שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק יב

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק יב בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק יב)

 

     

 

ויאמר אלהים ותענה לו התודעה ותאמר:

הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע:  לכם יהיה לאכלה. – זה החלק הראשון של תשובתה.

החלק השני יענה על "המחוז השני" שבתהיית האדם: ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמים ולכל רומש על-הארץ אשר-בו נפש חיה, את-כל-ירק עשב לאכלה; ויהי-כן.

נתחיל איפוא בחלק הראשון העונה על טענת האדם הראשונה: מהיכן ואיך נשיג "אדם" שצרובים בו ארבעת המאפיינים הראשונים ברשימת הברכה של התודעה. את רוצה אדם שיפרה וירבה וימלא את הארץ וכיבשה... והשאלה: איך נמציא לך אדם שכזה... היכן שוכן האדם הזה!

ויאמר אלהים ותענה התודעה לאדם ותאמר: אינני מבינה על מה המהומה... הכסף של קורח נמצא כבר בכיסך – אינני מבינה מדוע יש לפתוח את האדמה ולחפשו... אינך צריך להמציא את ארבעת המאפיינים הללו, הם כבר טמועים בך, צרובים בך. אתה מטבעך פורה ורובה וממלא את הארץ, ותכונת הצרכנות של הכבש פועלת כבר ממעמקיך; אתה נולדת איתה.

אל תשכח אדם יקר, שאותך משכתי ישירות מהאדמה; ישירות מחוליות המידע – לא מתוך החומר... כלומר לא היגעתי באופן הדרגתי אל הגוף שלך וזיהיתי אותו – כדוגמת גופות החיה שעברתי עליהם, אלא הלכתי ישירות אל חוליות המידע ולקחתי מתוכן את הצירוף האחד והיחיד שמתאים לתכונת הניידות האין-סופית שלי.

לעולם לא הייתי מגיעה אל המטען שלך אילו הייתי חותרת אליו בהדרגה... כי למדרגות אין סוף ולמימדי המטענים אין סוף, ואילו המטען שלך הוא הגדול ביותר כי הוא חותר בעצמו אל האין סוף.

באופן הזה ציטט מחבר התורה את תשובת התודעה האנושית, ובלשון המדויקת ביותר:

הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע:  לכם יהיה לאכלה.

הנה – הינה שטוח לפניכם על השולחן... הביטו בעצמכם בראי. התודעה פונה אל האדם בלשון רבים וממשיכה:

הנה נתתי לכם – היה צריך להגיד "הינה עשיתי אותכם" או "הינה בראתי אותכם" – דהיינו "הינה זיהיתי אותכם"...

למעשה קיים הבדל עקרוני ומשמעותי בין הפועל "לעשות" לבין "לברוא" וזו הזדמנות לעמוד על ההבדל הזה וממנו נחזור אל השאלה שלעיל: מדוע השתמש המחבר דווקא ב- "הנה נתתי לכם" למרות והפועל שבקונטקסט הוא "לזהות", היינו לעשות, לברוא...

ובכן, ההבדל ביו לעשות ולברוא הוא במחוז הזיהוי. כאשר החוליה הניידת יוצאת למסע השופינג שלה, היינו כאשר יוצאת לזהות רצף של חוליות המשקפות גוף כלשהו בשביל להצטרף אליו, פעולת הזיהוי הזו נקראת "עשייה", כלומר עשיית החוליה הניידת מסתכמת בפעולת הזיהוי. זאת כי הכל נמצא כבר בטבע, כל הצירופים וכל הגופות וכל החיות וכל המטענים... כל חוליות המידע המשקפות את החומר נמצאות וקיימות בשרשרת המידע וכל מה שעלינו לעשות הוא לזהות אותן, להצביע עליהן ולהפרידן מתוך השרשרת. באופן הזה זיהתה החוליה הניידת את כל מה מטעני הגופות והצטרפה אליהם. באופן הזה גם האדם עושה את הדברים, היינו מזהה אותם, שם לב לצירוף האנלוגי של חוליות המידע שמשקפות אותם ומצביע עליהם. כך הוא זיהה את האטום ואת הגלגל ואת כל מה שראה בדרך...

דוגמאות "לזיהוי" מתוך הרזולוציות השונות של התמונה המקורית:

ויעש אלהים את-הרקיע – זיהתה החוליה הניידת את הרקיע.

ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים – היא זיהתה את שני המאורות.

ויעש אלהים את-חית הארץ למינה... – זיהתה את החיה למינה והצטרפה אליה...

הכל נמצא ומסודר בטבע באופן רציף; אנחנו רק מבחינם ברצף זה או אחר ומצביעים עליו ובזאת מסתכמת העשייה שלנו.

