ( הקדים השד בן תמליון ונכנס בבת הקיסר) ונשתגעה,והיתה צועקת ואומרת:הביאו לי את רבי שמעון בן יוחאי בכל שעה,כי מטא התם ( כשהגיע רשב " י לארמון הקיסר) אמר:בן תמליון צא!,בן תמליון צא!,וכיון דקרו ליה נפק אזל ( השד יצא מבת הקיסר והיא התרפאה), אמר להון:שאילו כל מה דאית לכון למישאל,ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו,אשכחו ההוא איגרא שקלוה וקרעוה" ( אמר להם הקיסר: בתמורה לריפוי בתי בקשו ממני כל מה שתרצו ואתן לכם, הכניסם לבית גנזיו לקחת מה שיחפצו, מצאו את אגרת הגזרה על עם ישראל וקרעוה). וכן מצאנו כי ייחודו של רשב"י בא לידי ביטוי גם במאמר הגמ ': " ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י:ראיתי בני עלייה והם מועטין:אם אלף הן אני ובני מהן,אם מאה הם אני ובני מהן,אם שנים הן אני ובני הן" ( סוכה, מה:), דהיינו,גדולה זו אשר רשב"י השתבח בה,היא כגדולתו של משה רע"ה,משום שגדולת"בני עליה"פירושה הוא : " כת המקבלין פני שכינה" ( רש " י, שם). לפיכך מפאת הדמיון בין משה רע"ה לרשב"י,יש נוהגים לעלות לקברו של רשב"י במירון,גם ביום ז'אדר שהוא יום פטירת משה רבנו ע"ה.

רשב"י זכה גם להכנס לפני ולפנים של התורה ואף להפיץ את תורת הסוד לכלל עם ישראל,ובכך רשב"י האיר את התורה באספקלריה המאירה של סודות הקודש,בדומה לאהרן הכהן אשר בשל קדושתו היתרה הוא זכה להכנס לפני ולפנים אל קודש הקודשים,בכדי לכפר על כלל ישראל מתוכו.הדמיון בין אהרן לבין רשב"י נרמז גם בעובדה שביום פטירת רשב"י ( ח " י באייר) תורת הסוד התפשטה בקרב עם ישראל,וביום זה חלה גם ספירת ל"ג לעומר אשר היא במידת"הוד שבהוד". ההוד הוא היופי הפנימי שאינו ניכר,דהיינו , " יש הבדל בין הוד ובין הדר,שההוד הוא פנימי מהדר" ( מלבי " ם, תהלים, ק " ד, א '), ומכאן שמידת ההוד שבהוד מרמזת גם על כניסת הרשב"י לפני ולפנים כאהרן הכהן,לפיכך אמר רבי אבא ביום פטירתו של הרשב"י : " חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים דאסתלק מן עלמא" ( זהר, אדרא זוטא, רצו:). וכן מצאנו שתלמידי ר"ע מתו במגפה"מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" ( יבמות, סב:) או"מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה" ( מד " ר, קהלת, פר ' יא), ונאמר : " כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" ( שבת, קיד.), אך רשב"י שאף הוא היה מתלמידיו של ר"ע לא נפגע במגפה,משום שלבו היה שלם באהבת ישראל כאהרן הכהן.

לגדולה מיוחדת זכו רשב"י ובנו על שום עומדם בנסיון צער המערה,אשר הוא כצער הגהינם לצדיקים,לפיכך "יצתה בת קול ואמרה:לא מפני שזה גדול מזה,אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה" ( בבא מציעא, פ " ה.), דהיינו,צער המערה מייחד את רשב"י ובנו מיתר הצדיקים.ייחודיותו של רשב"י,ואומץ לבו כנגד האמפריה הרומית וצער המערה,מתוארים בתלמוד:

