אימוץ סגור ואימוץ פתוח

מאת: ד"ר מילי מאסס

קוד: אימוץ אחר

על מחקר לגבי אימוץ פתוח:

לסוגייה זו של השימוש במחקר כמה היבטים.

1. ההיבט ההיסטורי:

אימוץ פתוח מוצג כיום, בעיקר בארץ, כפתרון חדש הבא להחליף את האימוץ הסודי המוצג כצורת האימוץ המקורית והאותנטית. ייתכן שדעה מקובלת זו שואבת את מקורותיה מן המיתולוגיה שם מדובר על העלמת ילדים כדי להצילם מכוונות הזדון של מולידיהם, כמו בסיפור של אדיפוס, או שילדים נחטפו כדי למכרם. אכן FREUD (1959) טוען שהפנטזיה של היות הילד מאומץ על ידי ההורים שמגדלים אותו ושל קיומם הנעלם של מולידים היא שלב טבעי בתהליך ההתפכחות של ילד מן המשאלה שהוריו הם כליל השלמות. אך מחקרים העוסקים בהיסטוריה של האימוץ מורים שהאימוץ בחברה המערבית החל כאימוץ פתוח ( CARP , 1998).

א. הסודיות באימוץ לא הייתה קימת כמדיניות רשמית בשלוש המאות הראשונות בהן התקיים השימוש באימוץ מחוץ למשפחה כפתרון בעיותיהם של ילדים, החל מאמצע המאה ה - 17. ידוע אמנם על סוכנות בארה"ב שנוהלה על ידי הכומר BRACE במחצית המאה ה- 19 שנהג להעביר ילדים למדינות מרוחקות מאלה בה גרו מולידיהם משום שראה באנשים אלה אנשים מושחתים. באותה עת הייתה סוכנות זו ידועה לשמצה בקרב סוכנויות שעסקו ברווחתם של ילדים. ארה"ב הייתה המדינה הראשונה בעולם המערבי שהשתמשה באימוץ כפתרון לבעיות של ילדים שהוריהם לא יכלו לגדל אותם, ואין זה מקרה. כארץ הגירה שניסתה להשתחרר מכבלי העבר לא היה משקל רב למעצורים המסורתיים נגד השימוש בפתרון זה, השמירה על רכוש המשפחה וזכויות ירושה ( BARAN & PANNOR , 1998; CARP , 1998). בסקירה נרחבת של ההיסטוריה של אימוץ בארה"ב מדגיש CARP (1998) את ההבחנה בין חיסיון לבין סודיות. לסודיות האימוץ קדם החוק בדבר חיסיון האימוץ מפני הציבור אך לא מפני איש מן השותפים למשולש האימוץ קרי, המולידים, המאומץ והמאמצים. למרות שסוכנויות מסוימות בארה"ב הפכו את החיסיון לסודיות, תוך ייחוס זדוניות למולידים אם בשל תאור אישיותם ואם בשל החשש שהם יחבלו באימוץ, הרי שרק לאחר מלחמת העולם השניה הפכה הסודיות למדיניות המובילה בסוכנויות האימוץ בארה"ב. שני גורמים חברו לכך. האחד הרצון של העובדים הסוציאליים להתמקצעות. שימוש בלתי מבוקר בתיאוריה הפסיכואנליטית להנמקת הסודיות נתפס כבסיס מדעי לעבודתם שסיווגה כסודית יכלה להעניק להם מעמד שווה כמו לרופאים וכמו לעורכי דין. ואמנם הסודיות שימשה מנוף בתחרות בין סוכנויות האימוץ הממשלתיות לבין סוכנויות האימוץ הפרטיות בהבטיחן למאמצים הגנה מפני פלישה עתידית של המולידים לחייהם. גורם אחר היה השינוי שחל בעקבות המלחמה באוכלוסיית המולידות. רבות מהן היו נערות צעירות שילדו מחוץ לנישואין ופחדו שקיומו של הילד יפרע להן לבנות חיים חדשים. התפיסה של התחלה חדשה ( CLEAN BREAK ) המהווה מוטיב מרכזי באימוץ הסודי החלה בשל העדפת טובתן של המולידות ולא דווקא מהעדפת טובת הילד. הנמקה זו של התחלה מחודשת מן ההיבט של טובת הילד קבלה חיזוק בשלושת העשורים האחרונים מסדרת הספרים של GolDSTEIN , FREUD & SolNIT (1979, 1973) אשר רואים באקסקלוסיביות הקשר עם המאמצים צורך חיוני. תפיסה זו יש להדגיש התבססה על חשיבה קלינית ולא על מחקר אמפירי כלשהו ( ALTY , 1995; RYBURN , 1994).

