השבת הרכוש הגזול - שלב ראשון בתיקון

קוד: ביאור:ויקרא ה23 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ויקרא ה23-26: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר... לאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ"

כתב הרב עזריאל אריאל: "הגזל - נטילת רכוש הזולת - הוא אחת העבירות המחריבות את הסדר החברתי. כל חברה, אם רצונה להתקיים, צריכה למצוא דרכים למנוע את תופעת הגזל. ישנם מקומות בהם ידו של הגזלן נכרתת. ישנם מקומות בהם הוא נידון לתקופות מאסר ממושכות. וישנן גם דרכים אחרות.

דרך פשוטה, אך מיוחדת, מתווה לנו התורה: פשוט, להשיב את הגזילה. ואל יהי דבר זה קל בעיניך. הרי חזקה על גזלן שאינו שומר את הגזילה תחת ידו, לבל תהיה בידי הנגזל ראיה מרשיעה. הוא מוכר את החפץ הנגזל. וככל אדם הנהנה מדבר שלא עמל בו, חזקה עליו שמיהר לבזבז את התמורה שקיבל.

הדבר הראשון הנדרש ממנו הוא לשאת באחריות לתוצאות: להשיב את הגזילה. בלי זה - אין כפרה. גם אם יביא את כל קרבנות החטאת והאשם שבעולם. גם אם ילקה עשר פעמים ל"ט מלקות. גם אם יתענה ארבעים תעניות. גם אם ישב עשרות שנים בבית הסוהר. גם אם ישוב בתשובה - לא יתכפר לו, עד אשר ישיב את הגזילה לבעליה. הוא שאמרה התורה: קודם כל - "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (=ביום שבו הוא מכיר באשמתו). ורק אח"כ (בפסוק 25): "ואת אשמו יביא לה'".

התביעה לשלם את המחיר המלא לנגזל - עד כמה שהיא מינימאלית - קשה היא ביותר. חובת ההשבה אמורה בכל תנאי. שום תירוץ אינו מתקבל:

ומי יודע, אולי דרך זו, שמתווה לנו התורה, היא גם דרך יעילה יותר להילחם בגל הגואה של הפשיעה?".

----

הרב עזריאל אריאל הסביר באופן נפלא את המשמעות המעשית העקרונית של הפסוק, אך עדיין יש להסביר את משמעותו המדוייקת של הפסוק בהקשרו:

ויקרא ה23-26: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר; וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לה', אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ."

הפרשה מפרטת שלושה דברים שצריך לעשות כדי לזכות במחילה:

הפסוק נמצא בפרשה העוסקת ב מועל, כלומר, אדם המחזיק בידו רכוש ששייך לרעהו, כופר בעובדה שהרכוש בידו, ונשבע על כך בשם ה'. זוהי עבירה חמורה יותר מאשר גזל, כי המועל משתף את ה' בפשע - הוא משתמש בשם ה' כדי לגזול; ראו גזל בעזרת השם. הפרשה כולה נמצאת בפרק העוסק בקרבנות המכפרים על חטאים - ראו מבנה ויקרא ה. לפי זה, מטרתו העיקרית של הפסוק היא ללמד, איזה קרבן צריך להביא אדם שמעל וחילל את שם ה', כדי לתקן את היחסים שבינו לבין ה'.

בשום מקום בתורה לא נאמר, מה צריך לעשות אדם שגזל ולא מעל - מה צריך לעשות גזלן שנתפס ולא נשבע לשקר!

למרות זאת, נראה מובן מאליו שכל גזלן צריך להשיב את הגזילה. כך הבינו חז"ל, שלמדו מפסוקנו דינים רבים הקשורים להשבת הגזילה (ראו משנה בבא קמא פרקים ט-י).

אם כך, המעשה הראשון שנזכר בקטע - השבת הגזילה - הוא מובן מאליו ומתייחס לכל גנב.

שני המעשים האחרים שנזכרו בקטע - החומש והאשם - נזכרו כבר בפסוקים קודמים ביחס למעילה בקדשים (ויקרא ה 15-16): "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', והביא את אשמו לה'... ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישתו יוסף עליו..."; מכיוון שהקטע שלנו גם הוא מדבר על מעילה, מובן מאליו שגם כאן יהיה צורך להוסיף חומש ולהביא אשם.

החידוש של פרשתנו הוא לא בכל מעשה בנפרד, אלא בסדר בין המעשים:

הפרשה באה ללמדנו, שכאשר יש פשע שהוא גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום - קודם-כל צריך לתקן את הצד שבין אדם לחברו, על-ידי השבת הגזילה; ורק לאחר מכן לתקן את הצד שבין אדם למקום, על-ידי הבאת קרבן אשם על השבועה.

