קוד: מידע אנושי 31 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (31)
נחזור איפוא לראובן שלנו בשביל לעמוד כבר מקרוב על מקור הלך רוחו... לראובן יכולים להיות לו שני סוגי מעמדות :
מעמד זמני: זה המעמד היומי השבועי השנתי או אף התקופתי שממנו יכול להיות מושפע ראובן, לכאן או לכאן... בדיחה, שיר, חתונה, עסקה טובה או רעה, או להבדיל מוות, תאונה...
מעמד קבוע: הוא המעמד הבסיסי ביותר, המבטא את הטון ואת הנטיה של ראובן כישות. למרות המשפט שזרק לו שמואל בציניות ופגע בו – הוא חייך מלוא פיו לאחר מכאן, מבדיחה ששינתה באחת את מצב רוחו... זאת כי המעמד הבסיסי של ראובן הוא – אופטימי. וכמובן יכול להיות ההפך : למרות החתונה והשמחה – הפך ראובן את השולחן מפגיעה קלה בכבודו... וזאת כי המעמד הקבוע של ראובן הוא – רגזן, נחות, שלילי...
המצב הבסיסי ממנו מזנק ראובן ושקראנו לו "מעמד ראובן", הוא איפוא האות שמשדר ראובן לסביבתו ולכל אשר לו : אני עצבני! אני רגוע, אני חיובי, פסימי, נוח, אופטימי... אני ראובן, וזה המעמד ממנו אני מושפע ועל פיו אני משדר.
מאידך, ואם ברצוני לעמוד על מעמד ישות מה ולתהות על קנקנה – היינו לזהות את מעמדה (הקבוע), עלי לקלוט את השדרים של היישות הזו ולעבד אותם... וזה הדבר, הלכה למעשה, שעשה המתעד עם שלושת הגורמים שהופיעו לראשונה בפסוק הראשון – בסרט הראשון : הוא שירטט לנו את השדרים שמשדרים הגורמים הללו, כל גורם והשדר שלו בנפרד. מהשדר הזה אנו עתידים, כאמור, לעמוד על המעמד הקבוע של כל גורם משלושת הגורמים בנפרד.
איננו מדברים איפוא (בתיעוד להלן) על מעמד של נתון זמני המתאר מצב זמני, כי-אם על מעמד קבוע ושריר, המתאר את "המזג" הכללי או את המעמד הכללי, בו נמצא ויימצא אותו גורם.
ובכן, זהו מעמדו של כל "גורם" בנפרד :
ו הארץ היתה תהו ובהו: הארץ לא היתה תוהו ולא בוהו. היא היתה בסדר גמור; הסדר שלט בה והתנהלה אך על פיו.
והארץ היתה במעמד של : תֶהוּ ובֶהוּ – למי שלא מבחין בניקוד המילים : האות ת' של תֶהוּ תנוקד ב- סגול, וגם האות ב' של בֶהוּ תנוקד בסגול – בשביל להבין את משמעותה.
לארץ היה ייעוד מיידי; היא המתינה לאדם. כל היקום ולמעשה נוצר בשביל האדם; זהו המידע האין-סופי הממתין, בעתיד הרחוק או הקרוב, לאדם "שירצה" להגיע אל נקודה זו או אחרת מהמיקשה האין-סופית של היקום ולעבד אותה, או אז אנו אומרים : הוא האיר את הנקודה החשוכה זו מהיקום... זהו איפוא היעוד של היקום : להמתין שהאדם יגלה אותו ויעבד את המידע האין-סופי שלו.
לא ניתן לדעת מתי יגיע האדם לנקודה פלונית ביקום ויעבד אותה, או מתי יגיע לנקודה אחרת ביקום ויעבד אותה, וישתמש בה, ויהנה ממנה... לכן לכל היקום כאחד יש מעמד משותף : הכמיהה התהומית הבלתי מוגדרת להגעת האדם... הנקודה החשוכה זו ביקום יכולה להישאר חשוכה לשנה, לשנתיים, לזמן אין-סופי – ללא האפשרות לדעת מתי תואר ע"י האדם, לכן ואותה נקודה "חשוכה" נמצאת בכמיהה תהומית אין-סופית להגעת האדם אליה.
"התהום" ובדרך כלל מותיר את הרושם של הבלתי ידוע, הארוך, הבלתי מזוהה... האין סופי. לכן השתמש המתעד במונח הזה כאשר הגיע תורו של היקום ומעמדו הקבוע :
וחשך על-פני תהום; – ליקום החשוך אין דווקא מעמד תהומי קבוע, אחרת לא היה לו יעוד ולא קיום, אלא וכאילו הוא משקיף כל הזמן על פני התהום – שמא יגיע עכשיו האדם, שמא בעוד רגע, שמא יגיע מחר... ההמתנה האין-סופית הזו – היא אשר הזמינה את הצורך בתיאור התהומי... במילים אחרות, ליקום יעוד מוגדר וידוע, והוא, ההמתנה להגעת האדם אליו, לכל נקודה ביקום יעוד מוגדר כזה; אולם הנעלם היחיד כאן הוא "ההמתנה התהומית" : האם יגיע עכשיו האדם להאיר אותי? או שמא מחר? או שמא בעוד שנות אור...