תהליך מקביל ניתן לזהות גם באנגליה ובווילס ( RYBURN , 1995) . עד אמצע המאה ה- 19 זכו הן המולידים והן התינוקות ליחס של כבוד הן מצד הן מצד בתי המשפט במקרים בהם בקשו המולידים שתינוקם יימסר לאימוץ. רק מהורים שלא עמדו בדרישות של "חוקי העניים" הופקעה הזכות להורות שכללה נגישות לאינפורמציה ולקשר עם המאומץ. החל משנת 1873 הוחל על מקרי האימוץ העיקרון שטובת התינוק הנה שיקול עליון. בשנת 1925 מונתה הוועדה הראשונה אשר עסקה בסוגיית האימוץ, שעד אז לא היה מעוגן בחוק. וועדה זו הורתה במפורש שזהותם של המאמצים תהיה ידועה למולידים ושתותר למולידים גישה למאומצים. כנגד עמדה זו יצאו המאמצים אשר דרשו למנוע מן המולידים גישה לאינפורמציה מזהה ולמאומצים בטענה שהמולידים יפלשו לחייהם. דרישות אלו נדחו על ידי וועדה אשר מצאה שמתוך 1200 משפחות באזור ברמינגהם רק שלוש אימהות גרמו קשיים למאמצים. המלצות הוועדה ביחס לפתיחות באימוץ תורגמו לחוק האימוץ הראשון בשנת 1926. אך ההוראות בדבר מתן נגישות למולידים ולמאומצים לאינפורמציה ולקשר אחרי האימוץ לא נשמרו הלכה למעשה בפרקטיקה של סוכנויות האימוץ. הנוהג של החתמת המולידה על טופס בו לא רשומים פרטים מזהים אודות המאמצים הפך בהדרגה לנוהג מקובל. גם לאחר שנוהג זה הובא לידיעת בית המשפט העליון ב - 1932 אשר דרש את ביצוע הפתיחות באימוץ המשיכו סוכנויות האימוץ, בשיתוף עם בתי המשפט בערכאה התחתונה, להתעלם מדרישה זו. נוהג אחר שפשה היה התעלמות מן הצורך להביא את המולידה לבית המשפט כדי שתעיד בעצמה על הסכמתה לאימוץ. ב - 1949 התקבלה הסודיות כחלק רשמי של האימוץ. אחד הגורמים לשינוי זה היה שהמטוטלת של האמונה בדבר תורשה מול סביבה נעה לאחר מלחמת העולם השניה לעבר הסביבה. בעוד שהאמונה בדבר תורשה חייבה קשר עם המולידים כדי לעמוד מקרוב על מקורות ההתפתחות של הילד, הרי שלאחר מלחמת העולם השניה כשהעולם המערבי רצה לפנות לעבר עתיד טוב יותר וכשהאמונה בדבר תורשה הזכירה את הגזענות של הנאצים החלה האמונה בדבר סביבה לשלוט בכיפה. אמונה זו שירתה את הסודיות באימוץ, הודגש הצורך ביצירת סביבה חדשה לילד. כמו כן גם באנגליה ובווילס השתנה הפרופיל של המולידות ורובן היו צעירות, לא נשואות. המחבר מעיר שייתכן שחלקן ילדו ילדים בזמן שבעליהן שירתו בחזית והיה צורך להעלים זאת מהם. באנגליה הייתה לפרשנות על ההנחה של BOWLBY ( 1958) בדבר אי הפיכותו של הנזק שנגרם לילד בשל פרידה מוקדמת השפעה על מדיניות האימוץ, מן ההיבט של טובת הילד. כלומר, הבטחת ההמשכיות בקשר בין מאומצים לבין מאמציהם על ידי הגנת הקשר מפני המולידים.

ב. החזרה לפתיחות באימוץ החלה בארה"ב כבר באמצע שנות ה- 50, המאבק נגד הסודיות הובל על ידי מאומצים שבגרו וחיפשו את השורשים שלהם. מאבק זה צבר תאוצה בשנות השבעים. בשלב זה חברו מספר גורמים למאבק לפתיחת תיקי האימוץ, מאבק שהוביל באופן טבעי לפתיחת האימוץ בכלל ( AVERY , 1998): ילדים מחוץ לנישואין לא היו יותר מקור לבושה ומולידות לא רצו לוותר על ילדיהן גם אם לא היו להן תנאים לגדל אותם, ניתן היה לשכנע אותן להסכים למסור את הזכות לגידול ילדיהם למאמצים בתנאי שהן אינן מאבדות את הקשר עם ילדיהן. גם השינוי במעמד הנשים והמהפכה המינית תרמו לצורך במדיניות שונה. כמן כן השתנתה אוכלוסיית המאומצים, היו פחות תינוקות לבנים ואימוץ בין גזעי הוא פתוח בעצם השוני הנראה לעין בין המאמצים לבין המאומצים ( ראה גם MALLOWS , 1991) , השתנה גם הפרופיל של המאמצים - אנשים מבוגרים יותר והורים יחידים. כמה מהם חברו לקבוצות הלחץ לפתיחת האימוץ. כמו כן החיפוש אחר שרשים נעשה פילוסופיה פופולרית. קבוצה של אנשי מקצוע ( SOROSKY , BARAN & (PANNOR הצטרפה בלהט למאבק למען פתיחת האימוץ אך גם כאן בסיס האמפירי שהם התבססו עליו לא היה מוצק ( CARP , 1998).

