הגולם קם על יוצרו

קוד: גלובליזציה

בגליון 9 של "דעות" פרסם פרופ' שלום רוזנברג מאמר נגד הגלובליזציה . . טענות רבות במאמר הוצגו בצורה לא ברורה, וניתן לדחות אותן בקלות יחסית.

אני מצהיר בזאת שאין לי שום דבר בעד גלובליזציה או נגד גלובליזציה - אני פשוט מתנגד לטענות לא ברורות או לא נכונות, בלי קשר למסקנה הנובעת מהן.

במאמר זה אצטט את המאמר של פרופ' רוזנברג בשלמותו, בכתב נטוי , וליד כל קטע שלא הבנתי אוסיף את התגובה שלי {בכתב רגיל ובסוגריים}.

 

הגולם קם על יוצרו

גלובליזציה - תהליך משחית עולם: היבט יהודי-מוסרי / פרופ' שלום רוזנברג

שורות אלו נכתבות מנקודת מבטו של מי שעדיין מאמין באידיאל 'תורה ועבודה'. אמונה באידיאל 'תורה ועבודה' משמעה אמונה בכך שניתן להתגבר על צמצומה של ההלכה ולהחזירה למלוא משמעותה, לממדיה הנבואיים. פירושו של דבר הוא, שלנו - המאמינים באידיאל זה - יש ענין בתיקון העולם, בסדר הפוליטי, החברתי והכלכלי של האנושות בכלל, ושל מדינת ישראל בפרט. אולי זכורים לחלק מאתנו ימיה הקלאסיים של תנועת 'תורה ועבודה', כשעוד האמנו בייעודנו היהודי והאנושי להביא לתיקון העולם, ועסקנו בשאלה האם ליהדות יש משהו ייחודי לומר על המשטר הכלכלי והפוליטי.

[א] מחזון הצדק אל מצוות הצדקה

הגותו של ישעיהו ליבוביץ משקפת יפה את ההתפתחות ביחס לתיקון העולם. נדמה לי שלא אטעה אם אקבע, כי בראשית הגותו חשב ליבוביץ שתיקון העולם הוא חלק אינטגרלי מהיהדות, ואילו בהמשך חל שינוי בהגותו והוא צמצם את היהדות לד' אמות של הלכה המגדירות את עבודת ה' האמיתית - תורה לשמה. לצמצום זה התווספה בשלב כלשהו התודעה, שהיהדות תישאר לעד בעמדה של אופוזיציה וניגוד וממילא היא נמצאת בניכור לכל עמדה פוליטית, חברתית וכלכלית. מהלך דומה ניתן למצוא פעמים אחדות בתולדות הפילוסופיה בכלל ובמחשבת ישראל בפרט. לפעמים הדור הראשון של אסכולה הגותית כלשהי שואף לתיקון העולם, ואילו בדור השני היא נסוגה לחוג היחיד, עד כדי חיפוש מחסה במיסטיקה. הבדל מעין זה היה קיים בין הרמב"ם, שהאמין בחשיבותה של הפוליטיקה, לבין ממשיכיו המאוחרים שפיתחו גישות אינדיבידואליסטיות. כיוצא בכך מצאנו גם בחסידות אשכנז ואף בתנועת המוסר. תהליך זה מקורו בייאוש מחזון שאינו יכול להתממש. או-אז מתפרט 'תיקון העולם' לפרוטות, והשינוי החברתי והכלכלי מצטמצם למצוות הצדקה בלבד. אלא שהייאוש והעזיבה של חלום תיקון העולם מנוגדים לשרשיה של היהדות, ובגין כך עלינו להעלות חזון זה שוב ושוב גם אם אין בידינו הכלים לממשו. עלינו להתמיד לפחות בביקורת על הסדר החברתי ועל המציאות הטרגית שהוא גורם, גם אם לא נוכל לקום ולשנותם.

המציאות הנוכחית בתחילת המאה העשרים ואחת מחייבת אותנו להתייחס לממד הגלובליזציה: האם ניתן בכלל לדבר על מוסר בעידן הגלובליזציה, או שמא - וכך נראים לי הדברים - יש לדבר על המוסר של הגלובליזציה עצמה? שורש הבעיה הוא, כפי שאנסה להראות, בכך שיש מערכות כלכליות ש באופן עקרוני אינן צודקות, וכל פתרון במסגרתן יהיה בלתי-משמעותי.

