שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 1

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום חמישי - פרק 1 בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום חמישי (פרק 1)

 

כ ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים.  כא ויברא אלהים את-התנינם הגדלים; ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם, ואת כל-עוף כנף למינהו, וירא אלהים כי-טוב.  כב ויברך אתם אלהים לאמר:  פרו ורבו, ומלאו את-המים בימים, והעוף ירב בארץ.  כג ויהי-ערב ויהי-בקר, יום חמישי.

 

אם נבחן את התמונה המקורית מתוך ארבעת ההגדלות שעמדנו עליהן בארבעת הימים- במטרה להגיע לתמצית כלשהי מהחומר הרב שנחשפנו אליו, נגיע לתמצית ברורה כשמש שעולה מהתמונה המקורית ומכל הגדלה והגדלה: רצון האדם לשלוט במידע. או במטבע הלשון של מחבר התורה – רצון האלהים למשול במידע. התודעה היא זו שמייצגת את ערך "האדם החושב" ולכן מחבר התורה כינה אותה במונח "אלהים" ונקב בשם הזה שמשמעותו – המנחה, המדריך, המכוון שעומד בראש מרכז השליטה של האדם החושב.

התמצית הזו של "הרצון לשלוט" בולטת במיוחד מתוך ההגדלה הרביעית האחרונה היכן נגענו בקבוצת המונחים "שני המאורות", "המאור הגדול לממשלת היום", "המאור הקטן לממשלת הלילה", "למשול ביום ובלילה"... הרצון הנחרץ הזה למשול בכל אזורי ערימת המידע- באופן מוחלט...

וכאן עולה שאלה עקרונית: באיזה מימד של שליטה אנו מדברים? מחבר התורה משתמש בפועל "למשול" – והשאלה איפוא, באיזה מימד אמורה למשול התודעה המקורית במידע? באיזה רובד תמשול? האם בניין הפועל "למשול" מתייחס לרובד "זיהוי" המידע? עיבוד המידע? בריאת המידע? האם הביטוי "שליטת התודעה במידע" נמצא במימד שלא נקבנו בשמו עד כאן?   

ובכן, הגדלת התמונה המקורית בפעם החמישית, תאפשר לנו לזהות את המימד הזה ולעמוד על מאפייניו. מימד השליטה התודעתית במידע נראה בבהירות מתוך מרחב היום החמישי.   

מחבר התורה הפנה אותנו בהגדלה החמישית אל המימד בו נמצא התנין המחריד הטורף! שם, הודיע לנו, ניצב הנעלם שלכם; שם תעמדו על המימד של השליטה האנושית במידע – של הרמה בה מושלת התודעה האנושית המקורית בממלכת המידע.

ועל מנת להבין את ההפניה המוזרה הזו, עלינו לנסוע במנהרת הזמן למצרים ולבקר אצל פרעה בחברת משה ואהרון... בביקור הבלתי צפוי זה אנו נעמוד על המונח התנכי "תנין" ונזהה אותו, או אז נחזור עם התנין אל המשבצת שלו ביום החמישי ונזהה את הנעלם. הבעיה במונחים התנכיים היא שבשביל לפצח אותם יש לפענח את כל המונחים הנמצאים בסביבה לידם... ובביקור שלנו במצרים נפגוש במספר מונחים המופיעים תחת מעטה של שמות תמימים... כמו פרעה, ישראל, ארץ מצרים, מטה, וגם התנין.

ובכן היו היה עם ושמו "בני יִשְׂרָאֵל" וזה המונח הראשון שנעמוד עליו. השם יִשְׂרָאֵל מורכב משתי מילים: יִשְׂרָ–אֵל:

יִשְׂרָ – נגזרת מהפועל לשרור, להאבק על השררה, להלחם על השליטה... ובמי להאבק ולהלחם?

ב- "אֵל " – באלהים, ב-"קודקוד" העומד בראש הפירמידה... בתודעה העצמית.

יִשְׂרָאֵל: האיש שנאבק לשלוט בתודעה שלו; ועם מי נאבק?

–       עם אותה התודעה; עם תודעתו.

מצטיירת מזאת תמונה של איש חסר פשרות שלא מתמסר לשום דבר– גם לא לתודעתו הוא... זה איש חסר מנוחה שלא משלים עם שום דבר. "ישראל" הוא האיש שנמצא במאבק מתמיד עם עצמו – קל וחומר עם הסביבה שלו... ועל כך ישלם מחיר מתמיד לאורך כל ההסטוריה שלו.

זה יעקב אבינו האיש שחי במאבק מתמיד עם התודעה שלו וגם לסביבתו לא עשה הנחות... קווים לדמותו הייחודית ניתנים לראווה בסיפא של פרק לב בבראשית, שם מתואר בפרוטרוט המאבק חסר הפשרות שניהל האיש עם התודעה שלו. קבוצת הפסוקים להלן תספר את סיפור המלחמה הזו:

כה ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר.  כו וירא כי לא יכל לו, ויגע בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו.  כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-ברכתני.  כח ויאמר אליו מה-שמך; ויאמר יעקב.  כט ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כי - אם ישראל:  כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל.  ל וישאל יעקב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם.  לא ויקרא יעקב שם המקום פניאל:  כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי.  לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע על-ירכו.  לג על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.   (פרק לב, בראשית)

כשאני מתאר מאבק פנימי של איש, כל איש, עם עצמו, מתאר בזאת ולמעשה את מאבק האיש בנקודת התורפה שלו – הגם והוא מודע לקיומה ומנסה להתמודד עימה... עצם ההתמודדות כשלעצמה לא תוריד מעצם קיום נקודת התורפה בתלת מימדיה; נהפוך, המאבק וההתמודדות יאשרו את קיומה ויבליטו את עוצמת השפעתה על נפש המתמודד.

נקודת התורפה של האיש, היא גורם ממשי בעל נוכחות מתמידה בנפש האיש; הוא חי אותה- או לחילופין איתה, 24 שעות ביממה. דוגמה לנקודת תורפה אנושית ידועה היא ההימור; זו הפרעה נפשית המתבטאת בהתמכרות לסיכון, להימור כפוי, למשחקי מזל, להתערבות... אם כן "נקודת תורפה כזו" היא הצד השני של האדם, שחי איתו ומלווה אותו לכל מקום ובכל זמן... בניב סיפרותי קוראים לצד הזה "צל"; הצל שמלווה את האדם בכל עת ולכל מקום.

נקודת התורפה של האיש יעקב היא התאום שלו עשו; התאום שחולק עימו את חדר החיים, שחי איתו כל הזמן ומלווה אותו לכל מקום...   עשו, במילים אחרות, מייצג במהותו את הצד השני – את נקודת התורפה שנמצאת בסביבת יעקב וגם בנפשו, והוא מודע לקיומה ומנסה להתמודד עימה; הוא לא משלים עם הימצאותה ומנסה לשלחה מקרבו.

למעשה יעקב חי רוב הזמן רחוק מעשו אחיו, אולם "הצד השני" אותו מייצג עשו – קיים כל הזמן לנגד יעקב ולמעשה כופה עליו את קיומו ומאלץ אותו להתמודד עימו. אם תרצו לזהות את "הצד" הזה ולהעיף עליו מבט מקרוב – תביטו שוב בקבוצת הפסוקים שציטטתי לעיל מהסיפא של פרק לב בבראשית, היכן מתוארת מלחמת החורמה של האיש יעקב בתודעתו שלו, היינו בצד השני שמקורו בעשו אשר כפה את קיומו על יעקב אבינו והתנחל בתודעתו.

במילים אחרות, יעקב אבינו נולד אל עולם בו נמצא עשו... אין המדובר בהשקפת עולם "נוספת" שנחשף אליה – כי-אם במציאות משותפת, ולא נותר ליעקב אלא לחיות את המציאות הזו ולהתמודד עימה.

להזכירכם, אנחנו מנסים לעמוד על המונח "ישראל" המורכב משתי מילים: יִשְׂרָ, אֵל: להאבק באל, ב-"קודקוד", בתודעה העצמית, היינו בחומר הגלם של התודעה.