יש להדגיש, שהיקום עצמו אינו תהומי, ולכן הוא לא אמר : והחושך בתהום... וכאילו מעמד היקום הוא בתהום... אלא אמר : וחושך על פני תהום – להבדיל בין שני נבדלים : החושך, והתהום.
החושך, הוא היקום החשוך הממתין בכל רגע לסימן אור מהאדם.
ההמתנה היא התהומית, הבלתי ידועה... לכן החושך נמצא על פני התהום.
זהו איפוא המעמד של היקום : המתנה אין-סופית לאדם; הייתי אומר כמיהה בלתי נלאית לאדם. כל "התנהגות" היקום נגזרת מהמעמד הזה : תאר לך התנהגות מישהו שממתין לידידתו או לאהובתו זמן רב מדי והיא בוששה לבוא... הוא יהיה פרוע עם הבעה פרועה ושיער פרוע... אינך מצפה לפגוש באישיות רגועה ומסודרת... ואף כאשר תגיע סוף סוף הידידה – הוא לא ישנה מיד מהופעתו ומסדר יומו הפרוע שקנה חלק מטבעו...
אולם, וגם זה חלק מטבעו : תהא ההמתנה אשר תהיה, ההתנהגות הפרועה תהפוך מהר לרכה ועדינה ללא שום הגיון או יחס לזמן האבוד... זהו טבעו של ממתין מרצון, והיקום איפוא ממתין לאדם מרצון.
זהו המעמד של "קיום" נטול "מנגנון חיים" פעיל, ונטול ייעוד מיידי. זהו מעמד היקום : המתנה על פני תהום.
לא כן הארץ. לארץ היה ייעוד מיידי; היא המתינה לבואו של האדם. כן היא "נולדה" עם התשוקה הזאת : היא יודעת שהינה הינה הוא בא... ועם הגעתו אליה – היא לא הופתעה; בניגוד ליקום שעלול היה להיות מופתע ולהתנהג כמופתע, שלא ציפה בכל רגע בהכרח להגעת הידיד, ולכן יכל לקחת לו זמן עד שיחזור אל חיק האהוב...
והארץ היתה תהו ובהו: הארץ היתה במעמד של : תֶהוּ ובֶהוּ – לאדם, לאנשים שעתידים לבוא אליה: תֶהוּ! תהיו כבר! תבואו כבר! תגיעו כבר! תבואו אל הארץ, אלי; תידבקו בי, תחיו עימי, תקימו את ביתכם עלי, תזנקו ממני, מהנקודה הזאת שהשם יתברך קבע אותה כנקודת הזינוק שלכם, כנקודת ההתחלה לכל דבר; אז תבואו כבר...
ובֶהוּ – וכאשר תבואו, ותחיו, ותקימו את ביתכם, ותפעלו, ותעשו, ותיצרו, ותעבדו, ותיעבדו... עשו את כל זאת בתוך גל האור ממנו יצאתם, והיגעתם... אל תיצאו מהגל הזה, תהיו דבוקים בו, היו בתוכו. בתוך גל האור הזה, נוכל לקיים "שנינו" את ייעודינו בהתאם, כזוג לכל דבר : האדם והארץ.
הו – הן שתי האותיות האמצעיות המתקיימות בתוך שם ההוויה.
כאשר ישבתי לסגנן את "מעמד" הארץ כפי שהצטייר בתיעוד, וכדרכי, נסיתי להזמין משהו מהמציאות שאני מכיר, הקרוב "למעמד" הארץ... אופן זה יקל עלי את מלאכת התיאור והבנת המעמד עליו מדבר המתעד...
הדמיון שלי הזמין אלי את האיש שעומד להתחתן היום! בעוד שתים עשרה שעות עומדת להתקיים החופה שלו עם בחירת ליבו באולמי נפטון; שמו ראובן.
הוא קם מוקדם בבוקר, ואפשר להגיד – השכים קום... פשוט לא הצליח לישון יותר.
קם, התקלח, התבשם, שתה קפה, ועוד הפעם התבשם, ובהזדמנות זו העיף מבט ארוך בראי – לא כמנהגו, ועלה על שערה קטנה בפינת שפתו השמאלית! איך לא שם לב אליה?
לקח לידו מיד את מכונת הגילוח, והסתער על השערה על כל הנלווה אליה; וחזר והתבשם. ושוב לגם קפה, ושוב העיף מבט חטוף בראי, ממש חטוף ללא שום כוונה תחילה.
הכל מוכן, לא חסר לו כלום. אין לו שום דבר לעשות, אבל הוא עסוק; עסוק עד למעל הראש. זה המעמד שלו. יעידו עליו מבטיו הרצופים בשעון שבקיר ובשעון שעל ידו.
הוא ירד למטה להירגע, אולי יעשן סיגריה ויעשה סיבוב קטן באוטו.
תנסה לעשות תאונה קטנה עם ראובן, מה שנקרא "תאונת נשיקה"... אתה אשם! ובכל זאת, הוא יחייך לך וינסה להסביר במבוכה שהיום יום החתונה שלו. לא קרה כלום...
נסה לזרוק לו בדיחה מצחיקה טרייה מהתנור; הוא יחזיר חיוך קל אבל לא יתפוצץ מצחוק; כי שוב – יסביר במבוכה, שהיום יום החתונה שלו...
כדאי מאוד לעשות עסקים איתו היום, כי הוא יוותר מראש ולא ירד לפרטים... ובעיקר, לא יתמקח! הוא יתן לך להרוויח עליו ובכיף.