{ואני אנסה להראות, שאין שום דבר פסול בגלובליזציה באופן עקרוני. אמנם ייתכן שהיא גוררת איתה כמה תופעות שליליות שיש להילחם בהן, אבל היא עצמה לא פסולה עקרונית}

[ב] מגדל בבל

למדנו בספר בראשית על שני עונשים שהוטלו על האנושות: העבודה והלאומיות. לכאורה עונשים אלה הם קללות, אולם כבר לימדנו ר' שמשון רפאל הירש, שעונשיו של הקב"ה הם עונשים מחנכים; כל עוד לא הגענו לעידן הגאולה, קללות אלו בונות את האדם. העבודה עשויה להפוך לתרפיה, והלאומיות - להזדמנות לפיתוח וליצירה ייחודיים התורמים לכלל האנושות. אלא שכאמור, קללת הקב"ה ברכה היא, ולהפך - "ברכת" האדם קללה היא לעתים. הגלובליזציה, שלכאורה מתקנת את העולם ונותנת בו ברכה, פוגמת בשתי "קללות" אלו. בניינה אינו אלא סתירת הלאומיות, וזאת בעולם שטרם נגאל.

במבט ראשון יש אולי ברכה בהרס הלאומיות: הלא בגללה רצופה ההסטוריה החדשה במאבקים עקובים מדם; הלא הקולוניאליזם היה תוצאה ישירה של האנוכיות הקיבוצית הזאת. חטאיה של הלאומיות חשופים לעין כל. אך האשמה זו עיוורת היא מראות את חשיבותה המרכזית של הלאומיות במניעת בניינו של מגדל בבל, והגלובליזציה היא נסיון מחודש לבנותו.

מגדל בבל מייצג את סכנת הופעתה של האימפריה העולמית. רבינו נסים גירונדי (הר"ן) ביטא פירוש זה בדרשותיו (הדרוש הראשון):

"...אברהם - קרה לו מה שקרה עם נמרוד, עד שהוצרך לעזוב ארצו וללכת אל ארץ אחרת, ואין ספק כי אותם הצדיקים אשר היו יחידים בדורות ההם היה להם חילוק האומות והממשלות לטוב ולתועלת, כי כאשר תצר להם האומה באיזה מלכות, ישוטטו אל ארץ אחרת שיוכלו שם לעבוד ה' יתברך כרצונם, כאשר קרה לנו בגלותנו היום, כי כאשר נתחדש שמד בארץ ישמעאל ינוסו פליטיהם אל ארץ אחרת, ומשם לישמעאל, וזה אצלנו מחיה מעט בעת צרותינו ועבדותינו..."

אנשי דור הפלגה ניסו ליצור גוף פוליטי אחד אשר יקיף את כל האנושות; אלא שכוונותיהם לא היו טובות:

"וזה היה עניין דור הפלגה ועונשם, שהניחו אותנו המפרשים באפלה, עד שכמעט נגששה כעיוורים קיר, כי אלו האנשים מה עשו, מה פשעם ומה חטאתם אם רצו להיות כאיש אחד חברים, הלא היה ראוי להיות להם בזה שכר טוב... כי מפשט הפרשה נראה כי לא היה עונשם על מה שעשו כבר, אבל [על] מה שהיה אפשר שיימשך ממעשיהם, והוא אמרו: הן עם אחד ושפה אחת לכלם, וזה החלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות ... וזה היה ענין דור הפלגה".

הסכנה הפוליטית הכרוכה באחדות ברורה. העולם היה נראה גרוע יותר אילו הרומאים, אטילה, מוחמד, גינגיס חאן או נפוליאון היו מצליחים לבצע את זממם ולכבוש את העולם כולו.

{ההבדל העקרוני בין כל הדוגמאות האלו לבין הגלובליזציה הוא, שבגלובליזציה אין כפיה - יש רק הסרת מגבלות והגדלת החופש. הגלובליזציה רק מוסיפה אפשרויות, ולכן היא לא יכולה לגרום לשינוי לרעה במצב, כמו שאסביר בהמשך.}

נתאר את המקבילה הכלכלית של סכנה זאת. אקולוגיה כלכלית - כביולוגית - משמעה שקיימות גומחות בהן משתכנים הפרטים ומוצאים את מחייתם, ועליהן הם נשענים בצאתם לנהל את מאבקיהם ואת מלחמת הקיום שלהם. גלובליזציה משמעה הרס הגומחות הללו. מעתה, חייבים הם להתמודד התמודדות חסרת גבולות, ולנסות לפתח ללא סיכוי להצלחה תכונה אחת בעזרתה הם יוכלו לנצח את העולם כולו. המסקנה נראית לי ברורה מאליה: המבנים הכלכליים ייהרסו ובני האדם יחיו בעוני ובקלון, או ישועבדו בצורה מחפירה.

