קוד: שני אישים שתי אסכולות - חכם ינטוב ידיד זצ"ל והרב דוד פרץ יבדל"א בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: albertshabot @ gmail.com
מה בין שני הרבנים חכם ינטוב ידיד לרב דוד פרץ. חכם ינטוב זצ"ל נפטר לפני מעל לעשור בברוקלין, היה רבה הראשי ומנהיגה של קהילת חלב בסוריה, והרב פרץ יבדל"א, בן ארבעים פלוס, גאון בתורה ויחסי אנוש, רבה הנוכחי של קהילת פנמה שיהודי חלב מהווים חלק ניכר ממנה. שני דורות של קהילה ענפה שני רבנים ושתי אסכולות. הרשימה שלפניכם תאיר שני עולמות של יהדות הגולה, עולם אחד התנהל לאיטו על-פני המאה שעברה בעיר חלב הסורית הידועה כארם צובא והעולם השני מתנהל ובועט ממש ברגע זה בעיר פנמה מרכז אמריקה. יש מי שיאמר כי המדובר בשני עולמות מקבילים ויש מי שיטען נחרצות כי שני העולמות מנוגדים הם בתכלית וסותרים אחד את השני, השאלה איפוא אם אכן מקבילים הם או שמא מנוגדים.
חכם ינטוב ידיד והרב דוד פרץ. דרך שני האישים אנו הולכים לבקר בשני עולמות שונים בתכלית ועם זאת יכולים להיות מקבילים – אולי מנוגדים. שמא הראשון יפה ושני מכוער, אחד כנה שני מזויף, אחד טוב ושני רע? קטונתי באמת קטונתי להכריע בשאלות מעין אלו די גדולות ועוצמתיות. אסתפק איפוא להציג נתונים ובצמוד אליהם את הרשמים האישיים שלי.
אינני מתיימר לתעד אירועים או לספר היסטוריה ויוסלח לי אי-אלו אי-דיוקים בעיתוי ותאריכים, המטלה שלי אינה לתעד את ההיסטוריה היהודית כי אם את השולחן הערוך היהודי כפי שחוויתי את קו התפר שלו שחיבר, או שמא הפריד, בין המאה שעברה למאה הנוכחית. אין אדם שלא חווה את קו התפר בשני העולמות שחייו נפרשו עליהם ובדרך כלל קו התפר הזה נטמע בחיים בלי שנוכחותו מורגשת. לא כן קו התפר שחיבר, או הפריד, בין שני העולמות היהודיים שלי; את נוכחותו הרגשתי בעוצמה וזו העוצמה האחראית לרשימה זו והתנעתה.
אחזור ברשותכם לחלב. בית הספר היהודי בשכונת אל-ג'מילייה היה במרחק יריקה מבית הכנסת. שלוש אחה"צ מידי יום ביציאה מבית הספר, היינו נכנסים לבית הכנסת באמתלה להתפלל אך הכתובת שלנו היתה הכיתה. התקינו בבית הכנסת כיתות של ממש ללימוד תורה וגמרא החל מכיתה א' ועד בכלל. היינו לומדים עד שש בערב, מנחה ערבית והביתה. רשמית מותר היה להתפלל אך לא ללמוד תורה. לימודי התורה אחה"צ התקיימו מתחת לרדאר משרד החינוך.
נולדתי בחלב ב-61 ובשלהי 80 עזבתי אותה, ברחתי ממנה. חכם ינטוב ידיד היה רבה הראשי של חלב מאז שהכרתי את עצמי, אפשר להגיד גדלתי על ברכיו. בתור רב ראשי ואחראי על תלמוד תורה היה עורך מבחן שנתי אישי לכל התלמידים מכל הכיתות והרמות. כל תלמידי תלמוד תורה, מידי שנה, היו עולים אחד אחד למשרדו בליווי המורה למבחן ושלוש תוצאות היו למבחן: עבר, לא עבר בצירוף נזיפה לתלמיד ולמורה, ועבר בהצטיינות עם טפיחה ופרס של שתי לירות. עבורי זה היה זיכרון מתוק כי אין שנה שלא קיבלתי את שתי הלירות. אבא היה מורה לתפילה בכיתה ב' והמבחן שלי היה, לא אשכח, שני הקטעים "אביי הוה מסדר" ו"בריך שמה", שניהם בארמית קשה. בכוונה תחילה הקשה עלי כי הייתי אחד הטובים והבן של המורה, ולמרות הקושי קטפתי את שתי הלירות הגיע לי.
