ראשית הפיוט

אהרון מירסקי

עיונים ל"ד, הוצאת הסוכנות היהודית
ירושלים, תשכ"ה


פרק ב

המדרש מקום לידתו של הפיוט
כשם שאנו מוצאים בטבע, בהשתלשלות הדורות של הצמח, שבשעה שנרקב גרעין הזרע, בן התקופה הישנה, מתחילה רקימתו של העובר העתיד לנבוט מחר ולצאת לאור העולם, כך הייתה גם דרך ראשית גידולו של הפיוט, בתקופת המשנה כלתה האסכולה השירית האחת, ושוב לא היו גידולים לשירה המקראית. והנה אותה שעה התחילו מתרקמים קמעא קמעא, כטבע גידולו של כל יציר בן תרבות, תאים חדשים של יצירה שירית חדשה. ואם אנו אומרים שהדמיון הוא אחד מן היסודות העיקריים של השירה, הרי את היסוד הראשון של שירה, ראינו בדוגמאות המובאות בפרק הראשון. במדרש מצויים דברים מזה הסוג למאות, שהם יצירי הדמיון ויש בהם משום חזון וסימנם שהם באים להזין את הנפש.

דברים אלה, שראינו בפיסקאות מן המדרש, הם יסוד שירה, ויש בהם עניין של שיר, אבל אין צריך לומר שאינם שירה ממש, שכן התוכן בלבד אינו עושה את השיר לשיר. שגופו של שיר הוא רוח וצורה, קצב ומשקל וניגון בתוכם, וכל אלה חבוקים ודבוקים זה בזה ואין להם הפרדה. הדוגמאות שלנו אין בהן צורת השיר, אין להן דמות השיר, ואינן שיר.

באמת, דרכה של השירה להיות נזקקת למידה, למשקל, לקצב ולשאר סממנים, שהם מושזרים בתוכה. רגילים הבריות לכנותם קישוטים לשיר, לפי שבהם בייחוד ניכר הנוי. אבל דבר זה טעון בירור שקישוטים אלה אינם באים מן החוץ ונתלים בשיר כענק וכצמיד שאדם תולה אותם בצאוורו ובידיו ולעולם אין הם אחד עם גופו, אלא רוצה אדם הריהו נותנם עליו, רוצה הוא מסירם מעליו; ואילו המשקל והקצב ושאר הסממנים מגופו של השיר הם, מקור אחד לשיר ולהם ורקימה אחת לשיר ולהם. על כן כיוון שאמרנו שהמדרש יש בו הרבה מן התוכן ההיולי של הפיוט, בדין שנחקור אחר הצורות האסתיטיות שנתלבש בהן אותו התוכן הפיוטי.

הדעת נותנת שמקום שאנו מוצאים את התכנים השיריים, היינו בתלמודים, שהם ספרותה של התקופה ההיא, ובייחוד במדרשים, שם נבקש גם את צורותיה של השירה. אמת, כבר מצאו בתלמוד ובמדרשים קצת נוסחי שירים, שנושאיהם תפילות, ברכות והספדים. דרך משל: מסופר בתלמוד על תלמידי ישיבתו של רבי אמי (אמורא א"י בן המאה הג' והד') ויש אומרים של ר' חנינא, שבשעה שהיו מסיימים את זמן לימודיהם והיו חוזרים לבתיהם היו מברכים את המסיימים בברכת פרידה האמורה בצורת שיר, ואפשר שבמסיבה ובמקהלה היו אומרים את הברכה הזאת. הנוסח שלה מובא במסכת ברכות דף י"ז ע"א, וזה לשונה:
עולמך תראה בחייך,
ואחריתך לחיי עולם,
ותקותך לדור דורים
פיך ידבר חכמות
שפתותיך יביעו דעת
ולשונך ירחיש רננות
לבך יהגה תבונה
וכליותיך תעלזנה ישרים
עיניך יאירו במאור תורה
ועפעפיך יישירו נגדך
פניך יזהירו כזהר הרקיע
ופעמיך ירוצו לשמוע
דברי עתיק יומין

