שבעת ימי הבריאה – יום 1

קוד: שבעת ימי הבריאה – יום 1 בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

שבעת ימי הבריאה – יום 1

א ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.  ב והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלהים מרחפת על-פני המים.  ג ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור.  ד וירא אלהים את-האור כי-טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.  ה ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר יום אחד.

הדבר הראשון שעובר לי בראש כשאני מתבונן בפסוקים הראשונים של התורה ומנסה להבינם הוא הציניות. כן הציניות שהיא כבר חלק מאיתנו, מחיינו-משפתינו-משפת-גופינו, אנו מפקפקים בכנות במוסר האנושי ובכל דבר שבא איתנו במגע וטוענים שרק מניעים אנוכיים מכתיבים את ההתנהגות האנושית, לכן אנו מגוננים על עצמינו מפני הרעה הזאת באותו מטבע מפוקפק: אחד בפה ואחד בלב... זהו מטבע המחשבה האנושי המאפיין את הדור שלנו ועוד הרבה דורות לפנינו.

באותו המטבע אנו מתמודדים גם עם הנושא של אלוהים, היינו מתוך ההתגוננות לשמה- אחד בפה ואחד בלב... זאת כי את משמעות המונח "אלוהים" בנינו על מסלול מפוקפק שמאפיין את התגוננותינו האין-סופית מפני הרעה, ואל משמעות המונח "אלוהים" היגענו בדרך זו ולא מתוך הכנות לשמה; כך התפתחה צביעותינו. אני חושב שעובדת היותי בפנמה תרמה לי לעמוד על האבחנה הזו.   

אני חי מעל לעשרים שנה כאן בפנמה בתוך קהילה יהודית חלבית אמידה ומסורתית, אנשי עסקים ממולחים שהגיעו לכאן בשנות השישים עם כיסים ריקים ותוך מספר עשורים מילאו אותם עד שהתפקעו... נולדה כאן חברה "נובורישית" שבין-לילה מצאה את עצמה חולשת על אימפריה של כסף, ולנובוריש ממוצע דפוסי התנהגות משלו... להראות את עושרו, לצעוק את עושרו... שמעתי על אנשים שהתקינו בבתיהם ברזים מזהב- או אולי בציפוי זהב- אינני בטוח. אינני בטוח אם בביתו של ביל גייטס ברזים מצופים זהב... ראיתי במספר הזדמנויות בתים שניקרו את עיני הגם ואותן העיניים ידעו מה זה פאר מתוך הסרטים הרבים שראיתי בחיי... ראיתי נובוריש אחד שתורם קבל עם ועדה לעליה לתורה את מה שמרוויח הפועל שלו במספר שנים... לכל אדם צורך משלו ולנובוריש יש את הצורך להבליט את עושרו.

לא כן עשיר מלידה... אציל קוראים לו, הוא לא צועק ולא מראה- אין לו את הצורך הזה.

וכך ראינו את אלוהים וכך נטמע המונח בקירבנו: נובוריש שצועק את גדולתו ומעמדו: אני אני בראתי את השמים ואת הארץ ואת כל העולם. אני שולט ביקום ועושה בו כאוות נפשי ואוכיח לכם את זאת בנסים ונפלאות... עיין ערך עשר המכות במצרים. במשקפת הזו ראינו את אלוהים; ישות שצועקת לנו "אני אני ואין עוד מלבדי": שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד; בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ושאלה אחת השארנו בלב: האם אלוהים הוא ישות נובורישית או ישות אצילה? האם אלוהים האחד היחיד והאציל- צריך להשען על "הנחה בומבסטית" בשביל להודיע על תכונת קיומו?

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ – מה זו אם לא הנחה?

והוא הבורא והיוצר יפתח בהנחה כזו? האם אציל שכמוהו זקוק לטענה כזו בשביל להוכיח את עובדת קיומו? האם אציל מלידה אמור להפנות את שימת לב הנוכחים לעובדת קיומו או שהנוכחים אמורים לשים לב בעצמם לעובדה הזאת? האם אלוהים בורא העולם יודיע אודות קיומו באופן תיאורטי ובאמצעות הנחה, או באופן מעשי באמצעות עובדה? מהי הדרך האצילה?

ושוב אשנן את אחת השאלות: האם אציל מלידה יפנה את תשומת לב הנוכחים לקיומו או שהנוכחים בעצמם ישימו לב לנוכחותו?

אם וחשבתם שאני הולך לענות על השאלות אחת לאחת – טעיתם בגדול; כל אחד ובכוחות עצמו יענה עליהן ויתמודד איתן אם וכאשר ירצה ויראה לנכון. את התבונה הזו למדתי ישירות מהפסוקים הראשונים של התורה המככבים בראש דברי; מיד נקרא את המילים ביחד מתוך הספר שנקרא בפינו "תורה", ספר שונה ומשונה מכל שאר הספרים שידענו; ספר אשר אין בו מרשם.

בכל ספר שכתבנו או שקראנו או שהחזקנו בידינו צפון מרשם למשהו, מוסר השכל או מסקנה או נוסחה, אך בספר התורה אין מרשם ולא מסקנה ולא שום נוסחה; ספר התורה מסתפק בתיאור האדם בשלבי התפתחותו. מחבר התורה מצפה מהאדם שיביט בתיאור המדויק שלו ויעמוד עליו מקרוב, אין בספר הזה ציווי ואף לא המלצה ישירה או עקיפה הנגזרת מהדברים.   

לא כן הספר שהחזקנו בידינו עד הלום וקראנו לו ספר התורה, הוא מלא בציוויים ומרשמים ונוסחאות... באותו הספר אנו הולכים לקרוא, ואת אותן המילים והאותיות.

ישנו בתורה עוד מאפיין משונה: לא כל אדם יכול לעמוד על תוכן המילים הכתובות בה ולראותן כהווייתן בבירור והדבר אינו תלוי ברמת שיכלו והשכלתו כי אם בתנועתו, חייב הוא להיות בתנועה כל עוד הוא קורא ומעיין; תנועה מתמדת כלפי מעלה ללא שום עצירה ולו שהייה לרגע... כל עצירה תגרום למעיין לרדת מיידית מהטקסט המקורי ולהדרדר אל הטקסט החלופי שהיה נחלתינו עד עכשיו.

התנועה שאני מתאר דומה לתנועת אדם המטפס על הר בשיפוע חד מהרגיל, האדם הזה לא יכול בשום פנים "ללכת" על ההר וכאילו הולך על מישור, הוא חייב לזנק כל הזמן ולהפעיל כוח בהתמדה, כל עצירה או האטה תגרום לו להדרדר אל תחתית ההר ולהתרסק. עומדות בפניו איפוא שתי אפשרויות- לא שלוש: להמשיך למעלה במלוא הכוח או להדרדר למטה; הרגלי ההליכה המשמשים אותנו במישור כמו שהייה או בהייה – אינם עומדים לרשות המטפס על הר.

אני מתאר איפוא שני טיפוסים המחזיקים בידם תורה: הראשון זה שהולך במישור ככל ימיו וקורא את אותו הטקסט שקראנו לדורותינו, והשני זה המטפס על ההר ומכוון אל הטקסט המקורי, אשר עתידים אנו לנסות ולקרוא בצוותא להלן. דווקא האחרון שקרץ לו הטקסט המקורי ונכנס לעובי הקורה – שם את נפשו בכפו ובכל רגע עלול הוא להדרדר ולהתרסק על כל הסיכון הנגזר מכך. את סכנת ההתרסקות ומה שבא לפניה אחריה ובעקבותיה– תיארה התורה בפרוטרוט בפרשת העקדה. ניסיתי לפני מספר חודשים לקרוא ברבים את הפרשה הזאת וכתבתי 18 פרקים בנידון אך החלטתי להפסיק את המלאכה מתוך הבדידות שחשתי; מטפסי ההרים מעטים בדורינו...