" פתח ר'יהודה ואמר:כמה נאים מעשיהן של אומה זו:תקנו שווקים,תקנו גשרים,תקנו מרחצאות.ר'יוסי שתק,נענה רשב"י ואמר:כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן,תקנו שווקין להושיב בהן זונות,מרחצאות לעדן בהן עצמן,גשרים ליטול מהן מכס.הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות,אמרו:יהודה שעילה יתעלה,יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג " ( שבת, לג:). לפיכך רבי שמעון בן יוחאי ובנו הלכו והטמינו את עצמם בבית המדרש,מחמת גזרת המלכות הרומאית,ובכל יום היתה אשתו של רשב"י מביאה להם לחם וכלי עם מים ליטול את ידיהם והם אכלו.וכשהיתה גזירת המלכות הולכת ומתגברת,אמר רשב"י לבנו:נשים דעתן קלה עליהן,שמא המלכות תצער את אמך והיא תגלה אותנו.הלכו והחביאו את עצמם במערה,ונעשה להם נס שנברא להם אילן חרוב לאכול פרותיו ומעין מים לשתות.במערה הם היו מפשיטים את בגדיהם מעליהם ויושבים עד צווארם בחול,בכדי לכסות את ערותם (את הבגדים הפשיטו כדי שלו יתבלו), וכל היום הם היו יושבים בתוך החול ולומדים תורה.בשעת התפילה הם לבשו את בגדיהם וכיסו את בשרם והתפללו,ולאחר התפילה הם הסירו את הבגדים מעליהם,בכדי שהבגדים לא יבלו עליהם במערה, וכך הם נהגו שתים עשרה שנים, בתוך המערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה והודיע לרשב"י כי הקיסר מת,והגזרה שלא ילמדו תורה התבטלה.רשב"י ובנו יצאו מן המערה וראו אנשים חורשים וזורעים,אמרו:מניחים חיי העולם הבא ועוסקים בחיי שעה !?, כל מקום שהם נתנו עיניהם בו הוא נשרף מיד.יצאה בת קול ואמרה להם:להחריב עולמי יצאתם?,חיזרו למערתכם!.חזרו וישבו במערה עוד שנה אחת, אמרו:משפט הרשעים בגהינם שנים עשר חודש.יצאה בת קול ואמרה:צאו ממערתכם.יצאו רשב"י ובנו מן המערה,ובכל מקום שהיה רבי אלעזר מכה ומעניש,רשב"י היה מרפא.אמר לו:בני,די לעולם שאנחנו עוסקים בתורה אני ואתה.לעת ערב בערב שבת,ראו זקן אחד רץ בין השמשות כשהוא אוחז בידו שני חבילות של הדס בכדי להריח בשבת,אמרו לו:אלו למה לך?,אמר להם:אלו לכבוד שבת.אמרו לו:וכי לא די לך באחד מהם?,אמר להם:אלו השנים הם אחד כנגד זכור והשני כנגד שמור.אמר רשב"י לבנו:ראה כמה חביבים המצוות על ישראל,ונחה דעתם.רבי פנחס בן יאיר חותנו של רשב"י שמע על צאת רשב"י מן המערה,והוא יצא לקראתו לקבל את פניו,רפב"י הכניס את רשב"י לבית המרחץ,והוא היה מתקן ומחליק את בשרו.ראה רפב"י שיש בקעים וסדקים בגופו של רשב"י מחמת שהוא היה טמון בחול בתוך המערה,רפב"י החל לבכות ודמעות עיניו נשרו על הבקעים והכאיבו לרשב"י,משום שהדמעות הן מלוחות,והן מכאיבות את המכה בתחילתם.אמר לו רפב"י:אוי לי שראיתיך בכך!.אמר לו רשב"י:אשריך שראית בכך,שאם לא היית רואה אותי בכך לא מצאת בי כך.כי בתחילה כשהיה רשב"י שואל שאלה היה הרפב"י מתרץ ארבעה ועשרים תירוצים,ולאחר שיצא רשב"י מהמערה היה רפב"י שואל שאלה ורשב"י היה מתרץ ארבעה ועשרים תירוצים (תרגום חופשי-שבת לג:).

נמצאנו למדים כי רשב"י נתן לעם ישראל דוגמא אישית,באמצעות עמידתו האיתנה בנסיון"צער המערה",אשר הוא מסמל לדורות עולם כי לימוד התורה וקיומה,הם הגורמים הבלעדיים לנצחיותם של עם ישראל ולגאולתם העתידית,דהיינו,רשב"י משמש דוגמא לכך שקשיי המציאות החולפת אינם צריכים להשפיע כהוא זה על קיום התורה ומצוותיה. וכן ראינו במוחש כי מעצמות עולות ומעצמות נעלמות,אך עם ישראל קיים לנצח בזכות התפילות וקיום התורה ומצוותיה.

