רבי ישראל היה מקל במצוה בין אדם למקום, כדי להימנע מאיסור בין אדם לחבירו

תגובה ל: תנועת המוסר שנכתבה ב14:53:14 16.01.2005

מרגלא בפומיה של רבי ישראל: הכתוב אומר " מצות ה' ברה מאירת עיניים. יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו " [תהלים יט] . אימתי מצוות ה' ברה ו יראת ה' טהורה - אם צדקו יחדיו גם מצד משפטי ה' , כלומר: אם אין בהן כל פגם גם מבחינת הלכות המשפטים שבין אדם לחבירו [מפי תלמידים ותיקים] .

...

רבי ישראל חושף בנקודה זו השקפה חדשה ושיטה מיוחדת. הוא היה עוקב אחרי כל מעשי מצוותיו, מחטט לכל צדדיהם וסביביהם, אם אין בהם איזו פגיעה בזולת, ונוהג בהם זהירות ממצה ומרחיקה ראות. הוא היה שוקל שכר כל מצוה כנגד הפסידה. ולפעמים, היה מוותר על כל המצוה או מקיל בה, כדי להימנע מתערובת איסור. הדוגמאות הן רבות ומפליאות, וכדאי לציין את המאפיינות ביותר:

בימי ביקורו של רבי ישראל בקובנה, התארח בבית ידידו הנדיב ר' יעקב כרפס. בשעת נטילת ידיים לסעודה, הרגישו שרבי ישראל מקמץ מאד במים, עד לכדי שיעור נטילה מצומצם, ואיננו מהדר ליטול ידיו בשפע, כנהוג. כשבעל הבית שאלוהו לפשר דבר, השיב שהוא ראה שהמשרתת מביאה את המים ממרחק במעלה ההר, והיא קורסת תחת כובד משאה כשהיא נושאת את האסל על כתפה, ואין מן הדין להיות מהדר במצוות על חשבונם וכתפם של אחרים.
פעם, התארח בקובנה בבית תלמידו ר' נפלתי זילברברג. בבוקר, ראה את ר' נפתלי משכים קום ועובר דרך חדרם של שכניו, שעדיין ישנו באותה שעה, כדי להגיע אל המים לשם נטילת ידיים של שחרית. ר' ישראל גער בו על מעשהו זה ואמר: "הרי נטילת ידיים אינה אלא מדרבנן, ואילו גזילת שנתם של אחרים היא מדאורייתא".
בקובנה היה בית-כנסת פרטי אחד, שמתו בעליו ונפל בירושה ליתומים קטנים. כשרבי ישראל היה מתפלל בבית כנסת זה, לא היה נוטל ידיו במים שבכיור, ורק משפשפן קצת. הוא הסביר את מעשהו בזה, שהמים הנשפכים מהכיור נקלחים על גבי הקיר וגורמים נזק, ויתומים אינם בני-מחילה [מפי תלמידים ותיקים] .
פעם, סר רבי ישראל, ביחד עם חבירו ר' מרדכי מלצר, לבית כנסת קטן אחד, באחת הסימטאות שבוילנא, להתפלל מנחה. ר' מרדכי נטל ידיו מתוך הכיור שבבית הכנסת בשפע ובהידור, ואילו רבי ישראל הרטיב קצת את ידיו וכמעט לא השתמש במים. ר' מרדכי שאלהו בתמהון: "האם אין כבודו נוהג ליטול ידיו לפני התפילה?". "כן", השיב רבי ישראל, "גם אני רגיל להדר בזה. אבל כפי שאני רואה כאן, נמצאים בבית מדרש זה מספר מסויים של מתפללים ולא שכיחים בו אורחים, והשמש בוודאי מכוון להכין מים לפי צורך מתפלליו הקבועים. ואם אנחנו נבזבז הרבה מים, יוכל חסרונם להיות ניכר לגבי אחד מבעלי הבתים של בית הכנסת, והוא יתרעם על השמש ויעכב לו את פרוטותיו שרגיל להעניק לו, ונמצאים אנחנו חייבים בקיפוח פרנסתו" [מפי תלמידים ותיקים] .
בעוד שבתו בסלנט, קרה פעם שלא יכול להיות נוכח בעת אפיית המצה השמורה שלו, שהיה, כאמור, מדקדק בה מאד בהידורים מיוחדים. תלמידיו, שקיבלו עליהם את ההשגחה במקומו, ביקשוהו לתת להם הוראות - באילו הידורים להיזהר ביותר. רבי ישראל ציווה אותם להיזהר, בעיקר, לא לצער את האישה העוסקת בלישת הבצק ולא להאיץ בה - תוך זהירות וזריזות המצוה - למהר בעבודתה, באשר היא אלמנה עלובה, ויש בזה משום לאו " לא תענון " [יעקב מרק 78 ועוד] . "אין כשרות המצות שלמה", הוסיף רבי ישראל, "בהידוריהן שבהלכות פסח לבד, כי אם דקדוקיהן גם בדיני חושן משפט".