-         ומהו חומר הגלם של התודעה?

-         המידע.

זהו איפוא המאבק על השליטה בחומר הגלם של התודעה העצמית; על ניהול רשת המידע שהיא קולטת מהיקום.   

זהו יעקב, יִשְׂרָאֵל: האיש שנאבק לשלוט ברשת המידע שהתודעה שלו קולטת, וישנן שתי אסכולות לקליטת המידע וניהולו:

האסכולה הראשונה היא של התודעה האנושית המקורית, שקולטת את "המידע" ישירות מחנות המפעל שלו, היינו משרשרת המידע האין סופית האחת והרצופה. זו אם תרצה האסכולה של מחבר התורה, שניסה לשרטט לנו את התמונה המקורית על פני מספר הגדלות – 7 במספר; ברגע זה אנו במרחב ההגדלה החמישית בה עתידים לעמוד על המימד בו שולטת התודעה המקורית של האדם במידע.

המוטו של האסכולה הזאת הוא "יהוה אחד": יהא ההווה ויתקיים לעתיד לבוא ועד לאין סוף, כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה.

יהוה: זה שם הקוד של הדינמיקה הפועלת בשרשרת-מידע האין-סופית האחת והרצופה. זה שם הקוד של "המקשה האחת" אשר נגלה למשה רבינו כאשר ירד לסוף תודעתו וחשף את מקורה... מכאן מקור שליטת התודעה המקורית ברשת המידע של היקום; מתוך ההכרה לקוד הדינמיקה של פעילות המידע במרחב.

מידע שמחובר בחוליות רצופות ניתן להגדיר אותו וניתן להתמקם במרחבו וגם ניתן לשלוט בו, כי לכל אורך השרשרת הרצופה – ניתן לזהות חוליות מידע רצופות אשר יש להן אח שממתין להן לחברן עם יתר החוליות הרצופות בשרשרת האם, וכך ניתן להמשיך ולזהות ולהתחבר עד לאין סוף... משמע שניתן לתת דרור לעשייה האנושית עד לאין סוף; ניתן לחיות ולגלוש במרחב עד לאין סוף. זה הביטוי המתומצת של התמונה המקורית, וזו תמצית האסכולה של מחבר התורה.

במקביל, ישר-אל נאבק באסכולה השניה שקנתה לה מקום בתודעתו ובאה מבית מדרשו של עשו. האסכולה של עשו הודפת את המוטו של האסכולה הראשונה וכופרת בעיקרו: אין ולא קיימת שרשרת מידע בת מיקשה אחת אין סופית בעלת חוליות רצופות. המציאות היא שרשרת המידע היחידה שיש לה קיום מוכח במרחב, וכל הנותר הוא מבחינת הבלתי נודע והבלתי צפוי, ולכן לספק ולחשש ולפחד מהבלתי נודע – יש קיום, והלכה למעשה הם הם הצד המקביל של המציאות.

מכאן, אליבא דעשו, הסופיות היא מנת חלקו של האדם, ואליה יצטרפו יד המקרה והגורל שייטיבו עם האדם או ירעו לו... אשר על כן יש לטרוף את החיים מתוך המציאות הטרופה הזו על כל המשתמע מכך, כי בכל אופן הקריסה בוא תבוא והמוות ירבוץ לאדם בפתח, היות ובחישוב מתמטי פשוט – האדם יכרע בסופו של יום בפני האיומים ואף הגורל לא ישחק לטובתו עד לאין-סוף. משום כך יש להתגונן במידת האפשר מפני כל האיומים הרובצים בפתח, וההתקפה היא ההגנה הטובה מכולן... באופן הזה הוטמע מטבע הלשון הקיים עד לרגע זה: אני קיים – משמע אני שורד; זו תורת ההישרדות על רגל אחת, וזו תמציתה של אסכולת עשו- המתחרַה הראשית באסכולה של מחבר התורה והודפת מטבעה את התמונה המקורית הנגזרת ממנה.

ציינתי לעיל שיעקב אבינו "נאבק" באסכולה השניה של עשו שקנתה לה מקום בתודעתו... והשאלה היא – מדוע נרשמה האסכולה על שם עשו אם יש לה מקום מרכזי בתודעת יעקב, והראיה על כך המאבק שלו בה...

התורה אכן מתעדת בפרוטרוט את מאבק יעקב בתודעה שלו, ובמרכז העימות עומדת האסכולה של עשו בתלת מימדיה. את התיעוד הזה מספרת הסיפא של פרק לב של בראשית ואני עוד אחזור אליו, אולם ולפני כן אני חייב תשובה לעשו: מדוע האסכולה נרשמה על שמו ולא על שם יעקב אחיו?

התורה עונה על זאת בפרק כה של בראשית, וגם בוחרת להפקיד את תשובתה בסיפא:

כז ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש ידע ציד, איש שדה; ויעקב איש תם, ישב אהלים.  כח ויאהב יצחק את-עשו כי-ציד בפיו; ורבקה אהבת את-יעקב.  כט ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן-השדה, והוא עיף.  ל ויאמר עשו אל-יעקב, הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה, כי עיף אנכי; על-כן קרא-שמו, אדום.  לא ויאמר יעקב:  מכרה כיום את-בכרתך לי.  לב ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות; ולמה-זה לי בכרה.  לג ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו; וימכר את-בכרתו ליעקב.  לד ויעקב נתן לעשו, לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; ויבז עשו את-הבכרה. (בראשית, כה)

מתוך חבילת הפסוקים האלה ניתן לעמוד על הנטיה הפנימית של כל אחד מהאנשים; בעברית מודרנית מכנים את זאת כ-"ניתוח אופי"... מה היתה הנטייה של כל אחד מהם כבר מתחילת הדרך.

ויגדלו הנערים ...

ויהי עשו איש ידע ציד, איש שדה; עשו כבר מתחילת הדרך נטה אל האסכולה השניה ואימץ אותה כמנחה בחיים... אין ולא קיימת שרשרת מידע בת מיקשה אחת אין סופית בעלת חוליות רצופות. לספק ולפחד מהבלתי נודע – יש ויש קיום; הסופיות היא מנת חלקו של האדם, ויד המקרה והגורל הם שמניעים את העולם... אשר על כן ואם ברצונך לחיות – יש לטרוף את החיים מתוך הגורל ולהטות את המציאות לטובתך- אם צריך גם בכוח הזרוע; המטרה תקדש את האמצעים.

ויהי עשו איש ידע ציד, איש אשר יודע לטרוף את מחייתו... לקרוע לגזרים, לשסע, לרטש... כך הוא שורד, כך החיים לימדו אותו.

איש שדה; איש קשוח, איש של שדה... איש של כוח הזרוע.

ויעקב איש תם, ישב אהלים. בעוד יעקב וכבר מתחילת הדרך זיהה את תכונת הרצף במידע; הרצף עד לאין סוף... לכן הוא "לקח" את מחייתו מתוך הרצף הזה – לא היה עליו לטרוף אותה... כי הרי חוליות המידע במקומן הן ניצבות וכל מה שעליו לעשות הוא להרים את ידיו ולקחת אותן, לקטוף אותן בזמנו החופשי ומרצונו החופשי.

יעקב ידע מה הוא רוצה וכמה רוצה ומתי רוצה... הוא לא ביקש להסתער על שום דבר כי הכל היה בטווח ידיו. שום חיפזון ושום בהלה מאחריו... הוא היה איש תם, שלם, מוחלט, אם תרצה – החלטי, סם המרץ שלו הן חוליות המידע עצמן – לא הדרך להשיגן... הדרך לא הדאיגה אותו.

ישב אהלים. פשוט הוא ישב באוהל וקטף את החיים; בשקט בשלווה, לא היה לו את הצורך להסתער עליהן ולגזור אותם מהשדה...

