המחלקה הסגורה - 13 ליקויים

מאת: אראל

אל:

תגובה ל: כליאת אנשים בבתי-חולים פסיכיאטריים שנכתבה ב09:40:05  26.11.2004


בתי-חולים פסיכיאטריים נקראים "מרכזים לבריאות הנפש". לאחר ש ביקרנו ידידה שלנו, המאושפזת במחלקה סגורה לנשים באחד מבתי-החולים הפסיכיאטריים בארץ, אנחנו תוהים אם אכן יש הצדקה לקרוא למקום "מרכז לבריאות נפש". התנאים הקשים במחלקה זו, לדעתנו, גורמים נזק רב לבריאות הנפש. גם אדם שפוי שיגיע לשם - ישתגע.

הנה הדברים שראינו וששמענו בביקורינו שם:

1. צפיפות

 

הדרך למחלקה הסגורה לנשים מוקפת במרחבי-דשא גדולים וירוקים. אך במחלקה עצמה, 40 מאושפזות חולקות 3 חדרי-שינה בלבד, בכל חדר כ-13 מיטות זו ליד זו.

רוב היום, חדרי השינה נעולים, והמאושפזות שוהות במסדרון אחד גדול ורועש.

2. מניעת שינה

הידידה שלנו הייתה מאד עייפה (תופעת לוואי ידועה של תרופות פסיכיאטריות). בשעה 18:30, ביקשנו מהאחות שתפתח לה את חדר-השינה הנעול כדי שתוכל לישון. היא סירבה, וטענה ש"אם היא תישן עכשיו - היא לא תישן בלילה, ותעיר את שאר המאושפזות" (13 בחדר, כזכור). המאושפזות נאלצות לישון על כיסאות (פלסטיק או מתכת, ללא ריפוד); חלקן ישנות על אדן החלון (אבן קרה, ללא ריפוד).

בשיחת-טלפון, למחרת היום, אמרה לנו אחת האחיות "אם היא רצתה לישון - אולי זה מראה שהיא לא רוצה לראות אתכם". האם האחות לא מכירה את תופעות-הלוואי של התרופות?

3. רעש

האווירה במחלקה מאד לא מקדמת שקט נפשי, בלשון המעטה. המאושפזות צועקות זו על זו, וגם סתם כך; דופקות על דלתות ועל הקירות, ולפעמים גם על מאושפזות אחרות. אני לא מאשים אותן - מה עוד אפשר לעשות כשכלואים בצפיפות כזו?

4. אין פרטיות

כשבאנו לבקר, הכניסו את הידידה ואותנו לחדר ביקורים נעול, שהיה אמור לספק לנו קצת פרטיות. במשך כל הביקור, כמה מאושפזות דפקו על הדלת ודרשו להיכנס. ברגע שאורח אחר יצא מהחדר - שלוש מאושפזות נכנסו. אני לא מאשים אותן - כשהמסדרון כה רועש, חדר-הביקורים הוא המקום היחיד שבו יש "שקט יחסי". בסיום הביקור, אחת האחיות האשימה אותנו שאנחנו גורמים לבלגן בכך שאנחנו נותנים למאושפזות אחרות להיכנס. ניסינו להסביר לה שהן נכנסו שלא באשמתנו, אך היא עדיין כעסה.

5. גניבות

המאושפזות, שהצליחו להיכנס לחדר הביקורים, שאלו מה הבאנו, ודרשו שניתן גם להן מכל דבר שהבאנו (במיוחד היה ביקוש לפירות טריים - האם זה מלמד משהו על התפריט במחלקה?). ניסינו לתת לידידה שלנו טלכרט, כדי שתוכל להתקשר מהטלפון הציבורי. מאושפזת אחרת באה וחטפה אותו מתוך הידיים שלנו. "תני לי את זה, אני אשמור לך, אחרת יגנבו אותו", אמרה. רצינו גם להשאיר לידידה ווקמן וקלטות, כדי שתוכל לשמוע מוסיקה מרגיעה, אך האחות שהייתה שם אמרה שזה לא כדאי, כי בוודאי יגנבו לה אותו. הזכות לקניין לא קיימת.

6. אין זהות

המאושפזות לבושות בבגדים בלויים של מאושפזות אחרות, וישנות במיטות של מאושפזות אחרות (בכל פעם מחליפים להן את המקום ואת המיטה). רצינו להביא לידידה בגדים חדשים, אך האחות אמרה "אין טעם - יגנבו". היחס אליהן הוא כמו אל מוצרים בבית-חרושת. אני לא מאשים את הצוות - איך אפשר להעניק יחס אישי כשהצפיפות כה גדולה?

7. בידוד

חברים וקרובים רשאים לבקר במחלקה, באופן תיאורטי, מ-12:00 עד 19:00. למעשה, מכיוון שיש רק חדר-ביקורים אחד לכל האורחים, זמן הביקור עלול להתקצר. כשהיינו שם, אחת האחיות דרשה מאורח אחר, שבא לבקר את אשתו, שיעזוב את המקום, כי "הוא נמצא כאן כבר מעל שעתיים". נפגעי-נפש הם קודם-כל בני אדם, וכמו כל בן אדם, גם הם צריכים קשר עם קרובים וחברים. "שעתיים" זה מעט מדי, במיוחד כאשר האורח בא מרחוק ולא יכול להגיע כל יום.