והרי דוגמא אחרת, של דברי הספד שאמר אותו ספדן ובר קיפוק שמו, על רבינא (אמורא בבלי בן המאה הד' והה') ההספד אמור בצורת משלים ושיר, ונוסחו מובא במסכת מועד קטן דף כ"ה ע"ב, וזה לשונו:
בארזים נפלה שלהבת
מה יעשו אזובי הקיר?
לויתן בחכה העלה
מה יעשו דגי הרקק?
בנחל שוטף נפלה חרבה -
מה יעשו מי גבים?

ועוד דוגמאות כיוצא באלו מובאות באנתולוגיה "מבחר השירה העברית העתיקה" שהוציאו בראדי ווינר. אבל דברי שיר אלה נראים באים לא מכוח התחדשותה של השירה, שכן אין עליהם זיקתו של המדרש, לא של שיטתו ולא של סגנונו, אלא הם נראים אמורים בדפוסים עתיקים קודמים, בדרך שירת המקרא, שהרי מצינו כאן רשמי מקראות; הקבלות מקראיות וסגנון מקראי, כגון שני הטורים: "פיך ידבר חכמות", "לבך יהגה תבונה" אמורים עפ"י הכתוב שבתהילים מ"ט, ד': פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות. וכן לשון "עפעפיך יישירו נגדך" הוא מקרא במשלי ד, כ"ה. וכן לשון "יזהירו כזהר הרקיע" הוא לשון המקרא בדניאל י"ב, ג'. כן דיבור "לדור דורים" הוא לשון המקרא בישעיה נ"א, ח'. וכיוצא בזה הלשון: "כליותיך תעלזנה מישרים" מיוסד על המקרא שבמשלי כ"ג, ט"ז: ותעלזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים; ולא עוד אלא שמצינו כאן את הצורה המליצית "תעלזנה" לעתיד נקבות, שהיא מיוחדת ללשון המקרא ואינה משמשת בלשון משנה ומדרש כלל, וכן כל דיבור מדברים אלה מיוסד על המקרא. והוא הדין ללשון ההספד של בר קיפוק שהוא אמור בסגנון המקרא.

אמרנו תחילה ששירת המקרא כלתה בתקופת המשנה והתלמוד והלא דברים אלה כתובים בדרך שירת המקרא, נמצא שלא כלתה: הרי שיש כאן סתירה לדברינו.

אבל על צד האמת אין כאן סתירה כלל; התפילות, הברכות וההספדים הם דברים שיש מסורת לנוסחם, ואף בתקופת התלמוד היו נאמרים בנוסחות המקובלים. אין כאן יצירה של השירה המקראית המחדשת נעוריה, ואף לא המשך לה, אלא אלה הם ההבהובים האחרונים של הסגנון המקראי עד שלא נאלם קולו לגמרי. וכבר אנו מוצאים אותה שעה דרכי שירה אחרים וסגנון שירה אחר עולים במקומו של הסגנון המקראי שכבר פנה ועבר.

אנו מוצאים במדרשים דברים שמצד צורתם יצאו מכלל פרוזה אבל לא נכנסנו לכלל שירה, היינו מיני צורות ביניים בין פרוזה לשירה. אין בהם עניין ההולך ונמשך בהמשך פשוט ומתפתח דיבור אחר דיבור, אלא עניין החוזר ונשנה בכמה וכמה חזרות, כניגון בעל כמה חוליות ההולך ומסתלסל על דרך אחת, אף יש בהם בדברים, על פי הרוב, טבע מובהק של מדרש, שכל דיבור ודיבור שבהם מיוסד על כתוב מן המקרא.

והדיבור הוא כעין מדרשו של המקרא, וכל הדיבורים כולם נחרזים למין מחרוזת (בלא חרוז). נראה שאלו הן צורות ריטוריות שנולדו בתוך הדרשות שהיו אומרים אותן בעל פה בבית המדרש. ויש בצורות הללו יסוד למה שאנו באים לבקש, יסוד לצורות של הפיוט.