דווקא הוא ענייני היום, עסוק מאוד היום, נוח מאוד היום, וותרן מאוד היום; אבל רק היום...
אני מנסה להגיד, שהמעמד של ראובן היום – שונה ממעמדו של אתמול שלשלום. ראובן של אתמול יתייחס לתאונת נשיקה אחרת... אולי הוא לא יתעצבן, אבל הוא יקח ממך את הפרטים ויבטיח שלא יפסיד גרוש אחד ואפילו יתחשבן איתך על הזמן האבוד שלו עד לתיקון האוטו... הוא לא יוותר כי הוא לא אמור לוותר... וגם ביום חתונתו – לא אמור לוותר, אך המעמד שלו מחייב אותו כאילו להתנהג אחרת – לא על פי המקובל... הוא חורג מהמקובל ואת מציאות הדברים מקבל אחרת.
זוהי הארץ. זה מעמד הארץ כאשר חיכתה לאדם שאוטוטו מגיע... קלה, נוחה, יפה, גנדרנית, עסוקה עם ההכנות האחרונות, ועניינית עד מאוד; לא יורדת לפרטים הקטנים... מוותרת. תבואו כבר – אני מחכה... תֶהוּ כבר; אבל בֶהוּ...
זהו מעמד הארץ כאשר המתינה לאדם; ולמעשה היא לו עזבה את המעמד הזה עד עכשיו, עד רגע כתיבת השורות. תכונת הוותרנות ניתנת למישוש... האדם אנס את הארץ ואת אוצרותיה, החל מיבוש הים למטרות בניה אסורה ועד לגניבת היערות ועקירת העצים למטרות עסקיות גרידא. ועם זאת, הים והאדמה מסתדרים איכשהו, זה לוקח קצת על עצמו וזה לוקח קצת מהבעיה; והאדם הטיפש חושב שהוא עבד עליהם והרוויח קרקע בחינם.
היער מצטמצם באופן ניכר, העצים מדלדלים, מזה כבר חמשת אלפים שנה... על פי חישוב ומכונת חישוב, אם יש לך 100 עצים ואתה לוקח כל חודש 10 עצים – לאחר כשנה לא ייוותרו עצים בטבע במקרה הרע, או במקרה הטוב - ערך העץ יעלה על ערך הזהב...
אבל מזה חמשת אלפי שנים, מספר העצים בטבע וביער כמעט לא השתנה, למרות ועל אף הצריכה ההולכת וגודלת בלשון המעטה. ערך העצים בבורסה של אדם הראשון ועד עכשיו כמעט ולא השתנה. והאדם הטיפש חושב שהוא ניצח את הטבע ולקח את מבוקשו בזיל הזול... הוא לא יודע שאימא אדמה וויתרה לו וחידשה מהר את מלאי הסחורה – לא על פי הייחס המקובל כי-אם מתוך ההשפעה של המעמד שהיא נתונה בו; היא מחכה לאדם, ועדיין מחכה לאדם – הנכון...
מעמד הארץ שתואר לעיל הננגזר מייעודה המיידי, נתחייבה ממנו דינמיקה של וויסות שנקראה בפינו בלשון הציורית לעיל – "וויתור"... אולם שמה המקצועי כאמור הוא "וויסות". זהו איפוא קיום עם "מנגנון חיים" פעיל, וייעוד מיידי; זהו קיום הארץ.
נותר מעמד הגורם השלישי ששיחק בסרט הראשון...
ורוח אלקים מרחפת על-פני המים.
המונח המקשר "על-פני" חוזר כאן בשנית, ולא על שום מה... הוא שימש אותנו לעיל – להבדיל בין שני נבדלים : בין החושך לבין התהום : וחשך על-פני תהום: היקום אינו תהומי כי-אם נמצא על-פני התהום...
וגם כאן בא המונח המקשר להבדיל בין שני נבדלים : רוח אלוקים איננה מיימית, כי-אם מרחפת על-פני המים. המידע ואף כאשר הוא מיקשה אחת, אינו מהווה יישות אלוקית בפני עצמה, כי-אם מימד נפרד מישות אלוקים; ורוח אלוקים מרחפת על פניו.
במסגרת השיעור של "היום השני" למדנו, כי כל המידע המוכר לנו ושבמסגרתו נמצאים הנתינה והאור והיקום והאדם... הינו מה שמתחת לרקיע; מאידך אין לנו שום נגיעה למידע הנמצא מעל לרקיע.
המים, היינו המידע, שהוא מקשה אחת, נפרד באמצעות הרקיע לשתי שכבות : אנו וקיום העולם שייכים לשיכבה התחתונה של מיקשת המידע האין-סופית; ובנוסף קיימת עוד שיכבה עליונה של "ייתר המידע" שאין לקיומנו נגיעה ישירה בה, אם-כי חלק מקיומנו נאצל ממנה, נשמתינו "המוכנה והמזומנת מראש" נאצלת ממנה; לכן טרח המתעד ליידעינו על קיום השיכבה זו במסגרת השיעור השני.
בא המונח המפריד "על-פני" כאן להשמיענו עוד דבר : ישות השם יתברך הינה נפרדת ממקשת המידע; שלא תסיקו (בטעות) שהמידע הוא הוא היישות האלוקית; השם יתברך הינו בעל "חנות המידע" ורוחו מרחפת על פני החנות הזו. הוא אשר היסקתי בפעולה מחשבתית כבר בהתחלת דרכי עם המאמר הזה. ניהלתי שם את הדו-שיח הזה עם ישותי :
- ומהיכן משיגים "מידע"?