איש נוקשה וקשוח היה חכם ינטוב, קפדן דקדקן ובלתי מתפשר, גמישות לא הייתה בבית סיפרו. כעסן ורגזן היה. נהג בחומרה עם הקהילה ולא הקל לא מלכתחילה ולא בדיעבד. לא פעם הטיל על אנשים חרם ונידוי, היו מדברים עם האיש המנודה בהחבא שמא ישמע חכם ינטוב וינדה גם אותם. הוא היה הפוסק בקהילה, האחד והיחיד, בכל דבר לאו דווקא בענייני דת. לא היה מי שיערער על פסיקתו, לא היה מי שיתווכח איתו לא לטוב לא לרע וכאמור אבוי למי שיעז לפתוח את פיו, מנודה היה מהקהילה, מורחק ומוחרם.
עזרת הנשים המשקיפה דרך שתי חלונות זכוכית על האולם הגדול של בית הכנסת אל-ג'מילייה הייתה המשרד שלו. חמש מטרים מרובעים היו משמשים את הנשים בשבתות ואותו ביתר ימות השבוע. היה מתבודד במקום הזה מבוקר עד ערב, זכור לי ראשו תקוע בגמרא ללא המשקפיים שהסיר אותם בקריאה. לא אשכח את היום בו קרא לי אליו, הפקיד בידי מכתב נידוי לזכּי בארֶדֶס עם סרט הדבקה קטן ושלח אותי לתלות אותו בבית הכנסת 'בית נשיא' ביל-בלד באב אל-פרג' בתוספת חצי לירה לאוטובוס הלוך חזור. אבל לא אני הפראייר שאבזבז חצי לירה על אוטובוס הלכתי ברגל, שעה הלוך שעה חזור. חזרתי באיחור רב לשיעור התורה ולשאלת המורה התנפחתי כטווס בתשובה שחצנית: בשליחות חכם ינטוב הייתי בבית-נשיא.
זכּי ברֶדֶס גדול מימדים היה, צעקן תקיף אימפולסיבי ובעיקר אסרטיבי עומד על דעתו. הוא הקשה על חכם ינטוב והתעמת איתו. אני מציין את זאת בשביל להגיד שהיה הרבה יותר נוח לחכם ינטוב אילו היה מתעלם מאנשים בעייתיים מסוגו של בארֶדֶס, אולם הוא חיפש דווקא את הבעייתיים האלה, דווקא את המפונקים את העשירים דווקא את בעלי הכוח והיכולת. נהוג להגיד על מנהיגים הוגנים וישרים כי אינם נוהגים במשוא פנים ולא עושים הבחנה בין עשירים לעניים, אולם במקרה שלפנינו חכם ינטוב דווקא עשה אפליה לרעת בעלי המעמד והיכולת. הוא חיפש בציציותיהם דיקדק איתם ואבוי למי מהם שנפל בידו.
עם קשה עורף העידה עלינו התורה, והקהילה החלבית במיוחד. ר"ל כי ידו הכבדה של חכם ינטוב היא זו שהעניקה לו את היכולת להנהיג את הקהילה החלבית ולהנהיגה ביד רמה. קשיות העורף החלבית תבוא לידי ביטוי בהדחת חכם ינטוב ממעמדו כמנהיג הקהילה והפקעת חותמת הקהילה הרשמית שהייתה לו ע"י מספר שבבניקים שהסיתו נגדו וקראו עליו תיגר. זה לא קרה בזמני כי אם בשנות התשעים לקראת סוף דרכה של הקהילה כאשר שלטון אל-אסד נעתר לאמריקה והניח לקהילות היהודיות לעזוב את סוריה וכך אחרון יהודי חלב עזב את העיר לאחר אלפי שנות קיום בארם צובא. ראוי לציין כי הסימפוניה האחרונה של יהדות ארם צובא התנגנה עם טעם קודר ומר.
חכם ינטוב כאמור עזב בשנות התשעים עם הגל האחרון את חלב ונסע לברוקלין לא לישראל. יש מי שאומר כי סירובו לעלות ארצה מקורו בהלכה כגון הרבי מלובביץ, ויש מי שיאמר כי נחיתתו בברוקלין הייתה מתוך הנוחיות לשמה, שם היו כל ילדיו וזה המקום לציין כי הקהילה החלבית שהתפזרה על-פני תבל- רוב רובה נאחז בקרקעות ברוקלין. להדגיש כי חכם ינטוב לא נשא בשום תפקיד רשמי בקהילת החלבים של ברוקלין ודווקא לאחר פטירתו בן הזקונים שלו דרך כוכבו בעדה והפך לאחד המנהיגים הבולטים שלה.