אביא בזה כמה דוגמאות. במדרש ויקרא רבה (כ"ד, ד') מובא המקרא "ישלח עזרך מקודש" שבתהל' כ', ג', ומובאת שם דרשתו של ר' לוי (אמורא א"י מתקופת המאה הג' והד') שדרש על המקרא הזה.
"אמר לוי: כל טובות וברכות ונחמות שהקב"ה עתיד ליתן לישראל אינן אלא מציון:

ישועה מציון, שנא': מי יתן מציון ישועת ישראל. (תהל' י"ד, ז')

עז מציון, שנא': מטה עזך ישלח ה' מציון. (שם ק"י ב')

ברכה מציון, שנא': יברכך ה' מציון (שם קל"ד, ג')

שופר מציון, שנא': תקעו שופר בציון. (יואל ב', ט"ו)

טל וברכה וחיים מציון, שנא': כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. (תהל, קל"ג, ג')

תורה מציון, שנא': כי מציון תצא תורה. (ישעיה ב', ג')

עזרה וסיוע מציון, שנא': ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. (תהל' כ', ג')".

לפנינו מחרוזת ששבעה אברים בה, וכולם דומים זה לזה, לפי שהם אמורים בדפוס אחד. דברים אלה כצורתם זו נראים כמחרוזת של דרשות, אבל המחרוזת ניתנת להפרדה לשני חלקים: הדברים שהם מציון - חלק אחד, והמקראות שבצידם - חלק אחד. אם הדברים שהם מציון נפריד מהמקראות ונכתבם בפני עצמם תהא לפנינו מחרוזת שכל טוריה מסתיימים בתיבת "מציון".

הפרדה כזאת אנו מוצאים במדרש אחר, באסתר רבה פרשה י', ששם מובאת מחרוזת שמבניה דומה למבנה המחרוזת שלנו. אף היא כל אבריה דומים זה לזה, ואף היא יש בה אותם שני חלקים:

א) הדברים שדפוס אחד להם והם מסתיימים כולם בתיבה אחת,

ב) המקראות שבצדם.

והנה לפני המחרוזת הכוללת באים הדברים הערוכים בדפוס אחד כמחרוזת בפני עצמה, וזה לשון הדברים:

אתה מוצא שמדות טובות של הקב"ה בהשפע בפירוי וריבוי:
הטוב ברבוי
החסד ברבוי
הרחמים ברבוי
הצדקה ברבוי
האמונה ברבוי
הפדות ברבוי
הברכה ברבוי
השבח ברבוי
השלום ברבוי

מיד לאחר המחרוזת הזאת באה המחרוזת הכוללת, שהיא נראית עכשיו כמין הרצאת המקורות לדברים שנאמרו למעלה, וזה לשונה:
הטוב ברבוי, שנאמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. (תהילים ל"א, כ')

החסד ברבוי, שנאמר: ורב חסד ואמת, (שמות ל"ד, ו')

הרחמים ברבוי שנאמר: רחמיך רבים ה'. (תהילים קי"ט, קנ"ו)

הצדקה ברבוי, שנאמר: ומשפט ורב צדקה. (איוב ל"ז, כ"ג)

האמונה ברבוי שנא': חדשים לבקרים רבה אמונתך. (איכה ג', כ"ג)

הפדות ברבוי, שנאמר: יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. (תהילים ק"ל, ז')

הברכה ברבוי שנא': והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם לומר די. (מלאכי ג',י"א)

השבח ברבוי, שנאמר: אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. וכתיב (שם ק"ד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. (תהילים פ"ט ה')

השלום ברבוי, שנאמר: וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. (ישעיה נ"ד, י"ג)

אין ענייננו בחקירת הנוסח, אם שני החלקים הללו מתחת יד אחת יצאו או שיש כאן מעשה הפרדה שעשו לאחר מכן, שהוציאו את המחרוזת הראשונה מן המחרוזת השניה. אבל אפילו אנו אומרים שנעשתה כאן הפרדה, הרי מי שעשה כן הוכיח על עצמו שהכיר בטיבה של הצורה.

