גוף ונשמה 15

קוד: גוף ונשמה 15 בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

חלק (15)

סיימתי מנחה, לקחתי לי ספר מעם לועז לעיין בו עד שעה שבע, וקמתי מהכיסא אל עבר אולם אחר איפה שמתפללים ערבית. בדרך לקחתי לי עוד סידור בשביל ערבית, פשוט שכחתי את הסידור שלי של מנחה באולם האחר היכן שהתפללתי מנחה, והתעצלתי לחזור לשם...

הסידור האחר שלקחתי, נושא את השם "סידור סוכת דוד". חיפשתי באולם השני פשוט את הסידור "שלי" שאני רגיל אליו- ולא מצאתיו, למרות שיש בנמצא תמיד ממנו, והרבה... אך הפעם לא היה! נפל בידי "סוכת דוד" ושמרתי אותו בידי לערבית.

תפילת ערבית, שעה שבע:

אני מגיע לקריאת שמע, ומתחיל... בקטע האחרון של קריאת שמע, "ויאמר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית... "

את הקטע הזה, האחרון, בקריאת שמע, בסידור שלקחתי פעם ראשונה בחיי, "סידור סוכת דוד": הקטע הזה מודפס באותיות גדולות מהשאר. כל פרשת שמע ישראל מודפסת באותיות מסויימות, ורק הקטע האחרון שבה, מודפס באותיות יותר גדולות. ללא שום הגיון. קראתי את הקטע האחרון הזה ושמתי לב לכל אות בו: כן. הבנתי. זוהי האות שחיפשתי. זהו האישור שחיפשתי: אנו מאשרים לך בזאת, שהמסקנה שהיגעת אליה היום אחרי הצהריים, נכונה היא ותקפה. טפל בה בהקדם האפשרי כפי שתיכננת.

הלכתי אחרי התפילה וחיפשתי עוד סידור של "סוכת דוד", ומצאתי בו את אותו "הדפקט". יורשה לי לחזור על קטע מסויים שכתבתי לעיל:

... אם אתה כן וברור עם עצמך, ואם כוונתך היא תיקון העבירה הזאת שברצונך למצוא, הם יראו את כנותך זאת בשמיים, ויעזרו לך למצוא את העבירה הספציפית שבגינה נשלחה האזהרה! פשוטו כמשמעו!

ויותר מזאת טענתי: הם לא יסתפקו מהשמיים לעזור לך במציאת הבעיה, אלא יעזרו לך לצאת מהספק המחלחל בך בכל זאת: עודיך נמצא בשלב מציאת הבעיה, ואפילו אם עדין עוד לא טיפלת בבעיה- רק מצאת אותה- לענייות דעתך, ישלחו לך אות כזאת ברורה מהשמיים, דרכה יגידו לך בבהירות: אתה אכן היצבעת על ה"עבירה" הנכונה; לך תטפל בה; דרך צלחה.

נחזור אל המציאות, ונעזוב שוב לרגע את "המיסטיקה":

ביום שני למחרת, סידרתי לי יציאה מוקדמת מהעבודה, כך שאגיע לכולל [היכן מוכרים דברי קודש] ברבע לשבע, להספיק ולקנות שלוש גופייות מהודרות עם ציצית, ולהספיק בדרך ערבית בשבע. קניתי. ביקשתי מהמוכרת למדוד בשרותים- והאמת לא התכוונתי למדוד אלא "לשים"! לשים מהר ככל האפשר. הכאב כבד כבר מנשוא...

בערבית, שמתי לב פעם ראשונה, מאז "התאונה": את ארבעת הכיפופים בעמידה עשיתי באופן טבעי ללא שום כאב. למחרת, יום שלישי קמתי כמעט ללא כאבים. את היום עברתי יפה. השיפור הגיע לשיאו אתמול: נעלם הכאב; לא נותר זכר לכאב האכזרי ההוא... אשקר לאמת אם אגיד שישנו זכר לכאב בגב, ברגע כתיבת השורות. היום יום שישי, 15 באפריל 2005 למניינם. עוד מעט אני יוצא הביתה. שבת שלום.

אלברט שבות


ד"ר מלמד-כהן:

אלברט
בקרוב
רחמים
אני עסוק
אשיב


May 09, 2006

אלברט שבות:

בע"ה

ד"ר רחמים מלמד-כהן שלום,

פעם אחת לקחתי את גידי שלי ללמד אותו אופניים בגן ציבורי. הוא היה כבן 4 - 5, החלטתי שהגיע הזמן, גם שני אחיו לימדתי אותם בגיל הזה, רק קיוויתי שיילך לי בקלות כמו שהלך לי עם ארז ושרה לפניו; את שניהם לימדתי ביום אחד בשעה אחת: 60 דקות! תוך שעה הם טסו... השיטה פשוטה: צריך לשים אותם על האופניים ולהריץ; לרוץ ולרוץ ולרוץ, לעזוב ולתפוס ושוב לעזוב עד הרגע שפשוט עוזבים וקורה הבלתי יאומן: הם טסים... הם נשארים לבד עם ההגה וטסים... הבעיה היחידה שלי היא הזעה! אתה יודע מה זה לרוץ שעה שלמה בחום הכבד של פנמה ולהזיע? קילות של מים נתלשים ממך, ואין איך לנגב את הזעה.