מדורות ל" ג בעומר:

ההתגלות העליונה של ה'יתברך בעולם היא באש,משום שהאש היא המקום שהאדם אינו יכול להכנס לתוכו.וכן מצאנו שהתגלותו של ה'יתברך באש משמשת גם לטובתו של האדם ואף לרעתו של האדם,כפי שנאמר : " וירא מלאך ה'אליו בלבת אש מתוך הסנה" ( שמות, ג ', ב '), והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה'באש" ( שמות, י " ט, י " ח) , " ותצא אש מלפני ה '... וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" ( ויקרא, ט ', כ " ד), ונאמר : " ותצא אש מלפני ה'ותאכל אותם וימותו לפני ה '" (ויקרא, י', ב'). לפיכך האש היא גם הסמל להתלהבות וללהט המשמשים לצורך עבודת הקודש,שנאמר : " חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש" ( תהלים, ל " ט, ד '), דהיינו,כשם שהאש משמשת את אדם לטובתו,כגון:לבישול,לחימום,להתכת מתכות ליצור,וכו',כך גם ההתלהבות והלהט בעבודת הקודש מתקבלים ברצון לפני ה'יתברך,והם גורמים לאדם לטובה הן בעליה במדרגות הקדושה,והן בקבלת שכר כפול גם על ביצוע המצוה וגם על ההתלהבות בעת ביצועה.אולם יש באש גם צד שלילי,כגון:שריפה,דליקה,וכו',אשר הם עלולים להוריד את כל עמלו ורכושו של האדם לטמיון.כלומר,כאשר האש היא"אש קודש"הנשלטת ומבוקרת ע"י האדם,והוא מנתבה למטרה הנכונה,במקרה שכזה האש היא חיובית וגורמת להתעלות.אך אם האדם עושה באש שימוש לא מבוקר ולא נשלט,הרי שהאש היא"אש זרה"העלולה לגרום לאדם אסון,כפי שמצאנו אצל בני אהרן הצדיקים.לפיכך גם בעת קיום המצוות יש לעשות אבחנה בין קיום המצוות בשמחה והתלהבות דקדושה,לבין קיום המצוות ע"פ ראות עיניו של המקיימן,דהיינו,יש להבחין בין אש הקודש לאש הזרה.

וכן מצאנו כי בתקופה האחרונה פשט בעם ישראל מנהג להדליק מדורות ענק בל"ג בעומר,למרות שלמנהג זה אין מקור הלכתי מובהק,והוא נראה בבחינת"אש זרה".אולם נלענ"ד כי שורש המנהג להדלקת מדורות ל"ג בעומר הוא מניצוצות"אש הקודש",משום שניתן לתלות את המנהג להדליק מדורות בל"ג בעומר בחמשה מקורות,המבוארים להלן:

מקור ראשון הוא:משום שע"פ הקבלה יום פטירתו הטבעית של הרשב"י הוא ל"ג בעומר,וזאת למרות שמלכות רומי הרשעה גזרה עליו מיתה מוקדמת,כמובא בגמ': " שמעון שגינה יהרג " ( שבת, לג:), אך ה'יתברך הציל את רשב"י באמצעות נסי המערה,עד שביום פטירתו הטבעית רשב"י הגיע לשיא השלמות בעבודת ה'.לפיכך יום פטירתו הטבעית של הרשב"י נקבע ליום שמחה,אשר היא מסמלת את נצחון הרוח את כוחות הרשע,על כן הדלקת המדורות נועדה להמחיש את נצחון האור על החושך,דהיינו,כסיבת חגיגת חג החנוכה.כלומר,המשך חייו של רשב"י במערה,מסמל את עמידתה האיתנה של היהדות גם בעת גזרות השמד לאורך כל הדורות,ויציאתו של רשב"י לחרות עולם והעלמותה של מלכות הרשעה,מלבה את תקוות לב עם ישראל באש האמונה והבטחון בה',ובהבטחות הגאולה העתידית,כפי שנאמר : " כי יום נקם לה'שנת שלומים לריב ציון.ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית והיתה ארצה לזפת בערה.לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין עבר בה" ( ישעיה, ל " ד, ח '- י '). וכן מצאנו שרשב"י התפלל למען העלמות התרבות והשלטון הרומי,משום שהם מעכבי המשיח,וכן מובא במדרש : " תני רשב"י:אם ראית סוס פרסי קשור בקברי ארץ ישראל,צפה לרגליו של משיח" ( מד " ר, שיה " ש, פרשה ח).

