קוד: מידע אנושי 19 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (19)
...בזאת, אני מחזיר את הכדור למגרשו של האדם : הוא הוא האחראי על בחירת הבאר ממנה הוא שואב או עתיד לשאוב ולשתות... הוא האחראי על בטיחות המידע "האמין" של הבאר. באופן הזה איפוא, אני רואה את האדם מתמודד עם רעיון הבאר :
האדם כורה לעצמו את הבאר שלו, ושואב ממנה.
או בניסוח אחר :
כל הבארות שאני שואב מהם היום בפועל – אני כריתי (חפרתי) אותם בפועל, והראיה לזאת היא עצם שאיבתי היום מהם.
רעיון הבאר איפוא, אינו אלא המצאה רעיונית גרידא, פרי פיתוחו הבלעדי של האדם. הנשמה נטתה לצרוך מידע מעובד, והמוח הסכים איתה מתוך יעול טכני שהביא עימו הרעיון הזה : למה לעבד מידע שכבר עובד בעבר? למה לא לנצל מידע זמין ושמיש? – כך נולד רעיון הבאר שהמערכת התייעלה דרכו, וכולם חיו באושר ובעושר. נותר רק דבר אחד קטן : יש למצוא מקום מתאים שיש בו מים, ולחפור בו באר.
חפירת באר היא עבודה מאומצת בפני עצמה, מפרכת במיוחד. הסיבה לזאת טמונה בעצם הידיעה הנחרצת זו : אני הולך לשאוב מהבאר הזאת בעתיד באופן אוטומטי, ללא בדיקת צלילות המים... אני עתיד לסמוך על הנתונים האלה ולקבלם בעיניים עצומות... עתיד אני לנהוג על פי הנוסח המדויק העולה מנתונים אלה; נתונים שיעצבו למעשה את מהלכי האישיים ביותר... נתונים שיחלקו את מושבם עם תת המודע שלי, וישתתפו, הלכה למעשה, בעיצוב אופיי האישי. אשר על כן יש לקחת משנה זהירות בבחירת הבאר, בכריית הבאר, ובכל המלאכה הקדושה הזאת...
ייקח לי זמן ועבודה ומאמץ עד אשר אקבע מי יהיה המורה שלי, או הרב שלי, או אפילו הדת שלי.
אגב אינני בטוח אם "באר" היא שם תואר של עצם זכר או נקבה, ולכן מנצל אני את הספק ומשתמש לנוחיותי בשניהם... יש לאתר איפוא את הבאר, לבדוק את השטח בו נמצאת, וגם לבדוק מהיכן שואבת הבאר עצמה את מימיה; מהו מקור המים שלה... יש לבדוק, היינו, את תולדותיה, דרכיה, הוריה, בניה, נכדיה, ניניה, להעמיק ולחדור עד להגיע אל ציציותיה, ולעמוד על צבעם האמיתי – אם תכלת נקי הוא או בעל גוון אחר.
מעבר לזאת יש להעמיד את נתוני הבאר עצמם במבחן התוצאה, פשוט לבחון אותם בפועל במבחן מעשי ובתנאי מעבדה : הפקת "אירוע" סימולטני חי בעל מימד נסיוני, שכל גורמיו ונתוניו ההתחלתיים – ידועים לך מראש וניתנים לשליטתך החופשית. היינו, ביכולתך, בגין המימד הנסיוני של האירוע שאינך בטוח בתוצאותיו, ביכולתך לשלוט במהלכי האירוע במשך כל זמן הניסיון ולעצור, במידת הצורך, את התהליך אם תראה לנכון...
לדוגמה : איתרת מורה או רב (או תורה, חבר, דוד, דת, שילטון, מנהיג...) שיכול, לעניות דעתך, להוות עבורך מועמד מתאים לבאר עתידית... ובארך זה עבר את שלב הבדיקות הראשוני בהצלחה : מקור מימיו, תולדותיו, דרכיו, הוריו, בניו, ניניו, ציציותיו... וכעת אתה פונה אל השלב השני של בחינת הבאר בפועל והפקת אירוע בתנאי מעבדה... הינה לך להלן אירוע לדוגמה. להדגיש – כל באר והאירוע הניסיוני שלו...
דוגמה לאירוע : איתרת רב או אח... שתף אותו באחת ההחלטות העומדות לפניך על סדר היום. שתף אותו בהתלבטות זו או אחרת, במקרה זה או אחר, ובחן את אופן קליטתו לנתונים ששטחת בפניו; את אופן עבודתו עם הנתונים האלה : מהות רצינותו, עומק התייחסותו, רמת דאגתו, הכנות שבדבר... הבה נניח שהניח עד עכשיו את דעתך ועבר את הציון האישי שלך, ואם כן הינך מוכן ומזומן לעבור איתו אל החלק המרכזי של האירוע, אל שלב עיבוד הנתונים; אל השלב המעשי בפועל : האם המלצתו הצעתו או פיתרונו יעמדו במבחן התוצאה? האם צדק בהנחיותיו?
החלק המרכזי של האירוע – מתחייב, מתוך שאלת כישוריו האישיים של המועמד לבאר... והסיבה ברורה לעין : יתכן ותפגוש באח בוגר ואמיתי שאהבתו לך אינה עומדת בספק, וגם רצינותו ועומק התיחסותו ורמת דאגתו וכנותו... הוא אח יפה ואמיתי וכנה אולם כישוריו האישיים אינם עומדים במבחן התוצאה; הוא אינו יכול לתת לך עצה מעשית ולמרבה הצער, כי אינו מוכשר לקלוט כיאות את הנתונים, לעבדם ולהגיע אל המסקנות... על זה הדרך, אתה יכול לאתר רב רהוט וכנה שאינו כשיר לרמת הבאר הדרושה... מנהיג כנה עם כוונות טובות שאינו כשיר ולא מוכשר. דת כנה עם מצע יפה שאינה עומדת, למרות יופיה כנותה ומצעה, במבחן הכשירות בפועל. מפלגה עם מצע רחב יפה וכנה...