היגענו לגן כל הפורום המכובד, אני אימו, שני אחיו לקחו להם אופניים, ולפני שטסו העיפו בי מבט של חמלה ואיחלו לי הצלחה...

אני וגידי על מפלס הביטון, והתחלתי בשרידת ההוראות: להסתכל ישר רק ישר ולהפעיל את הרגליים, אל תדאג אני תופס אותך, אתה לא תיפול.
התחלנו. סיבוב ראשון שני, הזעה קצת מעצבנת כי נופלת לך על העיניים וחוסמת את שדה הראיה, אבל צריך להמשיך קדימה, גידי חייב ללמוד היום, כמו אחיו לא פחות ולא יותר. ופיתאום!

פיתאום בסיבוב השלישי, עוד לא עברה רבע שעה, אני עוזב לשניה וגידי טס. מאיץ וטס!

טסססס...

יצא וחלקתי את אותו הרגע עם אישתי אילנה, היינו בדיוק על ידה כאשר החליט גידי להשתחרר ממני ולטוס. היא פלטה מהפה: תראה תראה אלברט איך הוא נראה, הוא חופשי לבד ברשות עצמו! הוא כבר יצא מרשותנו...
לא אשכח את המשפט הזה של אילנה, יש דברים שנחרטים בך וזה אחד הדברים שנחרטו בי, כי כל כך הבנתי את תוכן המשפט ואפשר גם שהזדהתי איתו; כי הוא נאמר באותו רגע שגם אני מיששתי את התחושה הזאת: הילד יצא זה הרגע מרשותי וטס לו; לך תתפוס אותו! לך תחפש אותו! והוא רק בן ארבע!

לפני חודשיים עלה לי רעיון: להתפלל לאלוהים שכל המחלות חשוכות המרפה ילכו מהעולם בבת אחת, ביום אחד, וכך אצוד שני ציפורים באבן אחת: כל העולם יידע עקב זה שיש מי ששולט ביקום, והיה ביום הזה יהיה ה' אחד ושמו אחד, ובו בזמן כל העולם ישתחרר מהמחלות חשוכות המרפה הקשות וכל חולי העולם יחלימו! היש טוב מזה? שני הדברים בבת אחת!

הרעיון הזה לא בא לו באופן מפתיע; זה לא שיום אחד החלטתי שדי לסבל של כל חולי המחלות חשוכות המרפה, ודי יש להודיע גם אודות קיום אלוהים! לא... זה לא בא לי במפתיע; זה התבשל כמה חודשים מראש.

כן יום אחד, לא לפני הרבה זמן - לא זוכר מתי בדיוק היה, חלף לו בראשי מעין ניצוץ כזה... למה ישנם מחלות קשות בעולם? למה יש כל כך הרבה סבל לאדם שעומד בפניהם חסר אונים, ידיו כבולות ואין לו מענה, האדם קורא למחלות האלה "חשוכות מרפה"; כי אין לו פשוט שום תשובה בשבילם, יש פה ושם מחקרים ותרופות שמאריכות חיים, אך תיקווה ופריצת דרך אין! יש סבל. לסרטן קוראים "משחק רולטה" כי המחלה האכזרית הזאת מתיישבת לה על מטרה כלשהי יום אחד ולא זזה משם! עד שתכריע את מי שנפל עליו חץ הרולטה.

שאלתי: למה? ומה אפשר לעשות בנידון.

שאלתי ועניתי: צריך להתאזר בסבלנות עד שההתפתחות הרפואית והטכנולוגית תמציא את התשובה לכל המחלות האלה, בדומה לעוד מחלות שהרפואה המתקדמת מצאה להן תשובה. פעם היו מתים מזיהום קל; פעם היו מתים בלידה פשוטה בגלל שלא יכלו להציל את העובר והיולדת בניתוח קיסרי פשוט! היום יש אנטביוטיקה ואנטביוטיקה לכל חיידק- כך שאם מתפתח החיידק ומפתח חיסון - עיניהם הפקוחה של חוקרינו במעבדה קולטות מיד את ההתפתחות הזו, ומפתחים כנגדו עוד סוג של אנטביוטיקה שתכריע את החיידק הסורר הזה ותראה לו מאיפה משתין הדג! יש פנסלין יש כדור קטן קטן שיכול להכנס לפעולה בשעת דוחק ולהציל מהתקף לב! להציל חיים!

