חסד שמתחפש לצדק

מאת: אראל

אל: במעגלי צדק

הבחנה בין חסד לצדק


גליון 8 של "במעגלי צדק" עסק הרבה בסוגיות של חסד לעומת צדק. ואכן אלה שני מושגים שראוי להבחין ביניהם:

ומדוע כל-כך חשוב להבחין ביניהם?
דוגמה קלאסית לדרישה של צדק היא הדרישה מהגנב שיחזיר את הגניבה: זו דרישה שהיא חובה מעיקר הדין, נובעת מעובדות ולא מרגשות, ניתן לתבוע אותה בדין תורה, והיא אינה מבחינה בין עשיר לעני (לא משנה אם הגנב עשיר או עני, ואם בעל הגניבה הוא עשיר או עני - בכל מקרה הגנב חייב להחזיר). ואכן אחת מחובותיו היסודיות של כל שלטון היא למנוע גניבות או לפחות לדאוג שהגנב יחזיר את הגניבה.

מעגלי חסד או מעגלי צדק

לאור הדברים האלה, ברצוני לבחון את המאמרים שהתפרסמו בגיליון הנ"ל, ולראות האם הם אכן מתאימים להגדרה של "צדק".
  1. הרב שי פירון (עמ' 8) התייחס בפירוש להבדל שבין צדק לחסד. לטענתו "הצדק מלמד אותנו שהכל שייך לכולנו, ורק חלוקת המשאבים קלוקלת וזקוקה לתיקון". ואני תוהה, האם גישה זו מתאימה לתורה? האם הגנב המובא לדין תורה יכול לטעון "בסך-הכל לקחתי את מה ששייך לי"? נראה לי שזו אינה טענה צודקת.
  2. בהמשך העמוד כתב הרב "תפיסת הצדק הובילה אותנו לדרוש שכל מתקני האולפנית יהפכו נגישים". ואני שוב תוהה, האם אכן מדובר בצדק? האם תלמידה נכה היתה יכולה לתבוע את בית הספר לדין תורה, על כך שאיננו נגיש? הרגש אומר, שאם לביה"ס יש מספיק כסף, ראוי שידאג לנגישות; אך אם ביה"ס עני ואין לו תקציב לכך - האם הוא חייב להיכנס לחובות לשם כך (כמו הגנב שחייב להחזיר את הגניבה)? נבחן את הסוגיה יותר מקרוב: העיתון שאתם אוחזים עכשיו בידכם, "במעגלי צדק", יוצא לאור בעברית ובאנגלית; עד כמה שידוע לי, הוא אינו יוצא בכתב ברייל, וכך כל המאמרים המעניינים שמתפרסמים בו אינם נגישים לציבור העיוורים. האם משום כך ניתן להאשים את המערכת בחוסר-צדק? עד כמה שידוע לי, התשובה לכל השאלות הללו היא "לא". מדין תורה, אין חובה לדאוג לנגישות. מובן שיש כאן מידה גדולה, יפה וחשובה של חסד; אם איש עשיר יחליט שהוא רוצה לתרום סכום גדול של כסף על-מנת לתרגם את עיתון "במעגלי צדק" לכתב ברייל, זה יהיה חסד גדול עם ציבור העיוורים; אך אין כאן חובה של צדק שניתן לתבוע ממערכת העיתון. אם מערכת העיתון אינה עשירה מספיק כדי לתרגם לברייל, אף אחד לא יאשים אותה; זוהי ראיה לכך שמדובר כאן במעשה של חסד (מהעשיר אל העני) ולא צדק (שווה לכל).
  3. הרב יהודה זולדן (עמ' 11-14) התייחס לנושא שכר מינימום וזכויות העובדים. כאן, לכאורה, אנחנו נמצאים בתחום הצדק, שהרי שכר מינימום הוא חוק, הוא אינו מבחין בין עניים לעשירים (גם מעסיק עני, למשל קשיש שנזקק לעובד סיעוד, עדיין חייב לשלם לו שכר מינימום). הרב זולדן טוען שהחוק הזה הוא מחייב גם אם העובד הסכים מרצונו החופשי לעבוד בשכר נמוך יותר. הוא חולק על רבנים אחרים (שדבריהם מובאים בהערות השוליים למאמרו), הטוענים שהכלל "כל תנאי שבממון קיים" מתיר לעובד לוותר על זכויותיו; לטענתו, כלל זה אינו תקף כאן, כי ויתורו של העובד על זכויותיו יפגע גם בעובדים האחרים. ואני תמה, שהרי גם שומר שכר (למשל), המוותר על זכותו להיות פטור מתשלום במקרה של אונס, פוגע בזכויותיהם של שומרי השכר האחרים; גם כאן יש חשש שהמעסיקים ינצלו את חולשתם של השומרים העניים, ויטילו עליהם אחריות גדולה יותר מהכתוב בתורה; ובכל זאת מותר לו, ע"פ ההלכה, לעשות זאת! אבל גם אם נקבל את דבריו, עדיין נשאלת השאלה העקרונית יותר: האם בכלל יש חובה מדין תורה לחוקק חוק שכר מינימום? אני לא בקי בהלכות חושן משפט, אך עד כמה שידוע לי, אין חובה שיהיה חוק כזה. מבחינת היהדות, אפשר לחוקק חוק שכר מינימום, אפשר להגדיל את שכר המינימום, אפשר להקטין את שכר המינימום, ואפשר גם לבטל את החוק לגמרי ולחזור למצב של שוק חופשי בתחום השכר; ביהדות אין דעה ספציפית בנושא זה (להוציא רעיונות כלליים כגון "ועשית הישר והטוב", שאותם כל אחד יכול לפרש על-פי השקפת עולמו הכלכלית-חברתית). מובן שאם המעסיק הוא עשיר והפועל הוא עני (כמו שקורה בדרך-כלל), ראוי שהמעסיק ייתן לפועל שכר בעין יפה, ויעשה בכך חסד גדול; אך זו אינה חובה מצד הצדק. ולכן חוק שכר מינימום הוא למעשה חסד שמתחפש לצדק.
  4. עו"ד יובל אלבשן (עמ' 16-17) מתאר את העתירה לבג"ץ, שיורה לממשלה להחזיר את קיצבאות הבטחת ההכנסה. העתירה הסתמכה על "זכות האדם לקיום בכבוד". בג"ץ דחה את העתירה; האם בית-דין תורני היה מקבל אותה? האם מותר לאדם עני לתבוע את שכנו העשיר על כך שאיננו נותן לו מספיק צדקה, וכתוצאה מכך איננו יכול להתקיים בכבוד? האם מותר לאדם עני לתבוע את גבאי הצדקה על כך שאיננו גובה מספיק צדקה מהעשירים, וכתוצאה מכך אין מספיק כסף בקופת הצדקה? עד כמה שידוע לי, התשובה היא "לא". התורה אמנם קוראת לעשירים לעזור לעניים כמיטב יכולתם, אך אין זו חובה של צדק שניתן לתבוע בדין, אלא חובה של חסד, הנתונה לשיקול דעתו ולסדר עדיפויותיו של כל עשיר ועשיר. שוב - ניסיון להציג את החסד בתחפושת של צדק.
  5. אביעד שוורץ וינאי ריין (עמ' 18-19) מתארים את עבודתם ההתנדבותית בהשאלת ספרי לימוד למשפחות נזקקות, ושואלים: "האם זה לא תפקידה של המדינה לתת את הפתרונות ולעמוד בפני האמא הלחוצה? האם בעצם המדינה מגלגלת את אחריותה לפתחם של תלמידי תיכון צעירים?". ולי נראה, שהבעיה שלנו היא הפוכה - הבעיה היא שיש יותר מדי אזרחים (ולא דווקא תלמידי תיכון) שמגלגלים את האחריות לפתחה של המדינה; כל כך התרגלנו לכך שהמדינה דואגת לעשות חסד, שיש הרבה אנשים שטוענים "אני לא צריך לתת נדבות לעניים - מספיק שאני משלם מיסים". לא נראה לי שהגישה הזאת מתאימה ליהדות. ביהדות, האחריות העיקרית למעשי חסד ועזרה לזולת מוטלת על כל אדם ואדם באופן אישי, ולא על המדינה. המדינה יכולה כמובן לעזור לאנשים לעשות חסד בצורה יעילה יותר, אך עיקר תפקידה הוא לעשות צדק, לתת לכל אחד את מה שמגיע לו על-פי דין, ולא את מה שחסר לו. אם המדינה מצליחה גם לעשות חסד - זה כמובן טוב מאד, אבל זה רק "בונוס", לא העיקר.