ויאהב יצחק את-עשו כי-ציד בפיו; ורבקה אהבת את-יעקב.  זו ביקורת נוקבת על יצחק ומחמאה מבורכת לרבקה.

יצחק אבינו ראה רק פן אחד מהמציאות, הוא ראה את עשו שידע להתמודד עם החיים ולטרוף אותם... העריץ את התכונה הזו וגם הזדהה איתה. גם אנחנו בדורינו רואים את ההסתערות על החיים כתכונה מבורכת ומעודדים אותה ומוחאים לה כפיים. אדם שמסתער על החיים קוראים לו "אדם חי" ואכן הוא הדבר; אולם חוט של שערה דקה מפריד בין הפועל להסתער החיובי במהותו, לבין הפועל התאום לטרוף... אחוז אמוק- שטורף, שתולש מה שבא ליד לפני שייגמר...

לכן דייק המחבר והגביל את אהבת יצחק לפרק זמן אחד בלבד, לעבר: ויאהב יצחק את-עשו, ואחר כך עמד על מהות "הסתערות עשו" והבחין בעשו הטורף... הבחין למעשה במקור האמוק שלו לטרף; הבחין באסכולה שממנה יצא ומתוכה למד לטרוף... או אז עמד על טעותו הוא.

ורבקה אהבת את-יעקב.  חוש של אישה... היא זיהתה את מקור התמימות של יעקב; זיהתה את השלווה שלו, את ההחלטיות שלו, ואהבה את התכונה הזו ללא קשר עם זמן.

ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן - השדה, והוא עיף. קטע מהחיים, יעקב ועשו, כל אחד והעיסוק שלו; התורה לא ראתה לנכון לעמוד על העיסוק הספציפי של כל אחד מהאחים.

ויזד יעקב נזיד; יעקב יצר משהו... משהו שללא ספק נגזר מתחום העיסוק שלו.

ויבא עשו מן-השדה, והוא עיף. זאת, כאשר עשו היה בעיסוקיו המייגעים, הקשים, המפרכים... אינני יודע אם עשו היה איש אמיד או עני, אבל ובשני המקרים לפנינו איש סחוט, תשוש, שקצה נפשו מהקושי ומהחיים שיש לטרוף מהם את הלחם... להיות מאויים או מאיים, לשרוד ולחיות או לקרוס ולמות; ברובד הזה נמצא עשו, וזו רמת הקושי שהתמודד עימה בחיי היום יום.

ויעקב יושב באוהל...

ויאמר עשו אל-יעקב, הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה, כי עיף אנכי; על-כן קרא-שמו אדום.  עשו ראה את יצירת יעקב ושם בה עין... זה דרכו של האדם הטורף: לראות בכל דבר כמציאה ולטרוף אותה! וכל מי ששם על המציאה את היד – הרי זה משובח. "קח מה שבא ליד היום – מחר אולי לא תהיה – אתה או המציאה שלך או שניכם ביחד", זה המוטו של עשו.

דרכו של טורף לקחת את המציאה – תהא מהותה אשר תהיה... הוא לא יבדוק אותה ולא יעמוד על מאפייניה; הרי היא "דבר מוחשי" ולכל דבר מוחשי שימוש כלשהו.

הלעיטני נא מן - האדם האדם הזה – תן לי את הדבר האדום הזה; לא משנה תוכנו.

על-כן קרא-שמו אדום.  נדבק בו תואר החפיפניק... איש ריק שלא הקפיד מעודו על התוכן. האיש שראה רק את הקליפה.

דרכו של טורף לטרוף כל דבר מבלי להתעניין בתמורתו, כי אם כן מה לו ולטריפות...   

ואחרון חביב – דרכו של טורף לחבב את עצמו על טרופיו ולקנות את ליבם! בסופו של דבר כל האמצעים כשרים להשגת הטרף; זו תמצית החיים באסכולה הזו.

כי עיף אנכי רחמים חברים רחמים.

התורה מתארת קטע אופייני מהחיים של התאומים יעקב-עשו, וזהו למעשה דרך החיים של כל אחד מהם לטוב ולרע. אגב הקטע הזה אנו אמורים לזהות את האסכולה המנוי עליה כל אחד מהם מנעוריו, ממעמקיו.

ויאמר יעקב:  מכרה כיום את-בכרתך לי.  יעקב מנגד הציע לו הצעה עסקית לכל דבר, ואגב זאת שידר לו את המסר כי "לא איש טרפה אנוכי". בעברית עדכנית: לא פראייר שלך אנוכי.

כאן אנחנו מתחברים עם "הבכור" של משה רבינו, בו פגשנו בתמונה הרביעית הנרחבת.

בכור הוא הצאצא הראשון של האדם ומתוקף זאת זוכה למעמד מיוחד. כלומר הוא מייצג את חוליות המידע הרצופות בהן פגשה התודעה לראשונה וביקשה לפתוח דרכן את השער לאופק... בכור הוא הגלגל, העסק, הארץ, המאור... הוא הגוף שיפיץ אור בתוך ערימת המידע החשוכה וינתב את מסלול התודעה לאופק הרחוק; לרשימה של החזון.

אם כן, "בכור" הוא כל רעיון, תורה, תיאוריה, תיזה, סברה, עיקרון... כל שרשרת חלקית שמזהה התודעה האנושית לראשונה את רצף חוליותיה ורואה בה כמאור, כמקור האור שיפיץ עבורה את האור במרחב וינתב את דרכה אל יתר המידע שבערימה – בשרשרת האין-סופית.

ויאמר יעקב:  מכרה כיום את-בכרתך לי.  וזה דבר העסקה שהציע יעקב לעשו תמורת יצירתו ששם עשו עליה את עיניו.

עשו אומנם איש "שדה" היה אולם ולבטח גם איש "יוצר", איש בעל אופקים ורעיונות ואולי אף המצאות... עשו הוא בנו של יצחק ונכדו של אברהם; הוא בן לשושלת בעלת שם בעולם החשיבה והיצירה ובלשון המעטה. מאידך יעקב שגם הוא ללא ספק היה בעל רעיונות ותיאוריות וסברות – התייחס לכל רעיון או סברה כבכור; כמאור שינתב לו את דרכו אל עבר חזונו שבאופק... וליעקב האמון על האסכולה של שרשרת המידע האחת והאין סופית   – חזון בלתי צנוע בעליל... חזון כה רחב אופקים שגם המאורות הזרים יכולים להתגייס עבורו ולהאיר לו, גם אלה שאינם מבית היוצר של יעקב.

וזה עיקר הצעת יעקב לעשו: אתה בעל רעיונות ויצירות ומוצרים וגם אני. אם כן, הבה נשתף פעולה ונחליף רעיונות ויצירות בינינו, אתה תיתן לי את בכורותיך ואני אתן לך את בכורותי, והרי מצא חן בעיניך היום אחד הבכורות שלי... יעקב הציע לעשו עיסקת חלופין פשוטה.

ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות; ולמה-זה לי בכרה. עשו ולאורך כל הדרך – נאמן הוא לעיקרון ההישרדות שבסופו של יום אינו מנבא לו טובות... וגם אם אצליח לשרוד ולנטרל את האיומים עלי – הרי ובחישוב מתמטי פשוט – בסופו של יום עתיד אני לקרוס ולמות, ואם כן...

למה-זה לי בכרה במה יועילו לי כל הרעיונות והיצירות שלי? בזאת הוא בז ולמעשה לאחיו יעקב שרואה בכל רעיון כמאור עבור יתר המידע... בעברית של הרחוב ישנו ביטוי עממי שמתאים מאין כמוהו לרחשי ליבו של עשו: אלאק בכורות...