מחליפים כבר כבד, לב, ריאות, השתלת כליות היום זה משחק ילדים. אבי ז"ל מת מבעיה בכליות, הוציאו לו כליה לא טובה, וחי לאחר מכאן כחצי שנה עם כליה אחת- לא הכי טובה, עד שהתקלקלה והכריעה אותו. היום אבי לא היה כורע בפני בעיה כזאת, והיה אפשר ללא ספק להציל אותו, אם בעזרת דיאליזה או אף בהשתלה; בעולם המודרני של היום כבר לא מתים בגלל בעיה בכליות, ומי שידו משיגה יכול לקנות גם כבד ולב וריאות ואף בלי לעמוד בתור; תלוי כמה כסף יש לך.

אבל בכל זאת, עדיין מליוני האנשים, גם בחלק הכי מתקדם ומודרני בעולם, מתים להם ביסורים קשים מנשוא ממחלות שהאדם עומד בפניהם חסר אונים וקורא להם "מחלות חשוכות מרפה". סרטן, ניוון שרירים, איידס... איני מכיר עוד מחלות כאלה ולבטח ישנן עוד, אך התמקדתי בשלושת המחלות האלה והרהרתי פעם: סרטן, ניוון שרירים, ואיידס. יש מי שאומר שחולי האיידס אינם נמנים על קבוצת האומללים שהרולטה הרוסית צדה אותם, אך תוכנית טלוויזיה אחת ראיתי במקרה וקבעתי אחריה: איידס הוא רולטה רוסית קשה ואכזרית.

ד"ר רחמים, דחסתי לך בהקדמה לעיל את עניין האופניים של גידי, התחלתי באופטימיות והמשכתי בעסק ביש של המחלות חשוכות-מרפה, ולבטח אתה שואל: מה הסלט הזה! מה לחלב ובשר!

דווקא בשלב זה, אני רוצה להוסיף לסלט הזה עוד תבלין אחד: היום ד"ר מלמד-כהן, אני מבין יותר מתמיד את תשובת השם יתברך לשאלת משה רבינו " הראיני נא את כבודך "

תשובתו יתברך: "וראית את-אחרי; ופני לא יראו" (שמות, לג)

לפני מספר חודשים, כפי שהזכרתי, חלפה בראשי מחשבה עוברת אודות המחלות חשוכות המרפה. אינני יודע כמה זמן העסיקה אתי המחשבה הזאת ואינני זוכר לאילו מסקנות היגעתי עקב זה, אך אני יודע לספר על שרשרת האירועים- היינו מה קרה מאותו רגע והלאה.

באופן עקבי, רצוף, חלפה לנגד עיני סדרה אחת, שניתן לתאר אותה כסידרה של נובלה, מאלו המשודרות היום בארץ... סדר הדברים היה מופתי, ענייני, המוביל אותך אל קו מהותי מסומן שאין לטעות בו... דרך סלולה שמוליכה אותך באופן מסודר ושקט אל כתובת הבית שאינך מכיר - אך כן רגליך פוסעות אליו.

מקרא הדברים:

המחשבה על המחלות הקשות חלפה, והחל מאותו רגע, עוד באותו הערב, ראיתי (במקרה!) בטלוויזיה הישראלית ראיון עם חולה סרטן המבקש שיכללו תרופה מסויימת לסל הבריאות, שביכולתה לעזור להארכת חייו במעט חודשים... עוד באותו ערב, ובלי לחפש (במקרה!) נתקלתי בתחקיר טלוויזיוני בערוץ אחר, תחקיר מקיף אודות מחלת סרטן מסויים וההמתמודדים עלובי החיים איתו.

למחרת נתקלתי (במקרה!) בתחקיר של בי בי סי- אם איני טועה, אודות משפחה ענייה הסובלת ממחלת האיידס! משפחה שלמה של איש ואישתו, ושלושת ילדיהם הקטנים, כולם מתחת לגיל 10. העיניים היו מלוכסנות והמשפחה מצפון קוריאה. עוני מרוד, אומללות, משפחה קשת-יום החייה בתנאי מוות- לא חיים, וכולם נגועים באיידס! האבא, האימא, ושלושת הילדים הקטנים, פעוט חמוד עם לחיים שמנמנות דווקא- בן כשנה, ילד בן חמש, ילדה חמודה בת כעשר המטפלת באחיה הפעוט, מגדלת אותו, זאת כי אימא שלה כבר על סף מוות (ערש דוואי) והאיידס שלה כבר בשלב מתקדם מאוד, בעוד שהבעל ושלושת הילדים נמצאים עדיין בשלב פחות מתקדם. כולם יודעים פחות או יותר כמה זמן נותר לכל אחד מהם: הכי הרבה יש לילדה המגדלת את אחיה- נשאר לה כשנתיים שלוש (זאת חוכמת החיים...), והבא בתור זה האבא; הרזה, שכל מרצו ומאודו הוא למצוא מה לאכול להיום, לו ולמשפחתו.

צוות טלוויזיה ליווה את המשפחה מספר חודשים, מהבוקר עד הערב, והנחמה היחידה שלי ושל כל צופה היא, שלבטח הם יקבלו קצת כסף עזרה ואוכל מצוות הבי בי סי...