כל האמור לעיל נכון הוא וקיים ומדויק, מלבד שלושה דברים יוצאי דופן, שהזיהוי במקרה שלהם נקרא "בריאה", כלומר החוליה הניידת נולדה אליהם, הם הופיעו לדידה יש מאין, ורק לאחר שהופיעו היא זיהתה אותם, לכן קוראים לזיהוי שלה במקרה הזה "בריאה", דהיינו היא זיהתה את הדברים האלה יש מאין כי לא היה להם קיום רגע לפני שזיהתה אותם; בניגוד לכל יתר הדברים שהיו מונחים זה מכבר לפניה והיא רק הצביעה עליהם, זיהתה את הצירוף שלהם, כמו החיות והרקיע...

אם כן הבה נמנה את שלושת הדברים שלא היה להם קיום לפני שזיהתה אותם; כלומר היא פתחה את העין וראתה אותם מולה ורק אז זיהתה אותם.

1. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. – פשוטו כמשמעו: החוליה הניידת פתחה את העין וראתה מולה את השמים והארץ. הם לא היו קיימים רגע לפני שזיהתה אותם. היא פתחה את עיניה וראתה את עצמה מרחפת מעל חוליות המידע המוקרנות מהיקום, מהחומר.

היקום איפוא נברא בתוכה, ואפשר להגיד במקביל שהיא בראה את היקום, זיהתה אותו באמצעות פעולת הבריאה שהתחוללה ברגע אחד בקרבה. החל מאותו רגע כל היקום לגבה הוא היש הקיים ועליה רק להצביע עליו, לזהות את הצירופים שלו, היינו לזהות את רצף חוליות המידע שהחומר מקרין, ולכן כל מה שתזהה החל מאותו רגע יירשם בפנקסה כעשייה.

2. ויברא אלהים את-התנינם הגדלים – (מהרזולוציה החמישית): התודעה ראתה בתוך היקום שזה עתה נפגשה עימו – שני מקורות מידע גדולים, האחד מתחת לרקיע והשני מעל לרקיע, ושני אלה היו עבורה כשני מקורות טרף גדולים... ובעקבות זאת היא זיהתה בהם את תכונת ההארה שיאירו עבורה את יתר קבוצות המידע.

למעשה, התנינים הגדולים הם אותם שני המאורות הגדולים שעמדנו עליהם ביום הרביעי, והם גם שני חלקי המידע (המים) שהרקיע מבדיל ביניהם: המים שמעל ומחת לרקיע. כאן עולה קושיה מעניינת: אותה החוליה הניידת שזיהתה את שני התנינים כבריאה – זיהתה את שני המאורות כעשיה וגם את שני חלקי המידע כעשיה:

ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע (המאור הקטן, התנין הגדול הראשון), ובין המים אשר מעל לרקיע (המאור הגדול, התנין הגדול השני).

ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים, את-המאור הגדל לממשלת היום (המים שמתחת לרקיע, התנין הגדול הראשון), ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה (המים שמעל לרקיע, התנין הגדול השני).

ובכן אכן הוא הדבר: המים אשר מתחת ומעל לרקיע, הם הם המאור הגדול והקטן, והם הם שני התנינים הגדולים שעמדנו עליהם ביום החמישי.

ואכן: את המים אשר מתחת ומעל לרקיע זיהתה החוליה הניידת בערימת המידע כאשר כל הערימה כבר היתה מונחת לפניה, לכן הזיהוי הזה נזקף לתחום העשיה. ויעש אלהים את-הרקיע...

ואכן: גם את המאור הגדול והקטן שעמדנו עליהם ביום הרביעי- אותם זיהתה התודעה כאשר כל ערימת המידע היתה מונחת לפניה, וגם כאן איפוא הזיהוי ייזקף לתחום העשיה. ויעש אלהים את-שני המארת...

אולם, התודעה ומעולם לא זיהתה את מימד הטרף בו שולטת במידע... אנחנו עמדנו על המימד הזה ביום החמישי והיסקנו אותו מהתנהגות החוליה הניידת, היא התודעה, בדיעבד. גם החוליה הניידת בעצמה לא עמדה על תכונת הטרף שמאפיינת אותה אלא בדיעבד, וזאת כאשר ראתה בשני חלקי המידע ובשני המאורות כתנינים גדולים, היינו כשני מקורות טרף גדולים...

לכן וכאשר התקרבנו עם העדשה שלנו ברזולוציה החמישית אל התמונה וביקשנו לבחון את התנהגותה- היינו את מימד שליטת החוליה הניידת במידע, ראינו מולינו טורפת אחת שכל מבוקשה בעצם הוא לטרוף את המידע ולצרוך אותו... וכן היא ראתה מולה שני מקורות טרף גדולים, שני תנינים...