וגם בתחום הטכני לא חס עשו על יעקב ושולח לו חיצים טכנים לאסכולה ולדרך החשיבה שלו.   וכך הוא מנסח את החץ של הבוז שלו: "הבכור" ע"פ הגדרת בית המדרש שלך- הוא רעיון שמייצג שרשרת חלקית שמזהה התודעה לראשונה את רצף חוליותיה ורואה בה כמאור, כמקור האור שיפיץ עבורה את האור במרחב וינתב את דרכה אל יתר המידע שבערימה – בשרשרת האין-סופית האחת והרצופה. מי יחייה ויספר לי על המאור שיאיר את השרשרת האין-סופית... והרי אני הולך למות וגם אתה הולך למות וכולנו הולכים למות, זה הגורל השולט בנו ובטבע- אזי על איזו שרשרת רצופה אתה שח? מי יהנה מהאין-סופיות שלה? מי יהנה מהרצף שלה? מה עוד והשכל הישר כופר בתכונת הרצף מעיקרה, כי הרי רק למציאות יש יצוג רצוף אך לא ליתר המידע; הנותר מהמידע הוא מבחינת הבלתי נודע בעליל, ואיך יכול אתה להגיע אליו בעזרת הבכור שלך?

ולמה-זה לי בכרה הוא אשר אמרתי: אלאק בכור...   ואגב, סיכם עשו, מקובלת עלי העיסקה שלך ללא שום קשר לבכור; אלאק בכור!     

ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו; גם אז סגרו עסקאות בתקיעת כף; אך לא עסקה עם טורף... יש למלא טפסים ולחתום ערבויות ולהשבע בנוכחות עדים... וחוץ מזה- ביזנס איז ביזנס.

וימכר את-בכרתו ליעקב והעיסקה יצאה לדרך.

ויעקב נתן לעשו, לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; ויבז עשו את-הבכרה.

בפרק הקודם עמדתי, במקרה או לא, על ההבדל העקרוני בין שני זוגות הפועלים "למכור ולקנות" המקבילים לשני הזוגות "לתת ולקחת". חלקו של עשו בעסקה סומן במכירה: וימכר את-בכרתו ליעקב, אך חלקו של יעקב סומן בנתינה: ויעקב נתן לעשו. ההבדל בין נתינה למכירה הוא כהבדל בין שמים וארץ, ומי שמעוניין לעמוד על הבדל עקרוני זה יחזור אל התמונה המקורית בהגדלתה הרביעית.

ויעקב נתן לעשו, לחם ונזיד עדשים, הוא אשר אמרתי, לא היה מדובר בעסקה אחת כי-אם בחבילת עיסקאות, לכן נוסף פה הלחם לרמוז לנו על יתר המוצרים שבהסכם...

ויאכל וישת , – עשו עשה שימוש במוצרים ו/או ברעיונות של יעקב לשביעות רצונו המלאה.

ויקם וילך; ועד כאן מיצה עשו מבחינתו את המוצרים; אך למיותר לציין שלא עשה מהם מאור... ועל כן, מעיד עליו מחבר התורה:

ויבז עשו את-הבכרה. עשו בז לעיל לבכורה של יעקב, וכאן מעמיד אותו מחבר התורה על טעותו: אתה בז בעצם לבכורה שלך כי לא השכלת לעשות בה שימוש.

היו היה עם ושמו בני ישראל, בניו של ישראל. עמדנו עד עכשיו על מחצית המונח "יִשְׂרָאֵל" – הוא יעקב אבינו, האיש שנאבק ללא הרף לשלוט בתודעתו; ובליווי חבילת הפסוקים מפרק כה מבראשית, הצלחנו לחשוף את כיוון האיש מנעוריו, לאן התודעה שלו נוטה ומה הם מאפייני האסכולה עליה הוא מנוי.

עד עכשיו חשפנו את האסכולה של ה-אֵל "המקורי" של יעקב (האסכולה של התודעה המקורית) אליה נוטה האיש יעקב ואליה מכוון את תודעתו, אולם האם יצליח במשימה? האם יצליח להדביק את תודעתו לתודעה המקורית שפניו אליה? חסר לנו עדיין החצי השני של המונח: יִשְׂרָ – המייצג את האיש יעקב הלוחם... איך הוא ינהל את מאבקו ובאילו מיכשולים יתקל? וכאמור, האם יצליח לצלוח אותם?

חבילת הפסוקים הבאה תאיר לנו את החצי השני של המונח – (יִשְׂרָ):

כה ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר.  כו וירא כי לא יכל לו, ויגע בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו.  כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-ברכתני.  כח ויאמר אליו מה-שמך; ויאמר יעקב.  כט ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כי - אם ישראל:  כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל.  ל וישאל יעקב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם.  לא ויקרא יעקב שם המקום פניאל:  כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי.  לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע על-ירכו.  לג על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.   (פרק לב, בראשית)

עמדתי לפני מספר שנים על פרק ג של בראשית המכונה פרק חטא אדם הראשון. זה היה במסגרת החיבור הארוך שכתבתי "מידע", נדמה לי שזה היה בשנת 2007. עברו כארבע שנים ונדמה שהרבה דברים השתנו מאז... השתנו בי, בכתיבתי, אני מעריך שהעט שלי היום הוא יותר מחודד כי הוא יותר ישיר ומופשט ופחות אירוני, לקח לי זמן להבין שהפשטות היא מעלה בכתיבה והאירוניה היא סטיה...

ומעבר לשינוי בתכונות העט, הישגתי במישור התנכי הרבה מאוד מעלות, מונחים... מונחים חדשים שלא היו בהישג ידי. ההישג הגדול ביותר שלי הוא שני המונחים ששמתי עליהם את היד לא מזמן: אלהים – היא התודעה האנושית של כל אדם ואדם, או לחילופין התודעה המקורית שאליה מכוון מחבר התורה; מכוון אותנו, את האדם.   והמונח השני הוא "יהוה" שעד שהיגעתי אליו הייתי מקפיד לכתוב אותו באות ה'... זה קוד ההתנעה של מכונת היקום, או כמו שניסחתי את זאת – זו הדינמיקה הפועלת בשרשרת-מידע אין-סופית אחת ורצופה. זה שם הקוד של "המקשה האחת" אשר נגלה למשה רבינו כאשר ירד לסוף תודעתו וחשף את מקורה...

קשה לאי-אילו אנשים לקבל את השינוי הדרסטי הזה בשני המונחים, אולם אלי הגיע השינוי בהדרגה ולכן התקבל אצלי כמובן מאליו, לא נחת עלי במכה... ושלא יצאו דברי מהקשרם, אני מדבר על שינוי במונחים ספרותיים מקצועיים גרידא, בכלים מקצועיים לכל דבר שעוזרים לך לקרוא את נוסח התורה. בשביל להעמיד דברים על דיוקם, פעם ידעתי שאלוקים וה' ומחבר התורה הם דבר אחד, והיום אני יודע שמחבר התורה השתמש בשני המילים "אלהים" "יהוה" כמונחים לכתיבת תורתו.

במילים מודגשות וברורות, התורה שאני קורא בה היום ואתמול ולפני ארבע שנים לא השתנתה בתודעתי וגם המחבר שלה לא השתנה בתודעתי. אבל כן בהקשר הזה השתנה דבר אחד: אני יודע היום שמחבר התורה לא רוצה שנעסוק במהותו ולא בטיבו ולא בשום דבר הקשור בו מעל ספר התורה, וזאת מסיבה פשוטה: הוא לא ציין שום דבר על עצמו בספר שכתב לנו, לאדם. מכאן היסקתי שזה רצונו: לא להתעסק במהותו ולא בגודלו ולא בשום ערך שלו... זה מחוץ לשיח הספרותי התורני ומחוץ לתוכן הטקסט של התורה.

יש כאלה שהתחילו לכנות את הקריאה שלי לתורה כמהפכנית, ולדעתי המהפכה האמיתית שהתחוללה היא בהגדרת רצונו של מחבר התורה. פעם הכל סבב סביב עצמותו, דיבורו, אימרותיו, גודלו, מהותו, מידותיו, מלכותו, הדרו, עבודתו, השפע שלו, רחמיו, מצוותיו, עונשיו, חסדיו... כל התמונה שקלטנו בתודעתינו מהתורה היתה סביב מהותו ואת התמונה הזו גזרנו, למיטב הבנתינו, מתוך רצונו...