הראו תמונות קשות מנשוא. הראו איך האימא מתה, ואיך השאירו את גופתה באמצע הבית עד שיסדרו לה מקום קבורה וטקס... הם הראו איך המשפחה חיה את חיי יום יום שלה עם הגופה, ומידי פעם מגלים את ראש אימא, מתייחדים ובוכים, כולל הקטנים. לתמונות האלה קדם תיעוד יום יומי לגסיסת האימא, ואופן הטיפול המסור- לו זכתה מבעלה וילדיה. סרט תיעודי חי על מחלת המוות. משחק מילים אומלל.

את התוכנית הזאת ראיתי ד"ר רחמים, יום אחד לאחר הראיון עם חולי הסרטן הישראלי, גבר באמצע חייו, שבכה תוך כדי הראיון. (במקרה!)

עוד באותו שבוע עמוס מקרים, בעצם בסוף אותו השבוע, ושוב בתוכנית הטלוויזיה הישראלית של ליל יום שישי (יש לנו בפנמה ערוץ טלויזיה ישראלי המשודר בכבלים מארה"ב) שידרו תחקיר מצמרר אודות המחלה שלך; מחלת ניוון השרירים. התחקיר כלל ראיון עם בחור צעיר כבן עשרים/שלושים הנמצא בשלב הראשוני של המחלה. הוא עדיין מזיז את גופו ידיו ואבריו. הוא נשבע באופן רשמי וכן, שאת המחלה הזאת הוא יכריע לפני שהיא תכריע אותו. הוא טען שביכולתו לעורר את חקר המחלה הזאת אצל עמיתיו וידידיו - יען הוא איש האקדמיה והמדע, ויש לו קשרים ענפים בתחום. סיים את שבועתו בהבטחה, כי עד שתגיע המחלה אצלו לשלביה הבלתי נחמדים, ימצאו עמיתיו וידידיו את התרופה והוא יינצל בזמן.

זהו קציר השבוע הראשון בו התחלתי בהירהור חולף אודות שאלת המחלות חשוכות המרפה; כך סיימתי את השבוע הראשון; והחל מאותו רגע לא עזבה אותי הנובלה לרגע, אם תרצה- לא עזבה אותי שרשרת המקרים לרגע- שבעגה שלי קורא לה "נובלה", ואינני מתכוון לתת תיאור ותיעוד הנובלה הזאת...

לא חיפשתי את החומר; הוא מצא אותי; במקרה! בסדר מופתי; בעקביות, בשקט. כשאני אומר "בסדר מופתי" - כוונתי איך מעבירים לך את הנובלה, מה אמור להיות ראשון, ואיזו צינה הבאה בתור, כך שתוכל לקבל את החומר ולהפנימו באופן עקבי ומסודר.

...כך היגעתי אל העיתון האינטרנטי "חדשות מחלקה ראשונה", ונחשפתי (במקרה) לסידרת מאמרים של חולי סרטן המתעד את שלבי המחלה שלו ונותן להם כיסוי עיתונאי מקצועי; לאיש קוראים "אלכס לוין"- פובליציסט.

...כך חייתי בביתי שלי את מחלת הסרטן, והיכרתי מקרוב את שלבי המחלה הנוראה ואת קשייה ממקור ראשון, דרך עוזרת הבית הקולומביאנית שחיה איתנו בבית, ונפלה בחלקה המחלה הזאת.

...כך התפללתי לטובת הבחורה הזאת, בבית הכנסת שלי. הבחורה הבריאה- לענ"ד, ובנוסח התפילה כללתי, לא במקרה, את כל חולי הסרטן בעולם, את כל חולי האיידס בעולם, ואת כל חולי מחלת ניוון השרירים בעולם; וליתר ביטחון כללתי בשתי דקות תפילתי את כל חולי המחלות חשוכות המרפה בעולם, בכל פינה כל עיר בכל כפר נידח.

וכך נקבע הסדר:

...יום אחד מאותה התקופה (עמוסת המקרים), אני מקבל הזמנה מידיד ווירטואלי שלי, שמו רפי אשכנזי, בו מבקש ממני לבוא ולבקר באתר מסויים. כך הוא כותב לי: "אני 'מכה' שורש בפורום "אימגו". ממש מקום מתאים לקליבר כמוך. האתר אם אתה לא מכיר אותו מתחלק לאקטואליה ולתרבות. כנס ותראה, על אחריותי!". לציין, אינני בקשר אינטרנטי תדיר עם רפי אשכנזי, יוצא לנו מידי כמה חודשים להחליף מספר מילים...

ובפורום אימגו אני פוגש באלכס לוין (שנחשפתי מספר ימים קודם למאמריו, אודות תיעוד מחלתו הסופנית) שבדרך הטבע, דבר ראשון אני פונה אליו במכתב אישי מעל גבי הפורום, ומספר לו שאני יודע על סידרת תיעוד מחלתו שמפרסם במחלקה ראשונה, ומשתף אותו בסיפורה של "סטלה"... בזאת מסתיים פרק הנובלה עם לוין ואימגו, ונפתח לו הפרק הבא איתך ד"ר רחמים, באתר אש.