מקור שני הוא:הדלקת מדורה כזכר לכך שביום פטירת רשב"י בל"ג בעומר,ירדה אש מן השמים לקבל את נשמתו,כמובא בזוה"ק : " כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא,ולא הוה מאן דמטי לגביה דלא יכילו,דנהורא ואשא הוה בסוחרניה ... ואשא הוה להיט קמיה.שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון ( ישעיה, נ " ז) 'יבא שלום ינוחו על משכבותם" ( זוהר - אדרא זוטא, רצו:). כמו כן בזוה"ק נאמר כי ביום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי,הוא גילה לתלמידיו סודות טמירים ונעלמים,ובעת גלותו את סודות התורה,אור גדול זרח והשמש לא שקעה עד אשר רשב"י גילה לתלמידיו את כל שניתן לו רשות לגלות.לפיכך עם ישראל מודים לה'יתברך על כך שהוא הציל את רשב"י ממות בידי הרומאים,ובזכות זאת עם ישראל זכו לגילוי סודות התורה הקדושה,אשר היא מאירה את דרכם של עם ישראל בכל דור ודור,שנאמר : " כי נר מצוה ותורה אור" (משלי, ו', כ"ג). וכן מצאנו שבחוץ לארץ הילדים נהגו לצאת בל"ג בעומר עם קשתות בידיהם,מן הטעם שרבי שמעון בר יוחאי הגן על דורו,וכל ימיו לא נראתה הקשת בשמים (כתובות עז:).

מקור שלישי הוא:הדלקת מדורות לעילוי נשמתו של רשב"י זיע"א,הוא כמנהג להדלקת נר עילוי נשמות בבית האבל,כמובא בגמ'שרבינו הקדוש ציוה בשעת פטירתו : " נר יהא דלוק במקומו" ( כתובות, קג.), ופירש הרש"י : " דלוק במקומו אצל השולחן כמו בחיי,דכל ע"ש היה בא לביתו משנפטר",דהיינו,משום שהצדיקים אף בחייהם נקראים חיים.וכן כתב רבינו בחיי ( שמות, כ " ה, ל " א): "וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות,והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה,מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל,ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה,אע"פ שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט,ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר,הוא שאמר ( משלי, כ ', כ " ז) : ' נר ה'נשמת אדם".

מקור רביעי הוא:העלאת נר זכרון לעלוי נשמת רשב"י,אשר הוא נמשל לנר המערבי שבמנורת המקדש,כמאמר הזוה"ק (רעיא מהימנא, רנו.) : " אנת בוצינא קדישא וחברייא דילך דאינון שית לקבל אינון ז',ואנת בוצינא קדישא נר מערבי באמצע דכל שית נרות נהרין מנך,בכל חד אתמר ביה : ' נר ה'נשמת אדם" (משלי, כ', כ"ז). וכן כתב הגר"א: "עבירה מכבה תורה,לכן הצדיקים שעוסקין בתורה תמיד יתוסף אורם,ואף שלפעמים עשו עבירה אין עבירה מכבה תורה.ולכן אור שהוא התורה של צדיקים ישמח , ' ונר רשעים ידעך" ( משלי, י " ג, ט '), וכן נאמר : " אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים, צ"ז, י"א). לפיכך המקובלים נהגו להדליק נרות לעילוי נשמת רשב"י סביב קברו ביום בל"ג בעומר,והמרוחקים נהגו להדליק נרות בבתי הכנסת לעילוי נשמתו.

מקור חמישי הוא:הדלקת מדורה כזכר לחידוש של הפצתו של האור הגנוז בתורת הנסתר,אשר הפצתו לרבים החלה ע"י הרשב"י,דהיינו,כשם שעם ישראל היו משיאין משואות לאחר שהם קידשו את החודש,ובכך הם בישרו לכלל ישראל על תחילתו של החודש החדש,כמובא במשנה: "בראשונה היו משיאין משואות,משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין" ( ר " ה, פ " ב, משנה ב '), כך גם משיאין משואות בל"ג בעומר,ע"מ לבשר על כך שאור תורת הנסתר גדל והולך החל מיום פטירת הרשב"י ועד היום,בבחינת הנאמר במעמד סיני שעם ישראל שמעו : " קול אלהים מדבר מתוך האש" (דברים, ד', ל"ג). וכן מובא בזוהר : " וירא אלהים את האור כי טוב'ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קודשא בריך הוא טב בעלמא,ולא מנע ליה בכל יומא,בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה" ( זוהר, ויקרא, פח.).