בימי שבתו בממל, נתמנה בבית הכנסת שהוא היה מתפלל בו, חזן חדש. החזן בא לשאול את פי ר' ישראל, אלו כוונות עליו לכוון בשעת התפילה. ר' ישראל השיב לו, שעליו, ראשית כל, לשנן לו היטב את כל ניגוני התפילה, כדי לעשות מלאכתו באמונה ולא לעבור משום גזל הבריות [מפי הרב ח. ש. לוין בשם ר' אליהו ליזרוביץ] .
...
בהתפללו פעם מנחה בבית כנסת אחד, ראה יהודי נכנס בחיפזון "לחטוף" קדושה, ותוך מרוצתו, דרך על רגליו של מישהו ולכלך את נעליו המצוחצחות. אחרי תפילת מנחה, פנה רבי ישראל אל היהודי הזה והעיר לו, שעליו לפצות את האיש על הנזק שנגרם לו, בהוסיפו לזה, שעד כמה שתהיה חשובה אמירת הקדושה, היא מאבדת את כל ערכה אם על ידה יסובב למישהו איזה נזק או צער [יעקב מרק 79] .
באחד מימות ראש השנה בקובנה, אחרי שר' ישראל הלהיב את תלמידיו, לפני תקיעת שופר, בדברי התעוררותו הסוערים, והם עמדו להתפלל תפילת מוסף בהתלהבות רבה - תפש גם ר' אליעזר שולביץ, שנמנה בין תלמידיו, מקום מול פתח בית המדרש, והשתפך בתפילה נלבבת. כשר' ישראל סיים שמונה עשרה, ניגש אליו - בעודו מאריך בתפילה, וקרא עליו בקול: "גזלן! גזלן!". בגמר התפילה, נזף בו ר' ישראל: "כיצד אין אתה חושש, תוך תפילת מוסף, בעיצומו של יום הדין, לחסום את פתח בית המדרש המלא מפה לפה, ולגזול את אוירם של המתפללים? והרי יכול לקרות גם מקרה של התעלפות באויר כה דחוס, ונמצא אתה חייב בצערן והיזקן של הבריות". [מפי הרב א. רפופורט בשם ר' נפתלי זילברברג כעד ראיה] .
...
במוצאי שבת או בתענית, כשהיה מתפלל ביחידות, היה רבי ישראל רגיל לאחר עם התפילה כשעה ויותר אחרי הזמן. אבל בציבור, היה נוהג לזרז להתפלל בזמן ולא נתן לאחר רגע, כדי שלא לעכב את הקהל. כן היה מנהגו ביחידות, להאריך מאד בתפילת שמונה עשרה. אבל בזמן שהתפלל עם הקהל, שהיה רגיל לחכות לו, היה ממהר לגמור עם הראשונים "מפני טורח ציבור" [ראה ברכות לא: "כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח ציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת"] . ואף בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה - שהוא היה מתעטף אז, כידוע, בחסידות ופרישות - היה מאריך קצת יותר מהרגיל בשלוש הברכות הראשונות, ובשאר היה ממהר כדרכו ומספיק עם הקהל.
...
פעם, בא ר' ישראל לורשה לבקר את האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור. הרבי כיבדו מאד, ואחר היפרדו ממנו ליווהו עד הרחוב. השמועה עברה חיש מהר בין החסידים, שאדם גדול נקלע לכאן, וכשר' ישראל סר לבית הכנסת להתפלל מנחה, התמלא הבית חסידים שבאו להקביל את פניו. ומה נתאכזבו החסידים, בראותם שאותו צדיק ליטאי קיצר בתפילתו כאחד מההמון, וגמר אותה עם הראשונים. ר' ישראל הבין לתמהונם ואמר: "ראיתי שאנשים רבים בטלים ממלאכתם בגללי: הסנדלר עזב את מרצעו, החייט - את מחטו, הנפח - את מפוחו וכו', ואם אני אהיה מאריך בתפילה, הריני נמצא גורם הפסד ממון לישראל". [מפי הרב יעקב ברמן] .