באותה "התקופה" עורכת איתך העיתונאית שרה יוכבד ריגלר ראיון, שמתפרסם באתר "אש", שמזדמן לי לבקר בו, שעיני נופלות דווקא על המאמר הזה, שיוצר איתך קשר בעקבותיו; שעל המייל שלי אתה עונה למחרת.

מיד מתפתח מרתון של מיילים, בהם אני מציע לך לפתוח בשיחות הכרות מעל גב אתר אימגו ותחת האשכול של לוין; אני מרגיש שלהכרותי איתך ישנו קשר שיש להמשיך אותו- הגם ואיני יודע בשלב זה לאן כל זה אמור להוביל...

אפריל 6, אפריל 7, 9, ומשהו נתקע! אני נתקע! על מה אני אמור לשוחח איתך? למחלה שלך קשר לנובלה, ואתה נמצא בשלב מאוד מתקדם במחלה, אך מה הלאה...?

איני יודע. לא ידעתי.

אפריל 18: אני נתקל (במקרה) במאמר שכתבתי לפני שנה, ולמען הדיוק ב- 15 באפריל 2005, בתגובה למאמר שהתפרסם בעיתון האינטרנטי "חדשות מחלקה ראשונה" ועסק בנושא נגע הצרעת. להלן הקישור למאמר, ולתגובתי עליו שהתפתחה גם למימדי מאמר.
[ http://www.nfc.co.il/archive/003-D-9865-00.html?tag=17-53-46 ]

את המאמר (התגובה) שלי זה מעולם לא פרסמתי, פשוט כתבתי אותו בזמנו בשנה שעברה ושכחתי ממנו, עד שנתקלתי בו עכשיו בדיפדוף אקראי בתיקיות המחשב, או אז עיינתי בו שוב וראיתי עד כמה הוא מתאים לעכשיו! הוא נכתב לפני שנה בנושא מאוד מסויים- בשביל לשלוח אותו היום לד"ר רחמים מלמד-כהן, האיש עם מחלת ניוון השרירים שנכנס בזמן (ובמקרה!) לסינריו של הנובלה שלי ומטבע הדברים אמור להשתלב בה- בתפקיד כלשהו...
כך הגיע אליך המאמר " אות " ד"ר רחמים, ותגובתך הראשונית הדאיגה ומדאיגה אותי. אני מסיק מתגובתך המפוזרת על פני 4-5 מילים ושורות, כי הינך נמצא במצב לא קל ברגע זה. ובכל זאת ד"ר מלמד-כהן, אתה נדרש לעיין בסבלנות בשורות הארוכות האלה; אנא ולמרות הקושי הכרוך- המשך איתי; כי זה חשוב.

פיזרתי עד כאן הרבה מאוד אינפורמציה אקראית, שקשה למצוא לה חוט מקשר המסוגל לפענח את הרלוונטייות בין הדברים... אני חושב שמן הדין היה לתעד את סדר הדברים, הנראה על פניו מפוזר ומבולבל; מחובתי לעשות את המלאכה הזאת ולו למען ההסבר הממתין לתורו ושהבטחתי לעיל לעמוד עליו: "וראית את-אחרי; ופני לא יראו" (שמות, לג) - אנו עומדים בהמשך לראות, דרך הנובלה שלי, איך השם יתברך עובד ומסדר את כלי העבודה שלו, באיזה סדר מופתי, באיזו דייקנות. אתה עומד לראות במו עיניך ד"ר מלמד-כהן, איך השם יתברך משלב אותנו בסדר העבודה שלו, ובכללינו אתה בעצמך ידידי.

חסרים לי עוד שני נתונים עיקריים לתיעוד- ובהזדמנות זו, נא לרשום את ההערה הזאת: אינני נכנס לתיעוד כל הפרטים כי-אם אך לעיקריים שבהם. ישנם הרבה מאוד פרטים קטנים וחשובים בסדר הדברים, שפסחתי עליהם מתוך שיקולי האישי.

ביקשתי ממך אישור ד"ר רחמים, לפרסם את ההתכתבות שלי איתך בפורום "אימגו", זאת כי "הנובלה" נפתחה בפורום אימגו תחת אשכול ההתכתבות שלי עם אלכס לוין "חולי הסרטן", שפגשתי בו (במקרה) בפורום שהוזמנתי אליו- במקרה... ראיתי, מטבע הדברים, להמשיך בפורום ההוא ותחת אותו האשכול לפרסם את התכתבותי איתך "בנובלה".
אולם, ומסיבה ערכית, יצאתי מהפורום של אימגו בטריקת דלת, זאת לאחר שראיתי פגם ערכי בניהולו... ראיתי במו עיני שלמעשה המדובר בפורום חצר, המשרת אינטרסים ונטייות מוגדרים; אין בין המציאות לבין התיימרותו לתת במה חופשית- מאומה... (תיעוד הבעיה הערכית כאן: http://www.e-mago.co.il/phorum/read-5-13871-13871.htm).

