בשנים האחרונות מתנהל מאבק, בתקשורת ובשטח, בנושא הנוכחות היהודית
בשטחי יש"ע. מקום חשוב במאבק זה תופסים המאבקים על הנוכחות היהודית בקברי
האבות - מערת המכפלה בחברון, קבר רחל ליד בית-לחם וקבר יוסף בשכם. יחסי
האישי למאבקים אלה הוא מורכב:
-
מצד אחד - הקדושה שמייחסים לקברים מתדרדרת לפעמים לעבירה של
דרישה אל המתים . על-פי
התורה, קברים הם מקום טמא ומטמא. אמנם אין איסור מהתורה לעלות לקבר
ולהתפלל בו אל ה', אבל הרבה פעמים, במקום להתפלל אל ה', מתפללים אל האדם
שקבור שם, מבקשים ממנו בקשות, עצות והדרכות; וזה מנוגד לאחד מעיקרי האמונה (כמו שניסח אותם רמב"ם):
"
אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל,
ואין לזולתו ראוי להתפלל "; וייתכן שגם מנוגד לאיסור "לא יימצא בך... דורש אל המתים". בימינו,
כש"יצר הרע של עבודה זרה" מתעורר מחדש, ראוי להחמיר ולהתרחק מכל ניסיון
להעמיד מתווך בינינו לבין ה', גם אם מדובר בנשמה של צדיק.
-
מצד שני - לקברים יש משמעות גם בלי שום קשר לקדושה: קבר הוא השריד
האחרון שנשאר מהאדם; הוא הרכוש האחרון שנשאר לו עלי אדמות. אבותינו חיו
ופעלו באיזור הזה - בחברון, בבית-לחם, בשכם ובכל שאר הערים בהרי יהודה
ושומרון. השריד היחיד שנשאר מהם הוא - הקבר שבו הם קבורים. כשאנחנו
מתעקשים להחזיק בקברים האלה אנחנו למעשה מתעקשים על כך שאנחנו הצאצאים
שלהם, שבאו אחרי אלפי שנים לגאול את הקרקע שירשו מאבותם. בתרבות המערבית,
שמחשיבה את עצמה נאורה, מקובל (לפחות בתיאוריה) להקפיד על זכויות האדם
החי; בתורת ישראל, לא רק לאדם החי יש זכויות אלא גם לאדם המת. אין להסיק
מכאן, חלילה, שמותר לאנשים להצביע בבחירות בשם קרוביהם שנפטרו (:-); אין
הכוונה לזכויות אזרח אלא לזכויות קניין. כשאדם מת, הרכוש שלו מתחלק בין
קרוביו וצאצאיו, אבל דבר אחד נשאר שלו - חלקת הקבר שהוא נקבר בה. זו זכותו
להישאר קבור באותה חלקה, ולאף אחד אין זכות לטלטל אותו משם מסיבות כלכליות
או ארכיאולוגיות. באותו אופן אפשר להגיד שיש לו גם זכות להישאר קבור בחלקה
שנמצאת בבעלותם של צאצאיו. כשצאצאיה של רחל אמנו מתעקשים להחזיק בקברה, הם
למעשה שומרים על זכות זו.
תגובות
-
גיא קאפח
14:38:56
15.09.2002 :"
שלום רב,
אני מסכים עם
הנקודה הראשונה שהעלית, ואני אף בדעה שלא ראוי לעלות לקברי צדיקים אף
כשמתפללים אל הקב"ה - "ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (רמב"ם, הלכות אבל, ד'
ד').
עם הנקודה השנייה אינני
מסכים: השריד האחרון שנותר מאנשים הוא דבריהם (כלשון הרמב"ם שם, שם) ואם
אנחנו רוצים להזדהות עם פועלם, רצוי שנעשה דבר יותר משמעותי מלעלות אל
קברותיהם כמנהג העכו"ם, אלא נקרא סיפורי אגדה, מוסר ותוכחה
העוסקים באישים אלו ונחלוק להם כבוד בדרך היהדות.
עוד עניין - אינני מסכים כי למת יש זכויות בתורה, *לנו* יש חובה לקבור את המת ולא להלינו או לנוולו, אולם למת כשלעצמו אין זכויות.
"
-
-
יתומה
11:35:00 08.03.2004: "
אני חושבת שאין
טעם לעשות מלחמות על קברים של אנשים מתים, הם כבר מתו ואני מניחה שנמאס
להם מכל המלחמות והבלגן שיש בעולם, בעוד שאנחנו הולכים ורבים על חלקת
אדמה של אדם שאין לו חשיבות מבחינה פיזית ואם אנחנו באמת אוהבים אותו
ורוצים להתפלל "בחברתו" אז אנחנו לא צריכים לצאת לקרב כדי להפגין את
"אהבתנו" אל האיש שקבור שם, כי תפלתנו תשמע גם אם נחיה במרחק של 40 יום
ו40 לילה ממקום הקבר של האיש......... "
-
דוד אקסלרוד
[נכתב ב: 01:23:34 07.09.2005]: "
נראה לי לתקן
דברך לפי דברי גיא קאפח ולסדרם: הנאחזים בארץ ישראל, המחפשים נואשות אחר
טיעון שישכנע את אלה אשר תורת ישראל אינה מסמך מחייב עבורם, דבקים בקברים
כמוצג מוחשי המוכיח על זכותם. וזה סביר, מובן ומותר. אך לשווא תקוותם. "