כנף רננים - עפרוני מצוי

איוב ל"ט, י"ג-י"ח

מנחם דור

בית מקרא קכ"ח, תשרי תשנ"ב



תמצית: המאמר דן בזיהוי "כנף רננים" שבאיוב עם העפרוני המצוי, בניגוד לדעה שזיהתה אותו עם היען.

אינדקס: איוב;
"כנף-רננים נעלסה אם אברה חסידה ונצה. כי תעזב לארץ ביציה ועל-עפר תחמם. ותשכח כי רגל תזורה וחית השדה תדושה. הקשיח בניה ללא לה לריק יגיעה בלי פחד. כי השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה. כעת במרום תמריא תשחק לסוס ולרכבו". (איוב ל"ט, י"ג-י"ח).
נעמית - יען
פירושים אחדים ניתנו ל"כנף רננים". השבעים מתרגמים באופן מילולי, אבל שאר המתרגמים רובם ככולם, החל בתלמוד ובוולגטה כל הפירושים והתרגומים גומר באהרני, פליקס ועוד, זיהו את השם כנעמית, המכונה היום יען. יש להתפלא שבין האחרונים לא נמצאו מערערים על טעות זו בזיהוי. תחילת התיאור וסופו כלל אינם מתאימים ליען, שכנפיו מנוונות, הוא לא שר ואין הוא מסוגל להמריא למרום, ואינו שוחק לסוס כי הוא ניצוד בעזרת סוסים. אפשר להבין את טעות הקדמונים. הם הכירו היטב את הנעמית, כי היו מגדלים אותה והייתה שכיחה. "נעמיות שכיחי" (שבת קכ"ח, א). הקדמונים התרשמו מהנעמיות. השתמשו בביצים. "ביצת נעמית המצפה" (כלים י"ז, יד) משקלן 1.5 ק"ג, וגלויות על הקרקע. הם לא התעניינו בבעלי-החיים, כפי שר' יוחנן אמר: החכמים יודעים את השמות אבל לא את בעלי-החיים עצמם. (חולין ס"ג, ב).
בתלמוד יש הגזמה רבה לגבי גודל ביצת היען המכונה בר יוכני ועל היען עצמו (ב' בתרא ע"ג, ב; בכורות נ"ז, ב).

לסיכום: התיאור לא מתאים ליען. כתוב "כנף-רננים" פירושו צפור שיר והיען אינו שר, כתוב: "במרום תמריא", בשעה שכנפיו מנוונות ואין הוא מסוגל לעוף.

עפרוני
לעומת זאת התיאור מתאים להפליא לעפרוני, הוא נכון ותמציתי, כמו כל התיאורים שבספר איוב. כנף הוא שם נרדף לצפור; "כל צפור כל כנף" (בראשית ז', יד). מנדלי מו"ס (ש"י אברמוביץ) וביאליק כינו בצדק את ציפורי השיר כנף רננים. זה מתאים במיוחד לעפרוני, אשר שירתו מפורסמת. הוא היחידי ששר באוויר במעוף, ולא מעל גבי עצים או סלעים - צפור קרקעית מושלמת. הרגל מותאמת להליכה על הקרקע ולא לניתור ולפיתת ענף כביתר ציפורי השיר. לכן העפרוני מתרומם (ממריא) ישר כלפי מעלה למרומים ולא באלכסון כלפי עצים או סלעים, כיתר ציפורי השיר. לו מתאים הביטוי "כעת במרום תמריא". "אברה חסידה ונוצה": הכוונה ודאי שהכנפיים תקינות או צנועות (בצבע), וכך גם הנוצה. "כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם": דוגרת על קרקע. ותשכח... וחית השדה תדושיה" מובן שסכנה אורבת לביצים, "הקשיח בניה ללא לה". אלוקים הקשיח לבה, כאילו הבנים לא שלה. "לריק יגיעה...": אם הסכנה מתקרבת, היא מתעופפת. "כעת במרום תמריא... ולרכבו". לאחר שהיא עוזבת את הקן וזוחלת על הקרקע בין צמחים כמה מטרים, כדי לא לגלות את הקן לאויב. היא ממריאה ישר למעלה. "תמריא" מתאים בדיוק לעפרוני.
במיוחד מוזר הפירוש שזה היען, כאשר דווקא את היען היו צדים ברדיפה אחריו בסוסים. אמנם היו מחליפים אותם באמצע, אבל אי אפשר להגיד "תשחק לסוס ורכבו", כאשר הסוס ורוכבו צדו אותו. כנף רננים, עפרוני, יען, בת-יענה, כל אלה לא נזכרים במשנה. בגמרא מובא "כנף רננים" רק בבכורות נ"ז, ב שם הכוונה ליוכני המכונה היום יען. "בנות יענה" מובא בחולין ס"ד, ב. שם הכוונה ש"בת" פירושה ביצה, מכאן שביצת עוף טמא - טמאה.

ולבסוף - האבסורד הוא גדול אם אנחנו נחשוב, שאיוב כאשר ראה את היען הגדול חסר הכנפיים, חשב כמה הוא טיפש היען "כי השה אלוה חכמה" שהוא דוגר על הקרקע ולא עולה על העצים לדגור.

עפרוני מצוייץ Galerida cristata גדול במקצת מדרור. אורכו 17 ס"מ. הצבע חום-חולי, החזה מפוספס. בראשו ציצית זקופה הבולטת גם כשהיא מקופלת. המקור מאורך וכפוף במקצת. הטופר של האצבע האחורית - ישר, חד וארוך ומגדיל את שטח המשען ולא מתאים ללפיתת ענף. התנועה היא ריצה ולא ניתור כמו של שאר ציפורי-השיר, התעופה כבדה במקצת. אברות - האמה ארוכות. אלה מכסות על אברות היד, שהן אברות התעופה, ומגינות עליהן משפשוף בין צמחים.

שוכן נוף פתוח: שדות וערבות. מזונו: זרעים וחרקים. הקן על האדמה, בגומה, חבוי בין צמחים. שני בני הזוג בונים קן מרופד. 5-3 ביצים בתטולה. הנקבה בלבד דוגרת 13-11 ימים. בהתחלה שני ההורים מאכילים אותם אחר כך מטפל בהם בעיקר הזכר והנקבה מתחילה להתקין את הקן ולהתחיל בהטלה לדגירה שנייה, ולפעמים שלישית כדוגר קרקע יש לו הרבה אבידות שהוא צריך להשלים בדגירה נוספת. הגוזלים עוזבים את הקן אחרי 9-8 ימים, מתעופפים אחרי שבוע נוסף.

ההתפתחות מהירה יותר מאשר בשאר ציפורי השיר, בלי ספק בגלל הסכנות האורבות להם כאשר הקן על הקרקע.

התפוצה: אירופה, צפון-אפריקה ודרום-מערב אסיה.

בארץ יציב ומצוי בחולה. זכורני בשנות השלושים והארבעים היו שכיחים ביותר. "ועפו בשדה מתחת לרגליים". טריסטרם כותב שהעפרונים שכיחים ביותר והוא, כמו כל אחד, התרשם כך, ומובן שגם איוב התרשם כך.