אם לסכם את 'האסכולה' של חכם ינטוב הרי לכם סיפור פשוט. יום אחד נסעתי לבקר את אחי, חתנו של חכם ינטוב, גם הוא בחר לחיות בברוקלין. בוקר יום שבת ואחי דוחק בי להזדרז כי אם נעבור את 'ברוך שאמר' של שחרית לא נוכל להיכנס למניין חכם ינטוב; אני ביקשתי לאחר שנים להתפלל איתו. שנים הלכתי בחלב עם אבא בחמש בבוקר למניין הראשון של חכם ינטוב בשבתות ובחגים, הוא חכם ינטוב היה החזן של שחרית. לא אשכח איך היה בכיפור וראש השנה משתנק בבכי מר עם דמעות עד שמאבד את הקול. הכנות הזאת מדהימה היא חסרה לי. גם הסמכותיות הזאת חסרה לי. הוא בא עם הסמכות שלו לברוקלין והקרין אותה על סביבתו למרות ולא נשא בשום תפקיד.
מי יכול להעז לדבר ולפתוח את פיו במניין של חכם ינטוב, בחלב בברוקלין היינו הך. מובן מאליו היה שאיש לא יעז להיכנס למניין של חכם ינטוב גם חצי דקה מתחילת התפילה גם בחלב גם בברוקלין גם אם היה מחליט להשתקע בקוסטה ריקה. היו מניינים אחרים והצטרפנו אליהם גם כעבור שעה מתחילתם והמנהג המגונה לדבר תוך כדי תפילה נוצר בחלב אך לא במניין של חכם ינטוב, לא בנוכחותו, בכל מקום על כדור הארץ.
הייתה כנות ומולה היה חשש. היה כבוד ומולו היה פחד. לא ידענו מי גבר על מי האם חששנו מחכם ינטוב או כיבדנו אותו, האם הכנות התניעה את הסמכות שלו או הכוחנות ויש מי שהרחיק לכת עד להתנשאות. כשותף שווה לוקח את המיקרופון ליד לחוות גם את דעתי ולעניות דעתי הכנות היא הדלק שהניע את סמכות חכם ינטוב. הכוחנות היא פועל נגזר מִשְני בשום אופן עיקרי.
והנה אני בפנמה, הגעתי אליה בסוף המאה שעברה. שלא כחכם ינטוב עליתי מחלב ישירות ארצה, שירות צבאי עבודה... חייתי בארץ 10 שנים וביקשתי להשתקע בה. למדתי בסוריה את מקצוע הקונדיטוריה ורציתי מאוד לפתוח מפעל קטן לקונדיטוריה, היה לי רעיון למכור עוגות בנוסח חלבי באריזות פלסטיק משפחתיות ולשווק אותם בסיטונאות לסופרים, והלכה למעשה עשיתי ניסיון בבית והלכתי עם הדוגמאות למספר סופרים בבת-ים שם היה הבית שלי. בעלי הסופרים התלהבו מהרעיון וברכו עליו רק נותרה בעיה קטנה: לפתוח את המפעל, מימון. פניתי במכתב מרגש לשר הכלכלה דאז אריאל שרון שיעזור לי כעולה חדש מסוריה לפתוח מפעל קונדיטוריה ולהשתקע בארץ, ביקשתי הלוואה. המכתב לא נענה ובנקודה הזאת החלטתי להצטרף לאחי שהיה בפנמה ולנסות לפתוח דף חדש שם. רצה הגורל וביום הנסיעה – אם תרצו ההגירה, אני עם המזוודה ממתין בפתח הבניין למונית לנתב"ג והחלטתי לפתוח את תיבת הדואר שלי בבניין בפעם האחרונה לפני שאני עוזב. והנה מוצא מעטפה רשמית ממשרד הכלכלה, בידיים רועדות פותח ומוצא מכתב תשובה חתום ע"י השר שרון בו מפנה אותי למשרד הקליטה ומתנצל על אי-יכולתו לעזור כי איננו הכתובת.