נותר להגדיר את תכונת העלייה להר... איך נראה אדם כזה בפעולה? מה מתבקש ממנו לעשות? להיות ישר? תמים? צנוע? שמח? נעים הליכות?

אישית קשה לי להגדיר את מכלול התכונה, אך התורה התייחסה לתכונה הזאת והגדירה אותה במקרה המופתי של משה רבינו, האיש העניו מכל אדם שטיפס אין-ספור פעמים על ההר... איש ענייני שהולך בכל כוחו אחר העניין ושום מכשול לא יעמוד בפניו, לא כבוד ולא כעס ולא מעמד גם לא פחד. הוא מחטא בדרכו את חושיו המזוככים מכל קורטוב בלתי ענייני שעלול לצוץ בדרך ולהפריע. לאדם כזה סבירות גבוהה לטפס על הר משופע בכל הכוח ולאורך זמן, המכשולים האנושיים הטבעיים לא יגרמו לו לעצור או לבהות ולהדרדר... מכשולים אלו פשוט אינם קיימים בקרבתו. התורה קראה לאיש הזה- העניו ביותר, ואני קראתי לו פעם – האיש הגמיש ביותר... (שביכולתו לטפס בקלילות)

מתוך הדברים שנאמרו לעיל, אני מניח שלא יהיו לטקסט שהולכים לקרוא להלן בצוותא הרבה שותפים, רוב האנשים רגילים ללכת במישור. נותרה שאלה קטנה וקורצת: ולמה לי לטפס ולהסתכן?

      התורה עונה על השאלה האחרונה ומתארת את הטיפוס הזה... היא מתארת חיים מהנים ונצחיים על האדמה אשר הוא חי עליה, בזה העולם הפיזיקלי המציאותי שלנו, לא בשום עולם אחר. אתן לתורה הזאת ולמחברה – יהיה אשר יהיה את זכות הדיבור.

א ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.  ב והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלהים מרחפת על-פני המים.  ג ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור.  ד וירא אלהים את-האור כי-טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.  ה ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר יום אחד.

לפסוק הראשון:   ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ב ראשית:   האות ב' נכתבה בגדול, ויתר האותיות "ראשית" בכתב רגיל, המחבר רצה להפנות את תשומת ליבנו למילה "ראשית", ואכן ישנו במילה הזאת משהו מיוחד.

ככל מוצר חדש, המייצר מצרף למוצר שלו דף של הוראות שימוש, וגם כאן היוצר הספרותי שלנו מבקש לצרף לנו דף שימוש, איך נשתמש בטקסט הזה, איך הוא בנוי.

נקודת ההנחה שיוצא ממנה היוצר שלנו היא, שנוצר לאדם צורך בתורה. לפני כן הוא לא היה זקוק לה, הוא הכיר את עצמו ואת כוחותיו ויכל להשתמש בהם ולהתפתח, לחיות... אולם ובשלב מסויים נוצר חיסרון לאדם הזה שבגינו לא הצליח יותר לזהות את כוחותיו המקוריים וכך הלך והדרדר משלב לשלב ומתהום אל תהום עד שהוגבל סופית וקרס- מת, לכן היה צורך בלהציג שוב לאדם הזה את מפת כוחותיו המקוריים, את הקלסתר שלו שיביט בראי ויכיר את הקלסתר האישי שלו... באופן הזה, חשב מחבר התורה, יחזור האדם אל עצמו ואל מקורותיו ויחיה, יגלוש שוב במרחב... זאת תרומת מחבר התורה לאדם וזאת כל התורה על רגל אחת.

אבל לא כל אדם שווה, לא כל אדם הדרדר לאותו המקום לאותו התהום, לכן סביר להניח שמספיק לאדם אחד להעיף מבט רק פעם אחת בראי ואדם שני צריך לעמוד שעות מול הראי בשביל לזהות שוב את עצמו ולחזור אל מקורותיו... ישנם אנשים שאינם מסתפקים בחוש הראיה שלהם וזקוקים לאביזרי עזר חיצוניים בשביל שיוכלו לראות ולזהות... מחבר התורה חישב ומצא שבכל אופן, חוש הראיה של אדם ממוצע מספיק שיהיה מסוגל באמצעותו לראות את עצמו בראי ולזהות את התמונה המלאה, הוא לא צריך שום אמצעי עזר חיצוניים – תהא הדרדרותו אשר תהיה.

אני השתמשתי במוטיב חוש הראיה בשביל להציג את הרעיון, אך התורה הלכה ישירות אל המונח המקורי שדרכו האדם "רואה" את התמונה המלאה ומעבד אותה: "התודעה", ובלשון התורה " אלהים"; היינו המנחה, המורה, המוביל, המנהיג, המכוון, המנווט, המדריך, המנהל... כל אלו מצביעים על מרכז השליטה של האדם, וכל אלו במילה אחת: תודעה, ובלשון התורה "אלהים". המחבר חזר באמצע התורה והשתמש באותו המונח "אלהים" באופן בלשני מובהק המזכיר את הבלשן המקצועי בשעת עבודתו, וזאת כדי לחזק את ידי המשתמש במונח המקורי שלא ירפה ממנו... ע"ע המונח אלהים בשמות ד, טז.

כפי שציינתי, מחבר התורה חישב ומצא שמספיק לאדם הממוצע את התודעה שלו בשביל לבחון דרכה את התמונה המלאה שחלקים רבים ממנה אבדו לו בדרך, וכך נולד היום הראשון עם חמשת הפסוקים הראשונים של הפרק הראשון המייצגים את התמונה המלאה, והאדם אמור היה לכאורה להתבונן בתמונה הזאת באמצעות "תודעתו" ולחזור אל מקורותיו...

אך רק לכאורה; לא כל אדם וכפי שהזכרתי הדרדר לאותו המדרון, גם לא לכל איש את אותה יכולת הראיה והריכוז והרצון, וכך נולד היום השני המייצג הלכה למעשה את אותה התמונה שהוצגה ביום הראשון אך בגרסה מעודכנת ויותר ברורה שיכול לעכלה גם שמעון שלא הצליח לזהות את חלקי התמונה הראשונה, וכך נולד היום השני עם שלושת הפסוקים ו, ז, ח ונוצרה דרכם את האפשרות להגדיל את מרחב התמונה הראשונה וכאילו הונחה תחת זכוכית מגדלת. מטבע הדברים אנו מבחינים כאן בדברים שלא הבחנו בתמונה הראשונה ונוצר הרושם המוטעה בעליל וכאילו אנו בוחנים תמונה שניה ונפרדת... אולם והלכה למעשה התמונה השניה אינה אלא המשכה של הראשונה שמתחברת עימה באופן טבעי.

אפשר להגיד איפוא ששלושת הפסוקים ו, ז, ח- לא ניתן להבינם במנותק מחמשת הפסוקים הראשונים, ושלושת הפסוקים הללו מייצגים אפשרות שניה להתבוננות ולא תמונה שניה בפני עצמה.

