בריאת העולם בספרות הגאונים

ד"ר יהושע הורוביץ

מחניים פ"ד, תשכ"ג
(הודפס ללא ההערות)



תקציר:
התייחסותם של הגאונים בכלל ורב סעדיה גאון בפרט לנושא בריאת העולם.

מילות מפתח:
סעדיה גאון, בראשית, בריאה


"אמרה תורה עד שלא נברא העולם נבראתי, אמר רב הונא בשם רבי שמעון בן לקיש שני אלפים שנה קדמה תורה לבריאתו של העולם שנאמר ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, אמון אומן, אמרה תורה אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בי נסתכל וברא העולם שנאמר ד' קנני ראשית דרכו. - יום יום יומו של הקב"ה אלף שנים שנאמר: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. וכתוב אחד אומר זכר בריתו לעולם דבר צוה לאלף דור, מלמד שנבראת תורה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות עד שלא נברא העולם ועשרים וששה דורות משנברא העולם מן אדם ועד משה רבינו... אמר לה החסד אע"פ שקדמת אותי צריכה את אותי שבשבילי נברא העולם שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכון אמונתך בהם".

אלה הם דברי ר' שמעון קיארא בהקדמת ספרו "הלכות גדולות" - אחד הספרים החשובים בספרות ההלכה של הגאונים - המעבד את האגדה הידועה הנמסרת ע"י רב הונא בשם ר' שמעון בן לקיש על בריאת העולם ובריאת התורה.

הנושא של בריאת העולם נדון במידה מרובה בספרות חז"ל במשך כל התקופות ועובר כחוט השני בעיבודים שונים ומגוונים בכל הדורות, פרשני המקרא, חכמים ופילוסופים דתיים עסקו בבעיות השונות הקשורות בנושא חשוב זה ואסכולות שונות הטביעו את חותמן על המוטיב של בריאת העולם בשעה שנסו לפתור את הפרובלימות הדתיות והמתפיסיות המתעוררות בקשר לנושא זה.

הגאונים, מחוקקי עם ישראל בתקופתם ומדריכי בני ישראל בענייני דת והמצוות המעשיות, עסקו גם בענייני אמונות ודעות והיו "המאורים והמורים" של עם ישראל בשאלות פילוסופיות.


רב אחא משבחא, בעל ספר השאלתות מציין בשאילתא א'
"דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך היא לעלמיה ברייה בשיתא יומין, ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה".
בדבריו אלה בטא בעל השאלתות את קדמות מושג השבת כחנוכת הבית של העולם.

המוטיב של חסד כיסוד העולם שהביא בעל הלכות גדולות בקטע הנ"ל: "אמר לה החסד אע"פ שקדמת אותי צריכה את אותי שבשבילי נברא העולם" - מופיע גם בספר השאלתות:
"דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד על חבריה ולמיעבד בהדיה מצוה וגמילות חסדים דלא ברייה קב"ה לעלמיה אלא בחסד ורחמים דכתיב (תהלים כ"ה ו') זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה".

מתוך פירושי הגאונים למשנה ותלמוד העוסקים במעשה בראשית ובריאת העולם יש להזכיר את פירושיו של רב האי גאון. בנוגע לדברי הגמרא (חגיגה י"א ב'): "יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים, מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור" - מובא בספר טעמי המצוות לריקאנטי [דפ' באסיליה כ"א סע"ב]:
הטעם הוא שאסור להרהר שאין אדם יכול לצייר במחשבתו כי אם מן הדברים המורגשים... כי חוץ ממחיצת העולם לא נתחדש בו דבר בבריאת העולם ממה שהיה ויהיה ואם כן מה לחשוב מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור ר"ל קודם החדוש ואחריו... וכן הבנתי דברים אלה מפירוש רבינו האי גאון ז"ל בפירוש חגיגה".