ובכן וכאשר כל מבוקשך לטרוף אינך מבחין בין טרף גדול או קטן... כל מה שבא ברוך הבא... לכן היא לא מיינה את גודל התנינים למרות ובמקור אחד מהם היה גדול והשני קטן. היא גם לא ציינה את מיקומם למרות ואחד מהם היה ממוקם מעל לרקיע והשני המייצג את המציאות, מטה... למעשה היא רק זיהתה בהם טרף: תנינים גדולים... או אז שמה לב יחד איתנו לתכונת הטרף שמאפיינת אותה... היא זיהתה בעצמה את התכונה הזו וצעקה לפתע: אם כן אני טורפת...

החוליה הניידת זיהתה בתוכה את התכונה הזו יש מאין, כלומר היא נולדה אל תוך תכונת הטרף ורק לאחר שהופיעה היא צפתה בה וזיהתה אותה, לכן קוראים לזיהוי שלה במקרה הזה "בריאה", דהיינו היא זיהתה את תכונת הטרף שבה יש מאין כי לא היה לה קיום, לדידה, רגע לפני שזיהתה אותה.

3. ויברא אלהים את-האדם בצלמו – זו הבריאה השלישית מתוך שלושת הבריאות שקיומה זוהה עם לידת התודעה. וגם לשלב הבריאה הזה קדם שלב הבעת הרצון: ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו...

השאלה היא: מדוע לא נאמר " תוצא הארץ אדם" כפי שנאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו - ארץ...? מדוע שלב הבעת הרצון שקידם את בריאת האדם נוסח ע"י החוליה הניידת ב- נעשה אדם...

ובכן, וכפי שהוזכר מספר פעמים, המסה של היקום- או החומר האין-סופי מקרין חוליות מידע המסודרות באופן רצוף על פני שרשרת מידע אין סופית. וכשאני אומר "חוליות המסודרות" הכוונה שהן מסודרות לעומת מיקומה של הישות הקולטת אותן. למשל, אדם הניצב על פני כדור הארץ, קולט את כוכבי הלכת ומזהה אותם על פי הסדר הבא: חמה, נוגה, כדור הארץ, מאדים, צדק, שבתאי, אורנוס, נפטון... כלומר אדם שעומד על כדור הארץ- לא יתכן שיזהה את מיקום צדק לפני מאדים כי הם מסודרים מראש לעומתו באופן הזה, והוא פשוט מצביע עליהם ומזהה אותם על פי סידרם בטבע.

ובדומה לאדם שמזהה את היקום על פי סידרו האנלוגי, גם החוליה הניידת מזהה את היקום על פי הסדר האנלוגי, אולם ובניגוד לאדם שקולט את חוליות המידע של החומר דרך חושיו ומעבד את הנתונים בשביל לזהות את החומר, החוליה הניידת "המרחפת" שאינה מייצגת את החומר – קולטת רק את חוליות המידע המוקרנות מהחומר אך לא את החומר עצמו, כי פשוט אין לה את מכונת העיבוד של האדם...

במילים אחרות, חולית המידע הניידת קולטת את צירוף החוליות שמזהה את הפוטנציה שלהן; באופן הזה קלטה את מטען "הכלי" של החיה והבהמה והרומש שעל פני שרשרת המידע, והתמזגה עימם בשביל להוציא דרכן את תכונת הניידות שלה לפועל.

ובכן החוליה הניידת הביעה את רצונה שהארץ תוציא מתוך רצף חוליות המידע שלה- גוף חומרי שתצטרף אליו ותנוע בעזרתו על שרשרת המידע, כי חוליות המידע של "הגוף החומרי הזה" היו קיימות ומונחות לפניה על פי סדרן הרציף בשרשרת המידע, כדוגמת חוליות המידע של מאדים וצדק... כך היא הצטרפה אל התולעת והנשר והפיל... ושוב, אינני יודע את הסדר הקבוע של כל חיה וחיה על פני שרשרת המידע, ובכל אופן החוליה הניידת לא היתה כפופה לסדר הקבוע בגין תכונת הניידות שלה, ויכלה ללא ספק לפסוח על צירוף זה או אחר ולקפוץ ישירות מהיתוש אל הנשר- תלוי עד כמה חידדה את תכונת הניידות שבה... לכן קיימות עדיין כל משפחת התולעים והחרקים והעופות והבהמות, כל צירוף מייצג רמת ניידות אחרת... וכל הצירופים של כל היש ביקום – קיימים ושרירים ומסודרים ברצף על פני שרשרת המידע, והחוליה הניידת מקפצת ביניהם ומצטרפת אליהם.