וזה בדיוק ההפך הנכון של רצונו. רצונו הוא שמהותו תהיה מחוץ לשיח המחשבתי שמציע לנו על גב סיפרו. הספר הזה יועד לאדם ויעסוק רק באדם – לא בשום גורם אחר. רצונו אם כן שלא נדבר עליו ולא נתאר אותו ולא ניגע במהותו – וזה בדיוק מה שעשינו לאורך כל הדורות, תיארנו אותו ונגענו במהותו ודיברנו עליו וגם דיברנו בשמו.

אני מדבר אגב על מחבר התורה יהא אשר יהיה. ישות הוא ולכל הדעות ולכן הוא יכול להיות אדם בשר ודם כמונו, ויכול להיות אותו הגורם שנטמע בתודעתינו שכינונו אותו "אלוהים", ויכול להיות גורם מהעולם החיצון- חוצני, השאלה הזאת "מי הוא" וכל הנגזר ממנה – [מה הוא, איפה הוא, למה הוא, מה עשה, מה ברא, מה יצר, מה מהותו, מה רצונו, וכול'...] – שאלה זו ביקש אותנו מחבר התורה שנתייחס אליה ברובד האישי מאוד, האינטימי, התודעתי – לא בשום רובד אחר; כל אחד והשגתו.

ברצונו זה הוא סותם את הגולל על הרבה פיות שדיברו או ידברו בשמו.

האמת היא שתיכננתי לגעת בנושא הזה ולחתום בו את יום השבת, את ההגדלה השביעית המסכמת... אולם העט שלי הביא אותי הלום ולמה להתנגד לו... ובעצם לנושא הזה היגעתי כאשר הזכרתי לעיל את פרק ג של בראשית המכונה פרק חטא אדם הראשון, שעמדתי עליו לפני כארבע שנים במסגרת חיבור שכתבתי תחת השם "מידע".

לפני ארבע שנים לא זיהיתי עוד את שני המונחים "אלהים" ו-"יהוה" והתייחסתי אליהם כפי המקובל... באופן הזה עמדתי על פרק ג של חטא אדם הראשון ובחשתי בו לעומק, בכלים שהיו לי – כולל המונחים הבלתי מעודכנים "אלהים, יהוה". אני מזכיר את פרק ג' הזה מבראשית   כי אנו עומדים לקרוא שוב את את הפרק הזה על כל תכניו אך באמצעות מילים ודמויות אחרות. "הפרק התאום" הוא פרק לב של בראשית והשחקן הראשי שלו יעקב אבינו.

לפני שנכנס לעובי הקורה, הייתי רוצה להעלות על נס נקודה חשובה שהבחנתי בה במעמד הזה... ובכן, הבנתי העמוקה לפרק ג' של בראשית, וללא ספק, היא זו שהביאה אותי אל פרק לב' התאום... זאת למרות ועל אף שלא היו בידי הכלים "המעודכנים" כאשר עיינתי בפרק ג' לפני ארבע שנים; אז, כפי שהזכרתי, עוד לא זיהיתי את שני המונחים "אלהים" ו-"יהוה"...   כלומר "הכלים" הם אמצעים לשפר את איכות ראייתך לטקסט – אך לא להבנת הטקסט כהוא זה. להבנה המדוייקת לטקסט של התורה, ישנו כלי אחד ואוניברסלי שמתאים לכל הטקסטים של התורה, ולכלי הזה קוראים: הרצון לדעת. הרצון האמיתי לדעת.

לפני ארבע שנים כאשר רציתי באמת ובתמים לעמוד על הפרק השלישי של בראשית – עמדתי עליו והבנתי אותו לעומק. וכאשר ביקשתי להמשיך ולהתקדם במרחב התורה – או אז זיהיתי כלים חדשים ששיפרו את הראייה שלי לטקסט אך לא את עמודי הטקסט המקורי. במקרה הזה למשל הצלחתי באמצעות הכלים החדשים – היינו המונחים החדשים, לזהות את הטקסט התאום של פרק ג' – הלא הוא פרק לב של יעקב.

זה הזמן לחזור אל עמוד הטקסט המקורי של פרק לב' מבראשית, בו מתואר המאבק של יעקב אבינו בתודעתו, ואגב המאבק הזה והשתלשלותו עתידים לעמוד על החצי השני שנותר מהמונח ישראל – (יִשְׂרָ).   לפני כן ברצוני לקפוץ לרגע אל "הפרק התאום" ג' של בראשית:

עשרות עמודים צרכתי בפרק ג' של בראשית ואני רוצה לסכמם במספר מילים- אבל אל תתפסו אותי על המילה...   נחזור לשם זאת אל מחבר התורה ואל שבעת ימי הבריאה בהם פתח את חיבורו. מי הוא המחבר הזה? שאלה פסולה... אך "מהי מטרת החיבור שלו" – שאלה תקנית היא ואפשר לדון בה, כי לכל חיבור תוכן ומטרה, וגם לחיבור שלנו יש תוכן.

החיבור עוסק באדם ופונה אליו ואך אליו. מטרת המחבר המוצהרת כפי שמצטיירת מתוכן החיבור היא להחזיר לאדם באשר הוא את התודעה המקורית שלו; האדם ובמרוצת הזמן איבד קשר עין עם התודעה "המקורית" שלו וכמעט נותק כל קשר עימה.

"תודעה" היא האלהים של האדם, היא המרכז אליו מתנקזים כל הנתונים שנקלטו ע"י חושיו ועובדו במוחו. המוח מעבד את הנתונים הנקלטים בחושים, מכין אותם ל-החלטה, וברגע מסויים מחליט האדם שהוא יודע מה לעשות עם הנתונים המעובדים האלה, או אז הולך ימינה, ואדם אחר מחליט עם אותם הנתונים המעובדים ללכת שמאלה; לכן משייכים את ההחלטה לתודעה ואת עיבוד המידע למוח.

מי זאת התודעה והיכן נמצאת – אף אחד לא יודע, אבל אין ספק בקיומה, כי ללא קיום "התודעה" לא היה קיום "להחלטה"; לא היה קיום לאדם– הנבדל מהבהמה בעלת אותו הגוף הנשלט גם ע"י המוח...

מהאמור לעיל אני יכול להגיע לאקסיומה הזו:   ההבדל בין איינשטיין הדגול לשמואל הוא לא כמו ההבדל בין איינשטיין לבהמה, כי גם לשמואל וגם לאיינשטיין יש מוח אך התודעה של שניהם שונה זו מזו וזה עושה את ההבדל: איינשטיין ידע מה לעשות עם הנתונים המעובדים שבידו, בעוד שמואל לא ידע. משמע, ההחלטה שקיבל איינשטיין שונה מהחלטת שמואל.

אבל באקסיומה הזו אני מתעלם לכאורה ממנת המשכל השונה אצל האנשים ולמעשה היא האחראית להבדל בין איינשטיין לשמואל – לא התודעה ולא ההחלטה... משמע – המוח המולד באדם הוא האחראי להבדל בין שמואל לאיינשטיין, ואף בין איינשטיין לבהמה...

אולם חיבור התורה שבידינו מצביע חד משמעית על התודעה כאחראית להבדל בין שמואל לאיינשטיין, לא מנת ההשכל.   מחבר התורה שם על השולחן את הקביעה החד משמעית זאת כבר בפסוק הראשון של התורה:

בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

התודעה האנושית (אלהים) בראה את היקום ובכללו הארץ. כלומר הרגע הראשון שפתחה התודעה האנושית את עיניה – קלטה את הארץ ואת היקום מסביבה; לפני כן לא היה בסל התודעה שום נתון וברגע קט התמלא הסל שלה בנתוני השמים והארץ. כלומר היא לא עיבדה שום נתון שהיה באמתחתה ושעזר לה לקלוט את נתוני השמים והארץ... פשוט ברגע קט קלטה את הנתונים יש מאין, ולכן המחבר משתמש בפועל "ברא" שמשמעותו יש מאין, התודעה בראה (לעצמה) את נתוני השמים והארץ – לא יצרה אותם, לא עשתה אותם, לא היה באמתחתה שום דבר.

