גוף ונשמה 4

קוד: גוף ונשמה 4 בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

חלק (4)

היצגתי עד עכשיו את הפן הקיצוני במשחק הוויסות... סיפרתי על נתק ועל המנותק, אולם הרוב המכריע של בני האנוש אינם נמנים על הקבוצות האלה, וזוהי האמת לאמיתה. עם זאת, קיימת עוד אמת שסותרת את זו האחרונה ועומדת מנגד! היא מתריסה בנו: ראו אותי! הבחינו בי! הביטו לעברי.
בשביל להכנס לתוכן המילולי הסבוך הזה ולהסבירו, עלי לעשות סדר בדברים, ולחזור אל ההסבר התקני: רובינו המכריע אינו נמנה על הקבוצות הקיצוניות, אלה שאיבדו את הקשר בין נפשם וגופם (מוחם, יכולתם השיכלית), ואין כבר קיום למנגנון הוויסות של העברת המידע ביניהם; האמת היא שרובינו המכריע מודע לקיום שתי המערכות ומווסת הלכה למעשה את העברת המידע בין שתי מערכותיו; אולם במידה זו או אחרת...
יש אדם "רגיש" יותר או רגיש פחות, יש אדם "רציונלי" יותר או פחות, יש מי ששומע לפעמים לאותות המתריעות על מצב השומן שלו ומפסיק לזלול, ויש מי שמעדיף להתעלם חלקית מהאותות ולווסת מידע אחר; יש מעט אכזרי, מעט נדיב, עוזר מעט וגונב מעט ומשקר מעט ומתפלל מעט ומתחמן ומתנדב ומתחנף ומתנשף... כלומר, לא תמיד מעביר את המידע הנכון בין מערכת אחת לשניה ולא תמיד מווסת את המידע הזה במידה המתאימה, ולפעמים סוטה קצת מהשיעור הנדרש, מהכמות מהגובה מהתוכן - תלוי במצבו ובמצב רוחו ובאינטרסים שלו... אולם, וגם את זאת יש להגיד, אף פעם הוא לא מגיע אל המצב הקיצוני של נתק מוחלט! הוא מווסת פה ושם- תלוי כאמור במצב רוחו... זה רובינו. זה כולנו. כך אנחנו מתנהגים וכך הקוד ההתנהגותי מסמן אותנו: יש הבינוני, הבינוני פחות, הבינוני מאוד, והבינוני פלוס, ובינוני לייט. ההרמוניה בוויסות המידע של מערכותינו, עובדת ברמה בינונית, מכאן, אנחנו לא רעים כל כך ולא טובים כל כך, אנחנו מתנדנדים, תלוי באינטרס האישי העומד על סדר יומנו.

עם זאת, אנו חשים בתהליך הבינוניות הזה שלא כל כך מחמיא לנו, אין אנו שקטים עימו כי אנו מרגישים בתוכינו את הזילות במידע, אנו מרגישים בניתוב הקלוקל של המידע, ואין המדובר בניתוב בינוני, המדובר בניתוב קלוקל! מי שאוכל הרבה ומשמין ורוצה להמשיך ולאכול- למרות כל האזהרות שהגוף שלו שולח- מהו מחפש? אוכל? יש בשפע;

הוא מחפש גושפנקא! זו התשובה. הוא מחפש תמיכה שתשקיט לו את "האופוזיציה" הפנימית שמעיקה עליו ולא מרפה ממנו... והוא מוצא אותה אצל חבר שמן, או במאמר על אוכל, או במחקר סובייקטיבי... כשמאלני שיחפש את הגושפנקא לדעותיו בעלון המצע של מפלגה שמאלנית... וכך נוצרת קהילה של שמנים הנשענים אחד על השני ומספקים גושפנקות האחד לשני, ונוצר ענף של מחקר המכסה את הנאות האוכל ודרכי מילוט חלופיות מנזקי ההשמנה, עד ליצירת "הבנה" חברתית למעמד השמנים, שתתפתח "למוסכמה" חברתית... ותתפח לנורמה מקובלת ותקנית. אמור מעתה: שמן הוא עוד מצב פיזיולוגי, מלבד הרזה והגבוה והנמוך. כך נשחק סף הגבולות, והבינונייות מגיעה אל הקיצוניות- אך בשקט בסתר ומאחורי הקלעים, ובאישור חברתי כשר ומקובל. כך הגיע למשל שיר מפלצתי ששרים אותו חיות אדם בלבוש של חיות ושדים של ממש, בליווי רעש של ממש שקוראים לו רוק כבד- אל המקום הראשון באירוויזיון, וקיבל מליוני קולות ברחבי אירופה התרבותית והעדינה. המדובר בשיר של פינלנד באירוויזיון האחרון.

אין זה סיפורו של שיר, ואין זה סיפורו של טירוף, זה סיפורו של תהליך שעוברת אותו האנושות בעידן הנוכחי, ושמו המקצועי הוא: "נתק", ושם המנויים עליו הוא "מנותקים". אותו התהליך עבר על ישראל, שבמהלכו עם שלם "יחליט" לשלוח שיר בינוני בשפה האנגלית ולוותר במודע על שפת אימו העברית: זה מצב אופייני של נתק, בין הגוף לנשמה. התסמונת מתחילה בחוסר קשר בין הגוף לנשמה, עד לאיבוד הקשר כליל, או אז הגוף (המוח) עובד בנפרד, והנשמה עובדת בנפרד, זה במקרה "הטוב"; המקרה הגרוע הוא, כאשר הנשמה משתמשת במוח, או כאשר המוח משתמש בנשמה, לגחמות אישייות בעלמא- למרות הנתק המוחלט השורר ביניהם.