וכך החוליה הניידת נעה הלוך ושוב על פני רצף הצירופים למיניהם בשרשרת המידע, ובשלב נתון חוליות מסויימות טיפסו למעמד הניידות של האדמה...

"האדמה" היא מונח המייצג את מעמד המידע המוכן, הלעוס, המעובד, הזמין לצריכה בכל רגע נתון... האדם זיהה את המעמד הזה כאשר הבחין בתכונת האדמה והפירות המוכנים היוצאים ממנה... מהתבונה הזו הלך האדם אל החלקיק בשביל להגיע דרכו אל החומר ולהעמידו לרשותו.

מאידך, החוליה הניידת זיהתה במעמד האדמה את המעמד שלה – אם תרצה את המיקום שלה בממלכת המידע: כי הרי היא בעצמה חוליית מידע הנמנית על חוליות האדמה... וכזאת היא יכולה לזהות את מטען הגוף שיתאים לניידות השיא שלה מתוך הערימה הכללית של חוליות המידע – היא לא חייבת ללכת דווקא אל החוליות הרצופות של החומר... לכן היא הביעה את רצונה באדם מתוך האדמה שיהיה בצלמה...

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו... במילים אחרות, היא זיהתה את תכונת האדם בעל המטען האין-סופי שיכול להיות בצלמה ואמרה: הבה נזהה את הצירוף שלו, הבה נעשה אותו; הבה נחתור אל האדם הזה...

לציין ולהדגיש: היא לא זיהתה את צירוף החוליות של האדם הזה בפועל (כפי שזיהתה את צירוף חוליות החיה בפועל), כי הצירוף של האדם נמצא והלכה למעשה בנקודת האין סוף שלא ניתנת להגדרה; היא רצתה אדם שיתאים לתכונת הניידות האין-סופית שלה, ולכן היא לא היה ניתן להצביע על האדם הזה בפועל אלא רק להתחיל במל א כת העשייה שלו; להתחיל במלאכת הזיהוי שלו; לחתור אליו... חוליות המידע שמשקפות את האדם הזה אינן נמצאות לידה בפועל; הן נמצאות בנקודה שמנוי וגמור עימה שאין באפשרותה להגיע אליה אלא רק לחתור אליה. היא סימנה לה מטרה וביקשה לכוון אליה.

בזאת איפוא הסתכם הבעת רצונה:

נעשה אדם בצלמנו... לחתור לעשייה הזו... לחתור לעשיית אדם בצלמנו... לחתור לזיהוי אדם בצלמנו... לסמן את מאפייני האדם הזה וללכת ולהתקרב אליו.

או אז... ולאחר הבעת רצון החוליה הניידת:

ויברא אלהים את-האדם בצלמו! – התופעה שתוארה ברזולוציה השלישית (ביום השלישי) חזרה על עצמה... לתופעה זו קראתי "הנדיבות" של הטבע...   תופעה זו מטילה אור על הדינמיקה הפועלת בין המים שמעל לרקיע למים שמתחת לרקיע, או במילים אחרות בין התודעה למידע.

ביום השלישי הבחננו בתודעה שביקשה לחפון חופן אחד מהרקיע העליון, אך הטבע סיפק לה את החופן בתוספת כל המשפחה המנוייה עליו. היא ביקשה לחפון "עשב מזריע זרע" והטבע הוציא אל הרקיע התחתון "עשב מזריע זרע למינהו " – היינו החופן המבוקש על כל משפחתו ושורשיו.

וגם כאן ברזולוציה השישית אנו מבחינים באותה התופעה: נעשה אדם בצלמנו... החוליה הניידת ביקשה לחתור אל האדם...

ויברא אלהים את-האדם בצלמו – והיא נולדה אל תוך האדם. החוליה הניידת פתחה את עיניה וזיהתה את האדם - אותו לא זיהתה לפני כן. בו ברגע זיהתה את מטען השיא שעיניה נשואות אליו.

האדם, הוא צירוף חוליות המידע שחותם, הלכה למעשה, את שרשרת המידע האין-סופית. אם תרצה לטפס אל פסגת האין סוף ולהביט ממנה על חוליית המידע האחרונה המסיימת את שרשרת המידע של היקום, הבט בעצמך בראי.

באופן הזה מנינו את שלושת "הבריאות" שהחוליה הניידת נולדה אליהם; הם הופיעו לדידה יש מאין ורק לאחר שהופיעו זיהתה אותם; בניגוד ליתר רצף החוליות המונחים זה מכבר לפניה והיא רק הצביעה עליהם וזיהתה את הצירוף שלהם, כמו החיות והרקיע והגלגל...

המשך ליום השישי (פרק יג)


תגובות