חמשת הפסוקים הראשונים מהווים איפוא רקע לשלושת הפסוקים הבאים בעקבותם המייצגים את לב הגירסה השניה, ומתחברים יחד להרכבת התמונה השניה המלאה. כך נולד היום השלישי למען יהודה והיום הרביעי למשה עד היום השביעי.

התמונה המוצגת ביום השביעי משרתת את בנימין האחרון ברשימת המבינים והמעכלים, באופן שמכלול ששת התמונות האחרונות שלא הצליח לראות דרכן את התמונה המלאה – ייהוו רקע הכרחי ללב התמונה המוצגת ביום השביעי שבנימין אמור כבר לראותה בשלמותה. וכך נולד הפרק הראשון והשני והספר הראשון והשני עד ספר דברים האחרון. כל מילה מהווה רקע למילה שבעקבותיה, כל פסוק מהווה רקע לפסוק הבא בעקבותיו, וכך כל פרק וכל חמשת החומשים.        

ב ראשית:

ב:   בתוך המשפט הבא, או אם תרצה הפרק הבא או החומש הבא – נמצאת התמונה המלאה שכל תודעה אנושית אמורה למלא דרכה את המשבצות החסרות שנשמטו במרוצת הזמן מתמונת התודעה המקורית...

ב – ראשית:   זוהי איפוא התמונה הראשונה במספר והמופשטת ביותר. אותה התמונה תתבהר במשפט שבא אחריו בשנית ובקטע הבא בשלישית ובפרק הבא ברביעית וכך עד סוף התורה...

התמונה הראשונה:

ברא אלהים את השמים ואת הארץ:   התודעה האנושית קלטה את השמים ואת הארץ. אם נאפס את התודעה האנושית ונתחיל איתה מנקודת האפס, אזי וברגע קיומה קלטה תודעה זו שני גורמים: הארץ וכל הסובב לה- השמים, היקום. לכן השתמש המחבר בפועל "ברא" שמשמעותו "נהיה יש מאין", כלום היה בתודעה וברגע אחד נהיה, נברא.

התודעה ולמעשה אינה קולטת את הדברים, החושים שלנו קולטים את הדברים באמצעות המוח שמעבד את הנתונים הנקלטים, או אז בא תור התודעה שמחליטה איך לנווט את הנתונים המעובדים ולהשתמש בהם; לכן אחד פונה ימינה ושני שמאלה למרות שהנתונים שנקלטו בחושים ועובדו במוח הם אותם הנתונים.

ובניגוד למחשב הפסיבי נטול היוזמה שקולט נתונים ומעבדם, התודעה האנושית קולטת את הנתונים על מנת לנווט אותם, זהו שורש היוזמה וזוהי מהות הרצון. מכאן באה צורת הפועל הראשון שהשתמש בו המחבר: "ברא" ("פעל" ולא נפעל) – התודעה בראה את הנתונים ולא נבראו בתוכה.

ברא אלהים: התודעה בראה את הנתונים; היא קלטה את הנתונים על מנת להשתמש בהם.

ואלו הם הנתונים, את השמים ואת הארץ: היא ביקשה לאסוף לחיקה קודם כל את האוצר הגדול שאין לו סוף- השמים, והאוצר הקטן שלידה- הארץ – נותר בטבעיות רק בעדיפות השניה; זהו המאפיין המובהק של התודעה האנושית: עין גדולה...

עד כאן התמונה הראשונה והמושלמת שהציג מחבר התורה לאדם והציע לו להתבונן בה ולמלא באמצעותה את החלקים הרבים שאבדו לו בדרך...

התבוננתי ארוכות בתמונה הזאת... ולא איתרתי את החלקים החסרים; לא ירדתי לסוף דעתו... לא זיהיתי את האוצר הטמון בשני חלקי התמונה– הארץ והשמים, אולי כי לא זיהיתי את מהותם: מי הם השמים ומה זו ארץ ואיך אמור אני לקלוט את נתוניהם ולנווטם להנאתי...

כך נוצרה התמונה ב' השניה, היינו אותה התמונה הראשונה ב שנית:   

והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלהים מרחפת על-פני המים.

המחבר לוקח אותי ביד ומדריך אותי איך לזהות את מהות התמונה הראשונה, היינו איך התודעה האנושית זיהתה בראשונה תמונה זו.

שלושה גורמים הופיעו בתמונה הראשונה: ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ואלו הם ע"פ סדר הופעתם: אלהים, שמים, וארץ.

אם כן, המחבר מראה לי בתמונה ב' את מעמד שלושת הגורמים בשעת פגישתם עם התודעה ומתמקד ברגע הראשון של הפגישה: מה היה מעמדם ברגע זה? במילים אחרות, באיזה מעמד פגשה בהם התודעה? מה היא ראתה מולה?

הוא מתחיל לשרוד את שלושת הגורמים בסדר הפוך – לא על פי סדר הופעתם בתמונה הקודמת... מתחיל דווקא במעמד הארץ, לאחר מכאן מתאר את מעמד השמים (היקום), ולבסוף מתאר את מעמד התודעה האנושית, היינו מה היה מעמד התודעה בפני עצמה כאשר עמדה ברגע המתואר מול הראי והביטה בעצמה...

המחבר מתחיל בגורם הראשון שהתודעה פוגשת בפועל, ולא בגורם הראשון שהתודעה נוטה אליו בפועל... (עמדנו על הנטיה הזו לפני מספר שורות) הוא מתחיל במעמד הארץ:

והארץ היתה תהו ובהו: התודעה פגשה ברגע הראשון את כדור הארץ שאומר לה – לאדם: תֶהוּ ובֶהוּ (לשים לב לניקוד); זהו מעמד הארץ בראי התודעה האנושית. בשביל להבין את האימרה הזו יש לחזור אל נקודת ההנחה שיצא ממנה מחבר התורה כאשר כתבה. התייחסתי לנקודה זו לעיל, אחזור עליה בקיצור נמרץ.

נקודת ההנחה היתה שנוצר לאדם צורך בתורה, לפני כן לא היה זקוק לה כי הוא הכיר את כוחותיו ויכל להשתמש בהם ולחיות... אולם ובשלב מסויים נוצר חיסרון שמנע מהאדם לזהות את כוחותיו ואת משאביו המקוריים, ומכאן הלך והדרדר מתהום אל תהום עד שהוגבל סופית וקרס. זו היתה נקודת השבירה ומתוכה נוצר הצורך להציג לאדם את מפת כוחותיו המקוריים – שיביט בראי ויחזור אל תודעתו המקורית...

אולם לא כל אדם הדרדר לאותו התהום; היינו לא כל אדם זקוק לאותו הראי... ובנוסף ישנו פער בחדות הראייה בין תודעה לתודעה...

מחבר התורה חישב ומצא, שלמעשה כל תודעה אנושית יכולה לזהות את התמונה המלאה ולשוב אל כור מחצבתה באמצעות נתוניה האישיים, ובשבע רמות ניתן לגשר על הפער בחדות הראיה בין תודעה לשניה.

את שבע הרמות הללו ציין על גב הפרק הראשון של בראשית, וכרגע אנו נמצאים במרחב הרמה הראשונה המופשטת ביותר וזה היום הראשון; אם תרצה זו התמונה הראשונה, ורק חד ראיה יבחין בתמונה הזאת. לתמונה השניה זקוק האדם שהדרדר לתהום יותר עמוק מחברו הראשון, וגם חדות הראיה של תודעתו נמצאת ברמה נמוכה יותר. התמונה השביעית איפוא תספק כל אדם באשר הוא שברצונו לחזור אל כור מחצבתו. בנקודה זו אמורה היתה להסתיים התורה; אולם ישנו וכידוע המשך לתורה...