היצגתי לעיל את הפן הקיצוני במשחק הוויסות... סיפרתי על הנתק ועל המנותק, ונסיתי לטעון שהרוב המכריע של בני האנוש אינם נמנים על הקבוצות האלה, הם אינם מנותקים ולא קיצוניים, הם אנשים בינוניים. אולם באה בהמשך עוד אמת וסתרה את ניסיונותי ללמד סניגוריה על קהילת הבינוניים, על קהילתינו. היא התריסה בי: ראה אותי! הבחן בי! הביט לעברי: אני הנורמה של החברה שהיגעת אליה. אתה לא זוכר? לפני כן הייתי מוסכמה, לגיטימציה, הבנה, ניסיון להשיג גושפנקא...

החברה המודרנית הנוכחית שלנו, הורידה איפא את סף הקשר בין מערכות האדם, עד לכדי נתק של ממש. אין כבר הרמוניה בהתנהלות המערכות ואין זכר לה. המדובר במכלול האנשים "הבינוניים" החוסים תחת כנפי החברה ונורמותיה המרגיעות... הערה זו באה להצביע עליהם ולהעירם משנתם המתוקה: אינכם יותר אנשים בינוניים, אתם אנשים מנותקים וקיצוניים. נכנסתם מזמן אל שלב הנתק הרשמי.

בזאת אני מסיים את תשובתי לשאלה, מדוע בחר המתכנת לזווג את הנשמה עם חומר קשיח וקשוח, היפוכה הגמור של בת זוגתו- הנשמה הגמישה... בשורות לעיל תיעדתי את אי-תקניות השאלה הזאת, ובזאת הורדתי אותה ממדף השאלות.

עלי לחזור אם כן אל המאמר שלי ולשים בו תוכן, יען סיימתי את מלוא הערותי המקדימות, והן 9 במספר- אם ספרתי נכונה...

1- אינך יכול לגעת "בחומר" הנשמה בכל זמן ומקום, יש להשיג תנאים סטריליים...

2 - בכל גוף פועל עוד ערוץ המציע "מידע נוסף", וזורם דרך צינור הנשמה.

3 - סוג המידע "הנוסף" הנמצא מעבר לנקודת ק.ג.ה

4 - מדוע אין צינור אחיד להעברת המידע? מדוע גוף ונשמה...

5 - מדוע היה צורך בגוף- בחומר האבסורדי המנוגד לנשמה?

6 - מדוע הנשמה זקוקה לגוף- לחומר? ומתי "גילה" הגוף את עובדת קיומה?

7 - איך פועלת הנשמה מול מקור המידע?

8 - מהו מקור התכונה הקשוחה והמגושמת של הגוף (החומר)?

9 - דינמיקת הוויסות, הגמישות, הייצירתיות, הנתק, והבינונייות.

אלה היו הערותי; אך משהו מגרד לי ביד. לאחר בחישה בחומר כה מגוון ורחב- אתה חייב לשכוח עוד משהו... ואני חייב לציין ש-למשהו הזה אין קשר ישיר לחומר שבנידון כי-אם קשר עקיף... אולם גם על הדלת הזאת "הגמישות" דופקת נכנסת ואומרת את שלה: מותר לצאת קצת מהמסגרת- כל עוד ואינך מתרחק ממנה במאות הקילומטרים... את המידה הזאת של "הגמישות" למדתי מהתנאים של המשנה, במסגרת לימודי לחומר המרתק הזה; שם נתקלתי בתופעה מעניינת וחדשה בשבילי- בן העידן של המאה הנוכחית... נהוג בתרבותינו לראות את "הענייניות" כהתרכזות בעניין ספציפי ללא שום תזוזה בעניין הזה. שופט למשל יקרא מיד לסדר- לעו"ד סורר שסר ללרגע מהנושא, למטרה עלומה שבראשו... גם יו"ר הכנסת יקרא לסדר לח"כ שיצא בנאומו ממסגרת הדיון, והוא עלול אף לזרוק אותו מאולם הישיבות; כך סופר שמכבד את עצמו- הוא לא ירשה לעצמו לצאת ממסגרת הנושא שבנידון, שמא יאשימוהו בתמהוניות ויאבד נקודות מקצועיות...

הענייניות הזאת לא הדאיגה את מחבר המשנה- אחד האנשים הגאונים שידעה האנושות; הוא יכל לעסוק בעניין הקורבנות, ולקפוץ לפתע לנושא המחלוקות של רבי יהודה עם רבי שמעון בעניין המעשרות, זאת כי נתקל בנושאו המקורי במחלוקת של שני הרבנים האלה, ואגב ההמחלוקת הזו- ראה לנכון להביא את פרוטוקול כל המחלוקות ביניהם... או את כל התקנות של רבי ישמעאל- יען נתקלנו בתקנה מסויימת שלו במשנה, וזה אומר לצאת ממסגרת הדיון של המשנה הקטנה, אל עבר מסגרות רחוקות במאות הקילומטרים! ראיתי אני את "הענייניות" הזו ופערתי פה... לא הבנתיה... עד שנכנסתי אל עוד מהויות בהן עוסקת המשנה, וקלטתי את ההגיון של האיש הזה; את ההגיון הצרוף ביותר שאדם יכול לשאוף לו...