ניצב אני איפא מול בעיה בעייתית: היכן אמשיך ואפרסם את התכתבותי החשובה עם ד"ר רחמים מלמד-כהן? היכן אפרסם את הנובלה- את סדרי העבודה של השם יתברך?

...ושוב בא הדיפדוף האקראי, והמקרה... לפני שנה, ב-26 באפריל, הציעה חברת האינטרנט "גוגל" פתיחת אתרים בחינם, שיכולים לפעול כאכסניה לניהול מיילים פתוחים לעיון הציבור. קניתי מיד את ההצעה, ופתחתי אתר פתוח לאחסן בו את כל המיילים הציבוריים, שיש לי עניין בהבאתם לידיעת הציבור. היה עלי לתת שם לדף האינטרנטי הזה, וקראתי לו באופן אינסטקטיבי כמעט: "דיון סביב קיום אלוהים" - לא היתה לי סיבה מוגדרת לבחירה הזאת...
באותו היום שטרקתי את הדלת לאימגו ועמדתי בבעיה לאן להפנות את המשך תכתבותי איתך, דיפדפתי במקרה בדף הזה שנפתח בדיוק לפני שנה, תחת השם "דיון בנושא קיום אלוהים".

עוד מקרה: אנחנו נמצאים ד"ר רחמים בספר ויקרא; נקודתית, נמצאים אנו במסגרת הפרשות המדברות על מחלות; על נגעי הצרעת, ומיקומם בגוף ובנשמה. הפרשות הן: "תזריע " ו " מצורע "; אין זה מקרה.

אני נוהג לעיין יום אחד בשבוע בפרשת השבוע בעזרת רש"י, ובשבוע שעבר היה עלי לעיין בשתי פרשות כאחד: "תזריע " ו " מצורע" (אנו נמצאים בשנה רגילה שאינה מעוברת, כי בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת " תזריע " ביחד עם הפרשה שאחריה, פרשת " מצורע "), שתי הפרשות מדברות על נגעי הצרעת בכלל:

פרשת " תזריע " דנה ברובה בדיני נגעי הצרעת: שאת, בהרת, מחיה, שחין ומכוה.
ופרשת " מצורע " עוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה, ובדרכי ההיטהרות מן הצרעת ובקורבנות שעל המצורע להביא.

באופן כללי שמתי לב לדברים האלה:

מי שמוצא בגופו נגע מסויים, הולך מרצונו החופשי אל הכהן להראות לו את הנגע ולבדוק אם המדובר בצרעת, או אז הכהן יכול לקבוע שזו צרעת, או עלול להיות בספק ולהסגיר את האיש לשבוע ימים, על מנת לבדוק אותו שוב בסיום השבוע, ולראות האם התפתח סימן כלשהו המעיד על הצרעת. בכל מקרה, המדובר בתהליך ארוך מפרך, קשה מנשוא שאמור לעבור נושא הצרעת, החל מהסתגרותו בבדידות מחוץ למחנה רחוק מקהילתו וממשפחתו, ועד לרגע בו נרפה מהצרעת, או אז עליו לבוא שוב אל הכהן, ולעבור סידרת טקסי טהרה בפרהסיה, לטבול, לגלח את כל שערו, ורק עכשיו מותר לו לחזור אל ביתו, אולם עדין אסור לו להתקרב אל אישתו, על אף שלא ראה אותה מזה זמן, ועליו לספור עוד שבע ימים שאחריהם ילך שוב אל הכהן, יקח איתו שלוש בהמות לקורבן, יטבול שוב, יגלח את כל שערו שוב, את ראשו את זקנו את גבות עיניו... על כל הבושה הנלווית לזאת... במילים אחרות- שיידע כל מי שלא ידע עד עכשיו, אודות הצרעת שלקה בה והסתגר בגינה...

חז"ל אומרים, שלוקה בצרעת מי שהולך רכיל בעמו, בעגה שלנו קוראים לו "רכלן", "מפיץ שמועות כזב", "מוציא דיבה רעה"... ובלשון התנכית נקרא "דובר לשון הרע".

עיינתי בפרשות האלה, ושתי נקודות צצו ועלו- כמעט מאילהן:

1- כפי שראינו, מדובר בתהליך קשה ומביך בלשון המעטה- שעל המצורע לעבור, וכל זאת מרצונו החופשי והתמים. כלומר אף אחד לא כופה עליו לגלות ברבים את פרצופו וללכת להיבדק אצל הכהן! יכל פשוט להסתגר בביתו עד שיעבור "הפצע" בלי לעבור את כל מסכת העינויים והבושות בפרהסיה! יכל אפילו לצאת ביוזמתו אל מחוץ למחנה עד יעבור זעם, או אז כשיחלים מפצעיו, יחזור בלי הבושות וגילוח השיער והזקן שהיה אות לבושה בפני עצמו..., ואף יכל בזאת לחסוך הוצאות מיותרות, כמו המנחה ושתי הציפורים ועץ ארז ושתי תולעת ואזוב, ובשבוע השני 3 בהמות לקורבן...