...זאת, כי האדם הגיע אל היום השביעי – היינו אל הרמה השביעית המורחבת והבהירה ביותר אך עדיין לא התבהרה לו התמונה... הסיבה היא רצונו המעורפל שלא שלט בו... שעירפל לו את דרכי הגישה לתודעתו; שלא הניח לו להגיע אל חדות הראיה השוכנת מימים ימימה בתודעתו. האדם הזה זקוק היה לאמצעי-עזר חיצוני שיינחה את תודעתו; שיישקם אותה. שיחזיר לו את מרכז השליטה.

וגם מנקודת שפל זו המשיך המחבר יד ביד עם האדם ולא וויתר על המשימה שלקח על עצמו... וכך נולד אמצעי העזר החדש ועימו המשיכה התורה את מסעה עם האדם.

אמצעי העזר החדש הוא "הטבע", בלשון התורה "יהוה": "יהיה אשר יהיה": ימשיך ההווה ויתקיים באופן רציף מנקודת התהוותו ועד לעתיד האין-סוף, זו משמעות הטבע ע"פ הגדרת התורה, כל דבר אשר יתקיים בהווה– ימשיך ויתקיים עד לעתיד הקרוב והרחוק וכך עד לאין סוף. הגדרה זו של הטבע טומנת בחובה מספר עקרונות וחוקים ותורות שהבחין בהם האדם על פני ההסטוריה, כמו עיקרון ההתמדה שהבחין בו לראשונה גלילאו, חוק שימור האנרגיה, תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין... אלה הם התורות והעקרונות הזכורים לי ויתכן וישנם עוד.

השאלה היא מי עושה את ההווה? מי הוא הגורם האחראי לעשייה שתמשיך ותתקיים עד לאין סוף? אנחנו יודעים שהדברים נעשים בטבע, עצים, חיות, גשמים, עונות, מחזוריות... אלה הם הדברים שאיננו יודעים להצביע על הגורם שעשה אותם, אולם השאלה שלי מתייחסת לסוג העשייה שניתן להצביע על הגורם שלה, והלכה למעשה האדם הוא הישות היחידה העונה על השאלה הזו, הוא היחיד שגורם במודע לעשייה, ולכן ניתן להצביע עליו ולזהות דרכו את העשייה המתמשכת, או מאידך ניתן דרך העשייה הניצפת להצביע על האדם שעמד מאחוריה ולזהות את התודעה שלו.

בנקודה הזו נכנס לתמונה "אמצעי העזר" שאמור לסייע בידי האדם שלא הצליח להגיע אל חדות הראיה הדרושה כי דרכי הגישה לתודעתו התערפלו, והוא ביקש להחזיר לעצמו את השליטה בתודעתו. וכך פנה אליו המחבר: אינך יכול לשלוט בתודעתך כי אינך יכול לזהות את דרכי הגישה אליה, אולם ביכולתך לצפות בעשייה המתמשכת שלך בטבע, ודרך הצפייה תזהה את תודעתך האחראית לעשייה זו, וכאילו ניתנה לך האפשרות להציץ מהחור שבדלת האחורית בתודעתך שלך ולבחון אותה ואת דרכי הגישה אליה.

הטבע איפוא הוא ראי טכני לעשייה ודרך הראי הזה ניתן לצפות גם בתודעה, לכן כיניתי את הטבע כאמצעי עזר לתודעה.

ציינתי לעיל כי לאחר הכישלון שנחל האדם בזיהוי התמונה המלאה על אף הצגתה המורחבת דרך הרמה השביעית הבהירה ביותר (בפרק הראשון של בראשית), נוצר הצורך באמצעי-עזר חיצוני שיעזור לאדם הזה שכשל בלהעזר בתודעתו ונזקק לאמצעי זר שמעבר לה. התמונה העולה מהפסוק הראשון שכתב המחבר בעקבות הכשל שנוצר, תסביר את מהות "אמצעי העזר" החדש יותר מאלף מילים.   

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם; ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים: תולדות השמים והארץ נרשמו ביום שנבראו בתודעה האנושית; בו ביום התקיימה עשיית ארץ ושמים בטבע.

השמים והארץ נבראו ונעשו בו בזמן– ביום שזיהה אותם האדם באמצעות תודעתו. זיהוי הדבר ע"י התודעה האנושית זהה לבריאתו, ובריאת הדבר זהה לעשייתו בטבע. עשייה זו נעשית איפוא ע"י התודעה האנושית במרחב הטבעי, בטבע, ועל פי הגדרת התורה דינמיקת הפעולה בטבע היא זו: ימשיך ההווה ויתקיים באופן רציף מנקודת התהוותו ועד לעתיד האין-סוף.

התורה לא הגדירה את הטבע כשם תואר כמו גדול, רחב, אין-סופי... או כשם עצם, כמו שולחן, ספר, אבן, ארץ... אלא הגדירה אותו בצורת פועל מתמשך – "יהוה": ימשיך ההווה ויתקיים לעתיד האין סוף. כלומר הטבע יכול להתקיים רק במצב של תנועה, היינו בתודעה אנושית פעילה.                      

בחלק הראשון של הפסוק – בשלב של הצגת הנושא, מופיעה הארץ לאחר השמים וכיאה לה... כדור הארץ הוא חלק מהיקום ולכן מופיע בעקבות השמים במשבצת השניה. אולם בחלק השני המעשי של הפסוק ובניגוד לסדר המקובל מופיעה הארץ לפני השמים, כי הארץ נבראה ראשונה בתודעה האנושית, היא זוהתה ראשונה על ידה ורק אחריה זוהו השמים מסביב ונבראו בתודעה האנושית, לכן גם בטבע נרשמה העשייה הזו בפועל על פי הסדר הזה.

ניתן להבחין במוטיב הדיוק גם בנקודה זו: בחלק הראשון של הפסוק, המחבר מצביע על השמים והארץ ומבקש להציג את תולדותם לכן הוא מקדם אותם ב- ה' הידיעה; לא כן בחלק השני המעשי של הפסוק כאשר מגדיר בפועל את מרחב תולדותם המתבטא בעשיית התודעה- ולכל אדם עשייה משלו, לכל תודעה "בריאה" משלה... השמים והארץ שזוהו ונבראו בתודעה שלי, אינם זהים לשמים והארץ שנבראו בתודעת שמואל, לכל אדם ארץ ושמים משלו; והוא אשר אמר: ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים – ללא ה' הידיעה.

נחזור לאמצעי העזר שהוצג בפני האדם בעקבות כישלונו בהפעלת תודעתו... מחבר התורה קרא לאמצעי העזר הזה "יהוה" וגילה לאדם דרך האמצעי הזה את הדינמיקה הפועלת במרחב, בציפיה שיבחן האדם את הדינמיקה הזו ויעקוב דרכה אחר פעולת התודעה שלו בפועל, בשידור חי, בזמן אמת בכל רגע ורגע, כי הרי הדינמיקה הזו פועלת כל עוד התודעה שלו רושמת את רשמיה במרחב ונמצאת במצב של תנועה.

אם כן, דינמיקה זו ומעכשיו תדריך ותוביל את האדם שמבקש למצוא את הדרך חזרה אל תודעתו המקורית. לכן והחל מהפסוק הראשון לאחר הכישלון בזיהוי התמונה המופשטת השביעית – הצמיד את שם התואר "אלהים" לאמצעי העזר "יהוה" לאמר, יהוה אלהים: הינה לך "אמצעי-עזר" שיהיה לך מעכשיו ל-"אלהים": למורה-דרך למנווט למדריך למוביל למנחה למכוון...