רבינו יהודה הנשיא עסק מעל לכל בתמונה הגדולה, מה שנקרא בעגה שלנו "הביג פיקצ'ר"- אליה הגיע דרך אין סוף של חפיסת תמונות, מכל הגדלים והסוגים והחומרים... ברם הוא ידע במקביל את ערך החפיסות הקטנות של התמונות המפוזרות לפניו, והכיר בזאת שאם לא יעמוד על הערכים האלה לעומקם, גם התמונה הגדולה המורכבת למעשה מהם- תהיה מעומעמת ובלתי אמינה...
בתוך זאת הוא ביקש דינמיקה גמישה בהרכבת התמונה הגדולה שלו, והוא ביקש גמישות-על ללא פשרה: גמישות בהעברת המידע בין תמונה לתמונה, גמישות בעיבוד אותו המידע, גמישות בקפיצה בין תמונה לתמונה, וגמישות נאה באופן החזרה אל הפינה ממנה זינק; הוא טייל וקפץ בין תמונה לשניה- בתנועות גמישות ועדינות המזכירות גמישותו של שחקן אתלטי; למעשה הוא רקד בחן ובמקצועיות- לא קפץ...

כך הוא צייר את היצירה שלו, וכך הוא ראה את "הענייניות"- כך הוא הגיע אליה... חוויה היא בפני עצמה, לעמוד ולהתמקד אך במוטיב הענייני של המשנה, ואיך הגיע אליו המחבר, איך בנה אותו... לאיזו רמת גמישות הוא הגיע... כאן הוא מקור הנשמה העדינה והטהורה של המשנה; די להעיף מבט בבן-זוגה האתלטי ולעמוד על החומר הגמיש ממנו נעשה...

"במוטיב" הגמיש הזה נזכרתי, כאשר ביקשתי לחבור לעיל אל נקודה, שאינה קשורה ממש בנושאינו... וגם אני רוצה לשחק אותה גמיש... נושאינו המרכזי עסק בענייני נשמה וגוף בעלמא... מה זו נשמה ומה זה גוף, ואיך ועל מה התחברו ביניהם; אולם המוח הסורר שלי קפץ פיתאום לשאלה אחרת, שאין לה לכאורה קשר עם הנשמה והגוף, ואני נתתי למוחי את הרשות להציג את שאלתו ברבים, יען- כמו שאמרתי, ברצוני לשחק אותה גמיש. כל הבמה שלך אדון מוח יקר, נצל את ההזדמנות...

מוח: הבנתי טוב טוב והפנמתי למה נשמה ועל מה גוף; הבנתי שללא הגוף- הנשמה לא תוכל להשתנות ולהתעדן בשביל להתקדם הלאה אל עבר "מקור המידע" ולשאוב מאוצרותיו מידע, היא חייבת להתחבר אל הגוף, אל החומר, על מנת להקנות לעצמה את תכונת הגמישות דרכו, או אז היא תרקוד על יד הבוס ותשיג את שאיפותיה. במילים אחרות היא משתמשת בגוף, ומנצלת את האפשרויות הטמונות בו והעומדות לרשותו- לצרכיה האישיים, אולם וגם הוא נהנה מהמעמד החדש ששואפת לו הנשמה; גם הוא לא יכל להגיע רחוק בלעדיה... בעצם, הוא לא יכל להגיע לשום מקום- זוכרים את אנשי העיר נטולי הנשמות?

בנקודה זו, מחליף המוח העקשן את טון דיבורו, מסדר את צמת השיער שבפינה, והסימנים מראים על רצינות המעמד שעובר אליו; הינה הוא הגיע לשלב הטחת שאלתו (המורדנית?), אשאיל לו שוב את הבמה במלואה.

מוח: ואם כן, יש לי שאלה: מדוע "מקור המידע" שכה אוהב ומבקש לתת ולהעניק, עושה את העבודה קשה על הנשמה ועל הגוף, ומבקש מהנשמה ומהגוף שייבצעו את כל הקומבינציות המסובכות האלה, בשביל לרקוד ולהתענטז ולהשתנות לידו?! אם הוא ביקש לתת להם, לגוף ולנשמה- ללא חשבון וללא גבולות, למה הוא לא חשב על דרך קצרה ואפקטיבית מזו? הרי הוא רוצה לתת לא? למה שלא יתן בסתר? כלומר שייצור גוף ונשמה- או אם ירצה שייצור רק נשמה, ויעמיד את "המידע" המלא שבאוצרו לרשותה- באופן שרק תצטרך להושיט את היד ולקחת אותו, ובד בבד יסתיר ממנה את עובדת קיומו; בזאת ישיג שתי נקודות:

1- אחת המידות היפות שלמדנו בעולם הזה היא, לעזור איש לרעיהו, להושיט לו יד, לעזור לו בעת מצוקה... מידה זו תרום ותשתכלל- כאשר מושיט העזרה מבצע את "זממו" בסתר, היינו כאשר לא מראה לנעזר את עובדת קיומו; זכור לי הסיפור על רב אנושי יהודי, שהיה שהיה רגיל לבוא מידי יום אל ביתו של עני מרוד, לשים על סף דלתו אוכל או סכום מסויים, ולחזור על עקבותיו בלי שאף אחד ירגיש בו, ובמיוחד שלא ירגיש בו העני, ויתבייש...
יום אחד ביקש העני הזה לדעת מי הוא זה האיש הנדיב, שעוזר לו ומתפקד על דלתו מידי יום ביומו, הוא רצה לגלות מי זה המלאך הזה... או אז המתין לו בוקר אחד בשעה בה רגיל לבוא, וכאשר הרגיש בתנועה מאחורי הדלת, פתח את הדלת בזריזות במטרה לזהות את פרצוף הנדיב, אולם הוא רק הספיק לראות את גבו, כי גם הרב הנדיב הרגיש בשריקת הדלת והבין שהעני המרוד- "הלקוח שלו" מבקש לראותו ולזהותו- ולא איבד זמן, הוא רץ במלוא כוחו בניסיון לברוח ממבט העני, והלקוח העקשן בעקבותיו, עד שהגיע הרב "הבורח" אל כבשן אש.
אין זו אגדה כי-אם סיפור יהודי טיפוסי: להכנס בכבשן של אש- מאשר שיהודי ייעלב או יתבייש... וכך עשה רבינו הנדיב: הוא נכנס בכיבשן האש, בלי לחשוב פעמיים. לא על אחת כמה וכמה, רבון העולמים ואדוני האדונים ומלך מלכי המלכים, אשר אין לו שום צורך מהאדם ולא מהנשמה? ולבטח אינו זקוק לתודה של האדם? למה לא החליט לתת לאדם או לנשמה בסתר? למה היה על האדם לדעת מי היא הישות שנותנת לו? מדוע השם יתברך לא בחר באופציה של מתן בסתר? מדוע לא בחר במידת המידות?

2- המשענת השניה לשאלתי הינה פרקטית: עמדנו לעיל בהרחבה על בעיה "טכנית" שבגינה היה צורך בזיווג בין הגוף לנשמה; נחזור להלן על עיקריה:

הבה נעיין בתמונה הזאת: גוף ---> נשמה ---> מקור המידע

הנשמה כיישות בפני עצמה, חייבת להתאמץ ולהתגמש בכדי להגיע אל שאיפותיה- אל מאגר מידע יותר גדול, או לרמת מידע יותר גבוהה; במילים אחרות, ובשביל לכבוש יותר מידע- היא חייבת לעלות, היינו, להשתנות ממצב א' אל מצב ב'. הבעיה היא שאין היא יכולה לעשות את פעולת "ההשתנות" ישירות מול "מקור המידע", בגין העדר שני-ערוצי הדינמיקה (תן וקח) הנדרשים לפעולה הזאת: הנשמה יכולה לקחת ממקור המידע- בעוד אין היא יכולה לתת לו; ובמקביל, מקור המידע "יכול" לתת לה- בעוד אין הוא יכול לקחת ממנה; אשר על כן אין ביכולתה של הנשמה לשאוב מידע ממקור המידע, כי אין היא יכולה לנהל איתו מערכת יחסים תקנית של תן וקח, אין היא יכולה להשתנות בייחס אליו; זהו סיכום הבעיה הטכנית, שהתגבר עליה "מקור המידע" באמצעות יצירת "גוף" או "צד שלישי" שאינו ממוקם ישירות מולו ואינו פועל ישירות מול "מקור המידע", אולם כן מסוגל "הגוף" הזה לפעול ולקיים דינמיקה מלאה ותקנית, מול יישות הנשמה, שיכולה לנהל איתו מערכת ייחסים הדדית ותקנית, הכוללת את שני ערוצי החובה לדינמיקה תקנית של תן וקח; ובאופן הזה של הזדווגות תקנית בין נשמה וגוף, הנשמה יכולה "להשתנות" באמצעות הגוף, ובאופן הזה יכולה לשאוף ולהגיע אל מאגר מידע יותר גדול, או אל רמת מידע יותר גבוהה.

השאלה היא, תורו של המוח שלי לדבר, מדוע ליצור "בעיה" בשביל להתגבר עליה? אם "הנשמה" לא היתה יודעת על קיום ישות בשם "מקור המידע"- לא היה מקום לדינמיקה הבין-יישותית על שני ערוציה "תן וקח" הבעייתיים, וממילה לא היה מקום לטיפול בהעדרותם ע"י יצירת גוף וזיווגו עם הנשמה... גם לא היה מקום למשחק הזה של הנשמה מול "מקור המידע": להתגמש להתעדן לעלות... היא לא היתה צריכה אפילו את הגוף ולא שום דבר אחר... זה כמו המים של הים, כל העולם יודע שהים הוא לכל; כל אדם יכול לשבת על החוף, להשתזף, לשחות, ואף לשתות להנאתו את מי הים אם ירצה- ושיהיה לו סחתיין... כולנו נולדנו אל התודעה הזאת: הים הוא חופשי של כולנו, ניתן לקחת ממנו מה שאנחנו רוצים... עד שבאה רשות שקראה לעצמה "רשות החופים", והטילה אגרה על הכניסה לחופי הים! או אז היה עלינו להתגנב או לשלם, כי תנאי המשחק השתנו: אנו משחקים עכשיו מול ישות!