נקודות ציון אלו מחזירות אותי להצהרה שפתחתי בה את שאלת "בחינת הבאר", וכך הצהרתי :
"ייקח לי זמן ועבודה ומאמץ עד אשר אקבע מי יהיה המורה שלי, או הרב שלי, או אפילו הדת שלי." – והשאלה המתבקשת פשוטה : אבל אני נולדתי אל תוך הבאר... נולדתי להורים האלה... נולדתי לאח הבוגר הזה... נולדתי יהודי, או נוצרי, או מוסלמי, או אתאיסט – נולדתי להורים אתאיסטים... הוא שאמרתי : נולדתי אל תוך באר מוכנה וכרוייה, הכיצד אני אמור לבדוק את הבאר הזאת ולהחליט אם להכשירה או לטמאה? במילים אחרות, העובדות מראות שחלק הארי של הבארות שאני שואב מהם – נכפו עלי, לא חפרתי בעצמי ולא הייתי שותף בשום שלב בכרייתם, ואם כן מהו הנדרש ממני – שאבדוק את הורי? שאבדוק את האומה שלי? את מוסדותיה? שאבדוק את דתי?
הטענה שלי איפוא היא זו : אכן, יש לזהות אזור פורה של מים חיים, לחפור בו באר, ולבצע במקום את כל הבדיקות הדרושות לפני התחלת השאיבה בפועל... אני יכול היינו להיות אחראי על באר שאני זיהיתי בעצמי וחפרתי בעצמי ובדקתי במו ידי, אולם רוב הבארות שאני ואחרים שואבים מהם בפועל – זוהו על ידי אחרים, חפרו אותם אחרים בשבילנו, כפו אותם עלינו, נולדנו אל תוך העובדות הללו, והאיך אם כן ניתן לבדוק את הבארות הללו? איך ניתן לבדוק אותם בד בבד עם השאיבה מהם בפועל? איך ניתן לקחת אחריות עליהם? איך עלי להבין את העיקרון הזה?
" כל הבארות שאני שואב מהם היום בפועל – אני כריתי (חפרתי) אותם בפועל, והראיה לזאת היא עצם שאיבתי היום מהם. " –?
- התשובה במלואה כבר צויינה בפרק התנהגות הנשמה. ציטוט להלן :
להזכירך את נאום השם יתברך בפני הנשמות הנכלמות שהפגינו מול משכנו :
" אתן תחזרו אל אותו היקום, ותמשיכו את מסעכם מאותה הנקודה אליה היגעתן בסיבוב שעבר. אני אדאג להניחכם על מקום המפגש עם נקודת ההמשך זו מהסיבוב שעבר. אני אדאג להרכיב בשבילכם את הצירוף המתאים לנקודת המפגש זו. כל נשמה "תחזור" בתורה ובזמנה; תלוי בנקודה אליה הגיעה, בכוחה ובערכה. "
מכאן ניתן להסיק, שהילדים שלי למשל, הם הנשמות הקרובות ביותר באופיין אלי, הן מבחינת המרחק שלהן משערי גן-עדן, הן מבחינת האופי שעיצבו לעצמן, והן מבחינת הישגיהן אשר הגיעו אליהם מהסיבובים שעברו. במעגל השני באים החברים שלי, שכניי, קרובי משפחתי... הם היותר קרובים אלי משכנים אחרים... במעגל השלישי באה השכונה שלי, העיר שלי; לאחר מכאן בא המוצא, הלאום, הדור...
עד כאן נוסח התשובה המלא, מתוך פרק "התנהגות" הנשמה – המוטיב הראשון שעמדנו עליו. להזכירכם, אנו עדיין נמצאים במרחב המוטיב השני "יעוד", ולפנינו עוד מוטיב אחד – "מחסום".
אעדכן איפוא את ניסוח התשובה : "אתה" טוען שנולדת אל תוך רוב הבארות שאתה שואב מהם, ו"אני" מחזק את הטענה שלך ומדגיש אותה : אכן, אתה וכולנו נולדנו אל תוך הבארות שהיננו שואבים מהם. זוהי נקודת המפגש המדוייקת עם עברינו ועם כל "ההשגים" שהיגענו אליהם בעבר – בכללם הבארות שחפרנו בעבר בעצמינו, או שמצאנו בפינת הרחוב והחלטנו לשתות מהם ללא בדיקת מעבדה... עברינו זה יכול להיות פרי של סיבוב אחד, שניים, חמישה או עשר... תארו לעצמכם כמה בארות חפר כל אחד בעברו, כמה מהם בדק, מהי רמת הבדיקה, האם עשה אותה בכנות? בלב שלם? האם ירד לעומק הבאר? של כל באר ובאר? כמה טעויות עשה, כמה הצלחות וכמה כישלונות נחל...
אני אחראי על כל הבארות שאני שואב מהם כרגע, כי אני חפרתי אותם במו ידי, או לחילופין כי אני החלטתי ללכת אחרי העדר ולשאוב מהם; או כי נשמתי התמסרה לצריכת מידע לעוס ומוכן; התמסרה והתמכרה לשיטה המתוקה הזו, ונפלה בחיק כל באר מזדמנת, מבלי להתעקש על הבדיקות ההכרחיות ההתחלתיות, על בדיקת ציציותיו... לא הצליחה להתעלם מהחן הנוטף מפתח כל באר, מהחמימות העולה ממנו, מהנוחיות שמציע לכל משתמש לכל דולה לכל צמא לכל שואב... את "ההשג" הזה צברתי במשך ימים רבים, במשך תקופת חיים... אחת, או שתיים או שלוש או עשר... אין לי אלא לחזור אל העיקרון הזה, למרות שמראה את ערוותי ברבים :
כל הבארות שאני שואב מהם היום בפועל – אני כריתי (חפרתי) אותם בפועל, והראיה לזאת היא עצם שאיבתי היום מהם.
אוסיף גם את זאת לעיקרון הזה : הבארות שאני שואב היום מהם בפועל, מספרים נאמנה את עלילות נשמתי, ואת סיפוריה האינטימיים ביותר... היכן אהבה להתעלס, על איזה באר, אלו חומרים התמכרה אליהם, מה פיתה אותה, למי אהבה להתמסר... השורה האחרונה של כל גילגולי נשמתי – כתובה על פתח כל באר המשמש אותי היום.