כלום דברים אלה פרוזה הם? ודאי שלא, אין פרוזה שכל דיבור שבה מסתיים במלה אחת. ואף על פי שגם פיוט אינם, הם קרובים בצורתם אל הפיוט. אביא בזה דוגמא מאחד הפיוטים לשם השואה כוללת, הוא הפיוט המפורסם "האדרת והאמונה לחי עולמים" (שחרית ליום כיפור, והוא חלק ט"ז מן הקרובה "אימיך נשאתי חין בערכי" לר' משלם ב"ר קלונימוס. מקורו בספר היכלות רבתי, פרק כ"ו, ביהמד"ר ליעללינק חדר ג' עמ' 103), והרי כמה טורים מאותו פיוט, שגופו המנון והוא דומה לדברי המדרש שלנו:
האדרת והאמונה לחי עולמים
הבינה והברכה לחי עולמים
הגאוה והגדלה לחי עולמים
הדעה והדבור לחי עולמים
ההוד וההדר לחי עולמים

מבנהו של הפיוט הזה דומה ממש למבנה המחרוזת שבמדרש. במדרש באה תיבה אחת בכל טור, והתיבה השנייה, "ברבוי", חוזרת בכל הטורים: ובפיוט באות שתי תיבות בכל טור, ושתי התיבות שלאחריהן, "לחי עולמים", חוזרות בכל הטורים. ומה יש בפיוט יתר על מה שיש במחרוזת שבמדרש? הסדר האלפבי"תי, שבפיוט הדברים ערוכים בסדר אלפבי"ת מה שאין כן במדרש.

אביא בזה עוד דוגמא אחת לצורת פיוט הנושקת לצורת מדרש, קודם שנבוא לספר כיצד התפתחו צורות הפיוט מתוך המדרש, במדרש שיר השירים רבה פרשה ב', ל"ד, מובא הפסוק "דודי לי ואני לו" שבשיר השירים פרק ב', ט"ז. ענינו של הפסוק הוא היחס שבין הדוד לרעיה, ששניהם מסורים זה לזה ושניהם מתקיימים זה על זה. וכיוון שעניין הרעיה והדוד מתפרשים במדרש על כנסת ישראל והקב"ה, בא הדרשן לפרש את היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל כפי שהוא מתגלה במקרא ובתולדות האומה, וזה לשונו:
דודי לי ואני לו

הוא לי לא-להים - הוא לי לאלהים אנכי ה' אלהיך. (שמות כ', ב')

ואני לו לאמה - ואני לו לאומה, שנא' (ישעיה נ"א, ד') הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו.

הוא לי לאב - הוא לי לאב (ישע' ס"ג, ט"ו) כי אתה אבינו (ירמיה ל"א, ט') כי הייתי לישראל לאב.

ואני לו לבן - ואני לו לבן (שמות ד', כ"ב) בני בכורי ישראל; (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' אלהיכם.

הוא לי לרועה - (תהל' פ', ב,) רועה ישראל האזינה.

ואני לו לצאן - (יחזקאל ל"ד, ל"א) ואתנה צאני צאן מרעיתי.

הוא לי לשומר - (תהילים קכ"א, ד') הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

ואני לו לכרם - שנא' (הושע ה') כי כרם ה' צבאות בית ישראל.