בנוגע לדברי רב יהודה אמר רב:
"בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו... והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די" (חגיגה י"ב א')
מובא בפירוש ר' חננאל - וכנראה ששאב מפירוש רב האי גאון:
"זה שאמר ר"י אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם, עת שנברא היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו... ר"ל אמר אני אל שדי... אלו כולן מדרשות הן ואין מדקדקין עליהן להשוותן למה שהדעת מתקבלת מהן".

בקשר לרקיעים קבע ר' יהודה
"שני רקיעים הם... ריש לקיש אמר שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים..." (חגיגה י"ב ב').

בפירוש ס' יצירה לר"י ברצלוני נזכר:
"וכתב נמי רבינו האי גאון ז"ל דקאמר ריש לקיש שבעה רקיעים הם... ולמעלה מכאן אין לנו רשות לדרוש מן המקראות ואין בנו להסתכל משקול הדעת".
ובהמשך הפירוש נאמר:
"וכשם שלא היה דבר קודם יצירת העולם ולא חלל להאמר כי הוא ריקן ולא להאמר כי היא מלא ואחר שנברא העולם נברא המקום שהוא מחזיק משם ולהלן וזהו ששנינו אחר כן מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור ויש ביכולת המקום לשום שם היכלות היכלות רבים מאד אבל אנו אין לנו להסתכל בכך".

בתשובה המיוחסת לרב האי גאון נשאל הגאון ע"י אנשי קירואן:
"הא דאמר ר' יהושע בן לוי (ר'"ה י"א א') כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו ואשכחן בפירושי הגאונים בפירוש גאון ז"ל שאמר הקב"ה לכל בריה ממעשה בראשית היאך אתה רוצה שאבראך והוא אומר לו כך וכך והוא בוראו לצביונו. כלום יש בו ממש קודם שיברא שיהא לו צביון, ילמדנו אדוננו. פירוש זה דאשכחתון אין אני יודעין אותו ולא סבירא לנא וקושיא דאקשית ליה איתיה ואפילו למאן דאמר מן הפילוסופין כי המינין של בעלי חיים יש להם משלים ודמות דיוקני כמין חותם למטבעות שישנם בחכמת המקום אע"פ שדברים רחוקים בעצמן הן ורחוקים מדברי חכמי ישראל אין למשלות ההם צביונות, לפיכך אלו דברים בטלין הן". ובהמשך התשובה מביא הגאון פירוש נוסף "שכל מין ומין מבעלי חיים ברא המקום כמוהו ברקיע ממין המלאכים הרוחניים ואמר להן היאך אתה רוצה שאביא כמוך בעולם והיאך אתה רוצה שתהא דמותך בעולם ולדעתו בראו ולצביונו ושאנו אומרים דר' יהושע בן לוי הכי קאמר לצביונן ולדעתן של עכשיו שצפה הקב"ה וגלף לפניו מה תהא דעתם וצביונם ולפיהן בראם... ועכשיו אחר שנבראו אנף אומרין כי דעתן וצביונן שהיא עכשיו מוכנים היו מאז למה שנבראו מאז" [תשו' הגאונים הרכבי סי' שפ"ג].

ובתשובת שאלה לרבינו האי גאון:
"וששאלתם ספרו של אדם הראשון מצוי היא או לא. לא חזי לנו ולא שכיח לנא ולא דבר שנוי היא אלא מהויא מילתא בלה פירוש דורות לחכמיהן כשמואל ירחינאי... ובאגדה דויקרא דר' תנחומא באשה כי תזריע אין מלך משיח בא עד שיבראו כל נשמות שעלו במחשבה להבראות ואלו הן האמורין בס' אדם הראשון זה ספר תולדות אדם".

בין הבעיות השונות שבהן עוסקת הפילוסופיה העברית יש חשיבות מיוחדת לבעיה המתפיזית של בריאת העולם וחדושו, בעיה שהעסיקה את הפילוסופים הדתיים מזמן צמיחתה של הפילוסופיה העברית ועד ימינו.