יש לעמוד בהזדמנות זו על טעות אופטית, העלולה לצוץ מנוסח העיקרון שלעיל : מהנוסח עולה, שכל הבארות שאני שואב מהם היום – אני כריתי (חפרתי) אותם בפועל... ואין הדבר כן, כי ישנם בארות שאני שואב מהם מבלי שנקפתי אצבע בכרייתם. נהפוך הוא : לא בדקתי את הבארות האלה, לא בדקתי את מקורות המים שלהם, לא ניסיתי להתחקות אחר מוצאם, לא עמדתי על כשירותם וכשרותם, לא בדקתי את ציציותהם... ולמרות זאת – שאבתי מהם, מתוך תסמונת ההליכה אחר העדר, היינו מתוך הנוחיות לשמה... מכאן, כוונת נוסח העיקרון היא זו : כל הבארות – אני כריתי אותם... היינו, אני אחראי להם; אני הוא "שבניתי" אותם – אבן על אבן, אם תרצה – מיכשול על מיכשול, טעות על טעות, חרפה על חרפה... חולשה על חולשה; בכל גילגול שיכללתי את חולשתי ואת עצלנותי, ותרמתי להם עוד נופך...
מכאן, איתור מקום פורה של באר, בדיקת השטח בו נמצא, בדיקת מקור המים של הבאר עצמו, בדיקת תולדותיו, דרכיו, הוריו, בניו, נכדיו, ניניו, ציציותיו, העמדת נתוניו במבחן התוצאה – היינו בחינת כישוריו בשטח... כל הבדיקות המוקדמות האלה נתחמות במונח הנקרא " כריית הבאר " או " חפירת הבאר ".
לסיכום, אני יכול להתמכר לשאיבת מים מבארות מורעלים, ואת התמכרותי זו "אבנה" במשך גילגולי-חיים שונים, כל גילגול יתרום את תרומתו להדרדרותי ויעמיק את התמכרותי; ובמקביל אני יכול לחפור בארות תקניים ולהנות ממימיהם הצלולים במשך כל גילגולי חיי.
בכל גילגול וגילגול, האפשרות פתוחה בפני להשתחרר מכבלי ההתמכרות לשאיבה מבארות המורעלים – ע"י "בדיקתם" המחודשת; ובמקביל ניתן לחפור בארות תקניים על חורבות הבארות היישנים, שנשלל תוקפם מתוקף בדיקתם המחודשת.
מאידך, ישנה האפשרות להרחבת פתחי הבארות הצלולים, והעתקת השיטה ע"י כריית בארות דומים ותקניים לידם; ובמקביל ניתן לסתום באר מים חיים כרוי ותקין, ולסתום את הגולל על עמל רב שהושקע בכרייה על פני גילגולים ארוכים. אלה הם סימני ההיכר של הבחירה החופשית.
- נולדתי יהודי לעזרא ושרה שבות. אני מנסה להצביע בזאת על שלושה בארות לדוגמה, ששאבתי ואני ממשיך לשאוב מהם מים (מידע מוכן וזמין) : אבי עזרא שבות, אימי שרה שבות, ודתי היהודית. הפנמתי את עובדת אחריותי לכל הבארות האקטואלים שאני שואב מהם היום – כולל שלושת אלו, לטוב ולרע : אני הוא שבניתי אותם – לא במקרה נולדתי לעזרא ושרה שבות, ולא במקרה נולדתי יהודי. במו ידי בניתי את הבארות שלי, אבן ועוד אבן, הצלחה ועוד הצלחה, או מיכשול ועוד מיכשול ועוד חרפה ועוד טעות... עצלן הייתי לרוב בכל ימות חיי וגילגולי, לא אהבתי לבדוק ולא לבחון ולא להתעכב על פרטים, אהבתי לשתות מים מוכנים אפילו שהיו עכורים – העיקר מוכנים המוגשים אלי ישירות מתוך באר כלשהי; אהבתי מעל לכל לשתות מבארות ציבוריים שכל העדר שותה מהם... חשתי מוגן – למרות ידיעתי שתחשוה זו אינה דייה לספק לי הגנה. שתיתי בקיצור מכל הבא ליד.
- והשאלה...
- אני חוזר למעשה אל אותה השאלה שנשאלה לעיל, עודנה מהדהדת בתוכי למרות הבנתי העמוקה והפנמתי לנושא שיוך האחריות. אני אחראי למקומי העכשוי ביקום, אני אחראי ליהדותי וגם למיקומי הספציפי והבלתי אקראי במשפחת שבות.
שאלתי לעיל היתה בנוסח הזה : נולדתי יהודי למשפחת שבות. נולדתי אל תוך באר מוכנה וכרויה; הכיצד אני אמור לבדוק את הבאר הזאת ולהחליט אם להכשירה או לטמאה? מהו הנדרש ממני – שאבדוק את הורי? שאבדוק את האומה שלי? את מוסדותיה? שאבדוק את דתי?
אומנם, יש לעדכן את נוסח השאלה – לאחר לקיחת האחריות על עצמי... אולם גם נוסח השאלה המעודכן, אינו משנה כהוא זה ממהות השאלה; והיא עדיין נותרת בתוקף, מהדהדת ומקשה :
- נולדתי יהודי למשפחת שבות, ולא במקרה . נולדתי אל תוך באר שאני הכנתי וכריתי; אני מצהיר על אחריותי הבלעדית אודות הבאר שנולדתי אל תוכה. ועם זאת , הכיצד אני אמור לבדוק את הבאר הזאת ולהחליט אם להכשירה או לטמאה? מהו הנדרש ממני – שאבדוק את הורי? שאבדוק את האומה שלי? את מוסדותיה? שאבדוק את דתי?
- את התשובה תמצא בגוף השאלה : אכן, הנדרש ממך הוא לבדוק את הוריך. לבדוק את האומה שלך. לבדוק את דתך.
- לבדוק את הורי? את דתי??
- התשובה בשנית : הנדרש ממך הוא לבדוק את הבארות שאתה שואב מהם : לבדוק ולבחוש בציציות הוריך, לבדוק את המלצותיהם ואת עצותיהם ואת הדרכים שהם מתווים לך. לבדוק אם הדרכים וההמלצות וההצעות שלהם – עומדים במבחן התוצאה. יש לבדוק גם את כנותם; את כנות הוריך, יש וכנותם אינה מספקת ואינה הולכת בהכרח עם אהבתם. מעל לכל יש לבדוק את כשירותם; את כשירות הוריך; את כשירות הוריך שיילדו אותך ושהביאוך אל העולם ושהתחנכת על ברכיהם. בדיקה זו אינה מתירה את הקשר שלך עם הוריך, ואינה גורמת לכפור בקיומם.
- לבדוק את דתי? את המקור שלי? את יהדותי? את נצרותי? את האיסלאם? להטיל ספק באתאיזם?
- ומה אתה עושה עכשיו? מהו מקור הבחישה במהות הבאר? מהו מקור הטקסט הזה מראשיתו עד הלום? מדוע אתה ממשיך לקרוא? מהי מהות הבחישה במונחים כמו נשמה, גוף, באר, בראשית, ברא, בריאה, אלוקים, שמים, ארץ, אדם, רצון...?