במקום זאת, הוא מחליט מרצונו החופשי ללכת ולעבור את מסכת העינויים האין סופית הזו.

2- מדוע רק צרעת? מדוע רק לשון הרע? אני מניח שהיו עוד מחלות רבות, שונות ומשונות... מדוע לא נעשתה טבלה מסודרת כזו למשל: צרעת כנגד לשון הרע, שפעת כנגד שקר, שיעול נגד אוכל נבלות וטרפות, סרטן נגד מלבין פנים ברבים, וכן הלאה... וכך שקרן שאחזה בו שפעת קשה בלי להרפות, ילך ביוזמתו לכהן, ימויין, יישלח אל מחוץ למחנה, יטבול, יתגלח, יעבור השפלה פומבית, יטהר, ויחזור למוטב. שאלתי זו מאוד עקרונית: מדוע לא נעשתה טבלה כזו, והסתפקה התורה בטיפול מקומי ומיידי בלשון הרע ע"י הצרעת? מה עם שאר העוונות והפשעים? מה עם שאר המחלות?

מה המסר?

מסר אחד בלבד: השם יתברך פונה אל האדם ואומר: אינני רוצה להתערב בחייך ובהחלטותיך ובשיקוליך; לפחות לא באופן גלוי. אולם דע לך, שכל המחלות והקשיים והמצבים שאתה מוצא את עצמך בהם, כולם משקפים את פועלך ונגזרים מהתנהגותך. נתתי לך רק דוגמה קטנה ומשנית של "צרעת/לשון הרע" על מנת להפנות את תשומת ליבך להערה הזאת; וגם את ההערה הזאת קיבלת באופן חלקי ובלתי מחייב, כי הרי ניתנה לך את מלוא האפשרות להתעלם מהצרעת ולהסתגר בביתך עד שתחלוף הבעיה הרפואית, בלי לעבור את מסכת העינויים בפרהסיה...
בו בזמן פתוחה בפניך האפשרות להטות אוזן להערה זאת, ולעבור מרצונך החופשי את מסכת העינויים והבושות בפרהסיה עד שתיטהר, או במילים חלופיות, עד שתפנים את ההערה הזאת: כל מה שקורא איתי הינו פועל יוצא מהתנהגותי, אני אחראי להתנהגותי זו, ואני עתיד לתת את הדין על זאת במקודם או במאוחר, ע"י מחלה זו או אחרת, ע"י מצב קשה זה או אחר, בעולם הזה או באחר, ויש מי שרואה ורושם...

עוד בין שורות המסר, אני קורא את המידע הזה: ישנה אפשרות ראלית לצאת מכל מצב קשה ו/או מחלה- יהיה המצב אשר יהיה, ותהיה המחלה אשר תהיה; כל עוד האדם חי, וכל עוד הוא מודע לאפשרות הזו ומוכן להתמודד איתה, בדיוק כפי שהתמודד "המצורע שלנו" עם המסר שלו, והחליט מרצונו החופשי לעבור את כל מסכת העינויים הבושות וההוצאות הנלוות, והכל בפרהסיה, תחת עיניו הפקוחות של הכהן, מול השם יתברך, ולא רחוק מעיני העם.

אני ממשיך וקורא את המידע החד משמעי התחוב כאן בין השורות: אם שלחתי לך את המחלה הזאת, סימן ששלחתי לך אזהרה הניתנת לפיענוח ושאתה בעצמך יכול לפענח ולפתור!

יש לעמוד כאן על עוד נקודה שהתורה ביקשה לשדר לנו: במספר מקרים ומקומות, ואני עדיין בפרשת המצורע, התורה הסבה את תשומת ליבנו לאפשרות החשפותינו לעוד סוגי פצעים, הדומים לאין ערוך לפצעי הצרעת, אך אין ביניהם שום קשר, לפצעים אלו אין קשר לצרעת, וכאלו לא חלה על בעליהם כל תורת המצורע...
ואם-תחתיה תעמד הבהרת, לא פשתה-- צרבת השחין הוא; וטהרו הכהן. (ויקרא יג, כג)
ואם-תחתיה תעמד הבהרת לא-פשתה בעור, והוא כהה-- שאת המכוה הוא; וטהרו הכהן--כי-צרבת המכוה הוא. (ויקרא יג, כח)
ואיש או-אשה, כי-יהיה בעור-בשרם, בהרת--בהרת לבנת. וראה הכהן, והנה בעור-בשרם בהרת--כהות לבנת: בהק הוא פרח בעור, טהור הוא. (ויקרא יג, לח-לט)

