טו בשבט - אדם וטבע ארץ ותורה

קוד: טו בשבט - אדם וטבע ארץ ותורה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל: פרי החג

בס"ד ט"ו שבט התשס"ו

מבוא:

יום ט"ו בשבט איננו חג הקבוע בתורה ומקורו הראשון הוא במחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה,ההלכה נפסקה ע"פ סברתם של בית הלל שקבעה כי יום ט"ו בשבט הוא"ראש השנה לאילן" ( ר " ה, פ " א, משנה א), משום "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" ( רש " י, ר " ה, יד.), דהיינו,יום ט"ו בשבט נקבע כיום תחילתה של השנה החקלאית הטבעית של האילן.המשמעות ההלכתית של ט"ו בשבט היא לענין מעשר פירות:אין מעשרים פירות אילן שחנטו (שהראו פרי קטן) לפני ט"ו בשבט על פירות אילן שחנטו לאחר מכן,כמו כן גם המעבר ממעשר שני למעשר עני חל ביום ט"ו בשבט,דהיינו,פירות האילן שחנטו עד ט"ו בשבט נחשבים לפירות השנה שלפניה. לפיכך ע"פ המשנה ט"ו בשבט אינו"חג"אלא תאריך הקובע את מועד יישום הדינים והלכות הקשורים בפרי העץ.הפיכת יום ט"ו בשבט ליום חג נקבע להלכה ע"י מרן ה"בית יוסף"ומקובלי צפת ( לפני כחמש מאות שנה) אשר הם הנהיגו בו"סדר"ט"ו בשבט,ומנהגיו נכתבו לראשונה בספר"חמדת ימים" ( שפורסם בשנת ה ' תצ " א). בדורות האחרונים קבל יום ט"ו בשבט גם צביון של חג לאומי - ישראלי בשל היותו מיצג את הפרחת השממה בנטיעות התקומה המתחדשת,אהבת הצומח והארץ.בהבט הרוחני חגיגת יום ט"ו בשבט מסמלת גם את תחילת התעוררות כוחות הצמיחה של אדמת ארץ ישראל,והערכותם להוציא את פירותיה הקדושים לצורך קדושתו של עם ישראל,באמצעות קיום המצוות התלויות בפירות הארץ אשר הן הביטוי המוחשי לקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לארץ ישראל.וכן מצאנו שהתורה משבחת את ארץ ישראל בזכות פירותיה,שנאמר : " כי ה'אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר.ארץ חטה ושערה וגפן ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ( דברים, ח ', ז '- ח '). בהבט הקבלה ניצני העץ המתגלים בט"ו בשבט,הם מגלים גם כי העץ התמלא בכוחות חיים חדשים,בדומה לתהליך ההסטורי העובר על עם ישראל בטרם בואה של הגאולה השלמה.בהבט הרוחני - האישי יום ט"ו בשבט מרכז את תשומת הלב אל עבר עולם הצומח,אשר הוא אחד ממקורות תזונתם הגשמית של היצורים החיים על פני האדמה,כולל האדם נזר הבריאה,דהיינו,בעוה"ז האדם"עץ השדה"ניזון למחיתו מבשר"החי",מלחם ומפרי העץ"הצומח " " שהוא חיים לבן אדם" ( א " ע, דברים, כ ' י " ט) ומן המים "הדומם".אך בנוסף למזון הלקוח מן הסוגים הנמוכים של הבריאה,האדם נזר הבריאה זקוק גם למזון רוחני לצורך קיומו כ"מותר האדם מן הבהמה" ( קהלת, ג ', י " ט), שנאמר : " כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'יחיה האדם" ( דברים, ח ', ג '). נמצאנו למדים כי חגיגת יום ט"ו בשבט נקבעה ע"י האדם לדורותיו,ע"פ התפתחותו של הטבע בארץ ישראל אשר קדושתה נובעת מתורת ישראל,דהיינו, מורכבותו והשתלשלות חגיגתו של יום ט"ו בשבט,מלמדים כי ט"ו בשבט משלב בתוכו את האדם והטבע יחד עם הארץ והתורה,כפי שמבואר להלן בהרחבה:

  1. האדם כעץ השדה - ר"ה לאילן הוא גם ר"ה לאדם שתכונותיו נמשלו לתכונות צמיחת העץ.

  2. עץ השדה כאדם – ממקורות חז"ל למדים כי עולם הצומח מורכב גם מתכונות אנושיות.

  3. ט"ו בשבט וניצני הגאולה – התפתחות העץ דומה לתהליך ההסטורי העובר על עם ישראל בטרם בואה של הגאולה השלמה.

  4. חשיבות הנטיעה – לנטיעה בארץ ישראל נודעת חשיבות גשמית ורוחניות גם יחד.

  5. קדושת פירות הארץ - ביטוי מוחשי לקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לארץ ישראל.

  6. מטרת תפלתו של משה – כניסה לארץ ישראל בכדי להוסיף להתעלות בקדושה.

  7. סיפור עממי לט"ו בשבט – סגולות מיוחדות לפירות מארץ ישראל.

האדם כעץ השדה:

יום ט"ו שבט נקבע בתקופת המשנה ליום ראש השנה לאילנות,לראש שנה זה יש משמעות הלכתית לענייני מעשר,ערלה ונטע רבעי,כמובא במשנה : " ארבעה ראשי שנים הם:באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים,באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה,רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים:באחד בתשרי,באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטין וליובלות, לנטיעה ולירקות,באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי,בית הלל אומרים:בחמשה עשר בו" ( ר " ה, פ " א, משנה א). כלומר,חכמי המשנה קבעו שני סוגים של ראשי שנה לאילן:יום הולדת העץ לצורך מנין שנותיו נקבע ליום ר"ה בא'תשרי,ויום ההולדת לפירות העץ לצורך מעשרות האילן נקבע ליום ט"ו בשבט,וכן פסק הרמב"ם ( תרומות, פ " ה, י " א) : " ט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן ". כלומר,עיקרו של יום ט"ו בשבט הוא קביעת יום ההולדת לפירות האילן.במהלך הדורות קבעו מקובלי צפת ( לפני כחמש מאות שנה) את יום ט"ו בשבט ליום חג,ואף נקבעה הלכה לעם ישראל ליחד את היום הזה בכך שאין אומרים בו"תחנון" ( שו " ע, או " ח, קלא, ו), ואין גוזרים"תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות" ( שו " ע, או " ח, תקעב, ג), וגם נהגו לערוך"סדר ט"ו בשבט"ולאכול מפרות שבעת המינים ביום זה.כלומר,חגו של פרי האילן בט"ו בשבט נקבע כיום טוב לאדם,ע"פ הרמז מן המשנה אשר השוותה את יום ט"ו בשבט ליום טוב של ראש השנה לשנים,וכן משום שהאילן נקשר לאדם,כאמור בפשט התורה : " כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה" ( דברים, כ ', י " ט).