- והיה ואמצא ספקות או אי-סדרים, דרך בלתי נאותה או עצה בלתי הולמת או כנות רדומה... והיה ואמצא תקלה כלשהי בהורי אהוביי, באימי באבי... או אז אתעלם מהם? אזרוק אותם לים? אתכחש למציאותם? לירוק בצלחת שאכלתי ממנה כל חיי?
- מסקנתך מעוותת את המציאות שזה עתה גילית : היה ומצאת דרך בלתי נכונה, כנות רדומה, עצה בלתי הולמת...? הרבה מציאות מצאת... שמספיקות לסתום את הבאר הספציפית הזו. עם זאת, אין לדבר קשר למציאותם, לאהבתם, או לקשר החם שנרקם ביניכם כמשפחה. הוא אשר כבר הזכרתי : אין בבדיקה כדי להתיר את הקשר עם ההורים או לכפור בקיומם. במילים ברורות : אתה יכול, עקב הבדיקה, להמשיך בקשר החם עם אביך, אך לא לקבל את עצותיו כמובנות וחתומות ונכונות מאליהן.
- ומה עם הדת? שאעזוב את דתי אם אמצא ספקות? להתאסלם? להתגייר? להתנצר? או להיות אתאיסט? זוהי החלופה לבאר עכורה מהסוג הזה?
- ישנה חלופה אחרת : להמשיך לבחוש במונחים כמו נשמה, גוף, באר, בראשית, בריאה, אלוקים, שמים, ארץ, אדם, רצון... – במסגרת הדת הנוכחית שאתה נמצא בנתיים על פתח הבאר שלה. כל המונחים האלה זמינים ושכיחים בכל דת אפשרית, ולכן חומר בדיקה לא חסר; וגם לא משעמם... הבעיה היא שגם הספקות זמינים ולא חסרים בכל דת אפשרית!
- ואיך יוצאים מהסבתוכה כזו? איך מגיעים לתוצאות המעבדה? איך מזהים תוצאות כאלה... איך שוללים או מכשירים באר מהסוג הזה?
- קיימת דרך אחת ויצירתית – דרכה ניתן לחתור אל התוצאות המיוחלות ולהגיע אליהן, לזהות אותן; לגעת בהן :
השאלה העיקרית שאדם מחפש במרחב הדת היא : האמת. גם האתאיזם, במישור הזה, שווה ערך הוא לכל דת, כי גם דרכו מנסים להגיע אל "האמת". אם כן, לא מספיק לחתור אל האמת, יש להשיג אותה, לממש אותה, לראות אותה לחוש בה; לא ניתן להסתפק רק בחתירה... בזאת אני מפנה אצבע ביקורתית אל עבר כל הדתות האפשריות הקיימות בעולם, כולל הדת היהודית במתכונתה הנוכחית, כי בכולן תמצא אשנב שמוכר כרטיסים לכיוון אחד בלבד... כלומר, אם תקנה את הכרטיס הזה – תוכל ללכת אל עבר האמת; אולם המטרה שלי היא האמת עצמה – לא הדרך אליה, ואף אם יסיעוני באוטובוס ממוזג וישימו אותי על יד החלון הנשקף ממנו נוף מקסים.
ובכן, כל הדתות הקיימות והנכחדות והעתידות לבוא – מציעות את דרך החתירה אל האמת; ולא חסר להן כלים ומונחים ומושגים ותורות ואף כוונות טובות ומסילות נאות לעשות זאת; אולם אני מתרה בהן וקולי כבר צרוד : כוונותיכם טובות ודרכיכם מאוד יפות ונעימות רבותי, אבל אני רוצה את האמת בפועל; החתירה אליה אינה מספקת אותי. אני רוצה לממש את האמת הזו, בפועל, בזמן אמת, בשידור חי, עכשיו מיד; האם מספיק אני ברור לכם?
אם לנקד את המילם הכבירות האלה, הרי לכם את הדרך האחת והיחידה שדיברתי עליה לעיל, ושבאמצעותה ניתן לבצע את "הבדיקה המחודשת" לבארות הדת, ולקבל ליד את תוצאותיה המיידיות :
אני רוצה להכיר את האמת; אינני רוצה להאמין בה.
או בנוסח אחר :
ברצוני לוותר על האמונה – לטובת ההכרה.
ועוד נוסח :
אין לי עניין באמונה; יש לי עניין בהכרה.
זוהי נוסחת הפלא, שדרכה ניתן לבצע "בדיקה מחודשת" לבאר, שכל העולם שואב ממנה בעיניים עצומות, והנקראת בפינו "דת"; כל דת באשר היא, כל דת והאדם שלה, כולל האתאיזם – שלעניין הזה נכנס תחת כנפי קבוצת הדת.
הדת שתענה לדרישה הזו ויהיו באמתחתה את הכלים לספק את ההכרה הזו – היא הבאר הנכונה שניתן להמשיך ולשאוב ממנה בביטחה ובעיניים עצומות. כל באר אחרת – היא באר רעילה; גם אם היא ניצבת על הדרך העתיקה ביותר ונשקף ממנה הנוף המקסים ביותר.
ולהכרה והאמונה... לגברת והפילגש...
אין מי שלא הכיר את האמונה; אין מי שלא נתקל בה בהזדמנות כזו או אחרת, בגיל זה או אחר, באופן זה או אחר... הבעיה היא עם ההכרה... נתוני "ההכרה" עלומים לנו ודלים ביותר; אין לנו כמעט מידע אודות המונח הזה : "הכרה". המין האנושי איבד קשר עם המונח הזה, מאז שאיבד את הקשר עם חוק ההתאמה הסימטרית; מלפני המון המון זמן.
הכרה. הכרת האמת. "הפגישה" פנים מול פנים עם האמת. מי זאת האמת הזאת? איך קובעים איתה פגישה? איך מזהים אותה? אני חייב הרי לזהות אותה – לפני שקובע עימה פגישה, אחרת אין שום טעם לפגישה... אחרת, אני מהתל בעצמי; או במילים צבריות – עושה מעצמי צחוק.
שתי שאלות איפוא : מי זאת האמת? ואיך קובעים עימה פגישה?