{הגלובליזציה הורסת את הגומחות הלאומיות המקובלות, אבל אין שום מניעה להקים "גומחות" חדשות - בלי קשר ללאום. כל קבוצה של אנשים, מעם אחד או מכמה עמים שונים, יכולה להתאגד ולהקים לעצמה "גומחה" - תאגיד שבו כל חבר יתחייב להעסיק רק חברים אחרים מהתאגיד, ולקנות רק מוצרים שיוצרו בתאגיד}

נוכל להבין הרס זה אם נשקיף למציאות במשפחה. המשפחה חיה במידה זו או אחרת של שיתוף כלכלי. שני גורמים עלולים להרוס שיתוף זה: אם נפרוץ את גדרות המשפחה, או אם נדרוש תשלום על כל פעולה שעושה כל אחד מבני המשפחה. אז תאבד המשפחה את משמעותה ומהותה, ורמת חייה תרד פלאים. דוגמה נאה אחרת היתה יכולה להיות הקיבוץ הקלאסי שאיננו עוד, שהיווה יחידה בה ניתן היה לעמוד במשימות חשובות ואף להעלות את רמת החיים מעבר למקובל בסביבה - אך למה להעיר מתרדמתם ישני עפר.

{אם הזכרת את הקיבוץ, כדאי לשאול מדוע הקיבוץ הקלאסי "איננו עוד" - הרי אין שום כפיה: כל קבוצה של אנשים יכולה להתאגד ולהקים קיבוץ! אלא כנראה שבקיבוץ יש גם חסרונות, ורוב האנשים הגיעו למסקנה שהחסרונות גדולים מהיתרונות, ולכן העדיפו לוותר על הרעיון}

כאמור, כאשר הורסים את הגומחות, את הלאומיות, נאלצים בני האדם להעמיד את מוצריהם בתחרות בעולם ללא גבולות; ערך המוצר נמדד לפי קנה מידה בינלאומי והוא נקבע, כמובן, על ידי המתחרה הזול ביותר. אולם כאן המלכודת הראשונה: ניתן להשוות את מחירי מוצרי הגלם, הקרקע וכו', אולם כיצד ניתן להשוות את ערך העבודה? אילו היו המדדים האנושיים שווים בכל חברה, היה הדבר אפשרי, אולם בעולם ללא גבולות, יכולות חברות כלכליות להעסיק פועלים במדינות שונות בשכר רעב, או אף במעין עבדות של קטינות וקטינים, או אסירים פליליים ופוליטיים. המוצרים הזולים שהגלובליזציה מציעה לנו נוצרו תוך שיעבוד בני אדם. כמו ספקולנטים ה'משחקים' על הבדלי השער בין המטבעות השונים, 'משחקת' הגלובליזציה על הבדלי שער העבודה בחברות שונות ובעצם על הבדלים בערך חיי אדם. זאת פיראטיות כלכלית. החברות הכלכליות הגדולות למדו לנצל את הריבונות הלאומית של מדינות קיקיוניות, מעוטות אוכלוסין, בהמצאת 'מקלטי מס' (הן נרשמות במדינות אלה וכך משלמות פחות מסים). הגלובליזציה יצרה, במדינות מרובות אוכלוסין, את מה שמן הראוי לכנות 'מקלטי מוסר'. המגבלות המוסריות של חוקי העבודה במקלטים אלה בטלים ומבוטלים.

{במדינות מרובות אוכלוסין, ללא הגלובליזציה אנשים רבים היו מתים ברעב. הגלובליזציה מאפשרת להם לבחור - האם הם רוצים למות ברעב, או להתקבל לחברה כלכלית גדולה, לעבוד קשה ולקבל שכר נמוך שיאפשר להם להישאר בחיים. זה נכון שתנאי העבודה בחברות אלו גרועים מאד יחסית למקובל במדינות מפותחות, אבל לפני הגלובליזציה לא היתה שם בכלל עבודה והמצב היה הרבה יותר גרוע. באופן כללי, כל עוד מאפשרים להם לבחור בין המצב הישן למצב החדש - אי אפשר להגיד שהגלובליזציה פגעה בהם}.

במציאות זאת, חברה תקינה אינה יכולה להתגונן. שלבי השחרור השונים שעבר האדם לא היו בחלקם אלא המרת צורה אחת של שעבוד בצורה אחרת, לפעמים אף קשה יותר. לפנינו, אם כן, פרק חדש בשעבוד האדם. לכך התכוון הראי"ה קוק באגרותיו (חלק א' עמוד קב איגרת צ') כשדיבר על ה'עבדות הטבעית' של הפועל המודרני, ועלינו להוסיף הפוסט-מודרני, שהיא גרועה יותר מן העבדות החוקית, מפני שבה אין האדון 'משקיע' בגוף העבד, אלא אך ורק בעבודתו. לפיכך הוא אינו אחראי לו, וממילא אין אובדנו משמעותי עבורו - תמיד יוכל למצוא עבד אחר.