ר' סעדיה גאון סורא שעומד בהתחלת התפתחותה של הפילוסופיה העברית עם ספרו הגדול: אמונות ודעות [נכתב ערבית בשנת 933 ותורגם לעברית ע"י יהודה אבן תבון בשנת 1186], נוקט בשיטה של "אופטימיזם שכלתני" וראה את "הזהות הגמורה של האמונה והתבונה, ההתגלות והפילוסופיה". רס"ג נוטה "אחרי המגמה השכלתנית המועתזילית שנתקרבה אל השקפת היהדות הן בדרישתה ברעיון האחדות האלקית על טהרתו והן בהודאה שהודתה בחירות הרצון". רס"ג - בעקבות תוקף עמדתו כגאון סורא ובגלל גאונותו בתלמוד זכה להנחיל אופי לגיטימי לפילוסופיה היהודית ובצע את שאיפתו לברר וללבן את עיקרי היהדות. אם גם ברור שרס"ג מסתמך על יסודות פילוסופיים של תקופתו, הרי מאידך הכרחי להניח, כי "התורה האלקית, דברי הנביאים יחד עם ספרי התלמוד - שמשו לו... בתור יסודות חשובים לשיטת הפילוסופיה היהודית שלה.. וכך אנו רואים איש רב סעדיה בכל תשעת המאמרים של ספרו "האמונות והדעות" עוסק לקבוע מסמרות מתוך השקפת האמונה והמדע בדבר יסודותיה העיקריים של דת ישראל". וכגון זה קובע יצחק רפאל הלוי עציון, - בהסתמכו על דברי רס"ג: דע האיש המעיין בספר זה שאני מעיינים כאן בדברי תורתנו במטרה כפולה: ראשית, כדי שיהיה ברור לנו מה מסרו לנו נביאי אלקים ושנית כדי שנוכל להשיב למי שטוען נגד דבר מדברי תורתנו -:
"רס"ג מביט על הפילוסופיה של היהדות כעל פילוסופיה הכלולה ביהדות, היינו, כעל פילוסופיה שאליה מביאה היהדות, ולא כעל פילוסופיה שצריכה להביא אל היהדות".


תקופתו של רס"ג - התנגשויות של היהדות עם כופרים ומינים ודתות אחרות - דרשו בכל תוקף ביסוס מדעי-פילוסופי לתורת ישראל ומגמתו של רס"ג הייתה צרוף האמונה והדעת והתאמה בין אמונה ותבונה, דת ודעת, מתוך שכנוע פנימי שהדעת האמיתית והאמונה האמתית אינן מתנגדות אחת לשניה אלא להיפך משלימות ומעודדות אחת את חברתה, - לפי דעתו של רס"ג האמת שבדת ושבתבונה אחת היא והשכל האנושי יכול גם להכיר את היסודות המטפיזיים של הדת. - רס"ג מחשיב מאד את תורת הבריאה, מתווכח הוא עם שיטות קוסמולוגיות אחרות כדי לבטלן ולחזק ע"י כך את תורת הבריאה המסורתית של היהדות. בנוגע לבעיה של תוארי האלקים מייחס רס"ג לאלקים את תוארי היסוד: חיים, חכמה, יכולת, שהם - לפי דעתו - משולבים במושג אחד: אלקים הבורא ובריאת העולם נבעה מה' כחסד אלקי.