חרגתי מאוד מהנושא והנה בחזרה לפנמה בתקופת הפלישה האמריקאית לסילוק הגנרל נורייגה ומשטרו המושחת. הגעתי בדיוק בפלישה, הרב המנוח ציון לוי היה רבה הראשי של פנמה. לא הכרתי מקרוב את הרב לוי ולא הייתי אז מבאי בית הכנסת בלשון המעטה. באופן כללי ביותר למדתי מספר הביוגרפיה שהשאיר אחריו את העובדה הברורה לכל כיום: הוא האיש שהביא את היהדות לפנמה, כל הקרדיט נזקף לזכותו. אבל לא אפטור אותו ללא מקרה אינטימי ולו אחד.
הייתי חילוני, לא שמרתי שבת אך הקפדתי על המסורת היהודית שלי. קידוש ליל שבת, כשרות בבית... והנה נולד בכורי. נהוג למי שנולד לו בן ללכת בשבת לבית הכנסת ולקבל את עליית אבי הבן לתורה וגם אני הקפדתי על זה. סיפרו לי שאף בשבת אפשר ללכת באוטו ולחנות בחניון של בית הכנסת הפתוח בהוראת הרב בשבת. קראתי בביוגרפיה של הרב לוי כי בתחילת דרכו בפנמה היה עורך חתונות ומשתתף בסעודת החתן כאשר על השולחן הערוך נמצאים מאכלים לא הכי כשרים- בשר חזיר לדוגמה.
אם לשבור דרסטית לימינו, היום פנמה היא המקור האולטימטיבי לכשרות בכל מרכז אמריקה, באים מכל מדינות האזור להצטייד בבשר כשר. ישנם מספר בתי ספר יהודיים שמלמדים לצד לימודי הליבה יהדות ותורה, פנמה היא אחת המדינות הקבועות המשגרת מידי שנה את נציגה לחידון התנ"ך. תלמוד תורה מקוואות גנים ישיבות אולפנה סופּרים ענקיים על טהרת מוצרי הכשר ומעל לעשרים מסעדות כשרות לקהילה מעורבת קטנה יחסית. רציתי להגיד שרק אסטרטג ענק בקומת הרב לוי יכול לברוא יהדות לתפארת יש מאין. רק מי שמחליט לערוך סעודת מצווה כאשר מונח לפניו בשר חזיר ולקדש ולברך, רק מי שנותן את ההוראה האמיצה לפתוח את החניון של בית הכנסת בשבת עבור המתפללים, רק איש בקומתו יכל ליצור יהדות מאין. ספק גדול אם חכם ינטוב ידיד יכל לטפס לקומה האסטרטגית עליה ניצב הרב לוי. אישית אעדיף להמיר את המונח 'קומה אסטרטגית' ב- 'קומה יהודית"; היהדות היא הכתובת.
ואולם כתובת ההקבלה שלנו היא הרב דוד פרץ מול חכם ינטוב ידיד, דור מול דור חלב מול פנמה. ובכל זאת אתרחק שוב לרגע מההקבלה המקורית לחזור אחריה במלוא העוצמה להווה והעבר, לפרץ וידיד. בין לבין ולאחר פטירת הרב לוי תפס את מקומו, כמעט אוטומטית, מי שהיה יד ימינו הרב אברהם שרים שהיה מיוצאי חלב. מכיר אותו אישית הוא היה המורה שלי בביה"ס היהודי בחלב. אבא שלו היה החזן הרשמי של חלב, היה לו קול נעים וגבוה אבל אישית אהבתי יותר את הקול החינני של בנו הרב אלביר שרים.
אלביר שרים היה אחד מעשרת האברכים שלמדו ישירות תחת חכם ינטוב: אלביר שרים, אחי תופיק שבות, ליאון גנדי, שלמה זעפרני, הארון פרחי, עזרא נפתלי, אלביר זריף, ג'אק ששון, זכּי סרדר ואלביר נקאש; האחרון היה תוקע השופר בראש השנה.
שוב לפנמה, הרב אברהם שרים לקח את השרביט לידו והלך בעקבות מורו ורבו חכם ינטוב. חלום חלם והתממש, לשחזר את הנהגת רבו ולשחזר את קהילת חלב; אם משיגים את אותם חומרי הבישול יוצאת אותה שקשוקה. אבל לא, קהילה זה לא שקשוקה וחכם ינטוב הוא לא חכם אברהם, נהפוך, חכם אברהם הוא ההפך הנכון של חכם ינטוב. חכם אברהם איש עדין בעל קול עדין נעים הליכות ורגיש. הוא היה איש עסקים במשרה מלאה – ספק רב אם משהו מהתכונות הללו משמש לבניית מנהיגות ועוד לא דיברנו על מרכיבי הקהילה השונה בתכלית מקהילת ארם צובא.