"שמים וארץ" והלכה למעשה – זה היש, זה היקום, זו התמונה המלאה והמקורית. זה היום האחד השלם. זו שרשרת המידע האחת והרצופה שיעמוד עליה המחבר מתוך הגדלת התמונה המקורית בהמשך...   תכונת רצף חוליות המידע בשרשרת היא שמעידה על שרשרת האם "האחת", כי אילולא הרצף היו לנו מספר שרשראות, והרי התודעה שלנו קולטת את המציאות מתוך שרשרת אחת, והמציאות אומנם גודלת אך לא מתפצלת.

אם כן הינה לך "הקביעה" החד משמעית של מחבר התורה, שמצביע על התודעה כאחראית להבדל בין שמואל לאיינשטיין, לא מנת ההשכל.                          

בראשית, ברא "אלהים" את השמים ואת הארץ.

"התודעה" בראה את שרשרת המידע הרצופה; אין כאן זכר לא לשמואל ולא לאיינשטיין. כלומר גם דניאל גם שמואל גם איינשטיין "בראו" את אותו היקום, קלטו בתודעתם את אותה השרשרת; כל התודעות פתחו את מסעם מאותה נקודה, זינקו ממנה, ודרכם נפרדה רק כאשר התחילו לגלוש בפועל בשרשרת הזאת והגלישה הזו נתונה להחלטתם הבלעדית, אחד קוטף מהשרשרת הרבה ושני מעט, אחד הולך ימינה ושני שמאלה, אחד מחליט לעצור – משום מה, ושני מחליט לדהור קדימה בכל הכוח; כל אחד וההחלטה שלו.

החלטות אלו של כל תודעה ותודעה הן הן שעשו את ההבדל בין איינשטיין לשמואל ובין היתר קבעו גם את מנת המשכל שלהם- ולא רק זו, הן קבעו גם את הגובה שלהם וצבע השער והעור והעיניים והמצב הבריאותי והנפשי והחיסוני והאופי והיופי ובקיצור את הרכב הדי.אנ.איי של כל אחד מהם שכידוע היא מלקולת ענק שמכילה את כל המידע התורשתי של האדם.

השאלה מדוע איינשטיין נולד עם נתונים מסויימים ושמואל נולד עם נתונים אחרים – היא שאלה טכנית גרידא שמתעכב עליה המחבר בהגדלה השישית האחרונה ומראה לנו את מה שלא הצלחנו לראות בתמונה המקורית: התודעה האנושית היא חלק משרשרת האם האחת והרצופה ולכן היא לא יכולה להיכחד. כלומר התודעה האנושית מורכבת מחוליית מידע אחת כשאר יתר החוליות שבשרשרת האם, אולם בהבדל אחד מיתר החוליות: היא ניידת, לא קבועה במקום אחד.

כיסא, עץ, ירח, שמש, שולחן... כולם מהווים חוליות מידע תקניות מתוך שרשרת המידע, אולם כולם קבועים בשרשרת המידע במקום קבוע, יש להם כיסא קבוע לא זזים ממנו (אלא אם כן מישהו יזיז אותם). בניגוד להם, חוליית המידע של התודעה אינה קבועה במקום אחד, היא משוחררת, כך תיאר אותה מחבר התורה:

ורוח אלהים, מרחפת על-פני המים

מרחפת על פני שרשרת המידע "ומחליטה" על פני איזה חלק מהשרשרת לרחף, לנחות, מה לתלוש מהשרשרת – מה לקטוף, כמה לקטוף, מהיכן לקטוף, מתי לקטוף... זו ההחלטה שלה, ותכונת "ההחלטה" נצרבה בה מתוך תכונת הניידות שלה; היא חוליית מידע אחת ניידת מתוך חוליות השרשרת הגדולה הבלתי סופית, ובזכות תכונת הניידות נילוותה לה תכונת ההחלטה. אני גונב הרבה מידע מההגדלה השישית... ואם כבר- אקח משם עוד טיפה להשלמת התמונה החלקית שבידינו.

ומהיכן בא הגוף ומי יצר אותו?

–       התודעה; היא זו שקוטפת את הגוף משרשרת המידע. זה כלי נייד המתאים לתכונת הניידות שלה ובעזרתו יכולה לדהור... היא קוטפת אותו מתוך שרשרת המידע שלפניה- במלוא מובנה של המילה. הכלי הזה משתפר עם הזמן או מתקלקל עם הזמן או פשוט נכחד עם הזמן – תלוי "בהחלטה" שלה; כלומר תלוי בטיב ההחלטות שלה, תלוי בשימוש שתעשה בכלי הזה.

וכאמור הכלי הזה נכחד אם לא עושים בו שימוש נאות, ככל כלי ללא שום הבדל, הוא יכול להחזיק מעמד שנה עשר מאה ואלף ואף מליון מליארד וגם ניתן לנקוב בסכום אין-סופי – הכל תלוי בהחלטת "התודעה", והמחבר יקרא לה בהמשך "נשמה".

ובכן, וכאשר הכלי הזה נכחד, היא קוטפת לה כלי נוסף שיתאים לאותה נקודה השגית אליה הגיעה, רחוקה היא או קרובה, גדולה היא או קטנה, טובה היא או רעה... והכלי "השני" אמור מטבעו לשמור על אותם הנתונים ההשגיים שהגיעה אליהם התודעה בעזרת הכלי שלפניו: גובה, אורך, צבע, מנת משכל, אופי, בריאות... היא אוצרת את כל המידע הזה בסליל הדי.אנ.איי ויוצאת עם הכלי השני פעם נוספת לדרך... היא מזנקת שוב מאותה נקודה אליה הגיעה בסיבוב הקודם.     ושוב... מנקודה זו יכולה להתקדם ולהתפתח או לחזור אחורה ולסגת אף מהשגיה הקודמים, תלוי בהחלטתה.

לציין, אינני מתאר גילגול נשמות כי הנשמות לא מתגלגלות גם לא מתחדשות, הן קיימות וממשיכות להתקיים ולרחף על פני המידע עד לאין סוף.

נחזור בנקודה זו אל שמואל ואיינשטיין ונצרף אליהם את דניאל ויוכבת... כל אחד מארבעתם נמצא "מרחף" על פני שרשרת המידע הרצופה במקום אחר; כל אחד והכלי שלו, לראשון כלי טוב, לשני בלוי, לשלישי חכם, ולרביעי כסיל...

מחבר התורה מזהה שתי בעיות עיקריות בארבעת האנשים האלה: איינשטיין שמואל דני ויוכבת. למעשה, המדובר בשני מיכשולים עיקריים שמונעים מארבעתם להתקדם הלאה בשרשרת המידע... מכשולים אלה עוצרים את התקדמות התודעה של כל אחד מהארבעה, ומונעים ממנה לרחף מעל שרשרת המידע ולהנות ממנה...

מכשול ראשון: כל הארבעה אינם מודעים למהות התודעה והם מזהים אותה כחלק אינטגרלי מהגוף. כל הארבעה וממילא אינם מזהים את אחריות התודעה שלהם למקום אליו הגיעו ועליו עומדים. כל הארבעה אינם מזהים את הקשר בין תודעתם לגופם, היינו לכלי שתודעתם עושה בו שימוש... כל אחד מקוראי השורות יכול להיות אחד מהארבעה, להזדהות איתם ולהבין את מצוקתם: אין לי מזל. נולדתי עני מרוד. נולדתי עם בריאות לקויה. נולדתי מכוער. הוא נולד חכם. הוא נולד יפה…

ובכן ניתן להגדיר את המיכשול הראשון כבעיה רצינית של חוסר מידע, האדם התנתק מהתודעה המקורית שלו ואיבד קשר עין איתה, הוא אינו מזהה את מהות התודעה שלו, תפקידה, תחום אחריותה… ולכן הוא לא מזהה את הגורם למצוקתו ותולה את זאת בגורם חיצוני, במזל או בדי.אנ.איי הדפוק… למיותר לציין שהמכשול הזה מעכב את התקדמותו, כי אין לו סיכוי לטפל "בגורמים החיצוניים לכאורה" שקובעים את סדר חייו, כל עוד ואינו מזהה את התודעה שלו האחראית להתהוות גורמים אלה…

את המיכשול הראשון ניתן להגדיר כבעיה של חוסר מידע, ובבעיה הזו ניתן לטפל ע"י הבאת המידע אל נמענו, והלכה למעשה זו המשימה שלקח מחבר התורה על עצמו: להביא את המידע המלא לנמען ולהשלים לו את החסר. מחבר התורה הסיר בחיבורו את מיכשול "חוסר הידיעה".