- מחנות המפעל של המידע: ממקור המידע.
- מי הם הבעלים של החנות הזאת?
- ישות אחת הנקראת: השם יתברך.
- ומה היא הראיה שהישות הזאת שולטת בחנות הזאת ולא הטבע? כלומר למה עלי להאמין שישות מסויימת שולטת במידע ומזרימה אותו באופן מסודר, ומדוע עלי לדחות את התיזה הטוענת שהמידע פשוט נמצא ביקום – כמו שאני ואתה נמצאים ביקום? מדוע אתה כופה עלי "ישות מסדרת"?
- המוח שבי הוא הראיה. הוא לוקח מידע מהחנות הזאת באופן מסודר, דבר המעיד על הימצאות מסדר ובעלים בחנות הזאת, שאינו מרשה לקחת מה שבא ליד מהחנות.
מכאן היסקתי את נפרדות ישות השם יתברך מהמידע. אין הוא המידע, כפי שאין הוא היקום ולא האדם, הוא יוצר היקום ויוצר האדם; וגם, יוצר המידע.
- מה הכוונה "יוצר המידע"? 1 + 1 = 2, זה מידע; האם הכוונה שניתן היה ליצור תוצאה אחרת? כמו 1 + 1 = 3?
- לא! 1 + 1 נשארים תמיד 2.
השם יתברך יצר את האחד (1), זהו כל המידע אשר יצר; המשוואה [ 1 + 1 = 2 ] היא צורת עיבוד של המידע שכבר נוצר, לכן ובמקביל ליצירת המידע – היה צורך ביצירת "כלי" לעיבוד המידע, אחרת אין שום משמעות לקיום המידע אשר נוצר.
"כלי" זה וכמובן הוא "המוח" שלנו, הוא המוח האנושי אשר על ראשינו. כלי זה עזר לנו להבחין באחד (1) שנוצר ע"י השם יתברך ולעבד אותו לאין סוף עיבודים; המשוואה שלעיל היא אחת העיבודים הללו.
מעניין לדעת שגם המוח שלנו ואף הגוף האנושי וכל היקום – נוצרו מתוך עיבוד אותו המידע... המוח כמנוע מכני – מייצג את אחת המשוואות (המסובכות) של המידע.
- הסבר נא לי את מהות יצירת המידע; למה הכוונה שייצר את האחד (1)?
- הוא בנה את "החלקיק" המהווה את אבן הבניין היסודי של החומר.
מקובל על כל הקהילה המדעית – היום אתמול ושלשום, שהמונח הפיזיקאי "חלקיק" מהווה את אבן היסוד של החומר; אולם המונח הזה ומטבע הדברים אינו בעל נתונים קבוע, כי נתוניו משתנים ומתעדכנים כל הזמן בכל הדורות – כל דור ונתוניו החדשים שהגיע אליהם ונגלו לעיניו אודות החלקיק...
כאשר נתגלה האטום למשל, רווחה הדיעה כי הינה הגיעו אל החלקיק הקטן ביותר, חלקיק שאינו ניתן לחלוקה לחלקיקים קטנים יותר; ומכאן גם שמו : א (בלתי) טום (פריק). מאוחר יותר נתגלה כי האטום מורכב מחלקיקים קטנים יותר : אלקטרונים, פרוטונים ונייטרונים...
הפיזיקה, נכון ליום, משתמשת במספר מונחי עזר לתיאור החלקיק ומרכיביו. להלן מספר דוגמאות של המונחים הללו, ומידע המעודכן להיום :
- סוגי החלקיקים – פרמיון או בוזון.
- חלקיקי היסוד של החומר : אלקטרון, קווארק מעלה (U) וקווארק מטה (D).
- שלשות של קווארקים מתלכדות יחד בשביל ליצור את גרעין האטום : פרוטון – (UUD), ונייטרון – (UDD)
- "אטום" הוא המודל של מרכיבי החלקיק העדכני, בו נשמרות התכונות הכימיות של החומר – תכונות היסוד.
- גרעין האטום בנוי מפרוטונים ונייטרונים.
- מסת (משקל) הפרוטון ומסת הנייטרון – זהות בקירוב; ביחד בונים את מסת גרעין האטום.
- מסביב לגרעין חגים האלקטרונים.
- מסתם של האלקטרונים זניחה בהשוואה למסת הפרוטונים והנייטרונים.
- מסת האטום מרוכזת בגרעין האטום.
- נפח גרעין האטום מהווה חלק של כאחד ממאה אלף מנפח האטום.
- רוב החומרים בטבע מורכבים ממולקולות, שמורכבות משילובים של אטומים שונים.
אם כן, זיהוי החלקיק הזה שהשם יתברך בנה, כמוהו כזיהוי נקודת האין-סוף – היכן מסתיים לכאורה העולם... במילים אחרות, משימה כזו הינה בלתי אפשרית, כי שוב, לא יתכן להצביע על חלקיק, קטן אשר יהיה, ולהכריז עליו שאינו ניתן עוד לחלוקה... כפי שלא ניתן להצביע על מספר מסויים ולהכריז עליו כמספר הגדול ביותר או הקטן ביותר... או להצביע על נקודה – כנקודה הרחוקה ביותר ביקום... העובדה שהצלחנו עד עתה לחלק את החלקיק לחלקים כאלו או אחרים – אינה ערובה לאי-הימצאות עוד חלקיקים בלתי מזוהים, או יותר קטנים... ומאידך, עובדה זו מלמדת אך על יכולתינו העכשווית להגיע אל רובד זה או אחר בחילוק החלקיק.