אם כן, מהי צרבת השחין, צרבת המכוה, והבהק? התורה עצמה זיהתה את הפצעים האלה ואף קראה להם בשמם המקצועי, ורק חסר היה לרשום לנו את המשחה המתאימה לטיפול בהם... מה זה? מה כל המחלות והפצעים האלה? אלה הם צרבת השחין והמכוה והבהק, שאתה האדם עלול להיפגע מהפצעים האלה בגלל זיהום כלשהו שפגע בך כי לא נזהרת ממנו, או כי לא נזהרת בניקיון, או לא נזהרת באוכל; אכלת מכל הבא ליד כמו חזיר, השמנת ועלה הקולסטרול שלך, ועימו לחץ הדם ואף פעולת הלב שלך נפגעה וכבר אינה סדירה... כל המחלות והאסונות האלה נחתו עליך מתוך סיבה מוגדרת שאתה אחראי לה ואתה בעצמך גרמת, וזו היא התוצאה: צרבת השחין, המכווה, ובהק.
במילים אחרות, קיימים שני סוגי מחלות שהאדם עלול להיפגע מהן, ואלה הן:

1- מחלות ופצעים ופיגועים ואסונות שהאדם בעצמו הביא על עצמו וגרם מתוך אי-זהירות ורשלנות משוועת, או מתוך זילזולו המובהק בעצמו ו/או בסביבתו. (כדוגמת צרבת השחין, צרבת המכווה, ובהק).
הרפואה נועדה בכדי לתת מענה וטיפול במחלות מעין אלה, וכאן הטביע האדם את חותמו ואת גדולתו... אין בתחום זה גבולות ומעצורים, ולא רק בתחום הרפואה, כי-אם בכל תחומי הטיפול בבעיות שהאדם גרם לעצמו או לסביבתו... כמו בשאלות אקולוגיות של זיהום וניקוז... אנו רואים לאן הגיעה הרפואה והטכנולוגיה בדורנו, והיד עוד נטויה...

2- מחלות ופצעים ופיגועים ואסונות הבאים להזהיר את האדם אודות חטא (או חטאים) מסויים שעבר, כדוגמת נגעי הצרעת: שאת, בהרת, מחיה, שחין ומכוה.
מחלות כאלה וכלל הוא, אין להם שום סיבה רפואית או זיהומית... או אם תרצה- אין להם מקור רפואי או סיבתי שניתן להתחקות אחריו, במטרה להעניק לו את הטיפול הנאות, או במטרה ללמוד ממנו את לקח הזהירות לעתיד.
במילים אחרות, ואם נלך עם מחלות כאלו היום אל הרופא, הוא לא יידע לאבחן את הסיבה המקומית שגרמה למחלה, ומתוך כך גם לא יידע לתת מענה ואת התרופה המתאימה; אלא יסתפק בלהצביע על המחלה, ללא היכולת לעזור. במישור הזה הרפואה המתקדמת בדורינו הגיעה אך לידי עצות כלליות למטופל, המאוששות ע"י מחקרים רבים אין ספור, אך התחושה וההלכה והמעשה אחד הם: חוסר אונים משווע, הן מצד המטפל והן מצד המטופל, שמקבל את הבשורה בהכנעה וכגזרה לכל דבר: הרולטה עצרה ליד השם שלי הפעם... מסקנה זו נכונה בכל זמן ובכל דור, מדור המדבר, בדורינו, וגם בעוד אלף דורות כאשר הרפואה תתקדם וביצועיה יגרדו את השחקים...

ד"ר רחמים מלמד-כהן, אתה כהן; וכזה אתה אמור לדעת לאבחן את נגעי הצרעת; אך ברגע זה אני פונה אליך בטרוניה אחרת: ומה עם שאר המחלות-האזהרות ידידי הכהן! מה עם הסרטן למשל? מ עם נגע האיידס? ומה עם מחלתך- מחלת ניוון השרירים האכזרית? את האזהרה אני רואה לנגד עיני ד"ר רחמים כהן; אני רואה איך מחלת הסרטן מעששת בגופי ואוכלת אותו; אך איך ניתן לאבחן על מה האזהרה הזאת באה ללמד? ואיך ניתן לטפל באזהרה הזאת? במחלה הזאת? איך אני יכול לדעת למה ועל מה נתקפתי בסרטן הדם? אם לא אדע- משמע שלא אזכה לטפל בבעיה זו ומה שישאר לי זה נחלת עולם... כמו כל חולי המחלות חשוכות מרפה הממתינים לתורם לנחלה זו, בהמתנה אכזרית מורטת עצבים. אני בא אליך בטענות ד"ר רחמים ודורש תשובה חד משמעית לשאלתי: איך האדם ידע לזהות את פשעיו עליהם הוא מוזהר? ואף אם יידע לנחש ולזהות, איך הוא אמור לטפל, הלכה למעשה, באזהרות הקשות האלו? אילו דרכים מציעה לנו התורה הקדושה בכל הנוגע למחלות ופצעים ופיגועים ואסונות הבאים להזהיר את האדם אודות חטא שעשה, ושביקש לחזור בו מהם, בכנות, ביראת חטא, ובכניעת לב, ושוב ושוב, בכנות...

שאלתי ועוד לא קיבלתי תשובה ממך ד"ר רחמים הכהן! עובדה היא שאינך עונה לעצמך... וגם לא לי.

...המשך חלק אחרון (16)

 

תת-נושאים