לעומת זאת טוען RYBURN ( 1994) שבאנגליה התבססה המגמה של פתיחת האימוץ על מחקרים ותצפיות. למחקרו של trISTELIOTIS (מצוטט אצל RYBURN 1994) בדבר הנזק שנגרם למאומצים על ידי הסודיות הייתה השפעה על שינוי המדיניות ביחס לנגישות לאינפורמציה, כמו כן דיווחים בדבר מצבם הקשה של מולידים ומחקרים שהצביעו על חשיבות הקשר עם הורים בצורות שונות של טיפול חילופי הביאו לפתיחת האימוץ. בזמן כתיבת הסקירה המצוטטת בזה עסקו רבע מסוכנויות האימוץ באנגליה באימוץ פתוח.

מן ההיבט ההיסטורי מצביעה סקירה קצרה זו על כשל כפול בהסתייגות מן השימוש באימוץ פתוח בשל היעדר מחקר. א. הצגת האימוץ הפתוח כחידוש אשר בשל כך יש צורך להוכיח את טיבו באמצעות מחקר. מן הסקירה לעיל נראה שהסודיות בתוך משולש האימוץ החלה רק לאחר מלחמת העולם השניה. לא מדובר לכן בחידוש מהפכני. ב. הן סגירת והפיכתו לסודי והן התהליך של פתיחת האימוץ (בארה"ב) לא נעשה על בסיס של מחקר אמפירי, שינויים אלה הם תולדה של תהליכים דמוגרפיים, חברתיים ופוליטיים לרבות מאבקי יוקרה וכוח של מקצוע העבודה הסוציאלית עצמו, באופן מיוחד של שירותי האימוץ. הסתייגות אחת מתבקשת בכל זאת מסיכום ההיבט ההיסטורי יש לציין שאת המאבק לפתיחות האימוץ בארה"ב החלו והובילו המאומצים עצמם. באנגליה לעומת זאת פתיחת האימוץ התבססה על תצפיות.

2. המחקר בתחום האימוץ הפתוח:

העובדה שהשינויים במדיניות האימוץ לא היו בעקרם תולדה של מחקר אמפירי איננה מקרית, היא נובעת ממגבלות הנעוצות בעצם מהותו של מחקר בעולם החברתי, ואולי באופן מיוחד בתחום האימוץ. כדי להעריך אימוץ יש להבין תהליכים סובייקטיביים, לכן מחקר שמתבסס על אוכלוסייה גדולה ומשתמש בנתונים סטטיסטיים בלבד איננו מאפשר לנו להבין את משמעותם של הנתונים. למשל נתון החוזר ונשנה (ונתון במחלוקת CARP , 1998) שמאומצים באימוץ סודי מיוצגים בשירותים לבריאות נפש בייצוג העולה בהרבה על שיעורם באוכלוסייה הכללית ( BOHMAN , 1990 ; BERRY & BARth , 1998) יכול להיות מוסבר בעובדת האימוץ, בגורם הסודיות, בעובדה שעצם האימוץ גורם ליתר ערנות מצד הסביבה ולכן ילדים אלה מופנים בתכיפות גבוהה יותר לשירותי בריאות הנפש מילדים אחרים שיש להם בעיות דומות ( MIALL , 1996), ההשלכות שיש לעיתוי בו נעשה המחקר על הממצאים וכו'. לעומת זאת השימוש במדגמים קטנים המאפשרים התייחסות להיבטים סובייקטיביים נושאים אתם את הקושי בהכללה מעבר לקבוצה שנבדקה. כל קבוצה נושאת משתנים מורכבים (כמו: הגיל בו אומץ הילד, גורמים מולדים, חוויות שקדמו לאימוץ אם האימוץ לא נעשה בינקות, תכונות המאמצים והיחס שלהם לאימוץ, טיב ההליך שהתפתח בין המאומץ להוריו) קשה מאד למצוא הקבלה מוחלטת בין ילדים במדגם מסוים לבין קבוצה אחרת. הנוהג ליישם ממצאים מקבוצה אחת לקבוצה אחרת הדומה (אך איננה זהה) לקבוצה הנבדקת הוא שגיאה, אין אנו יכולים להעריך את השפעת השוני הקים בצד בדמיון על תמונת המצב. לכן אין להתייחס לממצאי מחקר כמייצגים "אמת", אלא כאל תאור של מגוון מצבים אפשריים וללמוד מן ההארה שהם מעניקים למוטיבים חשובים שקיימים במצב הנדון. מתוך גישה זו אציג כמה ממצאים (אליהם הייתה לי גישה במסגרת השבועות הספורים בהם עבדתי על מסמך זה) המדווחים בספרות בעבודה סוציאלית ופסיכולוגיה החל שנת 1986, על פי מושג המפתח "אימוץ פתוח."

א. לגבי המאומצים:

נמצא בלבול ופחד אצל כמה ילדים וילדים אחרים ברכו על הקשר עם המולידים. ההבדל בין הקבוצות לא הוסבר על ידי גיל הילד בעת האימוץ ולא על ידי כל גורם אחר (הרצאה מצוטטת אצל BERRY & BARth , 1998).