עמדנו על הפסוק הראשון שנוצר בעקבות הכישלון, המציג וכאמור תמונה כללית לדינמיקת הפעולה במרחב הטבע. לאחר הפסוק הזה מוצגת וראציה נוספת לתמונה הזו, וכן עד המילה האחרונה של התורה. אנו פוגשים על גב התורה את כל התמונות האפשרויות של דינמיקת הפעולה, היינו את כל הצירופים האפשריים שיכולים להתחבר לתמונה דינמית זו.

"צירופים" אלו מייצגים את התודעות האנושיות שהן הן ספקות הכוח לדינמיקה הזו, ואת הצירופים האלו סיפקה התורה, בין היתר, באמצעות דמויות רבות ושונות זו מזו כאברהם, לבן הארמי, משה, בלעם... וגם באמצעות צירוף תודעתם של מספר אנשים, כמו צירוף התודעות של דור שלם כמו דור המבול, דור הפלגה, דור המדבר... או צירוף תודעתם של עמים שלמים, כמו העם המצרי, הישראלי, הכנעני, היבוסי...

זאת התורה על רגל אחת... התעכבתי קלות על החלק השני והגדול שבא לאחר "הכישלון" המתחיל במילים אלה תולדות השמים... כי נדרשתי למונח החדש: יהוה, הוא הוא אמצעי העזר החדש שייעזר בו האדם בעקבות כשלונו להעזר בתודעתו... האמצעי החדש והחשוב הזה ומעתה יילווה את האדם בדרכו הארוכה חזרה אל תודעתו ויהיה לו למורה, למדריך, למנחה... המורה הזה הוא לא הטבע אלא הדינמיקה הפועלת בטבע, לכן יש לשים לב כל הזמן לדינמיקה הזו שפועלת כראי המחזיר את קרני התודעה שלנו... אלה הם קרני העשייה שלנו. אל התבונות הללו נגיע אם נשים לב אל המדריך הזה ונחתור כל הזמן לעומקו: יהוה.

והארץ היתה תֶהוּ ובֶהוּ: בחזרה אל מעמד הארץ בשעת פגישתה עם התודעה המקורית. "הארץ" היא אחת משלושת הגורמים שהופיעו בתמונה הראשונה...

התודעה האנושית פגשה ברגע הראשון את כדור הארץ שאומר לה – לאדם תֶהוּ: תהיו, תתקיימו...

ובֶהוּ : תהיו ותתקיימו בֶהוּ, בֶ- הוּ, בתוך הגל הדינמי הזה הנקרא "יהוה"; תחתרו אל עומקו ואל תוך תוכו, זהו תנאי קיומכם על הארץ.   (ה ו) הן שתי האותיות שבתוך תוכו (יהוה). חייבים להיות בתנועה מתמידה בשביל להימצא בתוך הגל הזה שהתנועה הדינמית מאפיינת אותו; כל עצירה תתלוש אותכם מתוכו.

בזה הרגע נפלט המידע הזה מתוך תוככי האדמה ונקלט ע"י התודעה האנושית; בזה הרגע נבראה הארץ ע"י התודעה האנושית; זוהי הדינמיקה של הטבע.

וחשך על-פני תהום:

אנו עדיין במרחב התמונה השניה המורחבת, היינו במרחב התמונה הראשונה ב שנית, ושלושה גורמים הופיעו בתמונה הראשונה: אלהים, שמים, וארץ. המחבר מראה לי בתמונה ב' את מעמד שלושת הגורמים האלו בשעת פגישתם עם התודעה, ומתמקד ברגע הראשון של הפגישה: באיזה מעמד פגשה בהם התודעה? מה היא ראתה מולה?

פגשנו לעיל את מעמד הארץ, ועכשיו הגיע תור מעמד הגורם השני, השמים, היקום. מה היה מעמד היקום ברגע בריאתו בתודעה? מה פגשה מולה התודעה?

וחשך על-פני תהום :   היקום עשוי ממסה, מחומר... מימן, חלקיק, אטום, אלקטרון, נייטרון... זה החומר היסודי של היקום. אולם מבחינת האדם, החומר היסודי של היקום הוא "המידע". האדם קולט בחושיו את היקום כמידע, ואת המידע הזה מעבד וקורא לו בשמות: מימן, חלקיק, אטום, כיסא, שולחן... האדם ממיין את המידע שקולט באמצעות השמות האלה– במטרה לעשות בו שימוש להנאתו.

התודעה האנושית קלטה את היקום גם כמידע, מידע שאין לו סוף... היא עמדה פעורת פה מול המידע האין סופי זה ואף חששה ממנו; זו התחושה האופפת את האדם כאשר עומד מול הלא ידוע, אולם התחושה הזו תחלוף ותמלא את מקומה תחושת סיפוק כאשר האדם יזהה את המידע שלפניו, יקרא לו בשמו ויגייסו לשורותיו... רגע זיהוי המידע הוא רגע בריאת החומר ממש בתודעה האנושית; באופן הזה נבראה הארץ בתודעה האנושית ובאופן הזה נברא כל מה שיש לנו מידע עליו וכל חפץ או חלקיק שזיהינו על הארץ או מחוצה לה, כולל הכוכב הרחוק שנות אור מאיתנו.

אם כן אני יכול לדמיין את הארץ ואת כל היקום כערימה של מידע אין סופי מונחת לפני, ואני הולך ובוחש בערימה הזאת ומוציא ממנה מידי פעם חופן קטן, בוחן אותו, מזהה אותו, וקורא לו בשם, וכן על זה הדרך...

מצידי הייתי מוכן לגלות את מלוא תכולת הערימה ולבחון אותה כי בסופו של דבר אני נהנה מכל גרגיר שבתוכה ומעמידו לרשותי, אבל הערימה גדולה למדי ואין לה סוף, לכן שולטת בי מידי פעם תחושת מועקה שמאפיינת אדם העומד מול הלא ידוע, כי רב הנסתר על הנגלה... אולם תחושה זו חולפת מהר וממלאת את מקומה תחושה של סיפוק בכל פעם שמושיט את ידי לערימה ולוקח חופן! הינה אני לוקח מה שבא לי ומתי שבא לי, כל הערימה עומדת לרשותי.

התודעה האנושית אם כן, התייחסה לערימת המידע ברגע פגישתם הראשונה בחשד מסויים ואפילו מתוך מועקה, היא לא ידעה מה יש בפנים, מה מסתתר בפנים...

וחשך על-פני תהום : זה היה מעמד השמים והיקום ברגע הראשון של פגישתם עם התודעה האנושית. תודעה זו ראתה מולה ערימה גדולה של מידע ללא סוף אך אל תוך הערימה עוד לא הושיטה ידה, עוד לא גילתה מתוך הערימה מאומה, מבחינתה הכל חשוך שם בפנים כי שוב – עוד לא "ראתה" מתוך הערימה הזו מאומה; היא לא הושיטה עדיין את היד פנימה.