  6. נ' (עמ' 25) מתלונן על תנאי עבודתו בבנק הפועלים דרך חברת כוח אדם. בין השאר, הוא מתלונן על כך שלא נקרא לעבודה באופן סדיר, ולכן שכרו הכולל לא הגיע לשכר המינימום; וכן על כך שנשלח לעבודה במרתף של הבנק במקום לשבת על כסא עם שאר הפקידים; ועוד. ואני תמה: האם תלונות אלה נובעות מצד הצדק? האם, ע"פ דין תורה, כל אדם שמעסיק עובד, חייב לדאוג שתהיה לו תעסוקה מלאה במשך כל החודש? בעולם של התנ"ך (וגם בעולם של התלמוד, וגם בעולם שלנו עד לפני כמה עשרות שנים) שוק העבודה היה בעיקרו שוק יומי - " ביומו תתן שכרו "; העובד לא התחייב להישאר עם אותו מעסיק במשך יותר מיום אחד, וגם המעסיק לא התחייב להעסיק את אותו עובד במשך יותר מיום אחד. אני שואל את נ': נניח שאתה רגיל לקנות פלאפל בדוכן שליד ביתך; יום אחד אתה מגלה שמוכר הפלאפל לא הצליח למכור מספיק כדי להגיע לשכר מינימום; האם מוטלת עליך חובה, מצד הדין, לקנות אצלו יותר פלאפל, רק כדי ששכרו יהיה גבוה יותר? ואם אתה מחליט שיום אחד אתה לא רוצה לאכול פלאפל - האם בכל-זאת אתה חייב לשלם למוכר את מחירה של מנת פלאפל, כדי ששכרו לא ייפגע? אם אתה עשיר, ואתה מחליט לעשות זאת, מובן שעשית מעשה גדול של חסד בכך שעזרת ליהודי להתפרנס בכבוד; אך אין כאן חובה מצד הצדק. גם המשפט המופיע בסוף המכתב "האם ההון הרב שבידיהם, אינו מאפשר להם לקחת אחריות גם על העובדים הזוטרים..." מלמד שמדובר כאן הטענה מצד החסד (מהעשיר אל העני) ולא מצד הצדק. וגם אם מנהלי הבנק אכן חייבים לעזור לעניים - מי אמר שהם חייבים לעזור דווקא לך? אולי עדיף שיחלקו את כספם באופן שווה בין כל המובטלים, כך שכל מובטל יעבוד, למשל, שעה אחת בחודש? מי אמר שמעסיק שנותן עבודה במשרה חלקית, חייב לתת לאותו עובד עבודה במשרה מלאה?
  7. המאמרים היחידים שאכן נמצאים, ברובם, בתחום הצדק, הם המאמרים לגבי עובדי הקבלן (נייר עמדה בעמ' 20-21, דו"ח בעמ' 27-30). מאמרים אלה מתארים עבירות ברורות ומפורשות נגד חוקי התורה, כגון הלנת שכר (" לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר "), גניבת שעות וקנסות שרירותיים (" לא תעשוק שכיר "). עבירות אלה אינן תלויות במנהג או בחוק כלשהו; גם אילו לא היה כל חוק בנושא, היה אפשר לתבוע את המעסיקים לדין תורה על עבירות אלו. בנוסף לכך, המאמרים מתארים את חולשתם של העובדים, שאין להם מספיק זמן, ידע וכסף על-מנת לתבוע את זכויותיהם בבית המשפט, וזה בוודאי מצב המנוגד לצדק. אמנם, לדעתי עיקר המאבק בנושא זה צריך להיות בתחום האכיפה והענישה לעבריינים; מעסיק שעושק את שכרם של עובדיו, צריך לשלם קנסות הרבה יותר כבדים ומרתיעים, וייתכן שיש לשלול ממנו את רשיון העסק או אף להחרים את העסק שלו לגמרי. עם זאת, גם ההצעות המועלות בנייר העמדה, לתקן תקנות וסייגים שיקטינו את הפיתוי לעשוק את העובדים, הן הצעות טובות וראויות, כדברי חז"ל "ועשו סייג לתורה".
נביאי ישראל הציבו דרישות גבוהות בפני המנהיגים, ותבעו מהם מעשים שמעבר לשורת הדין והצדק (ע' למשל יחזקאל לד, תוכחה קשה למנהיגים שאינם דואגים לחלשים). אולם, נראה לי שכדי להציב דרישות ברמה זו, דרוש נביא שמדבר בשם ה'. לאדם שאינו נביא, "אין לו אלא מה שעיניו רואות", ואינו יכול לדעת ממי באמת אפשר לדרוש שיעשה חסד, שהרי " יש מתעשר - ואין כל, מתרושש - והון רב "; ולכן יש להשקיע את מירב המאמצים בדרישות שנמצאות בתחום הצדק.