המסע, במילים אחרות, אל תוך החלקיק פנימה, הוא כמסע אל המרחב האין-סופי...
במסעינו אל עבר היקום האין-סופי, אנו עוברים בתחנות, מזהים אותם ומותירים נקודת ציון – ממנה נזנק אל עבר נקודת הציון הבאה; וכן הלאה... זהו עיבוד המידע האין-סופי – או אם תרצה – היקום האין-סופי...
מכאן, גם המסע אל עבר החלקיק פנימה – הינו אין-סופי ובעל מאפיינים זהים למסע המקורי אל עבר היקום האין-סופי.
העובדה שביכולתינו להצביע על מסה כלשהי ולשאת אותה בידינו, באופן פיזי של ממש, מקלה עלינו את תפיסת "המקשה אחת" שנתקלנו בה לעיל, היכן הצבעתי על המידע (היקום) האין-סופי שעשוי ממקשה אחת, ולכן פועל עליו חוק "ההתאמה הסימטרית" בכל נקודה נתונה...
תכונת האין-סוף איפוא נמצאת בכל "חומר" ביקום, החל מהחלקיקים התלויים האוויר, ועד לחלקיקי הגל של אור השמש... אנו לא יכולים להגיע אל החלקיק "הראשון" שהוא הוא המידע בכבודו ובעצמו – ממנו נוצר כל היקום, כפי שלא יכולים לזהות את האין-סוף, כי צרובה בתודעתינו המגבלה הזאת : אין סוף לגודל היקום; אין סוף לחלקיקי החלקיק...
השם יתברך יצר איפוא את המידע – את החלקיק הראשון; והייתי מעדיף לאמר – יצר את "האחד", כי מהאחד הזה נוצרו אין-סוף צירופיו של כל היקום, של כל המידע, החל מהצירוף הראשון של המשוואה שנתקלנו בה לעיל : 1 + 1 = 2, ועד לצירוף של העצים, של הכוכבים, של החיה וגוף האדם...
חנות המידע איפוא מכילה את כל הצירופים האפשריים של המידע, של "האחד" ההוא, וזהו למעשה היקום בכבודו ובעצמו... בנוסף למידע "הגשמי" הזה הנגזר מהאור ומתכונת הנתינה של השם יתברך, קיים עוד רובד של מידע שאין לנו נגיעה אליו – הוא המידע הנמצא מעל לרקיע, ושלמדנו אודותיו בשיעורינו השני. נשמותינו, נרמז, שייכות לרובד הזה.
- מדוע בעצם נוצר היקום? במילים אחרות, מדוע הורכבו כל הצירופים האפשריים בפועל?
- שהאדם לא יטרח אף בלעבד את המידע... שרק יושיט את היד ויקטוף מה שבא לו... הוא הניח לפני האדם מידע לעוס ומעובד; מכאן בא הצורך ביצירת כל הצירופים בפועל. משימת המוח היתה, אם זכורה לכם, לעבד את מלוא האפשרויות שהרצון הגולמי חפץ בהם – עד להגיע אל קבוצת האפשרויות "המפתות" ביותר... המרתקות ביותר... הרחוקות ביותר... – ולשים את הקבוצה הנבחרת הזאת לשרות מר "רצון", שיבחר מתוכה את הרצוי לו... אלה הם למעשה תנאי החיים בגן-עדן : קטוף כפי יכולתך...
- ובכל זאת, אין היום באפשרותינו לקטוף מה שבא ליד... עלינו להשתמש במוחינו בשביל לעבד את המידע עצמו – לא בשביל לעבד את האפשרויות...
- אכן; האדם הרחיק את עצמו מגן-עדן ופסע בטיפשותו ובמו רגליו אל עבר עולם מוגבל, היכן שעליו לעבד את המידע בייגע רב... ועם זאת, לא תמיד מצליח להגיע אל ייעדו, כי הוא נכשל לרוב במשימת העיבוד המורכבת. (ארחיב בנקודה זו להלן, בפרק חטא האדם הראשון).
ורוח אלקים מרחפת על-פני המים – זהו מעמד השם יתברך מנקודת מבטינו האנושית : הוא יצר את המידע והניח אותו על המדף, לשימושינו, לרשותינו. יכל בנקודה זו לסיים את מלאכתו וללכת הביתה, והלכה למעשה – הוא סיים בפועל את מלאכתו; והבמה כולה עכשיו לאדם... השם יתברך אמור לעזוב בנקודה זו את עמדת היצירה, לתפוס עמדת צפייה ולצפות באדם – איך הוא משתמש במידע, איך הוא נהנה ממנו, איך הוא קוטף אותו...
השחקן הראשי יצא ברגע זה אל הבמה; קבלו את האדם במחיאות כפיים...