אחד מתלמידיו האמידים של רבי ישראל, הזמינו פעם לארוחות שבת... אחרי שרבי ישראל שמע את כל פרטי הליכותיו, הסכים לקבל את ההזמנה רק בתנאי שיקצרו בסעודת ליל שבת בשעתיים. באין ברירה, קיבל תלמידו את התנאי הזה והפעם מיהר מאד בשולחנו, אכלו מנה אחר מנה, ולא הספיקה לעבור שעה וכבר הגישו "מים אחרונים" לברכת המזון. לפני ברכת המזון, פנה בעל הבית אל ר' ישראל ואמר: "ילמדני רבי! איזה פגם מצא בהנהגת שולחני?". רבי ישראל לא ענה דבר, ורק ביקש להזמין את האלמנה המבשלת ואמר לה: "אנא סלחי לי, גברת, על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאלצת למהר ולהגיש בלי שהות מנה אחר מנה, שלא כדרכך". "כל הברכות תחולנה על ראש הרבי!", השיבה המבשלת, "הלואי שכבודו יתארח בביתנו בכל לילי השבתות. בעל הבית שלי רגיל להאריך בסעודה עד שעה מאוחרת בלילה, ואני עייפה מעבודתי במשך כל היום, עד שרגליי כושלות ממש מרוב לאות. והנה, הודות לרבי, הזדרזו הערב, ואני כבר חופשיה ללכת לביתי ולנוח". אז פנה ר' ישראל לתלמידו ואמר: "בתשובתה של אלמנה מסכנה זו, תמצא גם אתה תשובה לשאלתך ופתרון לתמהונך. אמנם הנהגתך נאה מאד, אבל במה דברים אמורים? אם איננה פוגעת באחרים". [מפי הרב דב מאיר רובמן בשם הישיש שכביץ] .
בבית הכנסת שהוא היה מתפלל בו, הנהיג להקדים בתפילה בלילי שבתות וימים טובים, מבלי לחכות לזמן קריאת שמע. טעמו ונימוקו עמו: העוזרת בבית פטורה מקריאת שמע וחייבת בקידוש, ואין מן הדין לעכבה בגלל הידור קריאת שמע בזמנה תוך התפילה, שתהא צריכה לחכות לקידוש וסעודה, ולגרום לה צער ורעב אחרי יום עבודה קשה בהכנת שבת ויום-טוב ["שערי ציון" חוברת כסלו-שבט תרצ"ג נו] .
מעניין, שגם הזהירות הזו לא נעשתה אצל ר' ישראל שיגרה, ובכל מקרה, היה שוקל את הנהגתו לפי מיצוי ההלכה שבאותו מעשה. פעם, בליל יום טוב ראשון, התאחר רבי ישראל כמה זמן שלא כמנהגו, וכל הציבור חיכה לו בתפילה. הדבר היה תמוה בעיני הקהל. כשבא בשעה מאוחרת לבית הכנסת, סיפר שבאותו יום הגיע לעיר גדוד של אנשי צבא, והיה צורך להזמין בשביל החיילים היהודים מאכל כשר. ולדאוג להזנה כשרה לחיילים היהודים - סיים רבי ישראל - מחויב כל הקהל, ואף גם העוזרת [שם] .
פעם, חל יום שני של ראש השנה בערב שבת. כידוע, נוהגים במקרה זה למהר בתפילה ולקצר בפיוטים, כדי שהנשים תספקנה להכין לשבת בעוד מועד. בעלי הבתים פנו לרבי ישראל להורות להם אילו פיוטים לדלוג. רבי ישראל הורה, שיש להם הרשות לדלוג כל הפיוטים, לרבות תפילת "ונתנה תוקף", שהיא כה מעוררת ומקובלת על הקהל, ובלבד לא להכביד על הנשים, שתהיינה בהולות באותו יום קדוש משום הכנות השבת. אולם, למען השם, בל יפסחו על הפיוטים הארוכים שבין תפילת "מלכויות" ו"זכרונות", ובין "זכרונות" ו"שופרות", שהקהל נוהג כרגיל דווקא לדלגם - משום שהחזן מתעייף מתפילת מוסף הארוכה, ויש לתת לו שהות לנוח קצת [יעקב מרק 75] .
באותו זמן שאמר לוותר על הפיוטים משום נוחיות הנשים, לא שכח גם את צערו של הש"ץ, ומצא צורך דווקא להאריך שם בפיוטים.

לקטע הבא

רבי ישראל היה מקל במצוה בין אדם למקום, כדי להימנע מאיסור בין אדם לחבירו

תגובות