מדוע אם כן לא בחר "מקור המידע" במידת המידות של "מתן בסתר", ופתח את ים המידע שלו לכל מאן דבעי ללא אגרה? הוא "צריך" את האגרה שלנו?...מה עוד והאופציה של "מידע" עם "בעל-מידע" מוצנע – היתה חוסכת בעיה טכנית! מדוע לא ברא נשמה בתוך ים של מידע- כמו שברא את הדג בים?

למה השם נודע לאדם? בזאת מסכם המוח את שאלתו על שני רובדיה, ונח מטיעוניו; בציפייה לתשובה.

לפני כשבועיים בא אלי לקוח ערבי עם הבן שלו לקנות כמה חולצות לו ולבנו. הלקוח הערבי הוא שכן שלי בעל חברה גדולה באזור הסוחר החופשי של פנמה בו אני עובד. דיברתי איתו בערבית- שפת האם שלי ושלו, והשיחה התחילה למעשה ביוזמתי כשיחת נימוסים לכל דבר... שמתי לב לזקן קטנה שעיטרה את פניו- דבר המעיד על ביקור שערך פעם במכה שבערב הסעודית, ונהוג אצל המוסלמים לגדל זקן לאחר החג', או אז יקראו להם בכינוי "חג'י"... שאלתי אותו אגב שיחת הנימוס ומתוכה: כמה פעמים מוטלת החובה על כל מוסלם לקיים את מצוות החג'?

ענה לי: תיאורטית? אין הגבלה, כמה שאתה יכול... אם יש באפשרותך לנסוע כל שנה לחג'- מה טוב...

לאחר מספר שניות, וכאילו שכח משהו בעל ערך- ביקש להוסיף: "אבל אני רוצה להגיד לך עוד משהו, יש אצלינו המוסלמים עוד מצווה שהיא שוות ערך למצוות החג'- בדיוק כמוה: אם התמזל מזלך ועשית כבר את מצוות החג', ואתה בעל אמצעים... אתה יכול לתת למשל למוסלם אחר שאין לו אמצעים- נגיד איזה $3000 עבור כרטיס טיסה למכה, שהוא יסע ויעשה את החג', והדבר ייחשב לך וכאילו אתה בעצמך נסעת שוב למכה וקיימת שוב את מצוות החג'." הוא סיים את תשובתו בטון שלא קשה לאתר בו את נימת הגאווה... גאווה בעצמו, בדת הנאורה שלו, בגאוות היחידה מול יהודי- לא פחות...

השבתי לו מיד ובכנות: אכן ידידי, שמת את אצבעך על מעלה מאין כמוה, ואני מברך אותכם על זה; אני מסכים כל כולי איתך, שלעזור למישהו לעשות את החג'- שווה ערך לקיום המצווה עצמה. אולם, המשכתי את התפעלותי מתשובתו, גם אני רוצה לספר לך משהו דומה, קצת דומה...
האמת גם היחידה שלי ביקשה את שלה ואת גאוותה... וכך אמרתי לו: "גם אצלינו היהודים קיים "הגיון" דומה מאותה המשפחה, אבל ניסינו לשכלל את הרעיון קצת... ערך העזרה והושטת יד לנזקק- הוא ערך עליון בדת היהודית"

הוא חתך אותי בפיסקה הזאת והינהן בראשו: כן כן זה ידוע, אתם עוזרים ביניכם האחד לשני...

המשכתי: "אכן אנחנו עוזרים, אבל השיכלול הוא לא בסכום העזרה, אלא באופי הגשת העזרה... כלומר ישנן שתי מעלות למצווה הזאת בדתינו: יש מי שמגיש עזרה לחברו בפרהסיה- והוא אדם רם מעלה ללא ספק, אך יש עוד אחד שעולה עליו, והוא מי שנותן בסתר, האנונימי; כלומר מי שדואג שהעזרה שהוא רוצה לתת- תגיע ליעדה בעילום שם. זוהי המעלה הגבוהה בסולם המצווה הזו" - אמרתי לו את זה והוא לא הסתיר את אנחתו, וכאילו ביקש להתלונן: גם בזה אתם רוצים לעלות עלינו...?

עשיתי כמוהו: לאחר מספר שניות, וכאילו שכחתי משהו בעל ערך- עברתי לטון אחר, וכמו ביקשתי להשוות את המעמד החשוב "האחר" לטון "האחר":
"אבל עוד לא גמרנו... חכה, יש עוד מעמד למצווה האנושית הזאת בדתינו היהודית" הוא פער את פיו, ואני בלי להתחשב בפיו הפעור המשכתי: "המעמד הרם מכולם הוא, כאשר אתה מבקש להגיש עזרה למישהו- הזקוק כמובן לעזרתך, ואתה בוחר לתת לו אותה באופן שונה ויצירתי: אתה עושה איתו עסקה, או שאתה לוקח אותו בתור שותף לעסק העכשוי שלך, או אז הוא "מרוויח" את העזרה הזאת שביקשת לתת לו, בזיעת אפו ובעבודתו... זוהי המעלה הגבוהה מכולם." בזאת סיימתי את שיחתי עם השכן הערבי- שיחה שעברה מזמן את תכונתה הנימוסית, ולבשה במקום זאת תכונה עניינית, אנושית, דתית, ואף הלכתית. הוא קנה יפה, הבטיח לחזור בהזדמנות אחרת- אם לא לקנות אז לדבר...