מה בכל-זאת המדינה חייבת לנו?

למרות כל מה שכתבתי עד כאן, נראה לי שיש תביעה כלשהי שאכן אפשר לתבוע מן המדינה, ומשום-מה נתעלמה מעיניהם של כל הכותבים בנושא צדק חברתי עד כה. התביעה מסתמכת על פסוקי התורה המתארים את המבנה הרצוי של הכלכלה על-פי התורה: מפסוקים אלה ניתן להסיק, שהקרקעות של ארץ ישראל חולקו בצורה שווה בין בני ישראל שנכנסו לארץ (שבט לוי אמנם לא קיבל נחלה מסודרת ורציפה, אבל גם הוא קיבל ערים בארץ, ובנוסף לכך קיבל פיצוי בגובה של 10% מהיבול השנתי - במדבר יח). חלוקה זו היא חלק מהמצוה של כיבוש הארץ - "והורשתם את הארץ וישבתם בה" – מצווה שמהווה את אחד היסודות לציונות הדתית המודרנית (וגם למאבקים הנוכחיים על ארץ ישראל).

חלוקה זו אינה רק חלק ממצוות כיבוש הארץ – היא חלק מהותי מהסדר הכלכלי-חברתי של התורה. זאת ניתן לראות ממצוות היובל, הקובעת למעשה שאי אפשר למכור קרקע בארץ ישראל, אלא רק להשכיר אותה למספר שנים עד היובל; כלומר, הזכות לקרקע בארץ ישראל היא זכות יסודית של כל יהודי (גם לגויים יש זכות לקרקע, אבל לא בארץ ישראל אלא בארצות שלהם; הזכות לקרקע היא אחת מזכויות האדם, ע' יבמות סג.: "ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ").

גם מי שמתעלם מהקשר בין מצוות כיבוש הארץ לבין מצוות חלוקת הארץ, וטוען שמצוות כיבוש הארץ נוהגת בימינו אבל מצוות חלוקת הארץ לא נוהגת בימינו, יודה שבחלוקה המתוארת למעלה יש מידה רבה של צדק. מכיוון שה' יצר את הארץ, ובני האדם לא השתתפו ביצירתה, אין זה צודק שאדם אחד יקבל חלק גדול יותר בקרקע מאדם אחר; כל אדם זכאי לקבל חלק שווה בקרקע (בניגוד לכסף ושאר הקניינים, שאותם יוצרים בני האדם, ולכל אדם מותר להשתמש כרצונו בקניינים שיצר).

מבחינה מעשית, יהיה קשה מאד לחלק את קרקעות המדינה בין כל האזרחים; הדבר עלול לפגוע בשיקולים של תוכניות מתאר ושימושי קרקע. אולם, הזכות העקרונית עדיין קיימת. ניתן לדרוש מהכנסת שתחוקק חוק, המכיר בזכותו של כל אזרח לקבל קרקע בערך מסויים בארץ ישראל (לא צריך לחלק את הקרקע לחלקים בגודל שווה; מספיק להעריך את ערכן הכולל של כל הקרקעות במדינה בשקלים, ולחלק מספר זה במספר האזרחים; שהרי גם בזמן התורה, הקרקע לא חולקה לפי גודל אלא לפי ערך; ע' רש"י במדבר כו 54).