חכם ינטוב הטיל על אנשים חרם ונידוי וגם חכם אברהם הטיל צו הרחקה מבית הכנסת על שליח אחד מחב"ד. לא אכנס לפרטי המקרה המוזר והמצער, ברם דרכו ראיתי בבירור את עקבותיו של מורו ורבו חכם ינטוב. חכם אברהם נפטר בדמי ימיו ממחלה קשה.
הרב דוד פרץ, להבדיל אלף אלפי הבדלות. הוא לא נעים הליכות הוא אשף נועם ההליכות. אשף יחסי אנוש אשף העדינות הרגישות והחינניות. עליו כוונה האמירה 'דרך ארץ קדמה לתורה' וכן הוא גם אשף בתורה. לא עשיתי לו בחינה אך סיטואציה מסוימת שנקלעתי אליה במקרה חשפה לעיני את רמת הידע של הרב דוד ביחס לאחיו הצעיר.
אחיו הצעיר הגיע לפנמה שנים לפניו ושימש בה אברך בכולל. לפני שנים לקחתי על עצמי ללמוד את מסכת עירובין. הייתי עובד באזור הסחר החופשי והייתי צריך להגיע לעבודה מוקדם בבוקר, אך למרות זאת שִריינתי לי שלוש שעות יומיות למסכת עירובין הקשה במיוחד. קמתי בארבע בבוקר כשעתיים לפני שחרית והיו לי עוד שעה וחצי באוטובוס בדרך לעבודה אותן ניצלתי עד תום. לא היה לי חברותא לא בארבע בבוקר ולא באוטובוס הציבורי הפנמני, אבל ניצלתי בעור שיני מהקושי של המסכת בעזרת הפירוש החדש הכתוב בעברית מודרנית הצמוד למסכת. ויום אחד התעכבתי על קושייה רצינית שממש הדירה שינה מעיני. למעשה המדובר היה בסתירה, סתירה מקוממת התלויה ועומדת נגד אחד מאמוראי הגמרא לא פחות. התקשרתי לאחד הידידים לבקש סעד, את מי אשאל מי יכול לעזור. הוא הפנה אותי לאחד האברכים בכולל והעיר כי הוא אחד הגאונים בתלמוד ולבטח יעזור בקושיה שלי. זה היה הרב יוסף פרץ הוא השיג לי מיד את הטלפון שלו. אזרתי אומץ והתקשרתי "כבוד הרב יש לי בעיה" והוא שאל בנועם אם אוכל להתייצב בבית המדרש בערב כשאגיע מהעבודה.
הגעתי התייצבתי. הוא המתין לי והטיל ישירות "איזו מסכת". קפץ שלוש מטרים שלף את המסכת "איזה דף". לאחר שעמד על הדף הגיעה השאלה המתבקשת "מה הבעיה". עניתי לו וניסיתי לערוך הקדמה קצרה לרקע הקושיה אך לתדהמתי הוא לא היה זקוק להקדמה ולא לרקע, זימזם עם עצמו שלוש שניות ונכנס לקושיה הסבוכה וכאילו בחש בה זה שעות לפני שהגעתי. הדבר הִכּה אותי בתדהמה ונותרתי עם פה פעור, זאת כי אני זקוק מידי יום לדקות ארוכות בשביל ליישב את המוח וכיוונו לפסקה שהִגעתי אליה מאתמול. לא פעם הייתי חוזר כשעה בזמן כדי להדביק את הנקודה שרק אתמול עזבתי. אבל החייזר שישב מולי היה זקוק לשלוש שניות ואני מדייק, בשביל להיכנס לתסבוכת התלמודית המורכבת שהיצגתי בפניו ובשביל ליישב לי את הסתירה להדוף אותה ואף לתת לי כבונוס טריק קטן שיעזור לי להבא בקושיות מעין אלה. זה הרב יוסף פרץ האח הצעיר דרכו קבעתי כי אחיו המבוגר אשף בתורה. מקל וחומר- הראשונה בשלוש עשרה מידות התורה.