ההצגה התחילה. לא עברו שניות והאדם, בהחלטה תמוהה, נטש את המידע והתרחק ממנו. הוא הגיע בכוחות עצמו להחלטה "אמיצה" : לא להנות יותר, להפסיק את ההנאה עכשיו ומיד! להתרחק מגן-עדן – מגן המידע האין-סופי, אל עבר עולם של דמיון, של תהום, של חשש, פחד, של הגבלות, של ספק, של סתמיות, של אונס, של רצח ועריפת ראשים, אל עבר עולם של כאב, של מחלות, של צער, של עצב, של ייאוש, עולם של עצלות, התבטלות, עייפות, של תיסכול, עולם של שיעבוד, של כעס, של קינאה, של שקר, של תכסיסים, של שחיתות, של גניבה, גזל, שוחד, אל עבר עולם מלא שינאה, נקמנות, רציחות, השמדות, אל עבר עולם סופי, מוגדר, ומוגבל, אל עבר המוות. האדם צעד במו רגליו אל המוות; זו היתה בחירתו החופשית; התמוהה.
כל הבמה לשחקן הראשי, והאדם משחק עליה בפועל; לפי בחירתו החופשית. זו ההצגה הראשונה בעולם שלא נכתב לה תסריט מראש... כל שחקן ישחק את התפקיד שירצה, ובאופן שירצה, במה חופשית; זו הוראת הבמאי.
הבמאי תפס לו כאמור עמדת צפייה וצופה... הוא יושב במקום טוב על המרפסת של האולם, וצופה בשחקניו... הוא עשה את עבודתו עד תומה, הכין את האולם, הכין את שחקניו, לימד אותם אין-סוף שיעורים וחזרות, לבל יטעו, לבל יתבלבלו, הכין את התפאורה הטובה ביותר, את התאורה הטובה ביותר, הוא עשה חזרה גנראלית ונאם בפני שחקניו :
הצגה זאת היא בשבילכם ועבורכם. אתם באים להנות ממנה, אתם באים לנצל כל רגע... ניצול תמים מקסימלי, לכן, אני נותן לכם יד חופשיה עד הסוף, שחקו כפי רצונכם ותהנו עד לאין-סוף... אומנם גם אני הולך להנות ממשחקכם, כי סוף כל סוף אני הבמאי והמפיק... שעמל על ההפקה הזאת... אבל שוב – ההנאה האמיתית נועדה לכם ועבורכם, צאו לבמה וקטפו את ההנאה המירבית, בהצלחה.
הם התמהמהו, אך הוא דחף אותם ברכות אל הבמה ויצאו...
התחילו לשחק. ושניות לאחר מכאן קרה מה שקרה... הם איבדו את טעם ההנאה, ואת טעם המשחק. התרחקו מכל תסריט אפשרי, מכל הגיון אפשרי; הבמאי יושב במרפסת האולם וצופה בנעשה. הוא לבטח מאוכזב; מאוכזב עד מאוד, הוא מעיף מבט בבמה, בתאורה, בהפקה... שום דבר לא חסר... שום סיבה להתנהגות השחקנים המבישה זו; ומעל לכל – התמוהה זו... טיפשות לשמה. אין לו אלא למחוא כף על כף ולהצטער... ומאידך להתנחם שמצידו הוא עשה את שלו על הצד הנכון ביותר; המושלם ביותר...
אך במקום זאת, ורוח אלקים מרחפת על-פני המים. מרחפת; נוגעת לא נוגעת; מתקרבת, כמעט מתקרבת עד שכמעט נוגעת... אולי אפשר עדיין לשנות משהו בתסריט... אולי אפשר להפנות את תשומת ליבם של שחקניו הטפשים לאבסורד. אולי אפשר לעשות משהו בנידון... אולי אפשר לתקן אף את התסריט המושלם ולשנותו בכוח, שיתאים בכל זאת לשחקנים הטפשים האלה... לשנותו שוב ושוב ושוב, ועוד הפעם לשנות. לווסת, לשלוח טל.
אפשר להזיל דמעה ולהתרגש, ואני מזיל דמעה ומתרגש; לא מהמשחק, לא מהדרמה התמוהה המתחוללת לנגד עיני, לבטח לא מהשחקנים, אלא מהבמאי המסור הזה.
זהו איפוא מעמד השם יתברך : למרות ועל אף מיקשת המידע המושלמת והרצופה שייצר, אין הוא עוזב אותה לרגע, רוחו וידיו ואצבעותיו מרחפים מעליה, מעל המים, מעל מקשת המידע האין-סופית זו, ומעדכן אותה ומווסת ומתקן ומיישר ומעקם ושוב מיישר – תלוי בשחקן הנמצא על הבמה ברגע זה ותלוי בנטיותיו, שגיאותיו, ושגעונותיו... תלוי כמה התרחק ממקשת המידע... מטרת הריחוף הזה וכאמור היא עידכון מתמיד בקשת המידע, באופן שתתאים לאדם שכל הזמן מחבל בה וע"י כך מחבל הטיפש בעצמו – ובעיקר, מתרחק ממנה... מהמידע.
מטרה עיקרית אחת נגזרת מהריחוף הבלתי פוסק הזה : לקנות בדל של סיכוי שמישהו כבר ישים לב לאבסורד ויחזור בו מהדרך הטפשית הזו; שיכנס שוב אל גן-עדן; הוא יפגוש בכניסה שלט ענק שאומר : ברוך שובך אדם יקר! בוקר טוב לך, טוב שהתעוררת.