גם לגבי ההסתגלות של המאומצים הממצאים אינם חד-משמעיים. BRODZINSKY , SMIth & BRODZINSKY (1998) מדווחים שמחקרים אחדים מצאו שמאומצים שהיה להם קשר עם מולידיהם הסתגלו טוב יותר מאשר אלה שלא היה להם קשר כזה, ומחקרים אחרים לא מצאו כל הבדל בין שתי הקבוצות.

מחקרים המורים על חשיבות האימוץ לגבי תרומתו של אימוץ הפתוח לתפיסת הזהות של המאומצים

מדווחים אצל CHAPMAN , DORNER , SILBER & WINTERBERG (1987).

ב. לגבי המאמצים:

קבוצה זו נתפסה תמיד כמפסידה הגדולה מאימוץ פתוח ( RYBURN , 1994). ייתכן שזו הסיבה שמחקרים רבים מתרכזים במאמצים.

נמצאה קורלאציה חיובית בין דרגת הפתיחות של האימוץ לבין ההרגשה הטובה של המאמצים, ככל שהאימוץ היה פתוח יותר המאמצים הרגישו נוח יותר. לא נמצא ביסוס למחשבה שקשר עם המולידים יפריע לקשר של המאמצים עם המאומצים ( RYBURN , 1994)

GROTEVANT , McROY , ELDE & FRAVELL (1994) מצאו שכשהיה קשר עם המולידים רב המאמצים הרגישו בטוחים בתפקידם ולא חששו לגבי הקביעות ביחסים עם המאומץ. ביטאו שביעות רצון שהייתה להם שליטה בחייהם. ככל שהייתה יותר פתיחות (יותר קשר עם המוליד) הייתה למאמצים יותר אמפטיה למאומצים וגם הרגישו יותר ביטחון.

SIEGEL ראיינה 21 מאמצים של תינוקות באימוץ פתוח אשר כולם חששו מראש מן הפתיחות. כולם ביטאו שביעות רצון שיכלו לבחור את המולידים, שלילדים יש נגישות לאינפורמציה ולאחיהם הביולוגיים ושהמוליד יקבל את המאומץ בשמחה. המאמצים חשבו שאימוץ כזה הוא יתר אנושי כלפי המוליד. במחקר זה נמצא שאימוץ פתוח היה חוויה מתקנת לכולם. יחד עם זאת 14 הורים ביטאו חשש שמא בעתיד ייגרם לילד נזק, הרגישו שהם הולכים בנתיב בלתי ידוע ומספר מועט התלוננו על קשר תכוף מדי עם המולידה. אך אף הורה במדגם זה לא התחרט על כך שהאימוץ היה פתוח.

BYRD (1988) מציג שלוש מקרים בהם הקשר עם המולידים היווה פלישה גסה בחיי המשפחה המאמצת וחבל התפתחות הילד. לעומת זאת מציגה YNGVESSEN ( 1997) ששה מקרים של אימוץ פתוח וגם את ניסיונה האישי כאם מאמצת באימוץ כזה, כדי להראות את הגיוון והשוני במערכות יחסים התפתחות באימוץ פתוח. קונסטלציות המעשירות את עולמם של השותפים למשולש האימוץ.

בהצגתה היא מדגישה את ההתייחסות עולמות סובייקטיביים שונים.

ג. סיבות המשפיעות על אופי האימוץ הפתוח:

BERRY (1993) מצאה שלצפיות לקראות אימוץ פתוח וההכנות לשימוש בפתרון זה הייתה השפעה מכריעה על מידת הפתיחות של האימוץ.

FRATTER (1991) מדגיש באופן ספציפי שלהכנה של סוכנות האימוץ הייתה השפעה ניכרת על הצלחת האימוץ הפתוח.

SIEGEL (1993) מצאה שהמאמצים חשבו שטוב היה שהיה הסכם כתוב בדבר הדרך בה תבוצע הפתיחות אך שיש לאפשר הכנסת שינוים במשך הזמן.

AVERY (1998) מצא שמאמצים רבים חשבו שהמדינה לא צריכה להיות מרכזית כל כך ביחסים הנוצרים במשולש האימוץ.

MENDENHALL , GROTEVANT & McROY (1996) מדווחים שהפתיחות גברה כשהייתה קומוניקציה בלתי מופרעת בין הצדדים והם יצרו יחסים הדדיים מספקים ושהייתה אמונה שפתרון זה יעזרו לילד. הפתיחות פחתה כשהיה מרחק גיאוגרפי, היעדר תמיכה ממשפחה וחברים, הרגשה של אי נוחות בין הצדדים שהתבססת על הבדלים משמעותיים בתנאי חיים אינטרסים או ערכים, קושי להגיע לתכנית מוסכמת ביחס לפתיחות וכשלון של גורם מתווך להביא לתכנית כזו.