8. אין תקשורת

מלבד הביקורים, הדרך היחידה של מאושפזות ליצור קשר עם העולם החיצוני היא, דרך הטלפון ציבורי היחיד שיש במחלקה (להחזיק טלפון נייד זה, כמובן, בלתי אפשרי, בגלל הגניבות). קשה ליצור קשר עם המאושפזות, וגם כאשר מצליחים - מאושפזות אחרות באות ומנתקות את השיחה בפתאומיות. אני לא מאשים אותן - הן כנראה מאד רוצות להתקשר.

9. אין חמימות

בזמן שאשתי דיברה עם הידידה, כמה מאושפזות אחרות התחילו לדבר איתי, כל אחת רצתה לספר לי את הסיפור שלה, כמה קשה לה, וכו'. השתדלתי להקשיב באדיבות לכל אחת. אך כשאחת האחריות ראתה זאת - היא כעסה ואמרה "באתם לבקר את ____, אז תבקרו רק אותה, אל תדברו עם מאושפזות אחרות". בשיחת טלפון לאחר מכן שאלתי אותה, האם אסור להתייחס בחמימות למאושפזות? הן כל-כך צריכות מישהו שיקשיב להן - האם זה נחשב בעיניכם לפשע? מה אכפת לכן שנבקר גם חולות אחרות? היא לא ענתה.

10. יחס נוקשה

כשהסתיימו שעות הביקור, רצינו להיפרד יפה מהידידה, וגם מהמאושפזות האחרות שמצאו בנו אוזן קשבת. המאושפזות החזיקו אותנו בידיים, לא רצו שנלך. שתי האחיות שהיו שם נזפו בנו ואיימו שיקראו לביטחון (לא עשינו כלום - רק עמדנו והקשבנו בנימוס למאושפזות). למחרת, כשהתקשרנו לשאול מה שלום הידידה, איימה עלינו אחת האחיות, שלא תיתן לנו יותר לבוא לבקר, בטענה שאנחנו "עושים בלגן". אני לא מאשים את האחיות - גם הן, כנראה, סובלות מהשהות הממושכת במחלקה ה"מטורפת" הזאת.

11. תופעות-לוואי של תרופות

בית-החולים מציע סוגים שונים של טיפולים - פסיכותרפיה, פסיכודרמה ועוד. אך החולות המאושפזות במחלקה הסגורה לא יכולות להגיע בחופשיות לטיפולים אלה, והטיפול העיקרי שהן מקבלות הוא טיפול תרופתי מאסיבי. מכריחים אותן לבלוע כדורים, ונותנים להן זריקות בכפיה. התרופות גורמות לטשטוש, בלבול ועייפות; הן לא מסוגלות לשמור על ריכוז, אפילו במידה הדרושה לקריאת ספר.

תרופות פסיכיאטריות רבות הן מוקד לדיון ציבורי ברחבי העולם. יש מטופלים שטוענים שהתרופות גורמות להם נזקים כבדים. הפסיכיאטרים לא מתייחסים לדעתם של המטופלים בנושא זה. כשפניתי בנושא לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, התשובה שקיבלתי הייתה "אתם לא רופאים ודעתכם לא נחשבת. אם הידידה שלך או בני-משפחתה או הידידים שלה חושבים שהתרופות מזיקות לה, עליכם להביא רופא מבחוץ שיבדוק אותה כאן וייתן חוות-דעת". עלות של חוות-דעת כזאת, שכרוכה בביקור של הרופא במחלקה הסגורה, יכולה להגיע לאלפי שקלים, וגם חוות-הדעת הזאת לא מחייבת את בית החולים או את הוועדה. מה יעשה חולה שמרגיש שהתרופות מזיקות לו, ואין לו אלפי שקלים לשלם לרופא חיצוני?

12. השפלה

[הערה: הסעיף הזה תקף גם למחלקות סגורות אחרות, ולמעשה הוא גם מעוגן ב"חוק טיפול בחולי נפש" - עד כמה שזה נשמע מזעזע]: הידידה שלנו נקשרה למיטה למשך כמה לילות - אפילו לתת לשירותים לא נתנו לה. בלילה השני של הקשירה היא כבר לא יכלה להתאפק...

13. לחץ, אין זכויות

כשהידידה שלנו הייתה במחלקה סגורה אחרת, היא מאד רצתה להשתחרר, ובכל-זאת חתמה על "בקשה לאשפוז מרצון". איך זה ייתכן? פשוט מאד: הרופאים במחלקה הבטיחו לה, שאם היא תחתום, היא תעבור למחלקה פתוחה (שבה התנאים אנושיים יותר ויש טיפולים טובים יותר), ותוכל לצאת לחופשה. מכיוון שהיא הייתה זקוקה נואשות לחופשה (לאחר יותר מחודש שלא ראתה את הבית), היא הסכימה לחתום על בקשה שלא רצתה בה - דבר שעלול גם לפגוע בזכויותיה המשפטיות בעתיד (אם תרצה להגיש תביעת נזיקין). בשיחה עם מנהל המחלקה התברר לי, שההחתמה על "בקשה לאשפוז מרצון" היא נוהל קבוע, שנובע מאי-ודאות בקשר לסעיף בחוק הנוגע לחופשות.