{להפך: בעבדות הישנה העבד לא רשאי לדאוג לעצמו, ולכן האדון דואג לו. ב'עבדות' החדשה הפועל רשאי לדאוג לעצמו ולהיות אחראי למעשיו: הוא יכול להחליט האם לבוא לעבודה בתנאים שמציעים לו, או לחפש עבודה במקום אחר, או להקים בעצמו מפעל, או לגווע ברעב. באופן כללי, מכיוון שהאדם יודע מה טוב לו יותר טוב מכל אדם אחר, זה הרבה יותר יעיל והגיוני לתת לכל אדם את החופש לדאוג לעצמו, ולא ליצור מצב שבו האדון צריך לדאוג לעבדיו}.

הגלובליזציה הביאה אותנו לשלב נוסף בשעבוד טבעי זה: פועלי עירנו מוגנים אמנם על-פי החוקים הסוציאליים ואנו אחראים להם ולחייהם, אך לפועלי המדינות הרחוקות אין אנו אחראים כלל - המדינות האחרות חייבות באחריותם - ובינתיים יכולים אנו להשתמש בעבודתם. שהרי, לגישת הקפיטליזם של ימינו, פעולותינו הכלכליות תורמות ל'רווחתו' של העולם כולו.

{נכון, הכי הגיוני לתת להם להיות אחראים לעצמם, כי רק הם יודעים באמת מה טוב להם. אם הם רוצים - הם יכולים להישאר בארצם. אם הם מחליטים לבוא לעבוד אצלנו - כנראה שהם חשבו והגיעו למסקנה שזה עדיף עבורם, למרות שהתנאים לא כל כך טובים}.

[ג] החטא ועונשו

אנו חיים אכן בחטא. בצק הלחם שאנו אוכלים נילוש ביזע, בדמעות ולפעמים אף בדם של בני חברות אחרות. הפרדוקס הוא שהחטא והעונש כרוכים זה בזה: על חטא ניצול העבודה הזולה בארצות רחוקות אנו משלמים באבטלה של פועלים מקומיים.

{ללא הגלובליזציה, המובטלים המקומיים היו חייבים לעבוד במקצועות קשים כגון בנין או סיעוד, וזה בוודאי היה להם פחות נעים מהמצב הנוכחי. ועוד: האבטלה המקומית נובעת מכך שהמדינה משלמת דמי אבטלה. ללא דמי האבטלה, המובטלים המקומיים היו משקיעים יותר בלימודים ולומדים מקצועות מועילים ומעניינים}

ניתן להביא דוגמאות שונות בהן מדינה, הנכנעת ללחץ הליברליזציה של הבנק העולמי ונביאיו המומחים עושי דברו, פותחת את שעריה באופן בלתי מוגבל לתוצרת חוץ והורסת את כלכלתה. רבים טוענים כי זהו תהליך זמני שבסיומו ייווצר שיווי משקל מחודש, יתפתחו תעשייה וייצור שיוכלו להתחרות בשוק העולמי, אך אני אינני חושב כך. שיווי משקל כזה לא בהכרח ייווצר, כי הייצור הגלובלי מתבסס על עבודה זולה הנעשית בארצות בעלות רמת חיים ירודה, וגם אם התעשייה אכן תתפתח, שיווי המשקל ייווצר על חשבון אבטלה ניכרת.

{אם יש מוצרים שזול יותר לייצר אותם בחו"ל - אין טעם לייצר אותם בארץ: עדיף לקנות אותם מחו"ל, ולהשקיע את המשאבים שלנו בייצור מוצרים אחרים - שבהם יש לנו יתרון יחסי. הפתרון לבעיית האבטלה אינו לייצר בארץ את המוצרים שמייצרים בחו"ל, אלא להמציא מוצרים חדשים ולייצא אותם}.

בכך פוגמת הגלובליזציה ב'קללה המבורכת' השנייה מספר בראשית - קללת העבודה. גם אם לא יהיה עוני והמדינה תדאג לצרכיהם הבסיסיים של כל תושביה במענקים, עדיין יש בכך הקלון של 'אכלי נהמא בכיסופא' - אכילת חינם של לחם חסד. בגן עדן היה ייעודו של האדם " לעבדה ולשמרה ". החטא מעוות את העמל ואת פירותיו, אולם העבודה עצמה היא ברכה. והנה התוצאה של הגלובליזציה היא אם לא עוני, לפחות אבטלה שיש עמה קלון.