RYBURN (1994) מציין שבמקרים בהם לאימוץ קדם ויכוח משפטי הוצג מידע "מסונן" על ידי הצדדים כדי לנצח במשפט. הליך זה מטיבו מסלף את הדימוי של כל המעורבים. עובדים סוציאליים שיש להם יחסים שליליים בתחילת התהליך יכולים להציל מעט מאד בסופו, אך אלה הם אותם עובדים אשר אמורים להוציא אל הפועל את הפתיחות במשולש האימוץ. בנקודה זו ערך RYBURN מחקר ייחודי שהתרכז באימוצים פתוחים במקרים בהם הייתה התנגדות של המולידים לאימוץ (1996). במדגם נכללו 74 הורים. למרות ההתחלה הקשה שלוותה בהליך משפטי הוא מצא ש:

23% לא רצו שום קשר, 4% לא היו בטוחים בעמדתם לגבי הנושא, 19% רוצים בקשר, 28% מקיימים קשר מכתבים עם הורים ולעתים עם קרובים, 14% מקיימים קשר ישיר, 12% מקיימים קשר ישיר עם אחים. קשר נע מביקור של אחת לשנה לביקורים הדדיים תקופתיים. הצדדים עצמם דואגים לניטור הביקורים ולקיומם. בדרך כלל היו אלה המאמצים שדאגו לקיום הקשר אך כשהילדים גדלו גם הם דאגו לכך. הקבוצה שקיימה קשר ביטאה קשת רחב יותר של רגשות, מנתה פחות חסרונות והחסרונות שמנתה היו מגוונים יותר. חיסרון שחזר בדיווחים אלה היה הרגשת אשמה של המאומצים שהם שיתפו את המולידים בהנאה שיש להם מגידול הילדים. כמו כן היו תלונות על התנהגויות בלתי צפויות ובלתי עקביות מצד המולידים. שתי הקבוצות, זו שקיימה קשר עם המולידים וזו שלא קיימה, ראו בקשר הזה גורם שעלול להפר איזון אך אלה שהיה להם קשר ראו זאת בצורה מתונה יותר. לא נמצא קשר בין הסבה לקיים קשר עם המולידים לבין ההתנהגות של המולידים לפני האימוץ (התעללות בילד וכו'). הרגשות השליליות ביותר כלפי המולידים היו בעת ההליך המשפטי. רגשות אלו מותנו עם הזמן.

אם כי מחקרים אלה אינם מדווחים על "תוצאות" האימוץ הפתוח מצוי בהם שפע של תיאורים על מכלול הגורמים השלובים באימוץ הפתוח. רוב המחקרים אמנם התפרסמו לאחר שנת 1990, השנה בה נכתב על ידי BARAN & PANNOR שאין די מחקרי אורך בתחום.

II . העדפת האימוץ הפתוח לגבי ילד גדול ולא לגבי תינוקות.

העדפה זו איננה חד-משמעית. יתירה מזו הפתרון של אימוץ פתוח הונהג, כאמור לעיל, בחלקו כדי לעודד נערות צעירות שמצבן לא אפשר להן לגדל את ילדיהן להסכים לפתרון של אימוץ בכם שהן אינן מאבדות את תינוקן במסרן אותו לאימוץ סודי. במדינות רבות הפרקטיקה הנהוגה במקרים כאלה מאפשרת למולידה ולמועמדים לאימוץ להיפגש לפני הלידה כדי לבחון את האפשרות של קשר ביניהם. ניתן לצדדים ל"בחור" האחד את השני.

במינוחים השונים שמציע trISTELIOTIS (1991) הוא מתייחס לאימוץ של תינוקות דווקא כאימוץ פתוח. לקשר של מאומץ גדול עם המולידים לאחר האימוץ הוא מציע לקרוא "אימוץ עם קשר".

מהצגת ההעדפה של אימוץ פתוח רק לילדים גדולים יותר משתמע כאילו במצב כזה אין ברירה ויש להציע את החלופה הטובה פחות, שהיא האימוץ הפתוח. זוהי כפי שמתבקש מן הספרות בנושא רק דעה אחת. דעה אחרת ( MELINA & ROSZIA , 1993) היא שאימוץ פתוח הוא תולדה של אמונה ההולכת וגוברת שלילדים יש קשר עם מולידיהם אפילו לפני הלידה, קשרים אלה אינם יכולים להיות מוכחשים על ידי מסמכים חוקיים. ילדים זקוקים למידע על מוצאם כדי לגבש זהות אישית ומוטב שיעסוק במציאות גם אם היא קשה, מאשר בפנטזיות. ילדים צריכים לדעת שלמשפחות המולידות אכפת מהם ושאימוץ איננו מייצג דחייה. משפחות מולידות אינן בהכרח איום לילדים או לקשר בינם לבין המאמצים. מולידים צריכים לדעת מה קרה עם הנולד ועם האימוץ כדי לחיות בשלום עם עובדת האימוץ. מאמצים מרגישים יותר אותנטיים כשהם מקבלים רשות מהמולידים לגדל אל ילדיהם ונוכחים לראות שהמעורבות של המולידים בחיי ילדיהם איננה מפחיתה מיחסיהם עם ילדיהם. ההיכרות עם המולידים מפחיתה מהרגשת הנחיתות שמאמצים חשים לעתי בשל אי יכלתם להוליד.