בחזרה לאח המבוגר. הרב דוד פרץ היה רבה של קהילה קטנה ונידחת בונצואלה ואיני מבין איך נעלם האיש היפה הזה מתודעת יתר התפוצות. בסמוך לעזיבת הרב פרץ את ונצואלה פקד את הקהילה היהודית הקטנה אסון ואני מדבר על המאורעות הקשות ומלחמת האחים עימה מתמודדת ונצואלה עד עצם הרגע הזה. רוב יהודי ונצואלה נטשו אותה, נטשו את בתיהם ואת עסקיהם בעקבות המלחמה האכזרית עקובת דם שכאמור מתמודדת איתה ונצואלה עד עצם היום.
פנמה תפסה את המציאה ראשונה וזכתה בה או התברכה בה ואני מבקש להטעים בסיפור אישי אינטימי שיאיר את פשר המונחים 'מציאה' 'ברכה' בהם עשיתי תדירות שימוש. לפני מספר שבועות ערכתי לביתי מסיבת אירוסין כאן בפנמה. רציתי מאוד להזמין את הרב פרץ לתת, במטרה מוצהרת, נופך מכובד לאירוע. לא הייתי בטוח אם יקבל את הזמנתי ועל-כן העדפתי לשלוח אותה דרך הווטסאפ ירצה יקבל ירצה לא, ביקשתי לחסוך מבוכה אישית ממנו וממני אילו ההזמנה הייתה אישית במשרדו ולו אין זמן או רצון לבוא. נעניתי מיד בנוסח הזה: "מזל טוב!!! וסימן טוב!! בשעה טובה ומוצלחת!! בשמחה רבה". נדהמתי ממהירות התשובה מקבלת ההזמנה מאישורה המיידי מהנוסח מרוחב הלב. אם לערוך הקבלה מול כל רב שהיכרתי בחיי, חכם ינטוב חכם יוסף הרב לוי הרב שרים, להזמינם בוואטסאפ או במכתב בדואר... זו הנוסחה של התאבדות עצמית מרצון ובמקרה הטוב יתעלמו באופן מוחלט מהמזמין בוואטסאפ כחצוף תמהוני בלתי מכובד שאינו מודע למעשיו.
אבל התדהמה, תדהמתי, רק התחילה. ציינתי לו בוואטסאפ כמובן את מיקום האירוע והשעה והסקתי מאישור ההזמנה כי מתאימה לו השעה הנקובה. לא הכנתי את עצמי לשיחה אותה קיבלתי מטעמו כשעה לפני תחילת האירוע: "הרב מבקש שתתקשר אליו מתי שתראה לנכון שיגיע", הקול מטעמו המשיך: "רק תעשה טובה ותתקשר רבע שעה לפני הזמן בשביל לתת לו את הזמן להגיע". הייתי נבוך והופתעתי. עניתי במופגן כי לא עיכלתי את משמע אוזני: "מה זאת אומרת אפשר בעשר או באחד עשרה?" והתשובה בצד השני בעינה עמדה "מתי שאתה רוצה, תקפיד רק על רבע שעה בשביל לתת לו זמן להגיע".
אין גבול לתדהמה. התקשרתי בזמן המתאים כשהאורחים הגיעו. רבע שעה והרב התייצב. בחיוך רחב נכנס לאולם וביקש מיקרופון. בירך את החתנים וקישר את האירוע מתוך הפרשה של אותו השבוע 'שום תשים עליך מלך' וקבע הנה יש לנו מלך ומלכה. קרא לבת שלי מלכה וריגש אותי את החתנים ואת כל המשפחה. האריך ולא קיצר דברי נועם מילים יפות, הרביץ תורה והפיח באוויר שמחה ובתום דבריו ביקש מוסיקה, מוסיקה יהודית לרקוד. היינו מוכנים עם המוסיקה והרב רקד איתנו ארוכות. ביציאה כשנפרדנו לא יכולתי לכבוש את עצמי ושאלתי אותו ישירות: מאיפה מגייס כבודו את הכוחות, להישאר ער עד מאוחר עד שמתקשרים ולמחרת יש להשכים. לדרוש לרקוד ולשמח... הקהילה גדלה ולא פעם יש יותר מאירוע באותו ערב ועוד לא דיברנו על בעיות הקהילה הכובד המוטל על כתפיך זה דורש כוחות. ענה לי בחיוך "השם עוזר".