וחשך: חושך, ערימה חשוכה ששום דבר עוד לא נראה מתוכה, זה מה שפגשה. זו ואף גם זו: היא, התודעה אפילו חששה מהערימה החשוכה הזאת ומתכולתה הלא ידועה... כולנו חוששים מהלא ידוע – שמא המידע הנמצא בפנים יאיים עלי... שמא לא אצליח לעבד אותו, שמא לא אוכל להתמודד איתו... אולם ולמרות התמונה הקודרת הזו שלבשה את התודעה והשתלטה עליה – עדיין נותרה עוד אפשרות קטנה באופק: שמא לא כך הדבר... שמא אמצא בפנים דבר שיהיה לי לעזר וישמש אותי... לכן ולמרות החשש והחשד שהיטו את כף המאזניים – היא לא הגדירה את הערימה כדבר מסוכן ומוחלט שיש להתרחק ממנו, אלא כדבר הנמצא על סף הסיכון... על סף התהום הלא ידוע.

וחשך על-פני תהום : זהו מעמד היקום בעיני התודעה ברגע פגישתם:

חבילת מידע חשוכה וחשודה ששום דבר עוד לא נגלה מתוכה, היאה לה להימצא במעמקי התהום המפחיד והלא ידוע, אך מבחינת התודעה לא ממש נמצאת החבילה הזו בתהום כי אם על פניו, על סף התהום, מרחפת עליו... קרובה מאוד לתהום; כמעט נוגעת בו.

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים: זהו הגורם השלישי ומעמדו. זהו מעמד התודעה עצמה ברגע התהוותה, אם תרצה ברגע פגישתה עם עצמה, אנו שמים מולה ראי ברגע התהוותה, ומבקשים מהתודעה להסתכל בעצמה ולתאר לנו מה היא רואה בראי.

למעשה, לנו – לקוראי השורות, אין זו פגישתנו הראשונה עם התודעה... ראינו אותה כאשר נפגשה לראשונה עם הארץ שכל גרגיר בה שידר לה את המסר: תהו ובהו – בתקווה שהתודעה תקלוט את המסר ותשתמש בו. ראינו את התודעה ברגע פגישתה עם חבילת המידע האדירה שכוללת את היקום ואף את הארץ... התודעה הביטה במידע הזה וביקשה לאסוף אותו לחיקה אך התלבטה ארוכות... היא אף חששה מלהושיט את היד ולגעת בו. בסופו של דבר וכידוע לנו היא אזרה אומץ, הושיטה את היד אל תוך הערימה ולקחה ממנה חופן ועוד חופן... עם זאת החשש הזה מערימת המידע העצומה הנוראה והלא סופית ומעולם לא נטש אותה, לא חלף... היא ביקשה ומבקשת כל הזמן להתקרב אל הערימה הזאת ולקחת חופן אך בוודאי לא בזרועות פתוחות... לרוב זה מלווה בחשש, בספק, בפקפוק, בחוסר וודאות, בחוסר אימון... היא מתייחסת אל המידע כנסיכה שמבקשת לרדת אל העם בשביל להכיר ולהתחכך עימו... להתקרב או זה יותר מדי... לגעת או לא לגעת?

ידוע לנו שהתודעה פגשה ראשונה את כדור הארץ ואת כל אשר בו, וגם הוא שידר לה מידע אין סופי... כל חלקה וכל גרגיר וכל אטום על הכדור הזה שידר לתודעה מידע משלו, והיא קלטה את מה שיכלה לקלוט מהמידע הזה והשתמשה בו. כך נבראה הארץ בתודעה האנושית וכך נברא החומר המרכיב את הכדור הזה בתודעה האנושית.

רוב החומר המרכיב את שכבת הארץ וכידוע הוא מים, שהם תרכובת כימית המהווה בסיס לכל צורות החיים המוכרות כולל האדם, לכן נטמע המונח "מים" בתודעה האנושית כיסוד בסיסי של החומר הנברא בתודעה האנושית. המים ייצגו בתודעה את החומר, החומר ייצג את המידע, והתודעה החליטה כחד הם... מים זה מידע ומידע זה מים.

ובכן, מההיכרות שלנו המוקדמת עם התודעה כפי שעברנו לעיל על שתי פגישותיה עם המידע של היקום ושל הארץ, אנו יכולים כבר לבנות אב טיפוס לתודעה האנושית הזו, לנסיכה הגנדרנית הזו שמתלבטת אם להתקרב או לא, לגעת או לא... והוא אשר עשה המחבר של התורה:

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים: זהו מעמד הגורם השלישי והאחרון; זהו מעמד התודעה האנושית ברגע שהכירה את עצמה מול הראי: היא ריחפה על פני המידע... ראיתם פעם חסידה מרחפת על פני הים ותולשת מהמים דג? זוהי זו התודעה האנושית בשעה שריחפה על פני המידע לדוג ממנו דג...   לגעת – לא לגעת... לקחת חופן או שנים... זה קורץ לה אך היא מתגנדרת, ואולי היא חוששת.

ולמעשה, לא התודעה המלאה ריחפה והתגנדרה והתלבטה על פני המידע... כי התודעה כהיא זו נחרצת היא ודורשת את המידע למחייתה; בלעדיו אין לה קיום ולא זכות קיום, ומדוע היא תתלבט...

בשביל לעמוד על המונח "רוח אלהים" ו"אלהים", יש לעמוד על ההבדל בין "פעולה" ומה שקדם לה, אם תרצה מה שמקדם אותה.

כל פעולה שאדם עושה קודמת לה התנעה... לקום: אינני קם מיד, שניה אחת או שתים מקדימות את הקימה שלי, בהם אני מניף את הידיים, מתנועע בכיסא, בוהה, חושב... וברגע אני קם.

לאכול: אינני מתנפל על האוכל ברגע פגישתי עימו ואפילו מתוך רעב, זו תכונה אנושית גרידא... אני בוחן את הצלחת, נוגע בה, מעיף מבט סביבי, וברגע אחד אוכל.

אני רוצה להגיד שלכל פעולה רציונלית שהאדם עושה קודמת לה פעולת הכנה או אם תרצה – התנעה. אני כן רוצה לקום ורוצה לאכול וכבר החלטתי על זאת, אבל חסרה תמיד משבצת אחת שהאדם ממלא לפני שמוציא לפועל את הפעולה, ואת המשבצת הזו ממלאת רוחו.

אינני יודע אם אוכל להגדיר את המונח הזה רוח... זהו הדבר שמייצג את תמצית האדם, את עברו את גזעו את אופיו, את מוצאו, את מהותו... זה הדבר הגמיש ביותר שבין רגע מקשר את כל תכונות האדם באחת, כולל את התכונות העמוקות והשכוחות ביותר...

הדבר הזה שאני מכנה "רוח", נותן את הטון ואת המילה האחרונה בכל פעולה אנושית מהפשוטה ועד לסבוכה ביותר; הוא החומה האחרונה שמפרידה בין רגע הפעולה לבין ביצועה בפועל, לכן קראתי לזאת התנעה, כי בלעדי האות של הרוח לא ניתן להתניע או לעשות דבר.

ברוב המקרים רוח האדם מאשרת את רוב הפעולות שהחליט עליהם האדם, ולפעמים רוח זו אחראית לפעולות בלתי מובנות בעליל שאף האדם עצמו לא יודע להסבירן. ברגע האחרון נמנע ללחוץ על ההדק למרות שתיכנן את הרצח חודשים... ברגע קט מחליט לחזור על עקבותיו למרות שהכל מוכן לנסיעה...

משב הרוח, איפוא, אינו תואם בהכרח למשב הפעולה שבאופן רציונלי אתה הולך עליה, כי הרוח אינה מייצגת את הרציונל שבאדם אלא את האדם עצמו על כל הרכבו ועברו ומוצאו...