אני חושב שמקור רזי המעלה האחרונה שנזכרתי בה בזמן ובמקום הנכונים- בהרמב"ם, רבינו היפה משה בן מימון. בכל מקרה אין ספק במקור הדת שיכולה להכיל "מעלה" כזאת, היא היא הדת האלוקית, היהודית. את המעלה היחודית הזאת- אני אישית זכיתי להכיר וממקור ראשון; זו אולי הסיבה שהצלחתי לשלוף אותה בזמן הנכון... היא הופעלה עלי אישית, כאשר הזדקקתי פעם לעזרה אישית דחופה. מפאת מעלת המפעיל וכבודו הרם- לא אציין את שמו ולא את קירבתו אלי, ואני חושב שזו חובתי כלפיו.

אחזור בשלב זה אל השאלה המהדהדת, אודות צורך האדם בידיעה, על קיום ישות העל... האמת היא שבשאלה האחרונה הרהרתי מזמן, וגם נתתי עליה את הדעת, אך לא באופן נחרץ! דעתי מעולם לא נחה...
למה השם נודע לאדם... חשבתי על המחוז התדמיתי: אולי בשביל לתת לאדם דוגמה ודרך ללכת בה... אם ישות העל תהיה עלומה ונסתרת- איך נוכל להתחקות אחר מידותיה וללמוד אותן? אם לא נכיר את ישות העל- איך נכיר את דרכיה? איך נדמיין את דרכיה? איך נהיה דומים לה? איך נחקה את מידותיה? איך נתווה את דרכינו? כך עניתי לעצמי במשך תקופה ארוכה, עד שהיגעתי מתוך התשובה אל השאלה, וחזרתי שוב אליה... כן, עד שניהלתי את השיחה ההיא עם הערבי, לפני כשבועיים. על זאת אמרו: התשובה משיגה את השאלה...

לאחר שיחתי עם הערבי, הרהרתי וחשתי בדבר אחד והוא: גאווה. כן גאוות יחידה. אני יהודי ואני גאה להיות מנוי על קבוצה שיכולה להגיע למחשבה כה חדה, כה עדינה... הרעיון הנעלה בפני עצמו הוא אנושי ומקורו אכן אנושי; לעזור לאחיך על ידי שיתופו בעסק שלך, שהוא יקח את הכסף, את העזרה, לא אתה תיתן לו, וגם לא על ידי תורם אלמוני, כי הרי ובסופו של דבר הוא יודע כי מקור העזרה הוא "תורם"; זה מישהו שעזר לו ויש בזה משום בושה, האדם מעצמו... האדם עם עצמו...
...אלא ובמקום זאת, להכין לו את הפלאטפורמה שילך הוא בעצמו עליה ויקח את מה שהוא צריך לקחת, את מה שתיכננת לתת לו- אבל בכוחות עצמו, ומכוחות עצמו, ובזיעת אפו, ואף מיוזמתו... ולא לכאורה, אלא הלכה למעשה, כי האדם באמת עבד והזיע וקרע את התחת עד שהגיע אל הערימה, שלכאורה היתה אמורה להינתן לו כעזרה...

אני רוצה להגיד לכם בכנות: דווקא המקרה האישי שעברתי, העמיס עלי עוד מחשבה מקורית- ממנה קשה להנצל: אם בן אדם בשר ודם יכל לעשות ולקיים את הרעיון העדין והחד הזה כלשונו, אזי מה צריך האדם?? אזי לאיזו דוגמה הוא עוד זקוק? הוא בעצמו יכול להוות דוגמה ומקור.
אלה הם דברי כפירה בלתי מתואמים עם ההגיון המקביל להם, והיום חזרתי אל התשובה האמיתית, כי ניסיתי לתאמה עם ההגיון האמיתי: ללא ישות-על, ללא דוגמת-על, לא היה מסוגל האדם להגיע אל היצירה הזאת, בדמות רעיון כה מיוחד עדין ויצירתי של הושטת-יד. ישנם דברים הטמועים בנו, עמוק עמוק, שקוראים להם אינסטינקטים, כמו אינסטינקט החיים, כמו יצר המין, כמו האהבה, הרחמים, החמלה... אינסטינקטים אלו השתכללו והתפתחו ועברו הרבה מוטציות, עד כדי להגיע אל ההפך הגמור של האינסטינקטים האלה, עד ליצר הרצח, לאכזריות, לשינאה... אולם אין חולק על זה שלכל האינסטינקטים האלה מקור; אין אדם שנולד רוצח, כמו שאין אדם שנולד עם הרעיון הנעלה העדין ההוא של הגשת עזרה ע"י שיתוף הנעזר בעסק שלך... לכל התכונות אלו קדם משהו שהאדם קורא לו "אינסטינקט".