מבלי להשבית את השמחה ברצוני לשבור שוב לסיפור אינטימי שקרה לי עם הרב. ליל שבת אולם ביהכנ"ס 'אהבת ציון' פנמה. בין מנחה לערבית ישנו פרק זמן של כחצי שעה אותו ממלאים בדרך כלל בדרשה של אברך לקהל הרחב. באותו שבוע עלה אברך עם דרשה מעניינת במיוחד שתפסה את תשומת לב הקהל כולל אותי. שרר שקט אבסולוטי באולם מלבד שורה לפני שישבו בה שני אנשים ודיברו ביניהם בקול רם מבלי לכבד את המעמד ולהתחשב באיש. מישהו העיר להם וקיבל תשובה חצופה מאחד מהם "נו אז מה אתה רוצה להגיד". המעיר שתק ולא ענה לחצוף האלים. אותי זה הרתיח, גם לדבר בקול רם גם להפריע גם לא לכבד את המעמד וגם להתחצף לאיש שבסך הכל הערתו הייתה כל-כך במקום. חשבתי שאם גם אני אעיר לו הדבר יעורר מהומה שאיש לא יודע איך תסתיים. עדיף, הרהרתי עם עצמי, ללכת לרב שיושב איתנו באולם ולבקש את מעורבותו המתבקשת שהוא יעיר להם.
הפנתי את מבטי למושב הרב עמדתי לגשת אליו. לתדהמתי הרב היה בשיאה של שיחה עם איש אחד שישב לידו. ואומנם התמונה של הרב טרוד בשיחות באולם בית הכנסת הינה תמונה שגרתית למִדי ולאו דווקא עם עסקני הקהילה, כל מאן דבעי יכול לגשת למושבו של הרב, לשאול את עצתו, לשתפו בחווייתו או לנהל עימו שיחת חולין קלה או מעמיקה בכל נושא אישי קהילתי רגיל או דחוף. זו הבמה של כל מי שמבקש לדבר עם הרב באופן מיידי מבלי הצורך לקבוע פגישה ולגשת ללשכתו, ולאמיתו של דבר זכורה לי אותה הסצינה גם עם הרב המנוח לוי. בד"כ סבב השיחות עם הרב מתחיל עם כניסת הרב לאולם ביהכנ"ס, כעשר דקות לפני תחילת עמידת מנחה כולל, בדגש, הקטע של פיטום הקטורת שלפני מנחה בו השיחות עם הרב ממשיכות כאמור עד תחילת העמידה. תמיד הרהרתי עם עצמי שמא הרב פוסח על פיטום הקטורת אך מהר חוזר בי ופוסק כי הרב מקדים לבטח בביתו את הקטורת. כך לוי ופרץ כאחד.
השאלה אם רק אני חושד בכשרים או שמא אחרים שותפים להרהור הזה. התהייה האמיתית למה להכשיל אנשים ולהעמידם בספק, מה עם לפני עיוור לא תִתן מכשול. השאלה היותר עקרונית: ודאי לא כל השיחות דחופות למִדי ואם-כן מה עם חובת כיבוד ביהכנ"ס ואיסור ניהול שיחות סרק בה בכלל ובפיטום הקטורת בפרט. מה עם הדוגמה האישית? זאת ועוד לא דיברתי על עיקר העיקרים אסביר זאת במקרה שנקלעתי אליו באותו ביהכנ"ס.
ליל שבת אחד ישב לידי רב ישיש שהגיע מהארץ לאסוף תרומות לארגון גמילות חסדים שעמד בראשו. שוחחתי עם הרב קלות לפני תחילת מנחה, איש מרשים במיוחד העברית בפיו רהוטה במבטא אמריקאי, סיפר לי על מוצאו האמריקאי. בסיום מנחה כמידי ליל שבת עלה אחד האברכים לתת כרגיל את הדרשה בספרדית. ראיתי את הרב מקשיב בקשב רב לדרשה ובסיומה זרקתי לעברו: יישר כוח כבוד הרב, גם עברית גם אנגלית וגם ספרדית. להפתעתי הרב עונה "לא מבין מילה בספרדית" ולתהייתי מבהיר: "לא יפה לעיין אפילו בתורה בזמן הדרשה אפילו מי שאינו מבין את השפה כי הדבר עלול לפגוע במי שנותן את הדרשה וכאילו דבריו לא מעניינים בעליל".