וכן מצאנו בגמ ': " אמר ר'יוחנן:מאי דכתיב : ' כי האדם עץ השדה'וכי אדם עץ שדה הוא?,אלא משום דכתיב : ' כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת' ( דברים, כ ', י " ט) וכתיב : ' אותו תשחית וכרת' ( דברים, כ ', כ ') הא כיצד?,אם תלמיד חכם הגון הוא'ממנו תאכל ואותו לא תכרת'ואם לאו 'אותו תשחית וכרת" ( תענית, ז.). כלומר,שאלת הגמ ': " וכי אדם עץ שדה הוא "?, מבטאת את המחשבה שישנו דמיון בין צמיחתו של האדם לעץ הצומח ונותן פירות,ותשובת הגמ'מלמדת כי השוואת האדם"המדבר"לעץ השדה "הצומח"משמשת כמשל בלבד,משום שכל הברואים נוצרו מן האדמה,שנאמר : " הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" ( קהלת, ג ', כ '). אך מעלתו המיוחדת של הצומח לעומת"החי"ו"המדבר"היא בכך שמקור חיותו אינו נסתר,דהיינו,רק הצומח ממחיש את הקשר שלו אל האדמה אשר אליה הוא מחובר תמיד,וממנה הוא יונק את חיותו,לפיכך כאשר מנתקים את הצומח מן האדמה הוא גווע ונובל.לעומת זאת בעלי החיים והאדם אינם קשורים לצורך חיותם באמם - יולדתם אשר היא שורשם ומקורם,אלא הם ניידים ומוצאים את חיותם בכל מקום.לפיכך משמעות הפסוק"כי האדם עץ השדה" ( דברים, כ ', י " ט) מלמדת:כי כשם שחיות האילן היא חיבורו אל הקרקע,כך גם חיות האדם נובעת מחיבורו אל הקרקע,שנאמר : " כי עפר אתה ואל עפר תשוב" ( בראשית, ג ', י " ט). כלומר,חיותו הרוחנית של האדם היא בהתגברותו על יצרו הרע ע"י זכירת יום המיתה,כמובא בגמ ': " אמר ר"ש בן לקיש:לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר : ' רגזו ואל תחטאו '... אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה,שנאמר 'ודומו סלה" ( ברכות, ה.), דהיינו,האדם צריך להרגיש את עצמו כצמח עונתי הגווע בתום העונה.לפיכך ר"ה לאילן הוא גם ר"ה לאדם כנובע מן הקריאה הפשוטה של הפסוק : " כי האדם עץ השדה" ( דברים, כ ', י " ט).

בנוסף לכך הגמ'למדה מן הפסוק : " כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת" ( דברים, כ ', י " ט) ), את ההשואה בין האילנות הנותנים פרי מידי שנה בשנה ל"תלמיד חכם הגון " ( תענית, ז.), דהיינו,כשם שהאילנות מתקיימים לאורך זמן ושורדים בכל עונות השנה,והם אף מספקים פירות מבלי שהקשר האיתן שלהם עם אדמה יפגם,כך הם גם מבחניו של התלמיד חכם המורכבים לא רק מהיותו חכם,אלא מבחנו הוא גם בהיותו הגון ובעל מידות מתוקנות בכדי ש"ממנו תאכל",וכן הרש"י פירש : " היש בה עץ',אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו" ( במדבר, י " ג, כ '). כלומר,פירותיו של תלמיד חכם הגון מספקים פירות למידה ורוחניות לכלל ישראל,וכן אמר דוד המלך בפתיחת ספר תהלים : " אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ... והיה כעץ שתול על פלגי מים" ( תהלים, א '- א ', ג '). לפיכך כל אדם נמשל לעץ,משום שכשם שהעץ גדל על מים כך האדם צריך לגדול על מים,ו"אין מים אלא תורה,שנאמר : ' הוי כל צמא לכו למים" ( ב " ב, פב.), וכפי שהעץ צומח תמיד לכוון מעלה כך האדם צריך לצמוח לכוון הרוחני העליון.

וכן מצאנו שהגמ'מדמה את סוגי בני ישראל לחלקיו של עץ הגפן,כמפורט בגמ' ( חולין, צב.) : " אמר רבי שמעון בן לקיש:אומה זו ( ישראל) כגפן נמשלה:זמורות שבה אלו בעלי בתים ( רש " י: הזמורה הזו מוציאה לולבין ועלים ופרי והוא עיקר הגפן, כך בעלי בתים גומלי חסד ומחזיקים ידי עניים ומפזרים ממונם למלכות בשביל אחיהם ומתקיימים על ידם), אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים,עלין שבה אלו עמי הארץ ( רש " י: עלים שבגפן סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות, כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שתלמידי חכמים אוכלים), קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל,והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמים איתכליא על עליא ( וכולם בגפן אחת, מה הטעם? בכדי שיבקשו האשכולות רחמים על עמי הארץ) דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא" ( שאלמלא העלים אין האשכולות מתקיימים). וכן"ת"ר:לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח,משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל,ולא ישא בת עם הארץ,משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואינו מתקבל" ( פסחים, מט.).

