לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם - ולא תגרעו ממנו

קוד: לא תוסיפו

החטא הראשון

החטא הראשון בהסטוריה - החטא שממנו אנחנו סובלים עד היום - חטאה של חוה אמנו - התחיל מכך שחוה לא הבחינה בין דברי ה' לבין דברי אדם. ה' ציוה על האדם (בראשית ב,יז) "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ; כי ביום אכולך ממנו - מות תמות". אבל חוה עדיין לא היתה קיימת בזמן הציווי, וכשהיא הגיעה - אדם סיפר לה את המצוה בתוספת קטנה:(בראשית ג,ג) "ומפרי העץ אשר בתוך הגן - אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תיגעו בו ; פן תמותון". ע"פ רש"י, הנחש ניצל את התוספת הזאת כדי להכשיל את חוה: הוא דחף אותה עד שהיא נגעה בעץ, ואז אמר לה "את רואה? נגעת בעץ ולא קרה כלום; אז גם אם תאכלי ממנו לא יקרה כלום..."

לאדם היתה כוונה טובה - הוא רצה להרחיק את אשתו מהחטא: הוא רצה שהיא לא תיגע כדי שלא תתפתה לאכול. במילים אחרות, הוא עשה "סייג" לדברי ה'. אבל הוא שכח לציין שזה רק סייג - הוא לא הבחין בין דברי ה' לבין דברי אדם. וחוסר-ההקפדה הזה גרם לאסון.

מצוה לדורות

אחת מתרי"ג המצוות שנצטוו בני ישראל בתורה היא (דברים ד,ב) "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו ממנו - לשמור את מצוות ה' אלוהיכם, אשר אנוכי מצווה אתכם". אסור להוסיף על מצוות ה'. האיסור הזה אף קודם לאיסור "לא תגרעו ממנו", למרות שלכאורה האיסור לגרוע חמור יותר. חז"ל למדו מכאן שהאיסור "לא תוסיפו" הוא תנאי הכרחי לאיסור "לא תגרעו", כי "כל המוסיף - גורע" - מי שמוסיף על דברי ה', עלול לגרום לאנשים לעזוב את דברי ה' לגמרי.

אמנם, ה' נתן לשופטים ולחכמים סמכות לפרש את התורה, ואף לקבוע סייגים ותקנות כדי לעזור לאנשים לקיים את התורה, אבל כל זאת - בתנאי שהם מקפידים להבחין בין דברי ה' לבין דברי אדם. וכך כתב רמב"ם ( הלכות ממרים ב:יג-טז ): " הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה--מה הוא זה שהזהירה תורה " לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו " (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.

כיצד: הרי כתוב בתורה " לא תבשל גדי, בחלב אימו " (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב--בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.

אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה--הרי זה מוסיף.

אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה: שלא יבוא מן הדבר חורבה, ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא "אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא "אימו". לפיכך נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה. "

חשיבות המצוה הזאת ברורה: אחד העקרונות היסודיים בתורה הוא ההבדל בין דברי ה' לדברי אדם. דברי ה', שהוא גם יוצר האדם, לוקחים בחשבון את כל היכולות של האדם, את כל האפשרויות ואת כל הסכנות, ולכן צריך לקיים אותם בכל מצב בלי פקפוק. אבל דברי אדם, ולא משנה עד כמה הוא חכם, בהכרח נכונים רק במצבים מסויימים ובתנאים מסויימים, ועלולים לגרום נזק במצבים אחרים ובתנאים אחרים .

חכמי המשנה והתלמוד הקפידו על איסור זה, וציינו תמיד, לגבי כל הלכה, האם היא "מדאורייתא" או "מדרבנן". ואם לא היה ברור להם מה מקור ההלכה - השקיעו זמן ומאמץ רב כדי לברר את מקורו, ולא הסתפקו בקביעת ההלכה עצמה.