{נכון, דמי אבטלה באמת מביאים קלון, כי הם מביאים את המובטלים למצב שבו הם אינם אחראים למצבם - הם תלויים במדינה שתדאג להם. הפתרון הוא לבטל את דמי האבטלה ולאפשר לכל אדם לדאוג לעצמו}.

ניתן לשאול כמובן מהי האלטרנטיבה? האם נמציא עבודות מלאכותיות? ניאבק נגד הקדמה? אולי. אך נדמה לי שאין הכרח בדבר. חלק גדול מהבעיות נולד בגלל הרס הגומחות שמביאה הגלובליזציה ואותן יש לשמר.

{האבטלה לא נוצרת בגלל הגלובליזציה אלא בגלל הקדמה. בשלב כלשהו, בלי שום קשר לגלובליזציה, תגיע כל חברה למצב שבו המכונות מבצעות את העבודות השגרתיות, ואז אותם פועלים שביצעו את העבודות האלו בעבר יישארו מובטלים - אלא אם כן הם יבצעו הסבה מקצועית. הגלובליזציה רק מאיצה את הקדמה כי היא מאפשרת ניצול טוב יותר של משאבים - כל מדינה מתמחה במוצרים מסוג מסויים, ומייבאת את שאר המוצרים.}

ניסוי מיוחד במינו מתקיים לעינינו בתהליך האיחוד הכלכלי באירופה, ניסוי אשר ילמד אותנו רבות. כוח התחרות של אירופה המאוחדת במאבקה עם המעצמות הכלכליות האחרות יעלה ככל הנראה. אולם, רוצה אני להתנבא שכאשר אחדות אירופה תושלם ויהיה בה רק מטבע אחד, תיהרסנה לחלוטין כל הגומחות הכלכליות. ההצלחה הכללית שאולי תתרחש תבוא על חשבון המדינות הנחשלות שבאירופה, בעיקר בדרומה, שיאלצו לשלם את המחיר בכך שיהפכו לחוטבי העצים ושואבי המים של המושלים החדשים, וגרמניה בראשם. רוצה אני לטעון טענה הנשמעת מגוחכת באזני הכלכלנים, לפיה עדיף היה לשמור ולפתח זה בצד זה שני מטבעות: מקומי וכללי. דבר זה אינו בגדר אבסורד - הוא התקיים בצורות שונות אף במסגרת המדינית הקלאסית, ונדמה לי שהוא יכול להיות הפתרון היחיד לשאלות רבות.

{נכון, הרעיון הזה מתקיים במקומות רבים - למשל כאשר רשתות-שיווק מוכרות 'תווי קניה' ע"ס 1000 ש"ח תמורת 800 ש"ח. הרשתות מרוויחות מכך שהקונים חייבים לנצל את התווים דווקא בתחומי הרשת, והלקוחות מרוויחים מכך שהם חוסכים כסף. לכן סביר שזה יתקיים גם בעולם הגלובליזציה, בלי קשר למסגרות הלאומיות}

ודאי וודאי שתהיה זו טרגדיה כלכלית אם ביום מן הימים תתקבל בארץ הצעת הדולריזציה. פונקציות שונות יש למטבע: הוא מאפשר לנו לקנות בחוץ, אך הוא גם המנוע העיקרי של הפעילות הפנימית. נמחיש זאת בדוגמה דמיונית מתוך קיבוץ אידיאלי. כמות המטבע 'הרשמי' שהקיבוץ יכול להקדיש כקולקטיב כדי לקנות מוצרים מהחוץ מוגבל. אולם, ברצון טוב של חבריו, הוא מסוגל לפתח כלכלה ורווחה בפנים, כמעט ללא הגבלה. חבר אחד יכול לעסוק באינסטלציה, ואחר - לסעוד את הזקנים. חבריו יכולים עדיין להחליף עבודה בעבודה, מעשים במעשים, לרווחת כולם. אולם, אם הקיבוץ יופרט, ונדרוש תשלום במטבע 'חוץ' על כל מעשה, הרי שהחלפה זו תהיה מוגבלת עד לאין שיעור. פירושו של דבר, שהפוטנציאל הקיים לא ינוצל.

{א. שום פוטנציאל לא יבוזבז, כי כל עבודה שאפשר לשלם עבורה במטבע מקומי - אפשר לשלם עבורה גם במטבע חוץ, אם קובעים את שער החליפין בהתאם (למשל, אם לקיבוץ יש 100 דולר, ו1000 יחידות של מטבע מקומי, אז אפשר לקבוע שכל 10 יחידות של מטבע מקומי שוות לדולר אחד, וכך - במקום לשלם על עבודה 5 יחידות של מטבע מקומי - התשלום יהיה חצי דולר, וכן הלאה.