התודעה האנושית היא הקרובה ביותר לרוח– אותה אני מנסה לסמן ולהגדיר... אולם גם מאחורי התודעה ניצבת רוח שנותנת את הטון הסופי... רוח זו מנפה מהתודעה את כל הנתונים הרציונלים, ולפעמים הדבר משנה את אופן עיבוד הנתונים בחדר התודעה.         

ורוח אלהים מרחפת על-פני המים: לא התודעה ריחפה והתגנדרה והתלבטה על פני המידע... לא התודעה הנחרצת שדרשה את המידע למחייתה ולקיומה... כי אם רוחה התגנדרה וריחפה והתלבטה: למה לך לבחוש בערימה החשוכה הזאת ובתכולתה הלא ידועה... אילולא הרוח הזו, אני מסיק, התודעה היתה מושיטה את היד ללא חשש אל ערימת המידע ולוקחת חופן – ויהי מה.

מחבר התורה מסיים את התו האחרון בתמונה הזאת ומסתכל עלי... לפניך בשנית התמונה המלאה של שלושת הגורמים שנזכרו בתמונה הראשונה המקורית, ואני מצפה שבעזרתה תצליח לחזור אל תודעתך ולנתוניה המקוריים...

ואני משפיל את מבטי ועונה לו: אכן ראיתי את שלושת הגורמים שהשתתפו בתמונה המקורית, אך לא הצלחתי להבין איך יתנו לי הנתונים האלה לחזור בעזרתם אל תודעתי המקורית. לא הצלחתי להבין איך לתת בעזרת התמונה הזו דרור לתודעתי המקורית ולחיות לעד, להתפתח, לגלוש לעד ביקום, לבחוש בערימת המידע האין סופית להנאתי...    

וזאת תגובת המחבר למבטי המושפל... ארחיב לך גם את התמונה השניה ואמתח אותה מצדדיה, והשמנת נמצאת בצידי התמונה... השאלה שלך היא ומה הלאה? מהו המשכה הטבעי של התמונה הזאת?

ג ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור:             

ויאמר אלהים יהי אור: זו האמירה הראשונה הנזכרת בתורה. "אמירה" אנושית באה בד"כ ברקע של דבר או של דברים שקרו, שנוצרו, שהתחוללו, ומבטאת את המשך הדברים האלה מבחינת האדם שחווה אותם. לאחר הארוחה אני יכול לאמר "שבעתי", "רוצה עוד", "טעים", "מלוח", "מחר אעשה דיאטה"... האמירה ובנוסף מקשרת בין הדברים שחווית לבין המשכם הטבעי והמקובל.

התודעה האנושית נפגשה עם היקום, עם המידע ועם הארץ... המשכה הטבעי של הפגישה הזאת הוא: יהי אור; זו האמירה שביטאה את חוויית התודעה ואת המשכה המקובל מבחינתה.

יהי אור: מצאתי לפני את חבילת המידע האין סופי של היקום ושל הארץ, והמשך החווייה הטבעית הזאת הוא לפתוח את החבילה החשוכה שלפני ולהאיר את תכולתה, לקחת חופן, לגלות את המידע שבתוכה.

המונח "סקרנות" נגזר מהאמירה הזו. טבע האדם לחקור, להכיר, יש בנו רצון להכיר את הכל, יש בנו תשוקה לגלות... הסקרנות היא התכונה המכרעת שתרמה להתפתחות האדם, המדע, המחקר... יש בנו רצון מולד לחקור את סביבתינו הקרובה והרחוקה, ואת זאת אנו עושים ע"י איסוף המידע באמצעות חושינו במטרה לעבדו ולתת לו משמעות. טבוע בנו הרצון לאגור מידע.

המחבר משתמש בביטוי "יהי אור"– לא יהי "מידע", כי ערימת המידע נמצאת ומזומנת לפני התודעה האנושית, אך יש לפתוח את הערימה הזאת ולקחת חופן מתוכה ורק אז ניתן לחוש במידע ולהבדיל בין המידע "הרדום" הנמצא בתוך הערימה לבין המידע שהצליחה לחפון ולעבד מתוכה.

אם כן והלכה למעשה, פני התודעה לא היו אל המידע גרידא כי המידע כשלעצמו נמצא בכל מקום, כל החומר מסביב מקרין מידע... פני התודעה היו אל החופן הזה שעתידה לתלוש מתוך הערימה, ולחופן הזה קרא המחבר "אור" דהיינו המידע המואר שעתיד להתלש מהערימה ולהבדל מהמידע הנותר בתוכה.                            

ויהי-אור: וכן היה.

יכל המחבר לוותר על המילה האחרונה "אור" – היינו "ויאמר אלהים יהי אור ויהי", אולם אל לנו לשכוח כי זוהי התמונה השלישית במספר המורחבת משתי התמונות שקדמו לה, ולא כאן המקום לחסוך במילים והבהרות... כי הרי כתובת התמונה היא האנשים שכשלו בקליטת התמונות הקודמות וזקוקים לכל תו נוסף ולכל הבהרה... "אנשים" אלה עלולים הם להגות: התודעה יכולה לשאוף ולהאיר מהערימה חופן אך עלול לצאת לה דבר בלתי מזוהה – לאו דווקא הדבר המואר והברור... לא כל מידע הוא בר עיבוד ושימוש. ולכן בא הכתוב לתקן את העיוות המחשבתי זה: אין מידע שאינו בר עיבוד ושימוש:

כל דבר שהתודעה שואפת אליו ומבקשת לשים עליו את היד – הוא שלה; כבר הוא שלה: ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור.

שוב ובפעם השלישית אני משפיל את מבטי ולא יורד אל סוף הדעה... ראיתי את האור; תודעת האדם זיהתה את האור מתוך הערימה האין סופית, והלכה למעשה שלפה את היד ודגה את הדג... אולם היכן תחושת החיים הנגזרת מהפעולה הזו? איני יכול לזהות את תחושת ההנאה מכל דג וחופן... ובפעם השלישית במספר משפיל אני את מבטי ותוהה: באיזו נקודה הגיעה התודעה אל המידע המואר הטוב והמהנה? באיזו נקודה נפגש המידע עם שורשי החיים? מתי "חש" אני במידע?    

ד וירא אלהים את-האור כי-טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.                                   

וירא אלהים את-האור: זה הפועל הראשון המופיע בתורה- הקשור באחד מחמשת חושי האדם. התודעה האנושית פוגשת כאמור את המידע בכל פינה בארץ וביקום, כל החומר מקרין מידע, כי הרי האדם קולט את החומר באמצעות חמשת חושיו שמשמשים כבית קיבול לקליטת "מידע", ואם כן, מתי הוא רגע התחושה במידע? מתי הוא הרגע בו התודעה מגלה את תחושת ההנאה מהמידע?

תשובת המחבר הישירה היא:

וירא אלהים את-האור: התודעה חשה במידע כאשר רואה אותו, היינו כאשר מסירה את הכיסוי מעליו ומעבדת אותו, או אז היא עומדת על ההבדל המהותי בין המידע הגולמי הנמצא בחדר חשוך ועדיין לא עובד על ידה, לבין המידע המואר שכבר נשלף על ידה מהחדר החשוך והואר; עובד. תחושת החיים איפוא מתקיימת בפועל כאשר נפגשת התודעה עם המידע המעובד ועומדת על מהותו: טוב הוא לה.     