לפיכך יום ט"ו בשבט מכונה במשנה בשם: "ראש השנה לאילן" ( ר " ה, פ " א, משנה א) בלשון יחיד,ע"מ ללמדנו ש האדם צריך להקנות לעצמו את תכונות האילן אשר הוא מוציא פירות ערבים ומתוקים לבריות,למרות קשיי מזג האויר וההתנכלויות החיצוניות,משום שמקור חיותו נובע משורשי עצמו המושרשים עמוק בתוך האדמה,ואין הוא יונק משורשי אילן אחר.כך גם האדם צריך לעשות צדקה וחסד עם הבריות בצניעות וענוה כשורשי העץ,ועליו לחוש בתוככי נפשו כי הוא כעולם העומד בפני עצמו,והוא יונק את חיותו מה'יתברך דרך שורשי נשמתו הנטועה מתחת כסא הכבוד.על כן אין לאדם כל צורך או תכלית לקנא בהשגיו או בכשלונותיו של אדם אחר,משום שה'יתברך משגיח על כל אדם בפני עצמו,שנאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה'והיה ה'מבטחו.והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי ... אני ה'חקר לב בחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" ( ירמיה, י " ז, ז '- י ').

עץ השדה כאדם:

יום ט"ו בשבט"ראש השנה לאילן" ( ר " ה, פ " א, משנה א) מרכז את תשומת הלב אל עבר עולם הצומח הנדמה לעיני אדם כ"דומם",אך ממקורות חז"ל למדים כי עולם הצומח מורכב גם מתכונות אנושיות,כגון:תכונות דיבור,תאוה ואף ביטוי לכאב,כמובא בפשט הגמ ': " אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות ... שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים " ( סוכה, כח.), וכן מובא במדרש ( מד " ר, במדבר, פרשה ג) : " א"ר תנחומא:מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ( שם מקום) ולא היתה עושה פירות,והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות,אמר להם:דקלי תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאוה לה בלבה,והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות".וכן מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) : " בשעה שכורתים את עץ האילן קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע".וכן הרש"י פירש : " כי האדם עץ השדה'הרי כי משמש בלשון דילמא:שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר,למה תשחיתנו "?, וה"אבן עזרא"כתב : " זה פירושו : ' כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה',והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה ... הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם,רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור" ( א " ע, דברים, כ ' י " ט).

וכן מצאנו בפשט משל יותם שאף העצים כבני האדם עלולים לטעות בבחירתם,שנאמר : " הלוך הלכו העצים למשח עליהם מלך ויאמרו לזית מלכה עלינו.ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?.ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו.ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?.ויאמרו העצים לגפן לכי את מלכי עלינו.ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?.ויאמרו כל העצים אל האטד לך אתה מלך עלינו.ויאמר האטד אל העצים אם באמת אתם משחים אתי למלך עליכם באו חסו בצלי ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" ( שופטים, ט, ח '- ט " ו).

וכן מצאנו שהאילן הוא בר שיח לאדם ואף נדמה לו,כמובא במשל הגמ ': " אמר ליה ( ר ' יצחק) משל למה הדבר דומה?,לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין,וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו,אכל מפירותיו,ושתה ממימיו וישב בצילו,וכשביקש לילך אמר:אילן,אילן במה אברכך?,אם אומר לך:שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין,שיהא צילך נאה הרי צילך נאה,שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך,אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.אף אתה ( ר ' נחמן) במה אברכך?,אם בתורה הרי תורה,אם בעושר הרי עושר,אם בבנים הרי בנים,אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך" ( תענית, ה:).

ט" ו בשבט וניצני הגאולה:

מראות האילנות המלבלבים ומנהג אכילת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל בט"ו בשבט,ממחישים את התגשמות הסימן המובהק ביותר של הגאולה,כאמור בנבואת יחזקאל : " ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" ( יחזקאל, ל " ו, ח ') , " ואמר רבי אבא:אין לך קץ מגולה מזה ( רש " י - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר), שנאמר : ' ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" ( סנהדרין, צח.). מטעם זה בתפילת שמונה עשרה תקנו חז"ל "לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים,דכתיב : ' ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" ( מגילה, יז:). כלומר,הקשר בין עם ישראל לפירות ארץ ישראל אינו רק קשר חיצוני,אלא הוא גם חיבור רוחני המתבטא בקיומם של המצוות התלויות בארץ מצדם של עם ישראל,ומתן איתותי הגאולה מצדה של אדמת הקודש של ארץ ישראל באמצעות פירותיה.לפיכך מנהגי יום ט"ו בשבט נועדו בין היתר לעצור את שגרת החיים,בכדי לחוש את טעמו של יום הגאולה דרך פירות העץ.וכן מצאנו ששלמה המלך ע"ה חיבר בין חניטת הפירות המבשרת את בוא האביב לבין זמן גאולתם של עם ישראל,שנאמר : " התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך" ( שיה " ש, ב ', י " ג), ומפורש במדרש ( מד " ר, שיה " ש, פרשה ב) : " התאנה חנטה פגיה',א"ר חייא בר אבא:סמוך לימות המשיח דבר גדול בא לעולם והרשעים כלים , ' והגפנים סמדר נתנו ריח'אלו הנשארים,ועליהם נאמר ( ישעיה, ד ', ג ') : ' והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם".

וכן מצאנו שבמהלך שנות הגלות הארוכה,עם ישראל התפזר בארבע כנפות תבל המרוחקים מארץ ישראל,ולכן גם הקשר הגשמי בין עם ישראל לאדמתו התנתק,משום שהחיבור לארץ ישראל התבצע בפועל ע"י קיום המצוות התלויות בארץ.אך בדור שאחרי גירוש ספרד בדורם של האר"י הקדוש ומרן ה"בית יוסף"אשר התגוררו בצפת,חודש הקשר הגשמי בין עם ישראל לאדמתו,ובכך החלה התפנית בתולדותיו של עם ישראל.תפנית זו היא אשר גרמה למשמעות המתחדשת שניתנה ליום ט"ו בשבט,מרן פסק להלכה:שאין אומרים בו"תחנון" ( שו " ע, או " ח, קלא, ו), ואין גוזרים"תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות" ( שו " ע, או " ח, תקעב, ג) , " וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן" ( שו " ע, יו " ד, שלא, נז). בנוסף לכך מקובלי צפת בראשות האר"י ז"ל אשר הפיצו את תורת הנסתר והקבלה הנובעים ממעמקי התורה,הקנו ליום ט"ו בשבט מעמד של חג אשר בא לידי ביטוי בקיום "סדר"מיוחד ע"פ קונטרס"פרי עץ הדר" ( מתוך ספר " חמדת ימים " שפורסם בשנת ה ' תצ " א). עיקרו של "סדר ט"ו בשבט"הוא:אכילת פירות מפרותיה של ארץ ישראל,ברכות,תפילות,וקריאת פסוקים מן התנ"ך ומאמרים מן המשנה והזוהר הקשורים לענין פירות העץ. מנהג"סדר"ט"ו בשבט והאכילה מפירות א"י בט"ו בשבט,נועדו להפגיש את חושי הדיבור והטעם המשולבים בפה של כל אדם,כשם שבעת הגאולה השלמה עתידים חושים אלה להפגש,שנאמר : " ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה'קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" ( ישעיה, כ " ה, ט '), ונאמר : " ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם" ( עמוס, ט ', י " ד).