במחקרו על מהות האלקים מוכיח רס"ג בראשונה שלעולם ומלואו התחלה זמנית, שהוא התהווה בזמן מסוים ולכן יש להניח שיוצר חדשו ועשהו אחרי שלא היה וכך מגיע רס"ג להנחה היסודית של האלקים יוצר ובורא העולם. המאמר הראשון של "אמונות ודעות" דן בעניין "בשהעולם וכל אשר בו מחודש" וכותרתו-סיסמתו: "שהנמצאות כולם מחודשות". לאחר הביאו את הפסוקים מן התנ"ך בתור הוכחה "כי כל הדברים מחודשים והוא חדשם לא מדבר" משתדל רס"ג להוכיח בארבע הוכחות את התהוות העולם וכל אשר בו בעת ידועה. רס"ג שם לבו לבסס את השקפת היסוד של היהדות: את תורת הבריאה יש מאין. בהוכיחו שלא יתכן להניח את נצחיות החומר כי אז היה החומר בלתי כפוף לבורא ומעכב את היוצר בפעולתו, נוסף לכך אין מקום ליחס לחומר קדמון תכונות מסוימות באיכותו כי זה מונע ומבטל את כל פעולות הבריאה. וכך מציין רס"ג באמונות (מאמר א' פ"א) בהמשך באורו לפסוק: והארץ הייתה תהו ובהו... ורוח אלוקים מרחפת על פני המים: אולת גמורה לחשוב על קדמות המים והאויר כי התורה לא אמרה והארץ הייתה אלא אחר שהקדימה בראשית ברא אלקים והייתה הארץ כאשר נבראת עפר ומים ואויר". היסוד של כל תפיסת עולמו הדתית הוא: כל אמונתנו באל ית' וכל תאור מהותו אין לו בסיס אחר אלא ההוכחה שיש בורא לעולם. בולט אצלו רגש ההבדל העמוק שבין הבורא והנברא.

רס"ג יצא לפולמוס חריף נגד השקפות קוסמולוגיות שונות שהיו רווחות בתקופתו ובמיוחד נגד הקוסמולוגיה הסנסואליסטית ומוכיח שכל בעלי תורת הקדמות מסתמכים על יסוד החושנות (סנסואליזם), כלומר שהם נשענים רק על הכרה בתחום החושים. רס"ג מוכיח ששיטה זו צודקת רק מבחינת השלילה שלה, בקבעה "שלא ניתן לחושינו להרגיש לא בתחילת העולם ולא בסופו, אך כשהיא מחליטה בחיוב שאין לעולם לא תחלה ולא סוף, אמירה זו עצמה היא כבר מסקנה שכלית שאינה נתונה להכרה הבלתי אמצעית של החושים". מהנחת הרעיון היסודי של בריאת העולם מגיע רס"ג לבסיס תכלית העולם, ובורא העולם התכוון בעצם הבריאה להיטיב עם יצוריו: "כי הבורא יתברך, כיון שהתברר שהוא קדמון, לא היה עמו דבר, הייתה בריאתו לדברים טובה והסד ממנו".

שיטת רס"ג על בריאת העולם משתקפת גם מתוך פירושיו על התורה. והנה כמה דוגמאות:

א) את המלה "בראשית" מבאר רס"ג: בראשונה.
ב) לפסוק: והארץ הייתה תהו ובהו מעיר רס"ג:
"יצר ממש מתהו רצ"ל שיצר מרוח שהוא תהו מים וממים אשר מהם נעשו עמודי ארץ ושמים וכל צבאם וי"מ שיצר בריותיו ונתן בהם חיות בהבל אמירת האותיות שהוא תהו בלי ממשות ועשה עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס שנאמר תולה ארץ על בלימה".
ג) ויאמר אלקים יהי אור; פירש רס"ג: רצה ה' שיהיה אור.
ד) את הפסוק: וירא אלקים את האור כי טוב - מבאר רס"ג:
"ולפי שיודע ה' שהאור טוב הבדיל בין האור ובין החושך ואז קרא ה' "לעתותי האור יום ועתותי החושך לילה"; וכאשר עבר מן הערבים והבקרים יום אחד רצה ה' שיהי רקיע וכו'."
ה) בקשר לפרשת "ויכלו השמים והארץ" מטעים רס"ג כאשר
"השבית מלברוא בו שום דבר מעין הבריאה שעשה בירך ה' את יום השביעי וקדשו כיון שהשבית מלברוא בו שום דבר מעין בריאה שעשה".
ו) בקשר לבאור הפסוק: יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כי אלה (ישעיהו מה' ז') קובע רס"ג:
"ברא האויר המקבל אור וחשך במציאות והעדר... והודיענו עוד כי יש לאור ולחשך תכלית. עושה שלום ובורא רע. אנחנו מסכימים כולנו כי הבורא לא ברא רע, אך ברא לדברים אשר הם סובלים שיהיה לאדם בהם שלום ורע בבחירתו שאם יאכל המאכל כפי צרכו וישתה המים כפי צרכו יהיה זה שלום ואם יקח מה שאינו סובל יהיה זה רע".