כל הגורמים הללו אינם מיוחדים לאימוץ של ילד גדול, הם תקפים גם ביחס לאימוץ של תינוק.

III . הצגת האימוץ הפתוח בדרך של פגישות קבועות במשרדי השרות.

הצגת האימוץ הפתוח בדרך זו מניחה ש: לאמוץ הפתוח יש מסגרת קבועה מראש, הנקבעת על ידי השרות למען הילד והמפוקחת על ידו. הצעה זו איננה עולה בקנה אחד עם הדרך בה מוצג אימוץ פתוח בספרות המקצועית. יתרונו של האימוץ הפתוח הוא בכך שאיננו מכניס את היחסים במשולש האימוץ לסד. בניגוד לאימוץ הסודי המקפיא את הדימוי של השותפים במשולש האימוץ מאפשר האימוץ הפתוח בחירה, שליטה של השותפים ושינוי. האימוץ הפתוח איננו "מוסד" אלא מערכת יחסים מתפתחת ( MELINA & ROSZIA , 1993).

שני שנויים עיקריים עומדים בבסיס האימוץ הפתוח, היחס השונה אל המולידים ( GROTEVANT , McROY , (FRAVELL & ELDE ומערכת כוחות שונה בין משולש האימוץ לבין שירותי האימוץ ( ALTY , 1995; MELINA & ROSZIA , 1993; RYBURN , 1991).

באימוץ הסגור המולידים נתפסים כאיום על הקשר בין המאומץ לבין המאמצים, לכן הביטחון נובע מן הסודיות. באימוץ פתוח הקשר בין הילד לבין המולידים נתפס כחשוב למאומץ ולכן הביטחון, הן לילד והן למאמצים, נובע מן ההיכרות עם המולידים.

האימוץ הפתוח מציג שינוי יסודי במקבילית הכוחות בין רשויות האימוץ לבין המאומץ, המאמצים והמולידים. הסודיות באימוץ העניקה לרשויות האימוץ כוח רב (והייתה כנראה אחד הסבות להנהגתה בפרקטיקה). האימוץ הפתוח מעצים את השותפים במשולש האימוץ. כאמור יש מצבים בהם הם בוחרים האחד את השני, במקרים אחרים הם בוחרים את הדרך בה תתבצע הפתיחות הלכה למעשה ודואגים לניתור משתנה ודינמי בהתאם ליחסים המתפתחים בתחום המשולש. אימוץ פתוח הנו תהליך מתפתח ולא מצב קבוע.

הצגת האימוץ הפתוח בדרך של פגישות עם הילד במשרדי השרות למען הילד איננה מכילה שינויים אלה. היא משמרת את דימוי של המולידים כאיום: הפגישות צריכות להיעשות במקום שנקבע על גורם המפקח על הפגישות הללו, הקשר בין המאמצים לבין המולידים נשאר חסוי והם אינם יכולים לשאוב ביטחון מן ההכרות עם המולידים. פגישות הנערכות בדרך זו אינן מאפשרות למאמצים שליטה על חייהם ועל הקשר שלהם עם המאומץ, הם אינם שותפים לקשר זה. דרך זו מתעלמת מן האפשרות שהנגישות של המולידים והמאמצים אחד אל השני יכולה ליצור דינמיקה שתזין ותתרום לילד. צורה זו של אימוץ פתוח פוגעת מאד באפשרות שהמאמצים יפיקו תועלת מדרך זו של אימוץ, היא משמרת את התפקיד של המולידים כאיום אך איננה מספקת את ההגנה של הסודיות המתחייבת מתפיסה כזו. MELINA & ROSZIA (1993) מציינות שאימוץ חצי פתוח עורר אותם חששות אצל המאמצים כמו אימוץ סגור.

לא פחות חשוב מכך הוא המסר המועבר למאומץ בדרך זה של פגישות הנעשות בפיקוח. לילד מועבר מסר מבלבל ומפחיד, מדוע הוא צריך להיפגש עם אדם כשהקשר נמצא בצל פיקוח? אם המגע עם אדם זה מסוכן מדוע עליו להיפגש אתו? במקום לפוגג את הדימוניזציה של המולידים על ידי פתיחת האימוץ מהווה ההסדר המוצע חיזוק נוסף לדימוניזציה. במקרים שהמגע עם המוליד אמנם מסוכן למאומץ יש לשקול האם אימוץ פתוח הנו הפתרון המתאים ואם הפתיחות צריכה להיעשות באמצעות קשר אישי או אולי בהתכתבות.

גם לגבי המולידים דרך זו היא מכשלה. כדי להשתמש בפגישות עם ילד שלא מתקיים אתו קשר יומיומי, במקום זר ומגביל ותחת פיקוח, על ההורה להיות מסוגל ליצירתיות בלתי רגילה. זהו מבחן שהורים רבים המגדלים בהצלחה רבה את ילדיהם לא היו יכולים לעמוד בה. קשה להאמין שפגישות כאלה תענקנה לילד איזושהי חוויה חיובית.