הסדר הוא מחייב גם על-פי ההלכה: "המביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא" (משנה בבא קמא ט יב, בבלי בבא קמא קי.).

ניתן להרחיב את הרעיון לכל פרשת הקרבנות שבתחילת ספר ויקרא (פרקים א-ה): "ומצינו שפרשה זו, תחילתה ואמצעיתה וסופה אזהרה על הגזל: תחילתה - אדם כי יקריב מכם; אמצעיתה - והסיר את מראתו בנוצתה, לפי שהעוף ניזון מהגזל; וסופה - שנאמר והשיב את הגזלה" (כלי יקר); האיסור לגזול את רכוש הזולת משולב בכל פרשת הקרבנות, כדי ללמדנו שעבודת ה' יכולה להתקיים רק כשנזהרים ברכוש הזולת. ראו גם: משמעות הקרבנות בפרשת ויקרא / דוד מאור, אתר צורה.

רעיון דומה נזכר גם בספר משלי:

פירושים נוספים

כי יחטא ואשם

כאמור, הנושא העיקרי של פרשתנו הוא הכפרה לפני ה'. כדי לזכות במחילה מה', אדם חייב קודם-כל להתוודות על חטאו. לכן, שני המעשים שמטרתם לכפר על הצד שבין אדם למקום - החומש והאשם - באים רק לאחר שהאדם התוודה על חטאו: "כי יחטא ואשם - כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה, ובדעתו להתודות כי חטא ואשם." ( רש"י).

וכך פירשו חז"ל: "'היכן פקדוני?', אמר לו 'אבד!'. 'משביעך אני!, ואמר 'אמן!, והעדים מעידים אותו שאכלו, משלם קרן. הודה מעצמו, משלם קרן וחמש ואשם" ( משנה בבא קמא ט ז): אם הגזלן נתפס והורשע על-פי עדים, הוא חייב להשיב את הגזילה, אך אינו חייב לשלם חומש ולהביא אשם, כי כל מטרתם של אלה היא לכפר, ואין כפרה בלי וידוי. ראו גם: קנס על דיבור של פשע.

כך נאמר גם בפרשה המקבילה, העוסקת בהשבת גזילה של אדם שנפטר ללא יורשים במדבר ה7: "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאֶתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ".

והשיב

חז"ל נחלקו בשאלה, אם המילה "והשיב" מחייבת את הגזלן לעשות פעולה של השבה, או שהוא צריך רק לדאוג לתוצאה - שהכסף יגיע לידי הנגזל. כך למשל: "הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעים... אמר רב יוסף: אפילו לארנקי של צדקה. אמר רב פפא: וצריך שיאמר זה גזל אבי... רבי עקיבא אומר: אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו" (משנה בבא קמא ט ט, תלמוד בבלי בבא קמא קח:): למרות שהגזלן ירש שאת אביו כחוק, והרכוש הגזול שייך לו, הוא חייב לבצע פעולת השבה ולהוציא את הגזלה מתחת ידו.


את הגזלה אשר גזל

גזלן שנתפס צריך לשלם רק את הגזילה עצמה, אך גנב שנתפס צריך לשלם בנוסף לכך גם קנס; להסברים שונים
על הבדל זה ראו תשלומי כפל.

מהכפילות שבפסוק - "הגזילה אשר גזל" - למדו חז"ל, שחובת השבת הגזילה חלה רק כאשר החפץ הגזול עדיין קיים; אם הוא אבד או השתנה באופן משמעותי, הגזלן כבר אינו חייב להחזיר את החפץ עצמו, אלא רק את מחירו; בלשון חז"ל "שינוי קונה": "שינוי קונה כתיבא ותנינא. כתיבא: והשיב את הגזלה אשר גזל -... אם כעין שגזל יחזיר, ואם לאו - דמים בעלמא בעי שלומי. תנינא: "הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים - משלם כשעת הגזילה". אי נמי: "לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו - פטור". אלמא שינוי קונה" (רבה, בבא קמא סו א; רב חסדא בשם רבי יונתן, בבא קמא סז א).