על השאלה הראשונה השיבו כל הדתות והאמונות לדורותיהם מימים ימימה; וניתן להגיד שכל הדתות והאמונות על פני כל ההסטוריה האנושית, הגיעו לידי קונצנזוס בעניין הזה : אלוהים. אלוהים הוא אשר ייצג בעיני כולם את האמת. ולמען "האמת", רק "דת" אחת יצאה מכלל הקונצנזוס הזה וחלקה עליו : האתאיזם לא הכיר בדיעה הזו וכפר בה; לכן כל שאר הדתות קראו לאתאיסטים כופרים; אולם יש לדייק ולאמר כי הם כפרו באמונה בקיום השם; הם כפרו בדיעה הזאת, בתיזה הזו, לא בהכרת קיום השם; הם לא ראו את השם יתברך והתכחשו לעובדת קיומו, לכן ספק אם מגיע להם כינוי הגנאי הנדבק בד"כ לכופר, המתכחש במצח נחושה לעובדה מוצקת המונחת לפניו...
אשר על כן, אני רואה באתאיזם כעוד אסקולה שיצאה מבית היוצר של תיזות האמונה, לא פחות מהאיסלאם, הנצרות, ואף מהיהדות הנוכחית – ואני מדגיש את המילה "נוכחית", כי היהדות הנוכחית איבדה כל קשר עם היהדות המקורית, כפי שבקעה ובאה לידי ביטוי בתורה הקדושה. היהדות הנוכחית אינה אלא מתחרה עם יתר הדתות על תיזות האמונה למיניהן; יש לה איתם וויכוחים רציניים, כפי שיש לה וויכוחים רציניים עם האתאיזם; בזאת מסתכם תפקידה של "היהדות הנוכחית".
הייתי רוצה להתעכב כאן על המונח "יהדות מקורית", ואולי תוך כדי כך נענה על השאלה לעיל אודות זיהוי האמת, ונקבע פגישה אינטימית עימה בפועל.
ישבתי ביום שבת לאחר שחרית לשיעור בן כשעה וחצי, שהעביר אותו צעיר ישראלי בשם "שי" ולצערי שכחתי את שם משפחתו. גיליתי למעשה את השי הזה מתוך דרשותיו הקצרות והמעמיקות, שמידי פעם הוא נותן לאחר מנחה באזור העבודה שלי בקולון; כחמש עד עשר דקות כל דרשה... הרשים אותי ביכולתו להעמיק ולהביא את שומעיו עד העומק הרצוי – תוך עשר דקות לא יותר...
ניגשתי אליו יום אחד, בירכתי אותו על הדרשה שלו, ושאלתיו אם יכול להעביר לנו שיעור כל יום שבת לאחר שחרית, והוא הסכים מיד. אספתי קבוצה קטנה של ישראלים עם עברית צברית שמתפללים איתי בשבת במניין היפה של הילדים, ולא הייתי צריך להשקיע הרבה בשיכנוע... מלבד ההצהרה על גילוי בחור מוכשר שכדאי לשמוע אותו...
שי הוא חסיד תורת החסידות והחסידים ומנסה להפיץ את התורה הזו, היינו את זווית הראייה המיוחדת הזו... והוא בעצמו חסיד בתרתי משמע; אישיות צנועה נדירה ומרתקת.
ביום שבת האחרון היינו שישה ישראלים שישבנו ושמענו אותו. הוא דיבר על נדר ושבועה – ולא במקרה, כי פרשת הנדרים כיכבה בפרשת השבוע "מטות"; מה בין נדר ושבועה, וכאמור מזווית הראיה החסידית, המרתקת בפני עצמה...
הנושא הוא עולם ומלואו, מה עוד אם נוגעים בו ידיים חסידייות... אולם באופן כללי ועל קצה המזלג, נדר – זה הגבלה עצמית מרצון. ניתן לנדור לא לאכול תפוח, או להתנזר מיין לתקופה מסויימת – כמו הנזיר... הנדר למעשה מכסה את הזווית השלילית כי אני שולל במרחבו דברים המותרים לי לשימוש או לאכילה; מותר לי לשתות יין, אך אני מונע את עצמי ממנו, היינו אני מגביל את עצמי ולמעשה מענּה את עצמי, לכן מוטל על הנזיר להביא קורבן חטאת לאחר תום תקופת נזירותו, כי הוא עינה את עצמו, ויש בעינוי הזה טעם של חטא...
עם זאת, ולמרות התכונה השלילית הנגזרת מהנדר, ושהתורה דאגה להפנות את תשומת ליבנו אליה באופן מפורש דרך קורבן החטאת של הנזיר – (כפי שאסור לענות את הזולת – ולא פחות, אסור גם לענות את עצמך...) – עם זאת, הרי קיים גם הגיון אנושי הנגזר מהנדר : אני אדם בעל שליטה עצמית. אינני חייה שהכל מותר לה, אוכלת כל מה שהיא רואה, עושה את הכל ללא שום שליטה עצמית... ויד המקרה שולטת בה; אדם אני; השולט בעצמו ברצונותיו ובמאוייו... ולמרות שמותר לי לאכול את התפוח הטעים והיפה הזה, אני מדיר את עצמי ממנו ומטיל על עצמי הגבלה לתקופה מוגדרת מאכילתו, כסימן וכאות לשליטתי בעצמי. זהו השלב המקדים שיסלול בפני כל דרך וכל החלטה, הדורשת מטבעה שליטה אבסולוטית ברצונותי ובעצמי. זוהי מעין תירגולת עצמית לכל דבר.
זהו הנדר בקווים רחבים : הגבלה עצמית, או שלילה עצמית.
בעוד, השבועה היא חיוב עצמי. אני נשבע לקיים דבר, ולמיותר לציין כי אין המדובר בדבר סתמי ולבטח לא שלילי – כי-אם המדובר בדבר חיובי שטוב ונכון לעשותו, ואני חייבתי את עצמי לעשותו, התחייבתי עליו, חתמתי את הצ'יק, נשבעתי... נוטף מזה תכונה חיובית.
השבועה איפוא וגם הנדר, הינם שלבים תירגוליים על מסלול הכוונת השליטה העצמית, אולם השבועה משיגה את הנדר על המסלול התירגולי הזה ועולה עליו; השבועה הינה שלב תירגולי מתקדם יותר מהנדר, כי דרך השבועה אני מכניס את עצמי לעולם העשייה, אני מתחייב לעשות, ולמעשה זהו עולמו בפועל של השם יתברך, ואני מזמין, דרך השבועה, את עצמי אליו.