המקובלים ראו בעיני רוחם כי פירותיה המשובחים של ארץ ישראל הם מסמלים גם את ניצני הגאולה הקרובה,כמובא בגמ ': " ואמר רבי אבא:אין לך קץ מגולה מזה ( רש " י - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר), שנאמר : ' ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" ( סנהדרין, צח.). כלומר,בראיה פשטנית נראה כי אכילת הפרי הוא סופו של התפתחות העץ,אולם בראיה מעמיקה פרי העץ הוא תחילתו של תהליך חדש,משום שפרי העץ טומן בתוכו את זרע ההמשך לעץ חדש שיניב פירות חדשים,כפי שהדבר קרה לעם ישראל שלאחר השבר הגדול של גירוש ספרד,החלה תקופת פריחת התורה בארץ ישראל,בדורם של האר"י הקדוש ומרן ה"בית יוסף"אשר התגוררו בצפת.תהליך זה דומה לנשירת הפרי מן עץ שבעקבותיו צומח עץ חדש במקום אחר,על כן מקובלי צפת שאפו לגרום להשלמת תהליך הגאולה במהרה,באמצעות העיסוק ב"ספר הזוהר"הפורץ דרך חדשה לביאת הגאולה,וכן מובא בזוה"ק : " ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר,יפקון ביה מן גלותא ברחמי,ויתקיים בהון ( דברים, ל " ב) : ' ה'בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" ( רעיא מהימנא, קכד:).

וכן מצאנו שחז"ל קבעו את יום ט"ו בשבט ליום "ראש השנה לאילן" ( ר " ה, פ " א, משנה א), משום "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" ( רש " י, ר " ה, יד.), דהיינו,יום ט"ו בשבט נקבע כיום תחילתה של השנה החקלאית הטבעית של האילן.אך המשמעות הקבלית של יום זה היא:כי ניצן פרי האילן הוא תחילת התהליך של הפרי השלם העתיד לבוא,לפיכך ביום שבו קבעו חז"ל את מועד חניטת הפירות,המקובלים קבעהו כיום חגיגת ראשית הגאולה.כלומר,יום ט"ו בשבט נראה למביט מן החוץ כיום חורף שבו החושך גובר על האור ואף העצים עדין בשלכת,אך מבט מעמיק על ניצני העץ מגלה:כי העץ אוגר את כוחותיו בתוכו,ומתמלא בכוחות חיים חדשים העתידים לפרוץ מתוכו ולממש את ייעודו בעולם.תהליך דומה עובר גם על עם ישראל לדורותיו:ישראל בגלותם נראים מבחוץ כשרויים בחושך ובתרדמה,אולם במבט מעמיק עם ישראל משלים תהליך עמוק של תיקון ואגירת כוחות לקראת בואה של הגאולה השלמה.

חשיבות הנטיעה:

בראיה פשטנית נראה כי נשירת הפרי הוא סופו של פרי העץ,אולם בראיה מעמיקה נשירת פרי העץ הוא תחילתו של תהליך חדש,משום שנשר פרי העץ טומן בתוכו את זרע ההמשך לעץ חדש שיניב פירות חדשים,כפי שהדבר קרה לעם ישראל שלאחר השבר הגדול של שואת יהדות אירופה,החלה תקופת הפריחה והתקוה בארץ ישראל.תהליך זה דומה לנשירת הפרי מן עץ שבעקבותיו צומח עץ חדש במקום אחר,דהיינו,השואה והתקומה דומים לנשירה שלאחריה צומחת הנטיעה.לפיכך בדורות האחרונים קבל יום ט"ו בשבט גם צביון של חג לאומי - ישראלי,בשל היותו מיצג את נטיעות התקומה המתחדשת,אהבת הצומח והארץ.כלומר,מנהג הנטיעות ביום ט"ו בשבט הוא מנהג חדש של הדורות האחרונים,אולם כבר מקדמא דנא התורה הדגישה את חשיבות נטיעות עצי מאכל בארץ ישראל בכל עת ובכל גיל,ומבלי להתנותם בקבלת ההנאה מפירות העצים,וכן מובא במדרש (תנחומא, קדושים, סימן ח): "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם' ( ויקרא, י " ט, כ " ג), אמר להם הקב"ה לישראל:אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב לא תאמרו נשב ולא נטע,אלא הוו זהירין בנטיעות,שנאמר : ' ונטעתם כל עץ מאכל',כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם.שלא יאמר אדם:אני זקן,כמה שנים אני חי?,מה אני עומד מתיגע לאחרים?,למחר אני מת ...