בהקדמת תרגומו לתורה קובע רס"ג שבני אדם צריכים לדעת שיש לאלקים עליהם
"שתי דרישות... האחת קודמת לתורה והיא ההוכחה השכלית אשר בה ידע האדם שכל העצמים הנראים וכל שאר הנישגים בחוש חדשם הנצחי שאין לו ראשית ולא תכלית ושהוא אחד... ושהוא הבורא, בורא כל מה שירצה בלי חומר ושהוא צדיק לא הטיל על עבדיו דבר אשר לא יוכלו שאתו... והדרישה השנית באה לאחר התורה והיא ידיעת מסורת הנביאים איך היו מורים בכל דבר חדש אשר יארע בין בני אדם".

בקטע אחר לפרשת בראשית פ"א מדגיש רס"ג שכוונת השי"ת
"בהודיעו לנו מעשה בראשית לא הייתה הכוונה הראשונה שנדע שהוא ברא את השמים והארץ בלבד, כי כמה ראיות בזה העניין, אלא הוצרך להודיענו מה שיוצאים מכלל הדברים, והיו לנו כמו הקדמה שהוא ברא הכל לכך פתח בראשית לשבעה עניינים".
בעניין הראשון מדגיש רס"ג שאין תאור מעשה בראשית וכל התורות בא רק לחזק את שליחותו של משה רבינו שהתורה נתנת על ידו.

העניין השני בקשר לתכלית הבריאה - האדם - "והראיה שלא נברא האדם בתחילה אלא הקדים לו הקדמות על זה אמר בראשית, ר"ל שהשכל יחלק העצמים ויפריד אותם, בתחילה דבר שאין בו לא תוספת ולא גרעון והם השמים והארץ והרקיע, ואחריו הצמחים שיש בהם תוספת ויש להם גרעין ואין להם הרגש, ואחר אלו בעלי חיים שבמים ובארץ בעלי הרגש, ואחריהם חי מדבר, לכך פתח בבראשית ר"ל כך ראוי שתהיה ראשית",

בעניין הג' מטעים רס"ג שה' פנה לאותן שעמדו על הר סיני... אל תחשבו שהנמצאות עתה אין להם מחדש, אני שבראתי הכל מאין ובחרתי מין האדם.

בעניין הד' מדגיש רס"ג שפרשת בראשית באה ללמדנו שלא נחשוב שה' יכול לברא הענפים אבל לא העיקרים ולכן בא להודיענו, שהוא היה קודם שברא הכל לבדו וכשרצה לחדש העולם בראו במאמרו.

בעניין ו' מלמד רס"ג שעניין בראשית "סותר לבעלי הקדמות... ובזה הזהיר אותנו שלא יטעו אותנו בשתי הטעיות הגדולות, האחת שאומרים העולם קדמון, והשנית השגחת השי"ת אינה אלא על גלגל הירח, וזו כפירה גדולה סותרת לכל התורה כולה".

בהמשך באוריו מציין רס"ג את ארבע התועליות בזכירת בריאתם של דשא, עשב, זרע,.. ואת ארבע תועליות בזכירת המאורות במעשה בראשית והתועלת בבריאת התנינים והחיות. בסוף הקטע - שלקוח מספר "צדה לדרך" - מעיר רס"ג
"שמעשה בראשית נזכר לשני עניינים גדולים, האחד שהשי"ת מדבר במה שעתידין ישראל להשתעבד לשום אומה מן האומות, והוא שראוי לנו לומר בדעתינו מאחר שהוא יתברך ברא את הכל והגביר עלינו אומה מן האומות ראוי לנו שלא נמרה את פי המלכות כי הוא המשפיל והמרים... השני להאמין במה שיעד לנו שיחזיר המלכות לנו ויושיע אותנו מידי כל הקמים עלינו ונאמר בודאי הוא בעל היכולת הוא שברא את כל העולם יכול לעשות בו כחפצו".