ההצעה של השרות למען הילד להוציא אל הפועל אימוץ פתוח בדרך של פגישות הנקבעות על ידו, במשרדיו ותחת פיקוחו מהווה חדירה מתמשכת של השרות בחייה של המשפחה המאמצת, מקנה למולידים תפקיד מאיים ומעמידה אותם בעמדה של חוסר אונים מול הילד. זוהי דוגמא לטיב מקבילית הכוחות הקיימת בין משולש האימוץ לבין שירותי האימוץ. שימור הכוח בידי השרות מחליש את כוחם של השותפים למשולש. הדרך בה נערך האימוץ הפתוח צריכה להיות נדונה בחדות רבה במקרים בהם ההליך המשפטי גרם לקשר שלילי וקשה בין המולידים לבין שירותי האימוץ ויצר בשל כך דימוי שלילי אצל המאמצים, או לחילופין כאשר השרות איננו חושב שאימוץ פתוח יהיה לתועלת במקרה מסוים. ההכנה והצפיות מאימוץ פתוח, כמו כל מערכת שנוצרת על ידי החברה, מושפעת מאד מן הצפיות בתוכה היא מתקיימת. אימוץ שנעשה בדרך של פגישות מוכתבות מראש הנערכות תחת פיקוח מעביר לכל השותפים במשולש צפיות העומדות בסתירה לרוח של פתיחות.

IV . הניסיון של קושי בהתמודדות עם סבך הרגשות במשולש האימוץ קרי, המולידים המאמצים והילד. וחסרונותיו של האימוץ הפתוח בכלל שהוא מצב מבלבל כאשר נמצאים שני אנשים בתפקיד של אב.

אישור להיגדים אלה מצאתי במחקר שנעשה לגבי מדגם מקרי בקנדה של עמדות לגבי אימוץ פתוח ( MIALL , 1998). אנשים בקהלה שאין להם בהכרח קשר או מידע לגבי עם אימוץ בדרך כלשהי אף הם מחזיקים בדעה שאימוץ פתוח מביא ליותר קונפליקטים לגבי המאומץ וליתר בלבול. דעות אלו מחזירות אותנו אל האמונות השאובות מן המיתולוגיה של האימוץ שהוזכרו ב- I 1 במסמך זה. הממצאים מן המחקרים האמפיריים במצבים בהם מתקיים אימוץ פתוח מצביעים על כך שהיגדים אלה אינם יכולים להיות מוצגים בצורה חד-משמעית. באופן מהותי נראה שהיגדים אלה מבוססים על האמונה שאימוץ סודי איננו מצב מבלבל ואיננו דורש התמודדות עם סבך של רגשות. כאילו ההסדר החוקי המעניק לילד זוג הורים חילופי ויחיד אמנם מכתיב את הוויתו של המאומץ. דעה כזו מושמעת אמנם על ידי BYRD (1988) שמבטא השקפה המתנגדת לאימוץ הפתוח. הוא רואה את הערובה לגידול נעדר קונפליקטים של המאומץ בהיעדר אמביוולנטיות מצד המאמצים במסגרת של מערכת ערכית עקבית. במסגרת השקפה זו הוא חושב שיש לגלות את עובדת האימוץ לילד רק אחרי גיל 6 (אחרי השלב האדיפלי). עמדה זו מבטאה את האמונה הרווחת שאפשר לדמות משפחה מאמצת למשפחה מולידה ( BARAN & PANNOR , 1990).

לטענת KAY (1990) הסוגייה של ההכרה בהבחנה על ידי משפחה מאמצת בינה לבין משפחה מולידה (או התכחשות להבחנה זו) היא מרכזית בהצלחת האימוץ. הניסיון שנצבר במשך השנים מורה שמאומצים רבים גדלים עם שני זוגות הורים, המולידים והמאמצים, גם אם המולידים אינם נוכחים באופן פיזי בחייהם ( ROSENBERG & HORNER , 1991 ). מעמדה זו שאלת הבלבול איננה יכולה להיות מוצגת בצורה אבסולוטית אלא בצורה יחסית, השאלה היא איזה פתרון מחייב התמודדות קשה יותר ומבלבל יותר. RYBURN (1991) טוען שילדים יכולים לקיים קשרים שונים בעת ובעונה אחת. MELINA & ROSZIA (1993) רואים באימוץ הפתוח הזדמנות לילדים ליהנות מאהבתם של מבוגרים רבים. גם מאומצים רבים אמרו את דעתם בנושא ולכן מוצע היום הפתרון של אימוץ פתוח. גם אם אין לקבל זאת כתורה מסיני הרי שאין מקום לפסקנות המצביעה על האימוץ הפתוח כפתרון היותר מבלבל ויותר קשה להתמודדות.