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו,מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.אמר לו אדריאנוס:אתה זקן ועומד וטורח ומתיגע לאחרים?,אמר לו:אדוני המלך,הריני נוטע,אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי ואם לאו יאכלו בני.עשה ( אדריאנוס) שלש שנים במלחמה וחזר לאחר שלש שנים,ומצא לאותו זקן באותו מקום.מה עשה אותו זקן?,נטל סלסלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.אמר לפניו:אדני המלך,קבל מן עבדך,אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך,ואמרת לי אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתיגע לאחרים?,הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי,ואלה שבתוך הסלסלה מהן מנתך.מיד אמר אדריאנוס לעבדיו:טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים,ועשו כך.נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו,סח להם את המעשה.היתה שכנתו עומדת שם ושמעה מה אמר הזקן,אמרה לבעלה:כל בני אדם הולכין והקב"ה נותן להם ומזמן להם טובה,ואתה יושב בבית חשוך באופל,הרי השכן שלנו כבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים,ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים,מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה,לך וכבדו בהן שמא ימלא לך זהובים כמו שעשה לשכננו הזקן.הלך ושמע לאשתו,ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים,וטען על כתפו וקרב לפני המלך בקופנדר ( מחנה מעבר). ועמד ואמר:אדוני המלך,שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים.אמר המלך לסרדיוטין ( שומרי ראש) שלו:טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו.עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו,סימו את עיניו,ועשאוהו דוגמא,והלך לביתו בפחי נפש כשהוא עשוי דוגמא בוכה.והיתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים,וראתה אותו עשוי דוגמא ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה.אמרה לו:מה לך?,אמר לה:ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל וטפחו אותו על פני.אלולי ששמעתי לך והטלתי באותו הסל אתרוגין,כבר היו מרגימין אותי את כל גופי בהן.כל כך למה?,ללמדך:שהנשים הרעות מפילות את בעליהן ברעה,לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע אפילו יהיה זקן.אמר הקב"ה לישראל:למדו ממני,כביכול אני צריך?,שנאמר : ' ויטע ה'אלהים גן בעדן מקדם" ( בראשית, ב ', ח '). נמצאנו למדים כי עיקר מטרת הנטיעה היא:המחשבה להטיב עם אחרים,לפיכך אדריאנוס הקיסר התפעל מן הזקן אשר הוא המחיש במעשיו את תכונתו הפנימית של עשיה למען הזולת,לעומת זאת הזקן שהיה ספון בתוך ביתו משום שהוא לא ראה צורך בעשיה למען הזולת אלא רק לתועלת עצמו,נענש ע"י אדריאנוס הקיסר.

ממעשה זה של הזקן"שהיה נוטע נטיעות תאנים",ניתן ללמוד גם מוסר השכל לענין חשיבות יסוד הסבלנות בלימוד התורה,כמובא במדרש (תנחומא, פנחס, סימן יא) : " למה נמשלה תורה לתאנה?,שרוב האילנות,הזית והגפן והתמרה נלקטין כאחד ( מבשילים יחד), והתאנה נלקטה מעט מעט.וכך התורה:היום לומד מעט ולמחר הרבה,לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים".וכן הגמ'מספרת גם על חוני המעגל: יום אחד חוני המעגל היה הולך בדרך וראה איש שהיה נוטע חרוב.שאל חוני את אותו האיש:מתי העץ יניב פירות?,האיש ענה לו:לאחר שבעים שנה.חוני שאל אותו:וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?,אמר לו אותו אדם:אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע ומניב פירות,לכן כמו שאבותי שתלו לי כך אני שותל לצורך בני ( תרגום חופשי - תענית, כג.). מעומק המעשים הנ"ל ניתן ללמוד כי לימוד התורה וערכיה אינם רק רכישת ידע וקבלת תעודה רשמית,אלא לימוד התורה הוא תהליך מורכב וממושך כלקיטת התאנים מן העץ,ולעתים אף כאכילת פרי החרוב לאחר שבעים שנה.

בנוסף לכך מצאנו כי נטיעת עצי פרי בארץ ישראל היא גם מעשה של דבקות בה',כמבואר במדרש ( מד " ר, ויקרא, פרשה כה, ג) : " ר"י ב"ר סימון פתח : ' אחרי ה'אלהיכם תלכו' ( דברים, י " ג, ה '), וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה?,אותו שכתוב בו : ' בים דרכך ושבילך במים רבים' ( תהלים, ע " ז, כ ') ואתה אומר : ' אחרי ה'תלכו ובו תדבקון '!, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה?,אותו שכתוב בו : ' כי ה'אלהיך אש אוכלה' ( דברים, ד ', כ " ד) וכתיב:כורסיה שביבין דינור ( דניאל, ז ') ... ואתה אומר : ' ובו תדבקון '?, אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה,הדא הוא דכתיב : ' ויטע ה'אלהים גן בעדן' ( בראשית, ב ', ח '), אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה,הדא הוא דכתיב : ' וכי תבאו אל הארץ ונטעתם" ( ויקרא, י " ט, כ " ג). וכן כתב ה"חת"ם סופר"בחידושיו ( סוכה, לו. ד " ה: הדומה לכושי): נלענ"ד שרבי ישמעאל לא אמר מקרא"ואספת דגנך",אלא בארץ ישראל בזמן שרוב ישראל שרויין על אדמתן,שהעבודה בקרקע עצמה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ... בארץ ישראל אומר רבי ישמעאל : " ואספת דגנך",מצוה ליישב את ארץ ישראל והיא אינה נדחית מפני לימוד תורה,אלא עם הלימוד יש לישב את ארץ ישראל ולעבוד את אדמתה ולהוציא את פירותיה הקדושים.

נמצאנו למדים כי יישוב ארץ ישראל והנטיעות הם הסימן החיצוני המובהק של התיישבות קבע בארץ,לפיכך כאשר הנביא ירמיה רצה להמחיש לישראל את אורכה של גלות בבל,הוא ציוה עליהם : " בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרים" ( ירמיה, כ " ט, ה ') בגלות,דהיינו,הנטיעות בחו"ל מסמלות את הפך ההתיישבות בארץ ישראל.לעומת זאת לנטיעה בארץ ישראל נודעת חשיבות גשמית ורוחנית גם יחד,וכן מובא במדרש : " רבי יוחנן בן זכאי אומר:אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך:הרי לך המשיח,בא ונטע את נטיעה ואחר כך צא הקבילו" ( אבות דר ' נתן). כלומר,הנטיעה מועדפת אף על קבלת פניו של המשיח,משום שתכלית האדם בעוה"ז היא תיקון הבריאה בגשמיות וברוחניות,ואילו קבלת פני המשיח היא לתכלית רוחנית בלבד.לפיכך יום ט"ו בשבט קיבל בדורות האחרונים גם צביון של חג לאומי - ישראלי בשל היותו מיצג את הפרחת השממה,אהבת הארץ והצומח,וסמל לחידוש התיישבות הקבע בארץ ישראל בעידן התקומה המתחדשת.