אם כן, מה שנותר לנו הוא התבונה להצביע על התכונה המקורית, על האינסטינקט המקורי, שהביא בעקבותיו למוטציות כאלו או אחרות, בדמות תכונות כאלו או אחרות...
אם ניקח את רגש השינאה למשל, ונתחקה אחר המוטציה שלו, נגיע דווקא אל אינסטינקט האהבה! יש בכל אדם משהו משונה שמושך אותו למישהו מסויים... תינוק בן יומו "אוהב" את אימו, אוהב להיות בזרועותיה- ולא בזרועות ישות אחרת: זהו אינסטינקט האהבה שנולד עימו, רק אתמול נולד, הוא לא הספיק לפתח את האינסטינקט הזה...

עזרה, למה אנחנו עוזרים האחד לשני או בעצם, "מרחמים" האחד על השני?

- כי התכונה הזו עוזרת לנו לשרוד, סיכויי הישרדות הפרט בקבוצה, גדול מהשרדות הפרט לחוד, לכן מקור הרעיון בהגשת העזרה הוא בתכונת ההשרדות, או בעצם, באינסטינקט החיים.

כך היגעתי בחזרה אל מקור הרעיון העדין והיפה ההוא... מקורו הוא הרבה יותר עמוק משחשבתי... מקורו הוא בי, כנברא.

בורא היקום ביקש לתת לברואיו; ואת זאת הוא עשה באופן העדין והרם ביותר: הוא לא נתן לו בפרהסיה; והוא לא נתן לו בסתר; הוא בחר לעמוד על המדרגה האחרונה בסולם שצייר אותו הרמב"ם, ומשם לתת את מתתו לאדם, כפי שהסברתי לידידי הלקוח הערבי. מי שעומד על המדרגה הזאת- חייב להראות את יישותו בתלת מימדיה, אחרת אין עסק ואין שותפות. לתשובה הזאת היגעתי- ולאו דרך השאלה, אלא ממנה עצמה... תשובה מביאה תשובה, עד שמגיעים אל השאלה....

כך שלפתי את השאלה: ולמה השם נודע לאדם?...וכך תיעדתי את התשובה.

עד כאן הערותי המקדימות; וזה הזמן להתחיל במאמר.


המאמר שלפנינו יעסוק בנשמת המשנה, ואין זה משחק מילים.

הזכרתי בפתיחת דברי, כי לכל משנה גוף ונשמה. "גוף המשנה" זה המידע הקונבנציונלי שאנו משיגים מהמשנה דרך העיון בה. מידע זה התפתח ושיגשג הודות לפרושים שעמלו עליהם אבותינו וחכמינו ז"ל, החל מתנאי המשנה, אמוראי התלמוד, הגאונים, הראשונים, האחרונים, ועד הרב פנחס קהתי בן דורינו. מידע זה הנשאב מגוף המשנה, מגיע בהכרח בשלב כלשהו לידי מיצוי- או לנקודה שקראתי לה ק.ג.ה (קצה גבול השגתי), ברם אין זה אומר שסיימנו את הדרך עם המידע של התורה שבעל פה, המוצג דרך אלפי המשניות שנערכו ע"י רבינו יהודה הנשיא בסוף תקופת התנאים; כי-אם קיים עוד ענף של מידע, הנשאב מאותה המשנה, אך באמצעות צינור בלתי קונבנציונלי- הנקרא "נשמת המשנה"; מידע זה מכונה "מידע נוסף" והוא מתחיל מהנקודה בה מפסיק המידע הקונבנציונלי את זרימתו, היינו מנקודת ק.ג.ה.

מידע זה וממבט ראשון, שונה לכאורה ממהות המידע הקונבנציונלי שהתקבל מגוף המשנה; ברם ולאחר עיבוד "המידע הנוסף" הזה, מתקבלת תמונה מעניינת: שני סוגי המידע שכה היו מרוחקים זה מזה לכאורה, המידע הקונבנציונלי והמידע הנוסף, מתקרבים זה לזה עד לכדי התמזגות, ונוצר מעין צינור שלישי המחבר את שני הצינורות זה עם זה, של הגוף ושל הנשמה, אל תוך צינור שלישי חדש הזורם ממנו מידע-כולל טבעי וכמעט מולד... נוצר הרושם וכאילו קיים מידע מוכן מראש בצינור השלישי, שניתן להגיע אליו בשני דרכים חלופיות: דרך הצינור של נשמת המשנה, או דרך גופה (גוף המשנה).

הסדר הטבעי איפא להגיע אל המידע הזורם "בצינור השלישי" הוא, לעיין במידע הקונבנציונלי שבגוף המשנה, משם לעבור ולפענח את המידע הנוסף "שבצינור הנשמה", או אז לשים את שני סוגי המידע שהתקבלו במיקסר, להפעיל עשר דקות ולמזוג: זהו המידע של הצינור השלישי.
ברם, אני הולך לשנות את הסדר הזה, ולהתחיל בשרידת "המידע הנוסף" של צינור הנשמה. משם אחזור אל המידע הקונבנציונלי שנצבר לפני נקודת "קגה", או אז אקפוץ עם כל ערימת המידע שאספתי על שני צינוריו, ישירות אל "הצינור השלישי" הממוזג.

להזכירכם, המידע הנתחם בגוף המשנה שלפנינו, עוסק בתחום שבין האדם ליוצרו, בעוד "המידע הנוסף" של נשמת אותה המשנה, גולש בתחום שבין האדם לחברו; ונתחיל בו:

נוסח המשנה:

ו,ג אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם אסורין. היו שניים - אוסרין זה על זה: שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').