ועוד, באימוץ פתוח אין שני אנשים בתפקיד של אב. באימוץ פתוח יש אדם אחד המבצע את תפקיד האב, הוא אחראי על הילד ומגדל אותו בביתו על פי ראות עיניו ומיטב שיפוטו. אדם זה הוא המאמץ. יש אדם נוסף שהוליד את הילד ואיתו מתקיים קשר. זוהי משמעותו של אימוץ פתוח.

כאמור לעיל קיומו של יותר מ"אב" אחד איננו תולדה של האימוץ הפתוח אלא של אימוץ בכלל. האימוץ הפתוח יוכל לאפשר לילד להכיר את ההבדל בין האב המגדל אותו, המאמץ, לבין האב שילד אותו אך איננו מגדל אותו במקום להתמודד עם "רוחו " של המוליד ( MELINA & ROSZIA ,1993, WATSON , 1988).

V . יתרונו של אימוץ פתוח בקיומה של דמות להזדהות.

יתרונו של אימוץ פתוח הוא בשלמות ובאחדות ה זהות של הילד (התשובה על השאלה מי אני) ולאו דווקא בהצעת דמות ל הזדהות (כמו מי אני רוצה להיות). שאלת ההזדהות מתייחסת אל העתיד שהוא פתוח ויכולה לקבל פתרונות חברתיים שונים, גם אם אינם גלומים בהכרח בשרשי קיומו של הילד. לא כך לגבי סוגיית הזהות. זו גלומה בגורמים שנקבעו בעבר, במקורות האישיים, בהיסטוריה המשפחתית, בדמיון ושוני בתכונות מולדות וכו'. אין אני באה לומר שאין אפשרות לפצות על קושי שנוצר כשנקטעת אחדות ההוויה, אך יש להבחין בין זהות לבין הזדהות. סוגיית הזהות של מאומצים היא לב העניין ( trISTELIOTIS , 1990).

RYBURN (1994) אומר שתחושת זהות ברורה מאפשרת לנו להיכנס למצבים חדשים בתחושה של ביטחון. תחושה של זהות ברורה קשה יותר למאומצים. הנתונים מצביעים על כך שסודיות , היעדר מידע ותחושה של חוסר המשכיות מוסיפים ממד של קושי. החלפת מידע פתוחה שמושגת בקלות רבה יותר תוך כדי מגע ישיר כך שהוא נגיש ואיננו נעשה "פעם אחת ולתמיד" יכול לעזור בתחושה הזהות של המאומץ.

VI . היכרות עם האב המוליד שוללת את ההרגשה של דחייה על כל השלכותיה.

אני מטילה ספק אם אמנם ניתן לשלול את הרגשת הדחייה של ילד מאומץ על כל השלכותיה. אך יתכן שאפשר למתן אותה. כאמור לעיל לא עצם ההכרות עם האב המוליד שוללת את הרגשת הדחייה אלא קיומם של יחסים מתפתחים הזוכים לאהדה ולטיפוח (ולא לפיקוח!) בראש וראשונה של המאמצים והמולידים.

לסיכום:

מצאתי לנכון להביא בפני בית המשפט מעט מן הספרות הקיימת בנושא האימוץ הפתוח. בכך אינני טוענת שלא קימת ספרות מקצועית השוללת את השימוש בפתרון של האימוץ הפתוח. בחיפוש הנוכחי מצאתי את BYRD (1988) ו MIALL (1996, 1998) מדבריהם ציטטתי בהקשר המתאים בתוך המסמך. אני בטוחה שאלה אינם הקולות היחידים השוללים את האימוץ הפתוח, כפי שגם הספרות התומכת באימוץ הפתוח שצוטטה כאן איננה מקיפה את הקים. השאלה כפי שאומר ALTY (1995) איננה מהו הפתרון הנכון בכלל, אלא מהו הפתרון הנכון במצב מסוים. על כך בוודאי ייסוב הדיון לגבי הקטין שענינו נדון בתיק זה ב 30.12.1999. אך יותר משרציתי להביא בפני בית המשפט את הדיו של הויכוח המתנהל בנושא, חשבתי שנכון יהיה לייצג את המהות של האימוץ הפתוח ואת האידיאולוגיה העומדת מאחוריו. כלומר את תפיסת האימוץ הפתוח לא רק כטפח צר המתגלה עם הרמת מסך הסודיות בין הילד לבין המולידים בדרך של מגע מוכתב מראש הנתון לפיקוח הרשויות. אימוץ פתוח כשמו כן הוא. הוא פותח אפשרויות בפני כל השותפים למשולש האימוץ ומותנה בתהליך אשר מתחם בצורה דינמית את התפקידים במשולש האימוץ ומתקיים ברוח האוהדת את כל צלעות המשולש ומטפחת את הקשר הנוצר ביניהן תוך הסכמה. מן ההיבט הזה הוא מהווה ניגוד קוטבי לאמוץ הסודי הקובע מראש מסגרת ליחסים בתוך משולש האימוץ, מקפיא את הקשר עם המולידים ומשמר דימוי מסוים ומאיים שאיננו נתון לבחינה בשל הסודיות והסגירות.

בכבוד רב,

ד"ר מילי מאסס

תגובות