בשבועה אני מתחייב לעשות, ובנדר אני מתחייב לא לעשות, מכאן נגזר "השלב המתקדם" של השבועה והבכורה שלה על הנדר.
ולמרות ההבדל העקרוני הזה בן השבועה והנדר, קיים מאחוריהם הגיון אחד משותף הנקרא בלשון התורה : מוצא שפתיך תשמור. או בלשון הדור : תכבד את מה שאתה אומר. תכונת הדיבור המייחדת את האדם, והמבדילה אותו מכל יתר הייצורים הקיימים ביקום – היא התכונה שמייצגת יותר מכל את העליונות האינטלקטואלית של האדם על כל הסובב אותו. אני מביע את המחשבות שלי דרך הדיבור היוצא מפי; אני מדבר – משמע אני חושב.
התורה הפנתה את תשומת ליבנו לחשיבות התכונה הזאת – כבר מהתחלת הדרך... כבר בפסוק השלישי של הפרק הראשון שלה :
א בראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ב והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים מרחפת על-פני המים. ג ויאמר אלקים יהי אור; ויהי-אור. ד וירא אלקים את-האור כי-טוב; ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ה ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד. (בראשית, א)
עמדנו כבר לפני כמאה עמודים על משמעות הפסוקים האלו, וסיכמנו על עיקרון אחד : כל התורה הינה ספר הדרכה שנועד ללמד את האדם אודות קיום חוק ההתאמה הסימטרית; מוצאו, מרחבו, איך לתפעל אותו – באופן שיוכל האדם לחזור ולחיות בצל חוק ההתאמה הסימטרית; חוק שעדיין שרוי וקיים, אך האדם אינו מודע לקיומו, ולכן אינו יכול להנות ממנו, להשתמש בו.
עם זאת, אי-מודעות לקיום חוק ההתאמה הסימטרית, איננה הבעיה היחידה המונעת מהאדם להשתמש ולנצל את פירות החוק הזה; קיימת עוד בעיה טכנית – אם נכון הביטוי : האדם אינו מודע לכוח הנגזר מהרצון שלו, לכן הוא אינו מסוגל לנתב את רצונו המקורי, לתפעל אותו... מה שנקרא בשפה הנוכחית "מניפולציה של הרצון"; נעדרת מהאדם המודעות לתכונה מניפולטיבית זו.
התורה באה למלא איפוא את החלל הריק, שנוצר מתוך אי-המודעות לקיום חוק ההתאמה הסימטרית, ואי-המודעות לכוחות הרציונלים המקוריים של האדם.
אדם הראשון, לציין, נולד אל תוך חוק ההתאמה הסימטרית; הוא היה מודע לכוחותיו, היינו לכוחות הטבעיים הנגזרים מרצונותיו, דבר שאיפשר לו לנתב את רצונו ולתפעלו בתוך מרחב חוק ההתאמה הסימטרית – באופן טבעי ומובן מאליו...
לאט לאט נסוג האדם מהמודעות לקיום כוחותיו הרציונלים הטבעיים, ובדרך זו גם נסוג ממרחב חוק ההתאמה הסימטרית. נסיגה זו התרחשה באופן הדרגתי בתוך אלפי השנים, עד שהגיעה נסיגה זו אל נקודת האל-חזור : האדם ניתק כל מגע עם מרחב חוק ההתאמה הסימטרית והתרוקן מכל בדיל של מודעות לכוחו הרציונלי הטבעי. המושגים האלו נראים לו היום דמיוניים, על-טבעיים... אתמול ראיתי עם הבן שלי סרט של הארי פוטר... והיום אני כותב על חוק ההתאמה הסימטרית ומרגיש שאני מתחרה עם היוצרת המולטימליונרית של סידרת "הארי פוטר"...
שאלתי את עצמי אתמול בעיצומו של הסרט, כאשר אני מתחרה עם גידי על הפופ קורן שהולך ומתמעט וההתרגשות בשיאה : מדוע נקלעתי אל הסרט הזה דווקא? לא כל כך רציתי בזאת, והסרט נכפה עלי למעשה בגלל פליטת פה אומללה שגידי נתלה בה, כאשר שאל אותי שלשום – אם אני יכול להתלוות אליו אל הארי פוטר... עניתי לו בבדיחות הדעת "למה לא"... והוא נתפס בהתחייבות וביקש אתמול להוציאה לפועל! וגם אימא שלו שיחקה את הצדיקה הבלתי נלאה, והתריעה על חשיבות קיום התחייבות ועוד לבן שלך! לשאלתי "ולמה שלא תצטרפי אלינו?" ענתה "אני לא התחייבתי אדוני, אתה זה שנתת את המילה שלך!"
ולמען תיעוד האמת – נהנתי גם אני מהסרט! מכל רגע! לא כמצופה... וציפיתי לסיוט; אך כאמור נהניתי... מה עוד וגידי תרם את שלו ועזר לי להבין לעומק את הרקע ואת הדמויות, יען ראה את כל הסידרות הקודמות של הארי פוטר, ולזכותו ייאמר – עשה זאת באופן סמכותי מכובד ומקצועי! מי יתן ויפגין סמכות כזו גם בלימודים...
לבורים ועמי הארץ שעוד לא שמעו על "הארי פוטר" – המדובר בילד בריטי יתום הנייחן בתכונות על-טבעיות... דודו, נדמה לי, שם לב לתכונות האלו ושלח אותו לבית-ספר מקצועי יחיד במינו לקוסמים; שם בביה"ס הזה מפתחים את התכונות האלו ומלמדים את התלמידים את סודות הקסמים למיניהם... הם מלמדים אותם לעוף בשמים למרחקים – רכובים על מטאטא... ליצור כוחות על-טבעיים דרך נגיעה קלה במקל קטן; להגות משפט מאגי סודי ולעשות את הבלתי יאומן באמצעותו...
ושוב אל השאלה... מה אני עושה כאן באולם עם גידי והארי פוטר – מלבד קיום פליטת הפה האומללה שהפכה להתחייבות קדושה?
התשובה, כן, היא זאת : "אני רואה סרט עם גידי". אולם ומעבר לזאת, ראיתי גם ראיתי עוד משהו, ולא במקרה... ראיתי את נקודת המרחק של האדם מחוק ההתאמה הסימטרית; עד כמה הוא התרחק מהחוק הזה; עד כמה הוא הרחיק לכת; עד לאן; עד כמה הוא ניתק מגע...