ברגע שהחוק יכיר בזכותו של כל אזרח לקבל קרקע, יוכל כל אזרח שאין לו קרקע, לתבוע מהמדינה פיצויים כלשהם תמורת הקרקע שהמדינה אינה נותנת לו; תביעה זו תהיה מבוססת וברורה יותר מאשר התביעה שמסתמכת על המושג המעורפל "זכות לקיום בכבוד". יש כמה מקורות שמהם ניתן ללמוד על החובה לתת פיצוי לאזרחים שהקרקע שלהם נלקחה:

פיצויים יכולים להיות, למשל, דמי שכירות הוגנים (שגובהם השנתי - 1/49 מערכה של הקרקע, כי על-פי התורה כל מכירה של קרקע היא רק לכל היותר ל- 49 שנים), או פיצוי על אבדן היכולת להתפרנס (כמו הפיצוי שצריך מעסיק לשלם לעובדים שלו, אם ברצונו לבטל את העסקתם לאחר שהם כבר יצאו לדרכם).

הפיצויים הללו, כמובן, יעלו כסף לקופת המדינה, אך זה מחיר הצדק; כל רעיון שמטרתו להגדיל את הצדק, דורש כסף על-מנת לממשו. עם זאת, יש לזכור שהמדינה כבר ממילא משלמת קצבאות לחלק גדול מהאזרחים. ע"פ נתוני המשרד לביטוח לאומי והלמ"ס, בערך 50% מהאזרחים הבוגרים - מעל גיל 25 - כבר מקבלים קיצבה כלשהי מהמדינה. היחידים שאינם מקבלים כסף מהמדינה הם עצמאים ושכירים שעובדים במגזר הפרטי. זה לא צודק שאדם העובד במגזר הפרטי לא יקבל פיצוי על הקרקע שהמדינה מונעת ממנו; יש לתקן את אי הצדק הזה.

המקור לפיצויים הנוספים יכול להיות, למשל, מס שיוטל על אנשים בעלי קרקעות יקרות (מעין מס רכוש שבוטל לפני מספר שנים בלחץ הרשויות הערביות), או מס על שימוש בקרקע של המדינה (לדוגמה, אגרה על שימוש בכבישים בין עירוניים), או דמי שכירות ספציפיים שישלם כל משרד ממשלתי שמשתמש בקרקע (לדוגמה, משרד הביטחון ישלם תמורת הקרקעות שהבסיסים הצבאיים ושטחי האימונים נמצאים עליהן).

לא משנה מהו הפיצוי שייבחר, בכל מקרה הדבר יחזק באופן משמעותי את העובדים החלשים. קודם כל, ההכנסה שלהם נטו תהיה גדולה יותר - לא יהיה צורך להעלות את שכר המינימום. יותר מכך: עצם העובדה שהם מקבלים חלק מההכנסה שלהם מהשכרת נכס ששייך להם (=השכרת הקרקע למדינה), ולא כל ההכנסה שלהם מגיעה ממעסיק אחד, תקטין את התלות הפסיכולוגית והכלכלית שלהם במעסיק; יהיה להם קל יותר לתבוע לדין מעסיק שעשק את שכרם; יהיה להם קל יותר להחליף מקום עבודה, ולבחור מקום עבודה שייתן להם תנאים טובים יותר; יהיה פחות צורך בהתערבות של המדינה בשוק העבודה; יהיה פחות צורך ברדיפה אחרי מקבלי קצבאות שעובדים ב"שחור", כי גם אדם שעובד יהיה זכאי לקיצבה; במקום לנסות "לחנך" את המובטלים, ולשלוח אותם לקורסים שאינם בהכרח רלבנטיים עבורם, כתנאי לקבלת קיצבה - כל אחד ואחד יקבל קיצבה קבועה, ויוכל להשתמש בה על-פי שיקול דעתו; מצב זה מתאים יותר לגישה הכלכלית הליברלית, שלפיה האנשים הפרטיים יודעים טוב יותר מאשר המדינה, איך להשתמש בכספם בצורה נכונה ומועילה; המובטלים לא יקבלו "נהמא דכיסופא", כסף של בושה וחסד, אלא פרנסה מכובדת - דמי-שכירות על נכס ששייך להם ע"פ עקרונות הצדק.

המטרה העיקרית של חוק שכר מינימום, "למנוע מצב שבו מעבידים ינצלו מצוקות של אנשים שמוכנים להרויח מעט בשל מצוקה כלכלית" (הרב זולדן, עמ' 13), תיפתר מכיוון אחר, שהוא קרוב הרבה יותר למושג "צדק" מאשר הפתרונות המקובלים כיום.


נשלח בדואל bemaagley_zedek@yahoo.com בתאריך 27/04/06


תגובות