קדושת פירות הארץ:

חז"ל קבעו את יום ט"ו בשבט כיום"ראש השנה לאילן" ( ר " ה, פ " א, משנה א), משום "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" ( רש " י, ר " ה, יד.), דהיינו,יום ט"ו בשבט נקבע כיום תחילתה של השנה החקלאית הטבעית של האילן.כלומר,ט"ו בשבט נקבע ליום המסמל את תחילת התעוררות כוחות הצמיחה של אדמת ארץ ישראל,והערכותם להוציא את פירותיה הקדושים לצורך קדושתו של עם ישראל,באמצעות קיום המצוות התלויות בפירות הארץ,אשר הן הביטוי המוחשי לקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לבין ארץ ישראל.וכן מצאנו שהתורה משבחת את ארץ ישראל בזכות פירותיה,שנאמר : " כי ה'אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר.ארץ חטה ושערה וגפן ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ( דברים, ח ', ז '- ח '). לפיכך ארץ ישראל היא אינה רק קרקע למגורי העם היהודי,אלא ארץ ישראל היא ארץ שהקב"ה בחר לשכון בתוכה,לקדשה במצוות,להשגיח עליה ולתיתה לעם ישראל בניו.וכן נאמר במשנה : " ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות,ומה היא קדשתה?,שמביאים ממנה העמר,והבכורים,ושתי הלחם,מה שאין מביאין כן מכל הארצות" ( כלים, פ " א, משנה ו). וכן מובא במדרש ( סיפרי, פרשת עקב, פיסקא לז) : " נחלת צבי' ( ירמיה, ג ', י " ט), מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה,כך פירות א"י קלים לבוא מכל פירות של שאר ארצות.דבר אחר:מה צבי זה כשאתה מפשיטו אין עורו מחזיק את בשרו,כך א"י אינה מחזקת פירותיה בשעה שישראל עושים את התורה".וכן מצאנו שה'יתברך כרת ברית בין קרקע ארץ ישראל לבין עם ישראל,באמצעות מצוות השמיטה והיובל,וכשעם ישראל הפרו את הברית,ה'הגלם מן הארץ הטובה.כלומר,כשם שהשבת שומרת על עם ישראל,כך ארץ ישראל שומרת את פירותיה ומגינה על עם ישראל בארצו,שנאמר : " כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה '" ( ויקרא, כ " ה, ב '). וכן נ אמר : " ושממו עליה איבכם הישבים בה" (ויקרא, כ"ו, ל"ב), והרמב"ן פירש : " ושממו עליה אויביכם'היא בשורה טובה,מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו,וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה,ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה,כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון,וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (הרמב"ן-ויקרא, כ"ו, ט"ז). נמצאנו למדים כי המצוות התלויות בארץ מקדשות את פירות הארץ,ומשמשות להמחשת הקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לבין ארץ ישראל.על כן אף לוח השנה היהודי והמועדים בכל העולם היהודי,תלויים בעונות השנה הנהוגות בארץ ישראל.

וכן מצאנו שבגין חטאו של האדה"ר הונמכה קומתו של אילן החטה לגובה השיבולת,כמובא בגמ ': " אילן שאכל ממנו אדם הראשון,רבי מאיר אומר:גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין,שנאמר : ' וישת מן היין וישכר'.רבי נחמיה אומר:תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו,שנאמר : ' ויתפרו עלה תאנה'.ר"י אומר:חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" ( ברכות, מ.). לפיכך באכילת הפירות משבעת המינים בט"ו בשבט מתקנים גם את חטא אכילתו של האדם הראשון,מתוך כוונה להגביה את החטה המשולה לדעת למקומה הטבעי,וכן מובא בגמ ': " וא"ר חייא בר יוסף:עתידה א"י שתוציא גלוסקאות ( לחמנית) וכלי מילת ( בגדי משי) ... עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים" ( כתובות, קי " א:).

מטרת תפלתו של משה:

משה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות ובקשות כמנין"ואתחנן" (דברים, ג', כ"ג), בכדי להכנס לארץ ישראל על מנת לקיים את המצוות התלויות בארץ,כגון:בנין ביהמ"ק,תרומות,מעשרות,שמיטה,וכו',דהיינו,משה רע"ה בקש להכנס לארץ לצורך התעלות רוחנית,למרות ש כל התורה נקראת"תורת משה"על שמו של משה רע"ה,משום שכל ימיו ושעותיו היו מלאים במצוות.אף על פי כן משה רע"ה הרגיש כי הוא פגום ברוחניותו,משום שנבצרה ממנו האפשרות לקיים גם את המצוות התלויות בארץ,לפיכך משה רע"ה התחנן תקט"ו תפילות לקב"ה בכדי שיכניסו לארץ ישראל.וכן מובא בתלמוד : " דרש רבי שמלאי:מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל ?!, וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?, אלא כך אמר משה:הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל,אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי.אמר לו הקב"ה:כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר?,מעלה אני עליך כאילו עשיתם" ( סוטה, יד.). אולם משה רע"ה התפלל תקט"ו תפילות ובקשות ע"מ להכנס לארץ בגשמיות,וגם בכדי לספוג את תכונות הקדושה של ארץ ישראל,כגון : " אוירא דארץ ישראל מחכים" ( ב " ב, קנח:), וכן"כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" ( כתובות, קיא.), וגם"א"ר אלעזר:מתים שבחוץ לארץ אינם חיים" ( כתובות, קיא.), ואף"שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה,וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" ( כתובות, קי:), לפיכך ה'הבטיחו : " מעלה אני עליך כאילו עשיתם" ( סוטה, יד.). כלומר,משה רע"ה לא חפץ לקיים את המצוות התלויות בארץ ע"מ לקבל את שכרן,אלא ע"מ לקיימן בפועל ו אף לספוג את תכונות הקדושה של ארץ ישראל,על כן ה'החשיב לו את כל כוונתיו לעשיה ממשית.וכן"אמר רב אשי:חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" ( ברכות, ו.). כלומר,ה'ענה למשה רע"ה כי אין לו צורך לאכול מפריה של ארץ ישראל או להכנס לתוכה ע"מ להתרומם בקדושה,משום שדרגתו גבוהה גם בלאו הכי.