עד לדמיון הבלתי מציאותי , עד לנקודת האל-חזור הזאת : עד להארי פוטר. אתמול ראיתי את זאת לנגד עיני.
- השאלה היא איפוא : האם מרחב חוק ההתאמה הסימטרית הוא מרחבו של הארי פוטר הדמיוני? האם המציאות מתחברת עם הווירטואל? האם אדם הראשון היה הארי פוטר?
- כן. זו התשובה בתימצות. חסרה רק הערה קטנה – למען השלמת התשובה : אדם הראשון ידע והפנים את שבע השיעורים שתועדו על גב דפי התורה, הוא נולד עם המודעות זאת; ו-"הארי פוטר", כוונתי לכותב הסידרה, לא ידע גם לא שמע על השיעורים האלה; התנהלות הארי פוטר, היינו, לא היתה על פיהם.
- אינני מוכן לוותר על השאלה המקורית : האם אדם הראשון היה הארי פוטר? האם עיקרון חוק ההתאמה הסימטרית, יכול להעניק לאדם את אותו המרחב הדמיוני, בו השתמשה כותבת הסידרה של הארי פוטר? בניסוח אחר, האם המרחב הדמיוני של יוצרת הסידרה, הופך עבור האדם למרחב מציאותי – בצל חוק ההתאמה הסימטרית?
- התשובה כבר ניתנה לעיל, ואחזור עליה לכבודך בשנית : כן וכן; אדם הראשון היה הארי פוטר. עיקרון חוק ההתאמה הסימטרית, יכול להעניק לאדם את אותו המרחב הדמיוני, בו השתמשה כותבת הסידרה של הארי פוטר. תשובה זו נכונה ותקפה בכל ניסוח אשר יהא, כולל קונטקסט הניסוח שלך. בהזדמנות זו, אשנן את ההערה הקטנה שצירפתי לתשובתי הקודמת שלעיל, ויורשה לי להוסיף עליה את זאת : מהשאלה החוזרת שלך אני מסיק כי לא הענקת "להערה" שלעיל את תשומת הלב המתאימה... להלן איפוא ההערה בשנית :
אדם הראשון ידע והפנים את שבע השיעורים שתועדו על גב דפי התורה; הוא נולד עם המודעות זו; בעוד כותבת הסידרה של "הארי פוטר" לא ידעה גם לא שמעה מעודה על השיעורים האלה.
רוצה להגיד שהתנהלות הארי פוטר בסרט היתה וכידוע ווירטואלית, בעוד התנהלות אדם הראשון בסרט של חייו היתה מציאותית. זהו ההבדל בפועל בין הדמות הווירטואלית של "הארי פוטר" לבין דמותו המציאותית של אדם הראשון. לציין, אין המדובר בהבדל של מה בכך.
הבה ניקח אחד מפעלוליו של אדם הראשון... הבה ניקח דוגמית ונעשה תחרות בינו לבין הארי פוטר...
אדם הראשון רצה ילד.
א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה'. (בראשית, ד)
עברנו בהתחלת המאמר על נוהל הבעת הרצון, וזהו בשנית הנוסח :
"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו."
השאלה המתבקשת איפוא, מהו הרצון הגולמי הבלתי מוגדר אשר קדם לרצון אדם הראשון ושהתבטא בפועל בילד – כפרי מוגדר ומדויק?
קל מאוד להתחקות אחר התשובה הזאת, כי היא נמצאת בכל אחד מאיתנו; הרצון הגולמי הזה טמוע כאינסטינקט בכל אחד מאיתנו : אני ואילנה התחתננו ורצינו להביא ילד לעולם. רצינו להקים משפחה ולהרחיב אותה באמצעות ילדים, הרבה ילדים פרי בטנינו, שימלאו את הבית, שיביאו שימחת חיים, שיהיו דומים לנו, שילכו בדרכינו. אני ואילנה אנשים חברתיים, וברצונינו זה היבענו את התכונה החברתית הזו : איננו רוצים לחיות לבד... אנו רוצים להגדיל את החגיגה, רוצים עוד אנשים איתנו, מדמינו מבשרינו...
זהו בדיוק הרצון הגולמי של אדם הראשון, וכך הסיפור בגדול התנהל – מהגולמי הבלתי מוגדר, אל המוגדר והמדויק : זה התחיל מהרצון לפתח את שימחת החיים שהיו שרויים בה, להגדיל ולהעצים את החגיגה, מכאן אגב התפתחה התכונה החברתית... ועד לרצון בילד מדמו ומבשרו, ומה טוב אם יהיה דומה לו, בעל שתי ידיים ורגליים, ראש תווי פנים וקומה...
והאדם ידע את חוה אשתו – אות ו' המקדמת את "האדם" מצביעה על סמיכות הדברים. בעוד כשישים עמודים (תלוי מתי תינעל הפירצה שעדיין אנו נמצאים במסגרתה...) אעמוד על תכונת "הסמיכות" שבתורה. למעשה כל התורה במלואה מיקשה אחת היא, שבאה להראות לאדם את הדרך חזרה אל מקורותיו, אל הרצון שלו; זוהי התמונה הגדולה, ואותה בנתה התורה אבן על אבן, שלב אחר שלב. במילים אחרות, התורה היא מעין מפה ארוכה ארוכה ששורטטה בשיטת השלבים. הרבה מאוד נקודות ציון מופיעות עליה, המראות את הדרך חזרה...
כך אתאר להלן את "שיטת השלבים" – ציטוט :
"הרושם הוא וכאילו כל פרק או שלב בתורה, מדבר על חתך מסויים, שאין לו בהכרח קשר לחתך הבא אחריו או לפניו; אולם ולמרות שכל שלב נשרד באופן אינדיבידואלי עצמאי, וכאשר אתה מגיע אל נוסח השלב השני, ולאחר קריאתו והבנתו לעומק – אתה מגלה שאת הבנתך זו רכשת למעשה בפרק שלפניו; כלומר ואילולא עברת ועיינת והבנת את הפרק שלפניו – לא היית יכול להבין ולרדת אל עומק הפרק הנוכחי, על אף ועל פניו אין קשר בין השלבים וכל שלב מדבר על נושא משלו..."
את זאת למדתי מהמילה הראשונה שהתחילה בה התורה : " בראשית ", שהיוותה מעין הצהרת כוונות אודות "שיטת השלבים", שעתידה להיות בשימוש לאורך כל התורה. נושא זה הינו עולם ומלואו... וכאמור נעמוד עליו בהמשך; ולעת עתה אסתפק להצביע על סמיכות הדברים שנרמז עליה באות ו' שקידמה את "האדם" בפסוק שלנו.