ב. להיפך: דווקא במשק סגור יש בזבוז של פוטנציאל, כי המשק צריך לייצר לעצמו את כל המוצרים, במקום להתרכז בתחום מסויים שבו הוא מתמחה. למשל: המשק צריך לתקן לעצמו את הצינורות ולנקות לעצמו את הבתים, במקום לשכור עובדים מתמחים שיעשו את זה ולנצל את הזמן שייחסך לעבודות מעניינות יותר}.

בעולמנו הגלובלי, המטבע יושג רובו ככולו, רק באמצעות ייצוא מוצרים.

{לא נכון: אפשר להשיג מטבע חוץ ע"י מכירת מוצרים לאזרחים אחרים שיש להם מטבע חוץ, בדיוק כמו מטבע מקומי. ואם אין מספיק אזרחים שיש להם מטבע חוץ - אפשר תמיד לחזור לסחר-חליפין}.

הפיקוח האווילי של הבנקים המרכזיים על המטבע, בהשראת הבנק העולמי, יגרום לכך שהפעילות הפנימית תעצר. כדוגמת הקיבוץ שהופרט, אין אנו יכולים להחליף עבודה בעבודה, אלא בתיווך מטבע שאין לנו כל שליטה עליו. אלא שהבנה שלימה של מציאות זאת מכריחה אותנו להזקק להבחנה נוספת, לה נקדיש את הסעיף הבא.

[ד] שירות ותוצר

בבעיות בהן אנו דנים ישנו ממד נוסף וכדי להבינו יש לעשות הבחנה נוספת, שמקורותיה פילוסופיים. ההגות היהודית הקלאסית קיבלה את אחת ההנחות היסודיות של אריסטו, המבחינה בין שלוש פעילויות אנושיות שונות: תאורטי, מעשי ויצרני, ובשפה הפילוסופית היהודית של ימי הביניים: העיון, המעשה ומלאכת המחשבת. וכך כותב רבינו יצחק עראמה ב'עקידת יצחק' (שער ח) בפירושו על שני הפסוקים הראשונים בתהלים מה:

" למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות: רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשיי למלך לשוני עט סופר מהיר : על-פי הדברים האלה אומר אני ששלושה אלה חלקי הפעולות אשר הם כל האדם, הם אשר כוונו אליהם המשוררים בכתוב הזה אשר הניחוהו להתחלת זה השיר הנכבד...

  1. והנה על הראשון [=העיוני]... אמר " רחש לבי דבר טוב ", ייחוס הדבר אל הלב, ותוארו בטוב, כי שלמותו בעצמו, ולא יוצא ממנו, כמו שהטוב הוא נרצה לעצמו לא לזולתו.
  2. ועל החלק השני אמר " אומר אני מעשיי למלך ", כי בחלק המעשי הזה "לפני מלכים יתייצב" לסדר לפניהם משא ההנהגה הכוללת הוטלה עליהם וכל הדברים המועילים לחיים.
  3. ועל החלק השלישי אמר " לשוני עט סופר מהיר ", ואמר זה על כלל האברים הכליים, המזומנים להוציא אל הפועל כל מלאכת מחשבת."

נניח לעת עתה לצד התיאורטי ונתמקד בצדדים הנותרים. בדברים אלו נמתחת הבחנה עקרונית וחשובה בין המעשי לבין היצרני: שניהם פעילויות אנושיות, אלא שהיצרני משאיר אחריו מוצר, בעוד שהמעשי מתבטא בפעילות גרידא; המעשי נושא את אות הקלון של 'שירות' ואילו היצרני מקבל את ציון השבח: 'תוצר'.

הכלכלה הגלובלית מחריפה מציאות זאת. כדי להתקיים בעולם ללא גבולות וללא גומחות צריך לייצר מוצרים שניתן למכור בכל מקום בעולם. חשיבותה של העבודה האנושית מוגבלת עתה לייצור. העמל האנושי זוכה ל'אלמוות כלכלי' רק כמרכיב מוצרים, ולפיכך הוא מאבד את משמעותו בעולם של גלובליזציה. הפעולה למען הזולת, כסיעוד שלו נזקק המוגבל, אינה כלכלית. היא הופכת למעין צדקה שהחברה מרשה לעצמה להפריש, על פי רוב בחריקת שיניים ובכמויות מזעריות. הטיפול בזקן ובמפגר חסרי-כל אינו מוצר שניתן לשיווק, מכאן שהוא חסר משמעות כלכלית.