אנו חוזרים בשלב זה אל ארבעת האנשים שלנו, ומביאים לידיעתם את כל המידע החסר; הם כבר יודעים לזהות את תודעתם המקורית, תפקידה, מסלולה, תחום אחריותה, וגם יודעים לזהות את הכלי שעומד לרשותה ומעמדו… ולמרות הידיעה המושלמת, וברגע קט בוקע לפתע המכשול השני ומתפרץ כהר געש:

מכשול שני:   …ועדיין הם במצוקתם! אותם האנשים, אותם הארבעה שכבר קלטו את המידע המלא אודות תודעתם המקורית, ועם זאת אני שומע אותם בבירור: לעזאזל אין לי מזל. המוות אורב לי בפתח. נולדתי אומלל. נולדתי עם בריאות לקויה. אינני יודע מה יביא מחר. הוא נולד יפה ואני נולדתי מכוער. הוא נולד חכם. הוא נולד חזק. אני פוחד, חושש, מהסס, חוסר הוודאות הורג אותי, הספק לא נותן לי מנוחה…

אינני מבין אותם. הם כבר יודעים שהגיעו ליופים או לכיעורם או לבריאותם הלקויה או לאומללותם או לצבע עיניהם מתוך ההחלטה הבלעדית של התודעה שלהם. הם יודעים שמצבם הנוכחי הוא סך כל ההחלטות של התודעה שלהם. הם כבר יודעים שהתודעה שלהם היא זו שעיצבה את סליל הדי.אנ.איי המעודכן שלהם. הם יודעים שתודעתם מרחפת על פני שרשרת מידע בעלת חוליות רצופות ותודעתם שולטת בשרשרת הזו, אשר על כן אין מקום לספק ולא להיסוס ולא לחוסר הוודאות, והמקום עליהם עומדים ו/או יעמדו – תלוי אך ורק בהחלטות שתקבל תודעתם; תרצה יעמדו למעלה, תרצה ירדו מטה, ואם כן מה פשר התבטאויותם המתנערות לפתע מאחריות תודעתם?    

מחבר התורה בוחן את ארבעת האנשים האלה ומזהה את מקור השיבוש בתנהגותם. אף אחד מהם אינו מקבל כמובן מאליו את תכונת הרצף בשרשרת המידע האין סופית ואף מתנגד לה! ומתעקש! המזל שולט במידע, איננו יודעים מה יביא מחר, והספק גובר על הוודאי...

הפער בין החלטות המוח לבין החלטות התודעה הוא זה שגורם לשיבוש בהתנהגותם.

רוב ההחלטות האנושיות אינן מגיעות בכלל לידי התודעה האנושית ומתקבלות ישירות במוח האנושי. לדוגמה, לאכול לשתות לשכב ללכת לקנח את האף להתקלח לישון לקום בבוקר וללכת לעבודה ולחזור בערב...

ועם זאת התודעה מתערבת מידי פעם בקבלת ההחלטות, לוקחת את המטה לידיים ובדרך כלל מחליטה לא לשביעות רצונו של המוח ואף בניגוד גמור למסקנותיו. הסיבה נעוצה בגודל שדה המידע הגולמי שעומד לרשות שני מעבדי הנתונים: המוח והתודעה.

המוח האנושי ולכל הדעות אדיר מימדים ולבטח גם שדה המידע הגולמי שעומד לרשותו ומספק לו את הנתונים. אבל ולמרות זאת המוח האנושי עדיין הוא מוגבל כי השדה שמספק לו את הנתונים מוגבל.

בניגוד לו, שדה הנתונים של התודעה הוא אין-סופי, ולמעשה הוא משתרע על פני כל ערימת המידע על שני חלקיה: המידע של המציאות וגם המידע שנוצרה הזיקה אליו שמעל לרקיע... התודעה הניידת והחופשית מרחפת כל הזמן על פני שרשרת המידע האין סופית ללא שום הגבלה לאזורים שמבקשת להגיע אליהם, במילים אחרות, ובבואה לקבל החלטה ולעבד את הנתונים שבידה, שרשרת המידע שעומדת לרשותה היא הרבה יותר ארוכה משרשרת המידע שעומדת לרשות המוח.

אבל ישנו כאן הבדל משמעותי בין שני השדות: שדה הנתונים שעומד לרשות המוח מכיל מידע מעובד, אך המידע שעומד לרשות התודעה הוא גולמי אינו מעובד. ולכן התודעה סומכת רוב הזמן על החלטות המוח ואינה מתערבת בהן, כי החלטות אלו התקבלו על סמך מידע מעובד שיכול לעמוד במבחן התוצאה.

אבל ובכל זאת, וכפי שהזכרתי, לפעמים התודעה לוקחת את השרביט לידה ומחליטה בניגוד למוח; ועל מה נשענת איפוא בהחלטתה?

היא נשענת על היתרון שיש לה ושאינו בהישג המוח: היא נשענת על רצף החוליות בשרשרת המידע האין סופית שמרחפת מעליה. היא נשענת והלכה למעשה על תכונת הרצף בסדר החוליות האין סופיות השרועות לידה.

היא נשענת על גורם הרצף, ולמעשה רואה לנגד עינה רק את כיוון החוליות... באופן שאם תלך בכיוון מסויים אזי תגיע למחוז חפצה, כי רצף החוליות מסמן לה בבירור את הכיוון. לכן אדם שמקבל החלטות מהסוג הזה אינו יכול להסביר מדוע הוא נקט דווקא בעמדה כזו המנוגדת לשכל הישר, כי אין למעשה בידו שום נתון מעובד מלבד תכונת הרצף... בעוד אדם שמקבל החלטה מתוך שיכלו קוראים לו ראליסט ואת החלטתו מכנים "החלטה ראלית" שתואמת את המציאות; היינו החלטה מוחשית שנשענת על נתונים מעובדים.

חזור אל ארבעת האנשים המוזרים שלנו ולפער בין החלטות מוחם ותודעתם שגרם לשיבוש בהתנהגותם. הם אומנם חזרו אל תודעתם המקורית והכירו את שרשרת המידע הרצופה והאין סופית שיכולים לגלוש בתוכה לאין סוף ולהגיע אל כל חלק ממנה ולקטוף ולהנות ולחיות עד אין סוף... אולם המוח שלהם מתעקש לעצור כל החלטה "בלתי מבוססת" שתקבל התודעה ומנפנף לה בנתונים המעובדים שבידו...

ניתן להגיד שלמוח ישנה התנגדות עקרונית לתכונת "הרצף" המאפיינת את שרשרת המידע, ושהתודעה נשענת עליה לכוון את תנועתה... וזאת כי עומדת לרשות המוח שרשרת מידע מוגבלת שמתוכה שולף את הנתונים ומעבד אותם, ולכן כל "הנתונים האחרים" שאינם במרחב שלו ואינם בהשיג ידו – הם מבחינת הבלתי נודע שהגורל בהכרח שולט בהם והמזל הוא שמכוון את תנועתם... לא יתכן, לדידו, רצף במרחב "הנתונים האחרים" שמחוץ לתחום שלו, כי תכונת הרצף מעידה על וודאות מוחלטת, ולדידו לא תיתכן וודאות במרחב הבלתי נודע, וממילא לא יתכן קשר רציף בין מרחב אי-הוודאות לבין מרחב המציאות... מכאן מקור הספק והחשש...