אך פירוש זה אינו מוסכם על כולם - יש אומרים שמן התורה הגזלן צריך להחזיר את הגזלה גם אם השתנתה, והדין של "שינוי קונה" הוא תקנה של חכמים, שרצו להקל על הגזלן לחזור בתשובה: "דבר תורה גזילה הנשתנית חוזרת בעיניה, שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל מכל מקום. ואם תאמר: משנתנו?! - משום תקנת השבים" (רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, בבא קמא צד ב; רב חסדא בשם רבי יונתן, בבא קמא סז א), "והשיב את הגזלה - מה תלמוד לומר אשר גזל? יחזיר כעין שגזל. מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל פירות והרקיבו יין והחמיץ תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה ושור עד שלא נגמר דינו - אומר לו 'הרי שלך לפניך'" (בבא קמא צח ב).

לפי זה, המילים "אשר גזל" מתייחסות לא לשינוי בחפץ אלא לשינוי באדם: "אינו משלם חומש על גזל אביו... מנין? תלמוד לומר אשר גזל ואשר עשק, והוא לא גזל ולא עשק" (בבא קמא קד ב)

הפרטים של דינים אלה נמצאים ב מסכת בבא קמא, פרקים ט-י.

וראו גם: השבת הגזילה ותקנת השבים / אנציקלופדיה יהודית דעת.

ב חוקי חמורבי, עונשו של גזלן חמור הרבה יותר: "כב. כי יגזל איש גזל ונתפש - האיש ההוא מות יומת. ואם לא ימצא הגוזל, ובקש האיש הנגזל כל אשר נאבד ממנו לפני אלהים; העיר וראש הזקנים, אשר על אדמתם ועל גבולותיהם נגזל הגזל, כל אשר יאבד ישלמו לו".


ושילם אותו בראשו

משמעות המושג "בראשו" היא "בערכו המלא"; וחז"ל דרשו מכאן, שדין חומש לא מתווסף לדין תשלומי כפל: "בראשו וחמישיתו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש" (בבא קמא סה ב).

וחמישיתיו יוסף עליו

הגזלן צריך להוסיף על סכום הגזילה חמישית מבחוץ, כלומר רבע. למשל, אם גזל חפץ שערכו 8 ש"ח, הוא צריך להחזיר את החפץ עצמו ולשלם עוד 2 ש"ח, כך שהתוספת היא חמישית מהסכום הכללי.

החובה להוסיף חומש נזכרת במקומות נוספים בתורה, והמשותף לכולם הוא השימוש בדברי קודש למטרות חול; ראו חומש = מעשר כפול. מכאן, שהחומש אינו בא לפצות את הזולת, אלא לכפר על הגזלן בפני ה', ואם הגזלן לא חטא לה' (לא נשבע), אינו צריך לשלם חומש.

המילה חמישיתיו ברבים מלמדת, שלפעמים אדם צריך לשלם כמה קנסות על אותה עבירה: "טען טענת אבד ונשבע והודה, וחזר וטען טענת אבד ונשבע והודה... אמר רבא: וחמישיתו יוסיף עליו - התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחת" (בבא קמא קח א), "אם כפר בחומש ונשבע והודה, חוזר ומביא חומש על אותו חומש, וכן מוסיף והולך עד שיתמעט הקרן שנשבע עליו פחות משוה פרוטה..." ( רש"י).

לאשר הוא לו יתננו

הביטוי " לאשר הוא לו " מלמד, שהגזלן להחזיר את הגזלה ישירות לידיו של בעליה - לא על-ידי שליח (רש"י). אמנם, מותר לתת את הגזילה לבית הדין, כי עליהם אפשר לסמוך שיביאו את הגזילה לנגזל.

כמו כן, "גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן... רבי עקיבא אומר: אומר לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה, עד שישלם גזילה לכל אחד [ואחד]... דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (בבא קמא קג ב).

ויש שלמדו מכאן: "לאשר הוא לו - אפילו אם כבר מת הנגזל, מי שכיחש בו, אבל המעות מגיע ליורשיו " (העמק דבר).


יתננו ביום אשמתו

הביטוי "ביום אשמתו" מלמד, שהשבת הגזילה צריכה להתבצע באופן מיידי - ברגע שהאדם הגיע למסקנה שהוא אשם בגזילה, עוד באותו יום הוא צריך ללכת, למצוא את הנגזל ולהשיב לו את הגזילה: "לא כמו הקרבן, שאינו מחוייב להביא מייד ששב מחטאו, אלא בבוא הרגל ויעלה לירושלים אז מחוייב להביא כל חובותיו; מה שאין כן הקרן וחומש, יתננו ביום אשמתו, ביום שמכיר כי אשם" ( העמק דבר)

ואת אשמו יביא לה'

קרבן אשם הוא קרבן בעל ערך קבוע וגבוה יחסית, והוא בא לכפר על עבירות חמורות יחסית. ראו:


תגובות