רס"ג עבד את הנושא של בריאת העולם בקטעים ובפירושים שונים שנמצאים מפוזרים בחבוריו או שנזכרים ע"י מחברים אחרים. מתוך סדור רס"ג מיבא הפיוט הבא המיוסד על הפסוק: בראשית ברא אלקים: "ואמר על זה רב סעדיה גאון ז"ל וזה לשונו: "אנא ה' אחד ומבייש אומרי שנים. בחצי השם ברא עולם באותיות שתים יצר הכל בעבור אדם ועזרו שנים". - ובקטע אחר מסביר רס"ג שהכוכבים נתלו בשמים. "כדי שתשוה הארץ במזג חום וקור. וזהו יש שני כוכבים אחד חם ואחד קר ולו פגעו החם בקר למעלה מן הארץ אז הזעף מי שעליה לכן הרחיק אותם זה מזה במשפט וצדק".

בספר המצוות לרב חפץ בן יצליח [חי בסוף תקופת הגאונים האחרונים] דן המחבר בשתי המצוות הראשונות על מציאות השם ויחודו וכאן הוא מסביר את שיטתו הפילוסופית.. בסכום המצוה הראשונה מציין ר' חפץ שאנו מצווים
"ליחד דעתנו... באמתו של דבר להמציא בוראנו בלבבנו שהוא אדון הכל... ופ' כי ה' הוא האלקים הוא הנמצא באמת... ופ' אלקים היא לשון יסוד כי הוא יסוד והוא הכל כדכתיב בראשית ברא אלקים ולא נקרא בשם ה' אלא אחרי שנברא אדם והעולם".

בהמשך סכומו מסביר ר' חפץ
"כי כל הנמצא והידוע מצמחים של האדמה וכל בעלי החיים נוסד ונכון מארבעה דברים שהן אדמה ומים אש ואויר... ידענו מבינתנו כי יוצר אחר יסדם ולא נוסדו מעצמם... ברור וידוע באמת.. כי יוצר העולם ובוראו... אדון הכל... והוא אלקים לבדו",

יש שמניחים שדעיתיו אלה של חפץ בן יצליח מהווים את הגרעין של הפילוסופיה היהודית בימי הבינים ועל רעיונות אלו ביססו פילוסופים אחרים את מציאותו ואחדותו של ה'. יש שהדגישו את תלותו של בחיה אבן פקודה בעל חובות הלבבות בשיטתו של חפץ והדגשתו את ארבעה היסודות.

ובהקדמת ס' המצוות שפרסם מ. צוקר אומר ר' חפץ:
"הרחום ביצירתו והמקיים את בריותיו, על סוגיהן השונים, ממקורות לא ישוערו, תבורך היודע את הווית כל אחד מחלקי ההוויה בחלקי הזמן והמקום, על סוגיהם השונים".

מתוך קטעי מדרש והגדה מן הגניזה יש לציין את הקטע המכיל נוסח חדש של סדר מעשה בראשית:
"ומעל ארקא תהום ומעל תהום תוהו ומעל תוהו בוהו ומעל בוהו ים ומעל ים מים, ומעל מים תבל... ומעל מים חלד ובחלד אדם ובהמה וחית השדה ועוף השמים ודגי הים ותורה ומעשים טובים ויראת שמים ותשובה".

בסכמנו את דעות החכמים בתקופת הגאונים על בריאת העולם ניתן לומר שהעקרונות היסודיות בנידון זה הם:
1) אלקים היה בזמן לפני הזמנים.
2) העולם לא היה כי אם נברא יש מאין.

כך מתגלית לפניה במקורות של ספרות הגאונים התמונה הנהדרה והנשגבה של בורא עולם אלקי:
[ בראשית ברא אלקים].