הפער בין החלטות המוח לבין החלטות התודעה הוא זה שגרם לשיבוש בהתנהגות ארבעת האנשים שלנו. התודעה חוצה את מרחב המציאות והמוח עוצר אותה; בדרך כלל היא מסכימה עם החלטותיו, ולפעמים היא "מחליטה" בניגוד לדעתו.

זו תמצית המיכשול השני שעוצר את התקדמות התודעה "המקורית" ומונע ממנה לרחף מעל שרשרת המידע ולהנות ממנה... היחיד שיכול לעמוד מול המיכשול הזה ולהורידו מהדרך הוא "החלטת התודעה".   

להזכירכם, המיכשול הראשון שעצר את התקדמות התודעה היה "חוסר מידע"; האדם איבד קשר עין עם תודעתו המקורית ולכן נבצר ממנו לזהות את מהות התודעה, את תפקידה ותחום אחריותה במשחק החיים... ובבעיה הזאת טיפל מחבר התורה באופן מושלם ומקצועי: הוא הביא לאדם את התמונה המלאה של התודעה המקורית שלו והניח אותה לפניו בפרק הראשון של בראשית באמצעות שבע ההגדלות של התמונה המקורית, באופן שכל אדם בעל כל מנת משכל יקלוט את התמונה על כל פרטיה.

והלכה למעשה הוא פנה בפרק הראשון אל המוח האנושי וסיפק לו את "המידע החסר"; היינו סיפק עבור המוח "מידע קליט" בשביל להוסיף לאוצר המידע שלו את הנתונים הבסיסיים אודות התמונה המלאה ואת העיקרון שלה: ניתן לתודעה לשלוט בשרשרת המידע המלאה למרות האין סופיות שלה – בשל תכונת הרצף שלה. בזאת וכאמור סיים מחבר התורה את טיפולו במיכשול הראשון, ולמעשה סיים את כל מיכסת הטיפול כי הוא שם את כל המידע החסר על השולחן, וכל היתר תלוי כבר בתודעה האנושית ובהחלטותיה, תרצה תגלוש במרחב – תרצה לא... תרצה תשלים עם החלטות המוח שלה – תרצה תתנגד לו ותגלוש...

אולם וכאן בנקודה הזו הופיע המיכשול השני ולמעשה אין מה לטפל במיכשול הזה, כי היחיד שיכול להפיל את המיכשול הזה ולהתנגד לו היא התודעה, וכפי שהוזכר, היא יכולה "להחליט" ולהתנגד להחלטות המציאותיות של המוח כאשר תראה לנכון... זה עניינו הפנימי של האדם.

מחבר התורה המסור וגם בנקודה הזאת לא הרים ידיים, ומצא ערוץ יצירתי שניתן להזרים דרכו עזרה נוספת לאדם שעומד נבוך מול המוח שלו ומתקשה: להחליט לגלוש במרחב האין-סופי השזור בחוליות רצופות או להשמע לקול הקשוח המציאותי הבוקע מהמוח...

הדילמה שעומד בפניה האדם כבדת משקל ובלשון המעטה... די להאירה במשוואה הפשוטה הזאת:   אדם מציאותי שנשמע כל חייו לקול המוח שלו ומתמסר לו – יחיה הרבה שנים בכבוד וימות בכבוד; מותו בטוח כי הוא יקרוס בסוף היום וימות.

בעוד אדם שנותן לתודעתו דרור וחופש פעולה בלתי מוגבל – יכול להנות מפירות שרשרת המידע האין סופית; משמע שיכול לחיות לעד אם ישכיל להבחין בתודעתו בתכונת הרצף ולגייסה כמצפן להכוונת תנועותיו. הדילמה ולכל הדעות קשה מנשוא...

וכך החליט מחבר התורה לעזור לאדם הנבוך הזה, שנקלע לדילמה הקשה ונקרע בין תודעתו למוחו. הוא החליט לספר לו את סיפור המוח והתודעה על פני ההסטוריה האנושית. בהסטוריה הזו אנו נפגוש בכל המצבים האפשריים אליהם יכול להיקלע האדם הנבוך כאשר נפגשים תודעתו ומוחו בזירה והמאבק ביניהם מתחיל... למיותר לציין שההסטוריה הזו מדברת בדמויות שהכירו את התמונה המקורית מתוך אחת מששת הגדלותיה, ומודעים לקיום תודעתם המקורית ותפקידה במרחב.

בערוץ הזה, קיווה המחבר, יתבונן האדם על הדילמה שלו מתוך אחת התמונות המוצגות, ויחליט אם להפיק מזאת את הלקחים הנכונים.

וכך אנו מגיעים בשעה טובה לתמונה הראשונה, שמייצגת את המאבק הראשון שהתחולל בקרב האדם, כאשר התודעה שלו נפגשה עם מוחו.

אני מדבר על פרק ג של בראשית, הידוע בפרק חטא אדם הראשון. בפרק הזה מוצגת התמונה הבסיסית של מהות הדילמה אליה נקלע כל אדם, כאשר מוחו ותודעתו מדברים בשפה שונה... למי ניתנת זכות ההחלטה? ולמעשה השאלה היא – למי ניתנת זכות הדעה, למוח או לתודעה? למי משניהם מותר להגיד "אני יודע", המוח או התודעה?

הכף נוטה למוח והוויכוח נחרץ כבר מהתחלתו: המוח המציאותי קיבל את זכות הדעה, ובגלל גזר דין הנחרץ הזה התפתח בתוך האדם (חווה אימנו) מעין השלמה רשמית עם הספק והחשש והמזל וכל הנגזרות שלהם... זאת משום שהמוח קבע כי המידע שבידינו ושיש לנו שליטה עליו הינו חלקי בהחלט, בעוד המידע הנותר שביקום שמהווה את חלק האריה – אין לנו שליטה עליו והוא מבחינת הבלתי נודע על כל הנגזר מזאת, ולכן המוח האנושי משלים בזאת רשמית עם הספק והחשש והפחד מהבלתי נודע, וכמובן רב הבלתי מודע על המודע– ומכאן רב הספק על הוודאי...

וכך המוח האנושי מעלה על נס את תחושת חוסר האונים הנגזרת מהספק ומשפחתו, ומטביע עליה חותמת הכשר רשמית: תחושה חוסר האונים של האדם תקנית היא מעכשיו ונגזרת מהמציאות. מאותו רגע יש לתחושה הזו כבר קול ומקום בתודעה האנושית, וקולה נשמע בכל וויכוח.

מחבר התורה נותן לתחושה הזו את שם הקוד "נחש": לנחש, להניח, לשער... כי הרי אני נמצא באווירה של חוסר וודאות מוחלט ולא נותר לי אלא לשער, לנחש, לחיות עם הספק...

בנוסף לזאת, ובאווירה העכורה של חוסר הוודאות השוררת במרחב, יש את הצורך לשרוד ולנטרל את כל האיומים מסביב... לשרוד, משמע גם לאיים – אם אינך רוצה שתאויים. וכך נולדה האימרה "המטרה תקדש את האמצעים", וגם נולדה הגושפנקה "המוסרית" לאימרה "עדיף להיות העושק ולא הנעשק", הרמאי ולא המרומה, הגונב ולא הנגנב... המחמירים טוענים או גנב או גונב...

צריך לדעת לחיות בין האריות ולהסתדר בחיים; לטרוף את החיים... וכך נולד בתודעת האדם הנחש הערמומי הארסי המתפתל שמכיש ואף טורף... תכונות הנחש הפכו לצורך השעה... וכאמור הוא התנחל בנפש האדם וקולו נשמע בכל וויכוח מהותי, בדומה לוויכוח העקרוני שהתנהל בין התודעה למוח.

אם כן, זה עתה הצטרף חבר נוסף לפורום הדיון העקרוני בין המוח לתודעה, וישב איתם על השולחן: קבלו את החבר החדש "נחש"!

המשך ליום חמישי (פרק 2)

 

 

 

תגובות