{הטיפול בזקן חסר-כל הוא חסר משמעות כלכלית בלי שום קשר לגלובליזציה. בכל מקרה, כדי לטפל בזקן חסר-כל צריך להשקיע זמן ומאמץ. דווקא אם אני גר במשק סגור, ואין בו אף אחד שמתמחה (למשל) בהכנת אוכל, אז אני חייב להכין לעצמי את האוכל, ואז יש לי הרבה פחות זמן לדאוג לזקנים. אבל אם אני חי במשק פתוח, אני יכול למצוא לעצמי עבודה שבה אני מתמחה ולהרוויח הרבה כסף, ואז - במקום להכין אוכל אני יכול לקנות אוכל מוכן, ובזמן שחסכתי אני יכול לעזור לזקנים.}

וכי תאמר, הרי אלפים רבים של פועלים ופועלות זרים סועדים את זקני ארצנו. אולם, עצם התופעה תוכיח: אין החברה יכולה לדאוג בעצמה לצרכים הסוציאליים שלה, אלא תוך שימוש, ולפעמים ניצול, של הבדלי הכלכלה וממילא העוני של חברות אחרות.

{לפני שהיו פועלי-סיעוד זרים, מצבם של הזקנים היה הרבה יותר גרוע (הם טופלו ע"י פועלי-סיעוד מקומיים, שעושים עבודה הרבה פחות טובה ודורשים הרבה יותר כסף), וגם מצבם של הפועלים הזרים היה הרבה יותר גרוע (הם סבלו מעוני ומחסור בארצם).}

המוצר הפך מיצר. תהליך הגלובליזציה גורם להעצמה של כיוון אחד, של הפיכת בני אדם למוצרים. הסחורה הסקסואלית היא הדוגמה הבולטת ביותר, וכך גם הסחר באיברים, למשל של נדונים למוות. אולם הטרגדיה הגדולה ביותר שלנו נעוצה בכך שהדבר שעושה אותנו מאושרים באמת, כפי שהבינו הקדמונים, מצוי דווקא בצד המעשי והתיאורטי, ולא במוצרים אותם ניתן לרכוש. המוצרים יכולים ליצור במה שבתוכה אנו יכולים לחיות, אך לא יותר מזה. החיים הרי נמצאים מעבר להם.

{אני לא מבין את מה שהבינו הקדמונים. בעיני, הדבר שעושה את האדם למאושר באמת הוא הדבר שבו הוא מיוחד, בין אם זה מוצר מיוחד שרק הוא יכול לייצר, או שירות מיוחד שרק הוא יכול לתת, או מידע תיאורטי מיוחד שרק הוא יכול ללמד. אדם לא יכול להיות מאושר כאשר הוא צריך לייצר לעצמו את האוכל, לנקות לעצמו את הבית, וכד' - כי אלה דברים שאנשים אחרים יכולים לעשות הרבה יותר טוב ממנו}.

[ה] הגולם קם על יוצרו

אם נעבור מהמטאפורה הביולוגית של הגומחות למטאפורה משפטית, נוכל להבין ממד נוסף של שאלת הגלובליזציה. תמיד הרגשתי לא בנוח מכך שההלכה היהודית התקשתה לטפל במושג של אישיות משפטית, דוגמת חברה בע"מ. נער הייתי גם זקנתי, עד שראיתי שיש בסירוב זה מעשה חכמה. ביצירתן של הדמויות המלאכותיות הללו חוטאים אנו חטא פילוסופי של הפיכת המופשט לקונקרטי, הפיכת האישיות המשפטית לאישיות ריאלית, ובתוך כך אנו הופכים, על פי רוב, גם את הקונקרטי למופשט, ואת האדם הריאלי למושג כלכלי גרידא. זהו חטא - האדם יוצר גולם משפטי ומסתתר מאחריו. הגלובליזציה יצרה גלמים גדולים עוד יותר, גופים כלכליים בינלאומיים רבי עוצמה, שנמצאים בין המדינות ומחוצה להן. גלמים אלו קמים על יוצריהם. הם נבונים ומשתמשים במנהלים שלהם, כאמצעים להמשך קיומם והתחזקותם. כמו בספרי המדע הבדיוני הם משרתים את עצמם על ידי בני אנוש, כשמשכורות העתק אינן אלא שוחד, דרכו מצליחים הגלמים לתחזק את עצמם ולדאוג להשרדותם ולהארכת חייהם.