ורוח אלקים מרחפת על-פני המים. זהו מעמד הגורם האחרון שברשימה; מעמד שקנה לו "בזכות" התנהגות האדם התמהונית והאבסורדית; וזה מחזיר אותנו אל פסק הזמן שביקשתי עקב מקרה אישי... יש לחזור הרבה עמודים אחורה – אם רוצים להזכר במקרה הספציפי... אולם די לנו לעת עתה להזכיר את ההערה שהבחנתי בה עקב המקרה שלי; הינה היא במלוא :
"כל שינוי שנרשם במהלך השבועיים האחרונים ושהשפיע באופן ייחסי על התנהגותי או על אורח חיי, החל מאוכל עבודה שינה ועד להתנהגות חברתית חיבור או כתיבה – מקור השינוי הוא בי ; מקור הכל בי! אני גרמתי לשינויים הממשיים האלה. יכלתי באותה מידה לגרום שלא יקרה שינוי זה במרכיב זה או אחר – אילו רק רציתי."
ומכאן היגעתי אל מסקנה כוללת :
כל שינוי הנעשה במרחב האדם, מקורו בכוח הנגזר מרצון האדם. (כולל גשמי הזלעפות והברכה כאחד...)
אכן; ורוח אלוקים מרחפת כל הזמן על פני המים... הוא מעדכן ומווסת כל הזמן... אולם העידכונים והוויסותים הללו מתקיימים בצמוד לכוחות הנגזרים מרצון האדם – לא במקומם.
במילים אחרות, אם מרצון האדם נגזר גשם זלעפות נוראי – אין השם יתברך מבטל את הרצון הזה ולא את גשם הזלעפות – גם אם תוצאותיו הן הרסניות, כי הרי זה רצונו של האדם... הדבר נגזר מחוק הטבע הראשון, חוק ההתאמה הסימטרית, בכל המובנים והתנאים; זהו לשונו :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
אם כן, איך מתקיים והלכה למעשה לשון החוק הזה בפועל – ובצמוד לפעולות הוויסות של השם יתברך?
קטונתי! קטונתי במימדים ובכלים ובקומה לענות על השאלה הזאת. כל התורה ולמעשה באה בשביל לענות על השאלה הזאת. איך עובד החוק הזה בשטח, ואיך ומתי – מווסת השם יתברך.
הזכרתי לעיל, כאשר נגעתי בשאלת מהות התיעוד, כי התורה באה לתעד אך את ציוני הדרך, את הנקודות המציינות תפנית; ואת התיעוד הזה בחר המתעד לשרוד בשיטת השלבים, ראשית, שנית שלישית... ניתן לקרוא את נוסח השלב הראשון ולהבין אותו; אולם עיון בנוסח השלב השני – יבאיר אופקים שלא היו נראים בנוסח הראשון... וכך באופן הזה מתחברים הנוסחים והשלבים ומטילים אור האחד עם השני, השני עם החמישי, והראשון עם הרביעי, והרביעי עם השני, וכל אבני הפאזל נאספים ומתחברים כאחד לבניית התמונה הגדולה. זהו המפתח המשני לקריאת נוסח התורה הקדושה.
- מה היא התמונה הגדולה? לאיזו תמונה אנו מצפים? לאן פנינו מיועדים? הרי אתה אומר לי מראש כי השלב שאני נמצא בו לוקה בחסר, והשלב הבא אחריו יאיר אותו ויפתח בו אופקים חדשים... דבר שמצית את הסקרנות שלי : ולאן אני פוסע? לאן אני הולך? מה אגלה בסוף? לאיזו תמונה אגיע?
- נחש! תן ניחוש!
- אל תשחק איתי; ענה : לאן אני פוסע? לאיזו תמונה אגיע?
- אני מתעקש : נחש! זרוק ניחוש.
- אוקה! אצטט את התשובה שלך שלעיל : התמונה באה להראות – איך עובד חוק ההתאמה הסימטרית ואיך ומתי מווסת השם יתברך. זה איפוא הניחוש שלך – לא שלי.
- אם אכן זו התשובה – היעלה על הדעת שאגלה אותה לפני השאלה...?
כל התורה, ולמעשה, באה להראות לאדם את הדרך חזרה אל מקורותיו, אל הרצון שלו. זו התשובה. זו התמונה הגדולה שהתורה בונה, אבן על אבן על אבן, עד להראות את התמונה הגדולה : את הדרך חזרה אל הרצון האנושי המקורי, ואיך להפעיל אותו. התורה התחילה במילה הזאת : בראשית – היינו בשלב הראשון הודיע לנו המתעד אודות שיטת התיעוד שתשמש בכל התורה, ובו בשלב תיעד את בריאת העולם : ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ ; בשנית – היינו בשלב השני למדנו את המעמדות : מעמד הארץ, היקום, ומעמד השם יתברך; בשלישית התחלנו בנקודת הציון הראשונה – היינו בשיעור הראשון אודות הפעלת הרצון; התחלנו אם זכור לכם ב הבעת הרצון הגולמי : ויאמר אלקים, יהי אור; ברביעית – יצא לפועל הרצון הגולמי : ויהי-אור; בחמישית – נבחנו ע"י המוח נתוני הרצון שהיתהוו במציאות : וירא אלקים את-האור; בשישית – התחילו לזרום הנתונים הראשונים ע"י בחינתם בפועל : האור כי טוב; בשביעית – הגיע שלב עיבוד הנתונים : ויבדל אלקים, בין האור ובין החשך; בשמינית... בתשיעית, וכך עד סוף התורה... עד השלב הזה : ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה, לעיני כל-ישראל. (דברים לד', יב) – אינני יודע את מספר השלב הזה כי עוד לא עמדתי עליו.