 

כשאדם מן היישוב רוצה להירגע, הוא הולך לרוץ על חוף הים, שומע מוסיקה, מדבר בטלפון, קורא ספרים, נפגש עם חברים, מתבודד, הולך לישון...

המאושפזות במחלקה הסגורה לא יכולות לעשות אף אחת מפעולות אלו:

  •              חוף הים - נמצא מעבר לגדר הגבוהה;
  •              ווקמן - גונבים;
  •              הטלפון - תפוס;
  •              בספר - אי אפשר להתרכז בגלל התרופות;
  •              החברים - רחוקים, וגם כשהם באים, הצוות לא מעודד את הביקור;
  •              להתבודד - אי אפשר בגלל הצפיפות;
  •              לישון - האחיות לא מרשות, וגם הרעש אינו מאפשר.

    האם במצב כזה יכולה הנפש להבריא?

     

    מהשוואה בין המחלקות בבית-החולים (בהן ביקרנו בעבר), מתקבל הרושם, שככל שהחולה נמצא במצב קשה יותר - תנאי-האשפוז שלו קשים יותר:

    • במחלקה פתוחה, המיועדת לחולים במצב קל יחסית, ניתן לקבל שפע של טיפולים פסיכותרפיים ואחרים.
    • במחלקה סגורה אחרת, שמהווה גם מחלקת מיון, המיועדת לחולים במצב בינוני, יש 4 מיטות בחדר, אך אין שם פרטיות, הטיפול הוא בעיקרו תרופתי, וכולל השפלות וקשירות.
    • במחלקה הסגורה המיועדת לחולות ה"קשות" ביותר, שם הצפיפות הגדולה ביותר והתנאים הקשים ביותר, כפי שתיארנו למעלה.

    ההיגיון אומר, שהמצב היה צריך להיות הפוך: דווקא החולים הקשים יותר צריכים לקבל את התנאים הטובים יותר, כדי שיבריאו יותר מהר. בנוסף לכך, מכיוון שבמחלקות הסגורות יש הרבה אנשים המאושפזים בכפיה למרות שלא פשעו (על-פי "חוק טיפול בחולי נפש"), ראוי היה לתת להם תנאים טובים יותר, כך שהפגיעה בזכויותיהם עקב הכפייה תהיה קטנה יותר.

     

    ייתכן שהתנאים היו משתפרים אם הייתה אפשרות לבחור טיפול חלופי. במצב הנוכחי, החוק לא מאפשר לאדם שמאושפז בכפייה לבחור טיפול חלופי.

    הגשנו, יחד עם משפחתה של הידידה, ערר לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, ובו ביקשנו שיבטלו את אשפוזה הכפוי, כך שהמשפחה תוכל לבחור עבורה טיפול טוב יותר ("כפר איזון", הוסטל, דיור מוגן או טיפול אלטרנטיבי בבית), אך הטיעון לא התקבל. הם לא הסכימו אפילו להוציא אותה לחופשה, כדי שתוכל לבדוק האם היא מתאימה למקומות אחרים (כדי לבדוק התאמה ל"כפר איזון", למשל, המטופל צריך להגיע למקום).

    כל עוד אין תחרות, והחוק כופה על החולה לקבל טיפול דווקא במקום מסוים, זה לא מפתיע שהתנאים הם כה גרועים.

     

    שלחנו תלונה זו גם ל:

  •           שר הבריאות ( דני נוה )
  •           חברי-הכנסת בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ( אריה אלדד   , ענבל גבריאלי   , מתן וילנאי   , ג`מאל זחאלקה   , יגאל יאסינוב   , אהוד יתום     , אילנה כהן   , משה כחלון   , חיים כץ   , ראלב מג`אדלה    עסאם מח`ול   , מאיר פרוש   , יאיר פרץ   , אהוד רצאבי    ).
  •           ערוץ 10 - הילה פחטר, כתבת לענייני בריאות הנפש - פקס 037331666
  •   עיתונים:       ithink@maariv.co.il , מעריב פקס 035610614, cotvim@maariv.co.il , sofash@maariv.co.il, 7days@yedioth.co.il, hazofe@zahav.net.il, at@maariv.co.il, musaf@haaretz.co.il , פקסים 036082234 , 035632065, 039046262, 035621502, 035632037, 035121238
  •           העמותה לזכויות החולה - info@patients-rights.org
  •           הממונה על בריאות הנפש במשרד הבריאות - פקס 026721064

    בתקווה שהם ייקחו את העניינים לידיים, ויפעלו לשיפור התנאים במחלקה הסגורה, ולהקמת מוסדות-טיפול אנושיים יותר.

  • תגובות