המציאות שלפנינו מתוארת בהקשר אחר - לדעתי באופן מופלא - בדברים שכתב ר' שמשון רפאל הירש בהסברו על לידתה של האלילות. באגרת החמישית של 'אגרות צפון' מתאר לנו רש"ר הירש את האדם השוכח את ייעודו עלי אדמות, המסתכל על כל מה שסביבו "בשאיפתו לקניין, להנאה ולגילוי תקפו". כתגובה לכך מקבלים הדברים עצמאות והוא "הופך מעתה לעבד הנמצאים אשר מידם מדמה הוא לקבל את ברכת הקנין וההנאה וכורע ברך לפני היצורים". לדעתי, זהו בדיוק התהליך שעבר על האדם המודרני - התפתחות הקפיטליזם המאוחר והחיפוש המטורף אחר הרווח יצר מפלצות על-לאומיות שמשעבדות אותו, ועתידות לשעבד אותו עוד יותר. כמו השד היוצא מן הבקבוק, כך השתחררו ארגונים אלה משעבודם למדינה וממנגנון הבקרה שלה (דבר זה בא לידי ביטוי במאבק כנגד המיסוי במדינות השונות), אך כפי שכבר רמזנו לעיל, אין למפלצות אלו נאמנות לאומית כלל וכלל. המפלצת תגדיר את עצמה כרב-לאומית, והיא תפנה למקום בו ניתן להעסיק אנשים בזול, מבלי לחשוש כלל וכלל מגרימת אבטלה ופגיעה במקום בו היא נולדה.

אילו לבני אדם נמכרנו היה בזה משום חצי נחמה. אך אנו הולכים ונמכרים לארגון שאינו ריאלי, לקורי עכביש וירטואליים שטווים בני אדם המשתפים פעולה למען בצע כסף עבור המפלצות. לכאורה דואגים אותם מנהלים לעצמם, ומעשי השחיתות יוכיחו זאת, אך במעשיהם הם מביאים על כל העולם וגם על עצמם שעבוד. ואם עליהם לא תבוא כוס התרעלה, שיני בניהם תקהינה. חברות אינן מתות, ובני אדם שלא יודעים לדאוג לעתיד, משתעבדים לאותן החברות בכל פעולה הנוגעת לעתיד שמעבר לאופק.

{ה'מפלצות' האלו חיות אך ורק מכוחם של המוני בני-אדם שקונים את המוצרים שהן מייצרות. ברגע שאנשים יפסיקו לקנות את המוצרים האלה - ה'מפלצות' ימותו מעצמן. למשל, אם כולם יחליטו שהם מפסיקים לקנות את "חלונות" - "מיקרוסופט" תמות מייד. ולכן אין מה לפחד מהן.}

[ו] לשמוע את הזעקה

כשאנו בונים מכונות אנו מבינים כיצד הן פועלות. גם את גוף האדם אנו מבינים במידה מסוימת ואף את נפש האדם, אם כי במידה פחותה. הפרדוקס הגדול של הכלכלה הוא במצב שונה לחלוטין: לפנינו מכונה מסובכת מאוד שמשתנה שוב ושוב. לאנשים מסויימים ניתנה הזכות ללחוץ על הכפתורים השונים - שער הריבית, אשראי וכו'; הכלכלנים מקבלים פרסי נובל על התיאוריות המנסות לנבא ולנחש את מה שעתיד או עלול לקרות כשנלחץ על הכפתורים השונים; המתמטיקה שלהם מופלאה ומדהימה, אך בתוך המכונה הזאת ישנם אנשים. חלקם במקומות בטוחים (לכאורה), אולם רבים מצויים עמוק במכונה ונמחצים פעמים רבות מדי על ידי גלגלי השיניים או, גרוע מכך, נופלים לתוך אזור הגריסה. שמיעת זעקתם היא חובה מוסרית ויהודית.

{הסיבוך שבכלכלה נובע דווקא מכך שהכלכלנים מנסים לשמוע את כל הזעקות בבת אחת. הכלכלנים מנסים לשפר את מצבו של המשק כולו, כלומר - לשפר בבת-אחת את מצבם של כל בני האדם. כדי להצליח בכך צריך לדעת מה תהיה ההשפעה של כל פעולה על מצבו ומעשיו של כל אחד ואחד מבני האדם, וזה כמובן מאד מסובך. לשם-כך מפתחים תיאוריות שמנסות לתאר באופן כללי כיצד יגיבו רוב האנשים לפעולה מסויימת.

בכל אופן הכלכלה לא יוצרת את הבעיה - היא רק מתארת אותה בצורה שמאפשרת לנו לראות עד כמה היא מסובכת}.

תגובות