וכן מצאנו שהפוסקים נחלקו בענין נוסח הברכה האחרונה על תאנים,ענבים ורימונים שהיא"ברכה אחת מעין שלש" (ברכות, פ"ו, משנה ח'). רבי יעקב"בעל הטורים"פסק (טור או"ח, סימן ר"ח, ט') : " וכתב בספר המצות ... וי"א 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה',ואין לאומרו.שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה",דהיינו,בדומה לאמור ברישא של"דרש רבי שמלאי" ( סוטה, יד.). לעומת זאת הב"ח ( רבי יואל סורקיס) סבור (שם) כי קדושת ארץ ישראל גנוזה בתוך הפירות הגדלים על אדמתה,וכך כתב הב"ח : " הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה,היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ,כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי : " לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה'שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר, ל"ה, ל"ד), לפיכך אכילת פירות ארץ ישראל גורמת לאוכלם תוספת קדושה מקדושתה של ארץ ישראל.נמצאנו למדים מדברי הב"ח כי עיקר אכילת פירות א"י היא:להכניס את הקדושה לתוך גוף האדם ולהוסיף קדושה לחיותו של האדם בארץ ישראל,לכן לדעתו יש להוסיף לברכה האחרונה על אכילת פירות שבעת המינים את המלים : " ונאכל מפריה ונשבע מטובה".מרן רבי יוסף קארו ב"בית יוסף" (או"ח, סימן ר"ח, ס"ק ט') מגשר בין גישת הטור והב"ח,באומרו : " נראה שטעמו (של הטור) מפני שהיה מפרש שמה שאנו אומרים'ונאכל מפריה ונשבע מטובה'אין התכלית בשביל האכילה,אלא מה שאומר אחר כך : ' ונברכך עליה בקדושה ובטהרה'הוא התכלית,אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה,הוא אומר : ' ונאכל מפריה ונשבע מטובה".

נמצאנו למדים אף ממחלוקת זו,כי לדעת כל הפוסקים כוונת משה בתפילתו להכנס לארץ לא היתה משום חפצו במילוי תאות האכילה,אלא בכדי להוסיף להתעלות בקדושה ולברך על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.לפיכך חז"ל תקנו לומר בנוסח הברכה האחרונה"מעין שלש"הנאמרת לאחר אכילת פירות משבעת המינים שנשתבחה בהן הארץ : " ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה,ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" ( מ " ב, רח, ס " ק, נ). וכן נאמר בנביא : " ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" ( ירמיה, ב ', ז '), דהיינו,כאשר כוונת האכילה של פירות ארץ ישראל היא לצורך"ונברכך עליה בקדושה ובטהרה",אז אכילת הפירות מוסיפה לאדם ולארץ קדושה,אך אם כוונת אכילת הפירות היא מילוי תאות האכילה,אז אכילת הפירות גורמת לטומאת האדם והארץ ח"ו.

סיפור עממי לט" ו בשבט:

מנהג אכילת הפירות ביום ט"ו בשבט הוא מנהג קדום שנקבע ע"י מקובלי צפת ( לפני כחמש מאות שנה) ונכתב לראשונה בספר"חמדת ימים" ( שפורסם בשנת ה ' תצ " א), מטרת מנהג אכילת פירות ארץ ישראל נועד לקשר בין עם ישראל לארצו הקדושה הן בגשמיות והן ברוחניות,ניתן לראות כי אכילת פירותיה של ארץ ישראל טומנת בתוכה גם סגולות נוספות,כמתברר מן הסיפור העממי המובא להלן:

יהודי ירא שמים בשם ניסים התגורר בצריף קטן בטבריה,ניסים היה עני מרוד ותורתו היתה לו לאומנותו.מקור פרנסתו היה רק עץ רימון בודד אחד שצמח בחצרו,עץ הרימון היה גדול מאוד והצמיח פירות רבים ועסיסיים אשר היו מפורסמים בכל הסביבה,ורבים היו באים לקנותם כשהבשילו,משום שמפה לאוזן נפוצה השמועה כי הרימונים הללו הם סגולה לבריאות.ב'שלושת השבועות'היה עץ הרימון מתמלא בפירות,אך איש לא נגע בהם עד לאחר ט'באב.רק לקראת שבת'נחמו'היה ניסים ניגש אל העץ וקוטף את מבחר הפרי,ובשבת הוא היה מברך עליהם "שהחיינו".אך למרות כל מעלותיו של העץ לא היה בכוחו לפרנס את ניסים בריווח,וכך ניסים נותר עני מרוד,משום שלפרנסת משפחתו ברוכת הילדים נדרש ממון רב יותר.כשהגיעו בנותיו לפרקן לא היה לנסים כסף להשיאן,ואף לפתע אירע לניסים אסון כלכלי,כאשר עץ הרימון לא הניב את פירותיו באותה שנה.בערב שבת'נחמו'ניסים ניגש אל העץ ומצא בו רק שלושה רימונים גדולים ועסיסיים,ניסים בחן את הרימונים בתשומת לב וגילה שהרימונים הללו הם הגדולים והיפים ביותר שהצמיח העץ מעודו.בשבת בירכו בני המשפחה על שני רימונים,ואת הרימון השלישי שמרו לט"ו בשבט ראש השנה לאילנות.בטבריה פשטה לה השמועה כי שלושת הרימונים שנקטפו השנה בחצרו של ניסים הם בעלי סגולה מיוחדת,מפני שכל כוחו של העץ מרוכז בפירות אלו.לפיכך באו אנשים רבים לניסים והציעו לו סכומי כסף גדולים בעבור הרימון הנותר,אך הוא סירב למוכרו והודיע לכולם כי הרימון הנותר מיועד לט"ו בשבט.עברו מספר שבועות ובני המשפחה החלו לסבול חרפת רעב כי בבית נסים לא היה מה לאכול,ובוודאי שלא היתה לו נדוניה לבנותיו.מחוסר ברירה החליט ניסים לצאת לחוץ לארץ ולאסוף תרומות לפרנסת המשפחה ולהכנסת כלה,אך הוא קיבל על עצמו לא לגלות שהוא מארץ ישראל,ע"מ שלא להוציא דבת הארץ רעה.ניסים נטל עמו את הרימון הנותר,נפרד בצער מבני ביתו ויצא לדרך.נסים התגלגל ממקום למקום מבלי שהצליח לאסוף כסף רב,גם מפני העובדה שהוא לא גילה שמוצאו מארץ ישראל.לאחר נדודים רבים הגיע ניסים ביום ט"ו בשבט לאיסטנבול בירת תורכיה,וכשנכנס לבית המדרש מצא שם את כל הקהילה היהודית עצובה ומודאגת,מפני שגזירת גירוש ריחפה מעל ראש הקהילה,כי בן המלך חלה במחלה אנושה ואביו המלך החליט שהיהודים הם האשמים במחלתו.לפיכך המלך גזר כי אם הנסיך לא יבריא יגורשו כל היהודים מתורכיה.לפתע ניגש שמש בית המדרש אל ניסים ושאלו האם הוא מארץ ישראל !?, נסים התפלא על השואל והשיב לו בשאלה:מנין לך לדעת שאני מארץ ישראל?,השמש ענה לו שהרב הראשי הריח ממנו את ריחה של ארץ ישראל בעת שהוא נכנס לבית המדרש,ולכן הוא מבקש לדבר איתו.ניסים ניגש אל הרב ואמר לו:הרב וודאי הריח את הרימון שהבאתי מהארץ,אשמח מאוד להתחלק בו עם הרב לכבוד ט"ו בשבט.הרב קרא בהתפעלות:יש עמך רימון מארץ ישראל ?!, ומיד הוא חיבק את ניסים בהתרגשות ואמר לו:בעזרת ה'ממך תבוא ישועתנו.משום שאתמול כשאמרנו את "תיקון ליל ט"ו בשבט"התעמקתי בספרים הקדושים הכותבים בענייני הפירות,עיינתי במהותם של הפירות שאנו זורקים את קליפתם ואוכלים את פנימיותם כרימונים,אגוזים,וכו'.ולמדתי כי פירות אלו מלמדים אותנו שהעיקר הוא תוכם,דהיינו,הפנימיות היא החשובה.בזמן למודי החלה המילה "רימון"לרצד מול עיני והבנתי שממנה תבוא ישועתנו.מלבד זאת , " רמוני"ם"הם ראשי תיבות של המשפט : " רפואת מלך ובנו ניסים יביא מהרה",לפיכך בוא עימי ונלך אל המלך ונרפא את בנו.מיד רצו הרב וניסים לארמון המלך והוכנסו בדחיפות לארמון אל מיטת הנסיך שהיה מוטל כמת.ניסים הוציא את הרימון מתרמילו,חצה את הרימון וסחט ממנו מספר טיפות מיץ רימון לתוך פיו של החולה.הנסיך בלע את טיפות הרימון ומיד החל להתאושש ולהבריא.המלך לחץ את ידיהם של הרב וניסים,נישק אותם בהתרגשות,והודה להם בחום ואף הורה להעניק לניסים שק של זהובים.נסים נטל עמו את שק הזהובים ואת החלק השני של הרימון,ע"מ לברך עליו כמנהגו בכל יום ט"ו בשבט,והרב הלך לבית המדרש בכדי לבשר ליהודים על הנס הגדול.לאחר ט"ו בשבט ניסים שב לביתו בטבריה כשהוא עשיר גדול,את פניו של ניסים קידם עץ הרימון אשר ניצניו בשרו לניסים כי אף הרימון שב לתת את כמות פירותיו המתוקים כבעבר. נמצאנו למדים כי לפירות מארץ ישראל ישנן סגולות מיוחדות משום שהם יונקים את חיותם מאדמת ארץ הקודש,לפיכך עיקר הכוונה באכילת פירות א"י היא להכניס את הקדושה לתוך גוף האדם ולהוסיף קדושה לחיותו של האדם בארץ ישראל.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי חגיגת יום ט"ו בשבט נקבעה ע"י האדם לדורותיו,ע"פ התפתחותו של הטבע בארץ ישראל אשר קדושתה נובעת מתורת ישראל,דהיינו, מורכבותו והשתלשלות חגיגתו של יום ט"ו בשבט מלמדים:כי ט"ו בשבט משלב בתוכו את האדם והטבע יחד עם הארץ והתורה.וכן מצאנו שתכונות צמיחתו הטבעית של העץ דומות לתכונות צמיחתו של האדם בגשמיות וברוחניות,ואף תכונותיו הטבעיות של העץ מורכבות מתכונות אנושיות.כמו כן למדנו שיחודיותה של ארץ ישראל מבטא את הקשר המעשי והרוחני שבין עם ישראל לארץ ישראל,באמצעות קיום המצוות התלויות בפירות הארץ. לפיכך אף משה רע"ה חפץ להכנס לארץ ישראל בכדי להוסיף להתעלות בקדושה,ולברך על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. התפתחותו של יום ט"ו בשבט מיום בעל משמעות הלכתית לענין מעשרות הפירות מימי המשנה,ועד ל יום חג לכלל ישראל כפי שנקבע ע"י מקובלי צפת ( לפני כחמש מאות שנה), גרם לכך שבדורות האחרונים יום ט"ו בשבט קבל גם צביון של חג לאומי - ישראלי,בשל היותו מיצג את נטיעות התקומה המתחדשת,אהבת הצומח והארץ.לפיכך יום ט"ו בשבט משמש גם כבבואה של התפתחות עם ישראל בתהליך הגלות,דהיינו,כשם ש ניצני העץ מגלים כי העץ התמלא בכוחות חיים חדשים הפורצים החוצה,כך גם התהליך ההסטורי העובר על עם ישראל בטרם בואה של הגאולה השלמה,מתבטא בפריחה המחודשת בארץ ישראל. לפיכך הנטיעות בארץ ישראל בכל השנה ובאופן מיוחד ביום ט"ו בשבט,מסמלים את עומק המחשבה להתדבק בה'יתברך ולהטיב עם האחרים,וגם את החשיבות של הסבלנות בלימוד התורה.כמו כן הנטיעות מעידות על אהבת הארץ והצומח,המסמלים את חידוש התיישבות הקבע בארץ ישראל בעידן התקומה המתחדשת,ואף את התקרבותה של הגאולה השלמה,כמובא בגמ ': " ואמר רבי אבא:אין לך קץ מגולה מזה ( רש " י - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר), שנאמר : ' ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" ( סנהדרין, צח.).

יה"ר שנזכה לחזות ב תגשמות חזון הנביא : " הנה ימים באים נאם ה'ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה.ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם.ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה'אלהיך" ( עמוס, ט ', י " ג - ט " ו).


העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

תת-נושאים