...אבן על אבן על אבן, עד להראות את התמונה הגדולה : את הדרך חזרה אל הרצון האנושי המקורי, ואיך נפעיל אותו. התורה, במילים אחרות, היא מעין מפה ארוכה ארוכה ששורטטה שלב אחר שלב, הרבה מאוד נקודות ציון מופיעות עליה, המראות את הדרך חזרה... בחזרה אל הרצון; אל נקודת הציון הראשונה : לחיות חיים אין-סופיים, בגן-עדן – בגן של מידע אין-סופי, ולקטוף ממנו ככל הבא ליד; להנות ללא הגבלה, עד אין-סוף... זהו היעוד של האדם, שניתן להוציאו אל הפועל אך ורק מתוך "רצון" האדם ובאמצעותו.
רצון – כמשמעו : שירצה, שירצה לחיות, שירצה להנות, זה כל הנדרש מהאדם, פשוטו כמשמעו. והאדם וויתר בטיפשותו על הרצון הזה מזמן, כמעט עם הגעתו אל הארץ; אך השם יתברך לא וויתר... הוא שמר לאדם את הדרך חזרה, ע"י שירטוט המפה; יש רק לעיין בה ולחזור. נמצאות על המפה הרבה נקודות ציון ותחנות עזר – שהמשתמש לא ילך לאיבוד; שלא יאבד את הדרך.
בשביל המטרה הזאת, הוא גילה לאדם על פני המפה שלו את קיום חוק ההתאמה הסימטרית, שמתוכו ועל פיו פועל הרצון האנושי. בלעדי חוק הטבע הזה – לא ניתן היה לאדם לעבד את רצונו, כי החלופה היתה לבקש את קיום רצונו מהשם יתברך – כל פעם שירצה בכך, כמו שאנו עושים היום למשל, מבקשים, מתחננים, מתפללים, מתפתלים... כי אין אנו יודעים להפעיל את רצוננו; אין אנו מכירים את חוק הטבע הזה... חלופה זו איפוא היתה מעמידה את האדם כמקבל חסד בלתי נלאה... ואין זה רצונו יתעלה; קיום החוק הזה חצץ אם כן בין האדם לבין ישות השם יתברך : אני יודע שמקור החוק הזה הוא רצון השם יתברך – ודי לי בידיעה הזו; איני צריך להתמודד עימה בכל רגע, כפי שאינני מתמודד עם כל מה שהטבע מציע לי כל רגע; אני חי בתוך הטבע.
המטרה אם כן היא להאיר את הדרך חזרה... זוהי התמונה הגדולה שאנו מצפים לראותה בתום ההצגה... אני פוסע אל עבר המקור שלי, אל הרצון האנושי שלי; אני חוזר אליו; זוהי כוונת התורה וזהו יעודה : להראות לי את הדרך חזרה.
את הכוונה הזו הוציאה התורה מהכוח אל הפועל ע"י שיעור מעשי ארוך שניתן כאמור בשיטת השלבים : איך עובד חוק ההתאמה הסימטרית בשטח, ואיך ומתי – מווסת השם יתברך. הוויסות הרי סותר את עצם קיום החוק וגם סותר את רצון האדם בפועל : אם כל רצונות האדם מתקיימים בפועל – כולל ההרסניות שבהם, איזה מקום יש לוויסות? ואיך ומתי יוצא הוויסות לפועל בלי שיתנגש עם חבילת רצונות האדם?
המתעד היה חייב איפוא לענות על השאלות הללו באופן מעשי; היינו להראות בד בבד את פעולת החוק ואת הוויסות הנעשה בצמוד לה; בזאת קלע לשתי מטרות באחת :
1- המשיך בשיעור ההדרכתי שלו אודות הפעלת הרצון האנושי.
2- האיר את הדרך חזרה – אל הרצון המקורי, ע"י צביעת פעולת הוויסות בצמוד לשיעורי ההדרכה; הרי אילולא הרצון השלילי התמוה (של האדם) שיתועד על גב אותו העמוד – לא היה מקום לפעולת הוויסות.
אדם הראשון נולד אל תוך חוק ההתאמה הסימטרית, ואולי בגלל זאת הוא לא שם לב אליו; הוא לא "גילה" אותו... האדם גילה לראשונה את חוק ההתאמה הסימטרית בפעולה – עקב חטאו הראשון. הוא ראה איך הוא עובד בפועל, ואיך עובד לצידו הוויסות האלוקי. אנחנו נעמוד על זה כאמור כאשר נגיע אל הפרק הזה; אולם ובינתיים הייתי רוצה לעבור באופן כללי על הנושא של סריקת התורה לחוק ההתאמה הסימטרית ולפעולת הוויסות שתועדה בצמוד לו; אם נשתמש בלשון התנכית – אני עומד לרחף מעל הסריקה הכללית זו; היינו לנגוע – לא לנגוע... להתקרב לעומק אך לא לרדת ממש אליו, כי בכל עומק מסתתר פרק הדרכתי, ובכל פרק מסתתר עולם ומלואו...