"נשמת המשנה"- מידע:

המשנה שלפנינו מדברת על "אחדות". האחדות שבין אדם לחברו; האחדות שבין היחיד לקבוצה; בין הקבוצה ליחיד; ובין הקבוצה לקבוצה; להל"ן פרטי הלכות האחדות המפורטים במשנה שלפנינו.

הקדמה כללית: המשנה מתעכבת על "הרמה" הגבוהה ביותר שבמסגרתה מתאפשרת האחדות- ומטפלת בה. ישנן רמות שונות של אחדות: למשל, קיימת אחדות בין שני שותפים עסקיים למען מטרה עסקית מוגדרת; אינטרס מסויים הפגיש ביניהם והתאחדו סביבו, אולם שני השותפים האלה יכולים לא להסכים ביניהם בכל הנושאים הנותרים שאין להם נגיעה באינטרס העסקי; באותה המידה יכולות להתאחד שתי מדינות, סביב נושא מוגדר המשרת אינטרס מקומי משותף שלהן... במילים אחרת, שני בעלי אינטרס יכולים להתאחד ברמה כלשהי, סביב נושא משותף אחד או יותר, אולם עדיין איננו יכולים להגיד שאחדות שוררת ביניהם, כי-אם אחדות על תנאי.

קיימים עוד סוגים של אחדות, כמו אחדות כפויה: למשל, הסכם איחוד שכופה מעצמה חזקה על שכנותיה, או האחדות השוררת בין שורות העם במדינה דיקטטורית בעלת שליט אפל, או האחדות השוררת בתוך שבט או קהילה, שמאפייני המחלוקת בשורותיהם עולה על מאפייני האחדות...

אפילו תכונת האחדות הטבעית שנולדנו איתה- הינה מוגדרת ומוגבלת... קח את האחדות בין אם לבנה... תוקף האחדות "הטבעית" הזו עלול לפוג- ברגע הגעת התינוק לגיל הבגרות, או אז הוא יכול לשמור על התא המקורי עם אימו ויכול במקביל לפרק אותו; הוא יכול להסכים עם דיעות אימו או עלול להתנגד להן... אם כן בסיס ההסכם המקורי שהיה ביניהם עמד על אינטרס זמני ומקומי: קח תנאי חיים, קח חום ואהבה ותן לי את התענוג לגדל אותך, כפי שהאינסטינקטים שלי מורים לי; התינוק מבחינתו מקבל את פרטי ההסכם הנדיב, עד שיגדל ויגלה את עצמאותו...

קיימת אם כן אחדות זמנית, אחדות כפויה, אחדות סמי-טבעית, ואחדות בעלת נופך של אינטרס מקומי מובהק... ברם, ניתן לצלול אל עומק המינוח המקורי "אחדות", אם נתאר לנו "רעיון" מסויים שקבוצת אנשים "מתאחדת" סביבו... זוהי למעשה הרמה הגבוהה ביותר, בה מקבל המינוח "אחדות" את משקלו הסגולי: קבוצת אנשים מתאחדים סביב רעיון. על אילו אנשים אנו מדברים? מי הם האנשים האלה? ואיזה רעיון יכול לשמש אותם במשחק הזה- כל רעיון? כל קבוצה?

אני ממשיך בצלילתי אל מעמקי המינוח, ואני רואה את סוג האנשים שיכולים להתקבץ ולהתאחד סביב רעיון; לא כל האנשים יכולים להכנס לקבוצה ולהתאחד סביב רעיון מסוים; גם לא כל רעיון יכול להיות עילה לאחדות, מהסוג הסגולי שאנו מדברים עליו... הבאתי כבר לעיל תמונות של רעיונות ארעיים שהיוו עילה לאחדות מוגבלת ומוגדרת- ואין אנו מחפשים אותה, כי-אם את האחדות הסגולית ברמתה הבכירה ביותר, העדינה ביותר... אלה הם הרשמים הראשוניים, הבה נצלול בתוכם...

בעומק של 400 מטרים, אני פוגש ברעיון הסגולי: הרעיון הוא בסיסי, כולל, בעל אופקים נרחבים הכמהים לפיתוח... המדובר ברעיון גולמי, כרעיון של הקומוניזם, סוציאליזם, אימפריאליזם, יהדות, נצרות, דת...
הרעיון והסובבים אותו מזכירים נשמה וגוף- הרעיון הוא הנשמה, והגוף הוא קבוצת האנשים סביבו. הרעיון איפא "זקוק" לאנשים שיפתחו אותו ויובילו אותו למחוזות ואופקים אחרים; כמוהו כנשמה, השואפת להזדווגות עם הגוף- כך שתוכל להשתמש בו ולהתפתח דרכו... וכפי שדינמיקה גמישה (בין נשמה לגוף) יכולה לעדן את הנשמה ולפתח אותה מחד, ונתק (בין נשמה לגוף) יכול להביא את הנשמה למחוזות אפלים, כך קיים מסלול דומה בין "הרעיון" לבין קבוצת האנשים המאוחדת סביבו; קיים איפא רעיון גמיש ורעיון עקר, תלוי בדינמיקה השוררת בין הקבוצה לרעיון.

...המשך חלק (5)

 

תת-נושאים