שמיטת חובות - הגדרה ומשמעות

קוד: ביאור:דברים טו2 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

דברים טו1-2: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'".

בסוף כל מחזור של שבע שנים, יש לעשות עזיבה. ובדבר הזה מתבטאת העזיבה: יעזוב כל נושה את פעולותיו אשר הוא עושה כדי לגבות מזולתו את החובות שזמן פרעונם עבר; לא יוסיף להלחיץ ולעקל את רכושו, מרגע שהוכרזה העזיבה לכבוד ה'.

פירוש מילולי

מקץ שבע שנים = בסוף מחזור של שבע שנים, כלומר בסוף השנה השביעית.

שמט = עזב, לא החזיק; מַשֵּׁה = חוב; בעל משה = בעל חוב, נושה; ידו = בהשאלה: מעשיו ופעולותיו; ידו אשר ישה ברעהו = המעשים שהוא עושה כנושה, כדי לגבות את החוב מזולתו; שמיטת החובות חלה רק על חובות שזמן פירעונם כבר עבר, והנושה כבר התחיל (או יכל להתחיל) בפעולות לגבייתם.    שמוט, כל בעל משה, ידו אשר ישה ברעהו = כל בעל חוב צריך לעזוב את המעשים שהוא עושה כדי לגבות את החוב (רש"י, שד"ל).

יִגֹּשׂ - מהשורש נגש (נגס) = לחץ והכאיב, בגוף או ברכוש; לא ייגוש את רעהו ואת אחיו = לא ילחיץ את זולתו להחזיר את החוב, ולא יעקל את רכושו - כי קרא שמיטה לה' = מרגע שהוכרז על שמיטת החובות לכבוד ה'.

משמעות רוחנית

ויקרא כה55: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים,
עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם
":

בני ישראל הם עבדי ה', ולכן אין זה ראוי שהם יהיו עבדים זה לזה.

ישנן מצוות רבות בתורה שמטרתן לצמצם את השיעבוד של אדם לאדם, כך שכל אדם יוכל לעמוד לפני ה' בפני עצמו, כאדם חופשי.

גם הלוואה היא מעין שיעבוד - הלווה עובד והמלוה מעקל את המשכורת שלו, מעקל את רכושו, מלחיץ אותו ודורש ממנו לעבוד יותר כדי שיקבל את כספו בחזרה; השיעבוד הוא מוצדק כי הכסף שייך למלווה, ולמרות זאת התורה קבעה שיש לצמצם ולהגביל את השיעבוד של הלווה למלוה, כדי להדגיש את עמידתו העצמאית של הלווה לפני ה'.

לכן, פעם בשבע שנים, המלוה צריך לשמוט ולעזוב את כל הפעולות שבהן הוא נוגש ומשעבד את הלווה, ולהפסיק לגבות את החוב.

החוב עצמו לא נמחק - הלווה עדיין צריך להחזיר את החוב, אולם זוהי חובה מוסרית, חובה שבינו לבין ה'; למלוה אסור לדרוש את החוב מהלווה. כך מודגש הרעיון, שהלווה הוא עבד של ה' ולא של המלוה.

משמעות כלכלית

החופש הוא עיקרון חשוב לא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינה כלכלית: אחד היסודות החשובים של הכלכלה המודרנית הוא החופש הכלכלי - ככל שהמדינה נותנת יותר חופש לאזרחים, הם יוצרים יותר, עובדים יותר ומקדמים את המשק.

אולם, גם בכלכלה חופשית לגמרי עלול להיווצר שיעבוד - שיעבוד של אדם לאדם: במשך השנים, אנשים מסויימים צוברים הון, ואנשים אחרים נכנסים לחובות וצריכים לעבוד קשה כדי להחזיר אותם. מבלי להתייחס לסוגיה המוסרית, מבחינה כלכלית טהורה יש כאן בעיה: החופש, שהוא אחד הכוחות היסודיים שמניעים את הכלכלה, נפגע. אנשים ששקעו בחובות, וכל משכורת שהם מרוויחים משועבדת להחזר החובות, מאבדים את המוטיבציה לעבוד וליצור, וההתקדמות של המשק נפגעת.

מצד שני, מובן שיש חשיבות גם לעמידה בהתחייבויות והחזר חובות; גם זה עיקרון חיוני לקיום המשק. ולכן התורה מציעה איזון - פעם בשבע שנים, בעלי ההון מפסיקים לגבות את החובות שהצטברו עד אז, ונותנים ללווים את החופש להחליט איך ומתי להחזיר אותם.

פרוזבול

האיזון הזה יכול לעבוד רק כאשר הרמה המוסרית בעם היא גבוהה, כך שהלווים שיכולים להחזיר אכן יחזירו את החוב, ולא ישתמשו בשמיטת החובות כדי להרוויח כסף קל על חשבון המלוים; ורק כשרמת האמון בעם היא גבוהה, כך שהמלוים יכולים לסמוך על הלווים שאכן יחזירו את החוב מיוזמתם אם רק יוכלו.

אולם, בסוף ימי בית שני, בתקופה של פילוג ושנאת חינם בעם ישראל, האיזון הופר: כנראה שהיו נוכלים שלקחו הלוואות מיותרות, בזבזו אותן וניצלו את השמיטה כדי להתחמק מתשלום; מסיבה זו ואולי מסיבות אחרות, העשירים איבדו את האמון ואת הרצון להלוות לעניים לפני שנת השמיטה, ונמצאו העשירים חוטאים והעניים ההגונים סובלים.

לפיכך תיקן הלל הזקן, נשיא ישראל באותו הדור, את תקנת הפרוזבול. מהות הפרוזבול היא, שהמלוה מוסר את חובותיו לבית דין. בית הדין רשאי לגבות את החוב גם אחרי שנת השמיטה, והוא אכן יגבה את החוב אם יגיע למסקנה שהלווה מנסה לנצל את השמיטה באופן לא הוגן.

לעיון נוסף: שמיטת חובות - העברת הגביה מידי המלוה לידי הציבור

תגובות