וירא אלהים את-האור כי-טוב: תחושת החיים באה מתוך הרגע הזה, כאשר התודעה פוגשת את האדום האדום הזה ועומדת על הטוב שבו; כי טוב הוא לה.

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך: או אז היא עומדת על מוטיב נוסף – מעבר למוטיב ההנאה מהמידע שהצליחה כבר לשלוף ולעבד. מוטיב זה הוא שעתיד להעניק לתודעה את תחושת הסיפוק הבסיסית: השליטה במלוא סל המידע, גם במידע הבלתי מעובד. עצם ההבדל שעמדה עליו בין המידע המעובד ללא מעובד – מעמיד לרשותה מימד שימושי נוסף שיעניק לה את תחושת הסיפוק... מימד זה מסתכם ביכולת הגישה אל המידע הבלתי מעובד שנותר בערימה הגדולה ממנה שלפה בזה הרגע חופן אחד, ומחר תיקח לה אולי עוד חופן... גידור הערימה שממנה נלקח החופן- תשאיר בידי התודעה תחושה של שליטה, של סיפוק, של בקרה, למשול במציאות.

עד כאן הזרקור השלישי שהוארה דרכו התמונה הראשונה, אבל עדיין...

אומנם הצלחתי להצביע על הגדרת המידע המעובד והגולמי – היינו על המידע המואר והחשוך, אך עדיין תוהה אני איך "גידור" טכני זה יעניק לי את עוצמת השליטה, את הכוח, את עוצמת הסיפוק, את החיים.

ה ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד.

ויקרא אלהים לאור יום: אם כל המידע שביקום יעובד ביום אחד, אזי אחד משניים: היום הזה לא קיים במציאות או המידע הזה אינו קיים, כי אין מידע שימלא יום שלם ואין יום שיתמלא בכל המידע. אבל התודעה האנושית עשתה את זאת: היא קראה למידע המעובד שנשלף מהערימה "המידע המעובד והמלא שנשלף על פני יום שלם!" הכיצד? והרי אין יום כזה ואין מידע כזה...

האדם קלט בחושיו את החומר כמידע – אותו עיבד וקרא לו בשמות: חלקיק, שולחן, אטום, כיסא... הוא מיין את המידע שנקלט באמצעות השמות האלה– במטרה לעשות בו שימוש חוזר להנאתו.

ומהו שימוש חוזר?

האדם גילה את האטום ובשלב מאוחר גילה את הגרעין ואת הפרוטון והניוטרון והאלקטרון ועוד היד נטויה... מכאן, לא יעלה על הדעת שיפתח האדם תיק לכל תגלית ויסגור אותו עם סיום התגלית, כי אין סוף דבר לשום דבר; לכל תגלית המשך... וכל תגלית היא הבסיס לתגלית שבאה אחריה.

וזאת עשתה התודעה כאשר פגשה את המידע הראשוני ושמה עליו את היד: היא גידרה אותו, סימנה אותו, וקראה לו בשם – להמשך טיפול; לעץ קראה עץ, לשולחן קראה שולחן, ולאטום קראה אטום... בנוסף לזאת, היא לקחה את העץ ואת השולחן ואת האטום, שמה אותם בסל אחד וקראה לסל הזה "אור היום" לאמר שמידע זה הוא הבסיס לכל המידע המעובד שיבוא אחריו – על אף ולמידע העתידי אין סוף.

במידע המעובד הזה פתח הפותח: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". זהו למעשה המידע הבסיסי והשלם שנקלט בתודעת האדם אודות כל החומר בכל היקום; הוא הוא המידע שעתיד להתפתח ולנבוט שורשים לכל רשת המידע שתבוא אחריו. אם כן כל המידע המעובד שנאסף בסל האנושי עד לרגע נתון – הינו הבסיס ליתר המידע האין סופי שיבוא אחריו, ומכאן המסקנה הבאה שהמחבר חושף בפנינו בהמשך: כל המידע הנמצא ביקום הינו שרשרת אחת אין סופית בעלת חוליות מידע רצופות ומחוברות עד אין סוף... מכאן:

ויקרא אלהים לאור יום: כל המידע שנשלף עד עתה (שהואר עד עתה) הוא הבסיס לכל המידע המואר והשלם הממלא מטבעו יום שלם; ואם כן, זהו המידע של היום השלם.

ולחשך קרא לילה: ולמידע הנותר בערימה קרא לילה.

"לילה" היא החלק השני שמשלים את היום. מכאן החלק השני הבלתי מואר של המידע שנותר בערימה ולמרות שאין לו סוף – אינו נקלט ע"י התודעה כמידע בסיסי כי-אם "מידע משלים", כי את המידע הבסיסי קלטה מזמן, מרגע בריאת השמים והארץ...

זהו מקור תחושת השליטה האבסולוטית האופפת את התודעה האנושית מרגע קליטתה לנתונים הבסיסיים: בידי כבר המפתח לכל מידע אשר יהא, אותו אוכל לשלוף בכל רגע, בזמני החופשי ועל פי רצוני. את המוטיב הזה של השליטה האבסולוטית הטיב המחבר לתאר כלהלן:

ויהי-ערב ויהי-בקר: ערב הוא התחלת הלילה הוא מקדם את הלילה, ולעומתו, הבוקר מקדם את היום. הערב והבוקר הם פרקי זמן קטנים אך בלתי מוגדרים בהכרח כי הם נטמעים בהדרגה אל תוך החלק העיקרי הנמנים עליו ונעלמים מהר מהשטח... תפקידם העיקרי הוא ככלי הכנה בידי האדם שמתכונן באמצעותו לבוא היום או ללילה. בערב אנו מסיימים את העבודה אוכלים ארוחת ערב קלה ומתכוננים לישון, בבוקר אנו קמים מתרחצים ומתכוננים לעבודה...

ברם, עצם קיום כלי-ההכנה הללו בידי האדם המתכונן באמצעותם ליום וללילה – מעיד על שליטת האדם ביום ובלילה. ההכנה שלי ליום אומרת שאני עומד לשלוט ביום הזה ובכל מה שעתיד לקרות בו. ומנגד אי-הכנה מעידה על איבוד השליטה.                 

ויהי-ערב: התודעה קלטה את המידע הבסיסי ופניה כבר אל המידע המשלים הנמצא בערימה האין סופית, והיא עומדת הלכה למעשה על פני הערימה הזו ומתכוננת לשלוף ממנה את החופן הרצוי, לכן נוצר ראשונה הערב שמקדם את החלק הלילי בו נמצא המידע הרדום שעדיין לא הואר, זהו פרק הזמן שמסמן את שליטתי המוחלטת בלילה, ביקום, במידע הרדום האין סופי שעומד בכל רגע לרשותי כי הרי המידע הבסיסי כבר בכיסי.

ויהי-בקר: ורק לאחר מכאן נוצר הבוקר שמקדם את יום העבודה, היינו את החלק המעשי כאשר תודעת האדם מתכוננת הלכה למעשה לפתוח את החבילה שעל ידה ולקחת ממנה את החופן המתאים והרצוי.

באופן הזה יצרה התודעה האנושית במרחבה את יחידת הזמן הראשונה:

יום אחד: את היום האחד, את היום השלם; את השליטה בשרשרת מידע אין סופית בעלת חוליות מידע רצופות ומחוברות באופן אנלוגי עד לאין סוף.

עד כאן מקבץ מס' 1 לתמונה המקורית של התודעה האנושית. נתראה במקבץ מס' 2 של אותה התמונה.

 

אלברט שבות

 

   

תגובות