והאדם ידע את חוה אשתו – לפני 88 עמודים עמדתי על הפסוק הזה, במסגרת ביאור הרצון האנושי המשותף הראשון... "זהו סיפור הרצון המשותף הראשון בהסטוריה. הגזע האנושי קיים בפועל כהמשך לרצון היצירתי זה, וכתוצאה ישירה ממנו".
את הפועל " ידע " ביארתי כפעולת זיהוי הזדהות והתמזגות; כלומר, אדם הראשון זיהה את רצון אישתו, הזדהה עימו, וכתוצאה מזאת החליט בעצה אחת עימה – להתמזג עם הרצון המשותף שלה, ולהוציאו אל הפועל...
"ידע" – הבנת הפועל הזה, היום, מסתכמת במובן "קיום יחסי מין" : האדם ידע את חוה אשתו – האדם קיים יחסי מין עם חוה אישתו, ואכן "המובן" הזה מסכם את הפועל המקורי : זיהוי התמזגות והזדהות...
והאדם ידע את חוה אשתו – מילת הקישור " את " איפוא, באה לבטא את המשמעות השיתופית בהקשר הזה, כפי שהיא נמצאת בשימוש בשפה המודרנית היום : ברקוביץ את זוהר בע"מ, מנשה את נחום... ובעסק האקטואלי של הפסוק שלנו : אדם & חוה, אדם את חוה : הרצון של אדם את הרצון של חוה .
והאדם ידע עם חוה אישתו.
ותהר, ותלד את-קין – נכנסה להריון וילדה את בנה קין; זו המשמעות המקובלת, אולם אין זו המשמעות שהמתעד ביקש לרשום לנו.
ותהר – זו הפעם הראשונה בה מופיע המונח הזה בתורה : להרות, הריון, ותהר...
הייתי רוצה לנצל הזדמנות זו ולהבהיר שיטה יעילה שגיליתי, להבנת מונחי התורה המקוריים.
ובכן – כל מילה, כל מושג, כל פועל, כל שם תואר וכל מונח אשר מופיע בתורה וברצונך לעמוד על משמעותו המקורית – לך אל התורה ואל המקום הראשון בו הופיע; שם תפגוש את הערך האינציקלופדי של המונח במשמעותו המקורית. אין זה אומר שמשמעות זו עלולה להשתנות ממקום למקום, אולם תמיד תמצא הבארה עקרונית ורחבה במיוחד בהופעה הראשונה של המילה; הקונטקסט במלואו יגוייס ויעמוד לרשות המונח שזה עתה יצא אל העולם, וכאילו ביקש המחבר להציג בפניך מוצר חדש ולהסביר לך אודותיו...
כך ירדתי אל עומק המונחים : שמים, ארץ, אלוקים, שם ההווייה, תהום, מים, חושך, באר, נשמה, עץ, "ויקרא שם", ארור, ברכה, גן העדן, וכהנה הרבה...
ותהר, ותלד... – סדר הופעת שני הפועלים האלו, מובן וצפוי מדי בשבילנו... הריון ולאחר מכאן לידה... הריון – הזדווגות, זרע הגבר וביצית האישה נפגשים, העובר נקלט ברחם האישה, הבטן גודלת בהדרגה עד לתשעה חודשים, ואדם חדש מגיח לעולם. אלה הם שני הפועלים הטבעיים והמוכרים ביותר לאדם, ואף לכל חיה בטבע. גם החיה הרה ויולדת; לא תיתכן לידה ללא הריון...
אם כן, אדם הראשון ידע את חוה... ותהר, ותלד... לדעת, להרות, וללדת – סדר מופתי.
זה המקום לשאול את שאלת המליון : אם שלושת הפועלים האלה וסידרם – כה נהירים ומוכרים לכל אדם עלי אדמות מימים ימימה ועד בכלל, מדוע איפוא סידרם לנו המסדר כאן? הרי אין מי שלא יודע שקודם יודעים, אחר כך הרים, ובסוף יולדים, מה בא הכתוב להסביר לנו כאן?
את השאלה הזו, לציין, אני מנסח מנקודת המבט של הפרוש המקובל והנהוג עליו עד עכשיו : מה בא הכתוב להסביר לנו כאן?
האומנם "התורה דיברה בלשון האדם"?
לאו מוחלט. התורה לא דיברה כאן בפרק ד בלשון האדם; לא בפרק הזה גם לא בפרקים הראשונים... דוגמאות אקראיות מאותו הפרק :
ז הלוא אם-תיטיב שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רבץ; ואליך תשוקתו........ (בראשית, ד)
כג ........כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחברתי (בראשית, ד)
כד כי שבעתים יקם-קין; ולמך שבעים ושבעה (בראשית, ד)
נחזור איפוא לבית שלנו...
א והאדם ידע את חוה אשתו; ותהר – שני האנשים האלה חברו יחד לרצון משותף. הפרי ששאפו לו ברצונם, הוא ילד בדמותם ובצלמם. הם ביקשו את הפרי היפה ביותר, החכם ביותר, המהודר ביותר, בעל האופק הרחב ביותר... אין ספק ששאלות מעין יופי, הידור, חוכמה, גודל, אופק – הן שאלות ערכיות, אך בלתי מוגדרות, כי האין-סוף הוא גבולן... כמה אתה רוצה אותו יפה? כמה חכם? כמה גדול? הרי תמיד ניתן לשאוף ליותר יופי, ליותר חוכמה, יותר גדולה... ולחילופין, ניתן לשאוף לפחות יופי וחוכמה, כי הדמיון השיג והגיע עד מד מסויים... אין ולא קיימת שאיפה מושלמת בערכים מעין אלו...
מכאן, ניתן להניח כי לא ייתכנו שתי שאיפות זהות ושוות, שאיפת אדם יכולה לעבור במימד היופי את שאיפת חוה, ובמימד שאיפת החוכמה חוה תעבור דווקא את אדם... הפרי ששאפו לו הוא "יצור בצורתם" בעל אין סוף מימדים וערכים, ולכן קיים יסוד סביר להניח, כי לא ייפגש מד שאיפותם בכל המימדים והערכים, אדם יעבור את חוה בחבילת מימדים אחת, והיא תעבור אותו בחבילה השניה... מכאן נוצר הצורך ביריעה המשותפת; זהו מקור עיקרון "המכנה המשותף הגדול".