מעבר לכך: כאשר היו דעות שונות לחכמים שונים, ונפסקה הלכה לפי רוב הדעות, לא הסתירו ולא מחקו את דעת המיעוט, אלא השאירו אותה במשנה, כי גם בדעת המיעוט יש צדדים אמיתיים, וייתכן שמישהו יצטרך לסמוך על דעה זו בשעת הדחק.

גם הרמב"ם כתב, לכל הלכה, האם היא מן התורה או מדרבנן.

היתר כנגד יצר הרע

אחד מדיני המלחמה (דברים כא,י) הוא: "כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלוהיך בידך, ושבית שבייו. וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לך לאישה. והבאתה אל תוך ביתך, וגילחה את ראשה, ועשתה את ציפורניה. והסירה את שמלת שבייה מעליה, וישבה בביתך, ובכתה את אביה ואת אימה ירח ימים; ואחר כן תבוא אליה, ובעלתה, והייתה לך לאישה. והיה אם לא חפצת בה, ושילחתה לנפשה, ומכור לא תמכרנה בכסף; לא תתעמר בה, תחת אשר עיניתה".

ה' מתיר לחייל לקחת אישה גויה, בתנאי שישמור על זכויות האדם היסודיות שלה - ייתן לה לשבת בביתו בתנאים טובים, ייתן לה להתאבל על הוריה, ולא ימכור אותה כשפחה. בדרך-כלל ה' מתנגד לנישואין בין יהודים לגויים, אבל במקרה הזה ה' העדיף לאפשר לאדם לקחת אישה גויה, כי הוא ידע שהניסיון בזמן מלחמה הוא גדול מדי, ועדיף להתיר לו שייקח אישה בתנאים מסויימים, כדי שלא יעבור עבירות חמורות יותר (ע' רש"י).

ה' יודע מהן היכולות של האדם, ואינו מעמיד בפניו אתגרים בלתי-אפשריים.

בעיות בימינו

אבל בימינו רבנים לא תמיד מקפידים על האיסור "לא תוסיפו", ומציבים בפני אנשים מסויימים אתגרים בלתי-אפשריים, בכך שמדגישים את הסייגים יותר מאשר את עיקרי התורה. הנה כמה דוגמאות לכך:

אמנם, גם בתלמוד יש מקרים נדירים שבהם החליטו שלא ללמד דין מסויים לעמי הארץ, אבל הרבנים בימינו הרחיבו את ההחלטה הזו והפכו אותה לשיטה כללית - הם מלמדים את האנשים רק את ההלכה הסופית ולא את עיקר דין תורה. כמו בימי חוה אמנו, גם בימינו הגישה הזאת גורמת נזק רב. אנשים שאינם יכולים לעמוד בכל האיסורים וההחמרות שהצטברו לאורך הדורות פשוט "נושרים" - עוזבים את התורה ולפעמים גם נכרתים מעם ישראל.

יש רבנים שטוענים, שהתורה נועדה רק למי שמסוגל לקיים את כולה, על כל הסייגים וההחמרות שבה, ומי שאינו מסוגל - עליו נאמר "הלעיטהו לרשע וימות". אך לענ"ד, כלל זה אינו מצדיק הסתרה של חלקים גדולים מהתורה, כפי שהסברתי כאן .

לדעתנו, התורה נועדה לכולם, גם לחלשים, גם לאנשים שאינם מסוגלים לשלוט ביצרם כשהם רואים "אשת יפת תואר". כל הכבוד למי שמצליח לעמוד באתגרים גבוהים יותר, אבל גם למי שאינו מסוגל - עדיין יש חלק בתורה. ולכל איש ואשה בישראל יש זכות לדעת את התורה כפי שהיא באמת - לא רק את ההלכה הסופית אלא גם את המקור ודרגת-החומרה של כל הלכה והלכה.

הסייגים נועדו לעזור לאנשים לקיים את התורה, ולא להרוס אותם. מותר לרבנים קובעים סייגים, אך אין להם סמכות להחליט "מי יחיה ומי ימות", מי יישאר בעם ישראל ומי ייכרת. זוהי אחריותו של כל אחד ואחד מאיתנו, לדאוג "לבלתי יידח ממנו נדח".

תגובות