על כן נלענ"ד כי המנהג העממי להדליק מדורות ענק לזכר נשמתו הגדולה של הרשב"י,נשאב מתוך מקורות תורת הנסתר,כפי שנאמר: "והמשכילים יזהרו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" ( דניאל, י " ב, ג '), דהיינו,בבחינת"הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" (פסחים, סו:). כלומר,רשב"י בעל סודות הזוהר,זכה לכך שגם יהודים אשר אינם עומדים על עמקי סודות תורתו,יציינו את יום הסתלקותו מן העוה"ז באופני שמחה מגוונים.לפיכך יום ל"ג בעומר אשר היה במקורו הראשוני:יום שמחה על כך שמיתתם של תלמידי רבי עקיבא פסקה,ברבות הימים יום ל"ג בעומר הפך היות ליום חג קבלת תורת הנסתר,באמצעות ההילולא המגוונת לזכרו של רשב"י. לפיכך ניתן לומר כי בעומק שורשה של החגיגה העממית נטועה ההכרה:כי יש בתורה סודות עמוקים שהם מעבר להשגת האדם הפשוט,כדוגמת תורת הנסתר אשר היא אינה ניתנת להשגה ע"י כל אדם,לפיכך מתוך אהבת ישראל שבלבו רשב"י שיבח גם את האדם הפשוט באומרו : " גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים, מט:), וכן"אמר ליה ( רשב " י) לבריה:חזי כמה חביבין מצות על ישראל" (שבת, לג:), וכן אמר"רבי שמעון בן יוחי:אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים,שנאמר ( ישעיה, ל " ג, ו '): יראת ה'היא אוצרו" ( ברכות, לג:). כלומר,גם הרשב"י מלמד כי אהבת ישראל צריכה להעשות בדרך של "ואהבת לרעך כמוך '... זהו כלל גדול בתורה" ( ירושלמי, סנהדרין, ל:, פ " ט, ד), דהיינו,בבחינת"כל ישראל חברים" (ירושלמי, חגיגה, פ"ג, עט, ה"ו), ולא כפי שהחסידים השוטים מבני"אשכנז" (בראשית, י', ג') נוהגים לומר:ואהבת לרעך רק כשהוא חסיד כמוך.על כן הצדיקים שבחבורה שמחים על גילויי הרשב"י בתורת הנסתר,ופשוטי העם מתפללים לאל שזכות הרשב"י תגן עליהם,מטעם זה גם פשוטי העם יכולים לחגוג ביום פטירת הרשב"י את חג תורת הנסתר מתוך ענווה והתעלות,לפיכך נאמר על הרשב"י : " זכאה חולקיה לעילא ותתא כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה,עליה אתמר: ( דניאל, י " ג) 'ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" ( זוהר - אדרא זוטא, רצו:).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל,כי יום ל"ג בעומר מציין את יום המפנה ותחילתה של תקופה חדשה בחייו של עם ישראל,לפיכך עם ישראל מרבים בו קצת שמחה לשם שמים,מכמה סיבות:הפסקת מותם של תלמידי ר"ע,חידוש הרבצת התורה ברבים ע"י תלמידיו של רבי עקיבא האחרונים,ויום הולדתו והסתלקותו של הרשב"י מפיץ תורת הנסתר לרבים ע"פ הקבלה.החוט המקשר בין הסיבות לשמחה ביום ל"ג בעומר הוא:קביעת יום חג לקבלת תורת הנסתר ליודעי הח"ן,אשר הוא מציין את"יום מתן פנימיות התורה".לפיכך עיקר שמחת יום ל"ג בעומר היא הפנמת המסר של ר"ע,שעיקרו הוא:אהבת ישראל בדרך של"ואהבת לרעך כמוך '... זהו כלל גדול בתורה" ( ירושלמי, סנהדרין, ל:, פ " ט, ד), והדגשת הצורך במסירות הנפש של צדיקי הדור למען הנחלת לימוד התורה לכלל עם ישראל כר"ע ותלמידו הרשב"י,כאשר גם התנהגותם האישית של ר"ע ורשב"י מסמלת לכלל עם ישראל לדורותיו,כי יש להתגבר על קשיי המציאות החולפת למען קיום התורה ומצוותיה,וזאת מתוך הכרה פנימית ובטחון בה',ועל סמך הנסיון של אלפי שנות קיומו של עם ישראל בארצו ובגלות,אשר הם מוכיחים שלימוד התורה וקיומה הם הגורמים הבלעדיים לנצחיותו של עם ישראל ולגאולתו העתידית. לפיכך אימוץ דרכם של ר"ע ותלמידו רשב"י גורמת להבנת עומקה של התורה ורזיה,ומשמחת את לבם של עם ישראל על אף הגלות המתמשכת,כמאמר דוד המלך ע"ה : " פקודי ה'ישרים משמחי לב מצות ה'ברה מאירת עינים" ( תהלים, י " ט, ט ').

יה"ר שבזכותם של ר"ע ורשב"י ה'יתברך יזכה את כלל ישראל לאורה של התורה ולגאולה השלמה,ויתקיים בנו מקרא שכתוב : " כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה'נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם.ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה'כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה'כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד" ( ירמיה, ל " א, ל " ב - ל " ג).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

תת-נושאים