אין מוסר השכל עשיר ככל שיהיה יכול להדביק את זה שלמדתי מהרב הישיש ולטפס לפסגתו. לקרוא תהילים או לעיין בדף גמרא בשעת הדרשה – איש לא יעלה על דעתו כי הדבר עלול לפגוע באיש, לא באברך ולא באיש מהשורה, על אחת כמה וכמה לנהל שיחת חולין חשובה ככל שתהיה בשעת הדרשה. זה עיקר העיקרים עליו פסחו שני הרבנים לוי ופרץ כאחד.
אם לדייק וחובה לדייק, אין ספק בליבי כי לא הרב לוי זצ"ל ולא הרב פרץ יבדל"א חפצים בשיחות החולין בביהכנ"ס בכלל או בפיטום הקטורת ובשעת הדרשה בפרט. אין ספק כי נכפו עליהם השיחות האלה וכי היו מוותרים עליהן מרצון וממירים אותן בפיטום הקטורת או בדף גמרא. אין חולק כי אין המדובר בשיחות חולין ופטפוט כי אם במשימה הכבדה המוטלת על כתפיהם ובנתח הקשה ממנה.
דווקא התבונות האחרונות הביאו אותי לקושיה הקשה מנשוא: הכיצד חכם ינטוב חסך מעצמו את הצורך להתנסות ולעמוד במצבים האלה ולא במוקשים שלהם בניגוד גמור לרב פרץ שהמצבים האלה על כל המוקשים הנגזרים מהם נחתו עליו מכורח המציאות או שמא נכפו עליו מרצון ומאי הבחישה במציאות. האם חכם ינטוב השכיל בראיית הנולד ותִכנן מבעוד מועד את היד החזקה שלעתיד לבוא תחסוך ממנו ומהציבור את המצבים הזרועים מוקשים ממינים שונים. זו הקושיה הרכּה דווקא ומאידך הקושיה המוצקה כבדה מאחותה: הכיצד נבצר מחכם ינטוב מלטפס לפסגה העילאית הנשגבת והנאצלת אליה טיפס ברכּוּת הרב פרץ ועליה יכל לשמֶּח לרקוד להסב נחת רוח לברואים, לפרוט על נימי הנשמה היהודית ולהגיע עד הענווה של משה רבינו; עד המקום הנשגב הזה. מסקרן לדעת אילו היינו מחליפים את נקודת הזמן, איך היה מתפקד חכם ינטוב בפנמה והרב פרץ בחלב.
כפי שציינתי לעיל קטונתי להכריע בשאלות עוצמתיות מעין אלה. אציע איפוא שני כיווני חשיבה, שתי תשובות שמצאתי ברשת.
במדינה אחת ברחבי העולם חיה לה קהילה יהודית קטנה. ככל קהילה היו בה יהודים מכל הבא ליד, עניים מסודרים עשירים נובורישים. ויום אחד חנכו בית כנסת חדש ומפואר באזור המפותח של העיר אליו עברו כל העשירים ונובורישים. רב הקהילה מינָּה את אחד הרבנים לתפקיד רב בית הכנסת החדש ויום לפני חניכת ביהכנ"ס באו עסקני הקהילה לרב הראשי ותלונה בפיהם: כבודו מינּה לביהכנ"ס המפואר שלנו רב שמידותיו לא הכי טובות... ידוע כי הוא גאוותן שחצן ומתנשא, מדוע שלא תחליף אותו ברב עניו וחסיד שמידותיו יתאימו למעמד ולמשרה החדשה. ענה להם הרב נהפוך ידידיי חיפשתי את הרב הזה בנירות, הוא היחיד שמתאים לקהילה שעתידה לפקוד את ביהכנ"ס שלכם באזור העשיר והנובורישי.
תשובה אחרת או כיוון חשיבה אחר מצאתי אי-שם תחת הכותרת 'יפתח בדורו כשמואל בדורו'.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (כו,ג). רש"י הוסיף: אין לך אלא כהן שבימיך, כמות שהוא. בגמרא (ר"ה כה,ב) דרשו דבר דומה מפסוק דומה שנאמר על הדיינים (פר' שופטים, יז,ט): וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם – וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו?! הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. הגמרא מקדימה לדרשה זו לימוד דומה מהפסוק בשמו"א יב,יא: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל – יפתח בדורו כשמואל בדורו (ושמואל שקול בתהלים צט,ו כמשה וכאהרן - מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ). ועוד יש בגמרא דרשה דומה מהפסוק בקהלת ז,י: אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.
על הפסוק האחרון בקהלת אעיר: לא פעם תוהים אף על הימים האחרונים שבהיבט מסוים טובים היו מהראשונים.