מוטיב זה וגם צורה זו אנו מוצאים בפיוט אחד של ייני שבאחת מקרובותיו. בקרובה לסדר שמות י"ח א' כתוב פיוט שאני מביא כאן את הטורים הראשונים שבו (פיוטי יניי, יוצאים לאור על ידי מנחם זולאי, הוצאת שוקן תחר"ץ, עמ' ק'):
כי הם אם
כי הם בנים
כי הם גנה
כי הם דודים
והוא למו לאל
והוא למו לאב
והוא למו לגדר
והוא למו לאהוב

הרי שצורת פיוטו של ייני, אינה אלא צורת המחרוזת של המדרש. מה נתוסף בפיוטו של ייני על צורת המחרוזת המדרשית? האלפבי"ת. ייני שיקע בתוך פיוטו את החרוזות שבמדרש. גם בהמשך פיוטו של ייני אנו מוצאים חרוזות משל המדרש:
כי הם כרם
כי הם צאן
והוא למו שומר
והוא למו רועה

ועוד הוסיף ייני על המחרוזות שבמדרש והשלים אותן לכל אותיות האלפבי"תי אבל גם המוטיב והתוכן הם כשל דברי הדרשן, ואנו לומדים מכאן שהמקור לדברי ייני הוא המדרש. בדרך של מסקנה כוללת יש לנו לומר, שבתוך המדרש נוצרו הדוגמאות של הפיוט, וכי המדרש, היה בית הורתה של האסכולה השירית החדשה שצמחה במאה החמישית והשישית. אבל כיוון שבאנו להראות על פיוט שנאמר בדפוס המחרוזת של המדרש, יש בידנו להביא פיוט המפורסם יותר מפיוטו של ייני, הוא הפיוט שבתפילת יו"כ (מנהג אשכנז) והוא מן החלקים העתיקים שבה. וזה לשונם של הבתים הראשונים של הפיוט:
כי אנו עמך
אנו בניך
אנו עבדיך
אנו צאנך
אנו כרמך
ואתה אלהינו
ואתה אבינו
ואתה אדוננו
ואתה רוענו
ואתה נוטרנו

הרי שלפנינו שלושה דברים של שירה או דברים שהם מעין שירה: דברי הפיוט שבתפילת יום הכיפורים, פיוטו של ייני, ודברי המחרוזת שבמדרש. אם נבוא להעמיד את שלושתם זה כנגד זה נראה כיצד משתנים הגוונים במוטיב לפי אופיו של השיר ולפי מהותו.

במדרש טבועים דברי המחרוזת במטבע של הפסוק שבמקרא. בשיר השירים מדברת הרעיה על עצמה ועל הדוד שלא במעמדו של הדוד, ואומרת את דבריה אל איש שלישי: "דודי לי ואני לו". וכיוצא בזה במדרש, שכנסת ישראל מדברת על הקב"ה ואף היא אינה עומדת בפניו, אלא מדברת על אודותיו באזני זולתה, שכן כנסת ישראל מכנה את הקב"ה בלשון נסתר: "הוא" ו"לו". ומטבע הדברים שכך תהא דרך האמירה שכן עיקר תכליתו של הדרשן לימודית היא, היינו לפרש לנו את רעיונותיו, וכיוון שהוא מיסד את דבריו על המקרא ועל צורת הסגנון שבמקרא ששם הרעיה מדברת, הוא עושה כמין דרמטיזציה של המעמד, ומציג לנגד עינינו את כנסת ישראל, היא מדברת לפנינו על יחסיה שבינה לבין הדוד שלה, והיא אומרת:
הוא לי לאב
הוא לי לרועה
ואני לו לבן
ואני לו לצאן וכו'.

לא כך דרך הדיבור בפיוטו של ייני; שכן ייני תכליתו אינה לימודית, תכליתו תכלית של פייטן המבקש לבטא את נפשו, שכיוון שהוא מסתכל ביחסים שעמדו בין האומה הישראלית להקב"ה בכל פרשת דברי ימיה של האומה, ולבו ורגשו מתפעלים מן היחסים הללו, בא הוא לומר את רחשי לבו. לפיכך הוא עצמו המדבר לפנינו, והוא מדבר על כנסת ישראל ועל הקב"ה בלשון נסתר, כמי שמספר את רשמיו ממה שראה:
לי הם אם
כי הם בנים
והוא למו אל
והוא למו אב.

במידה אחרת לגמרי מדודים דברי הפיוט שבתפילה. כיוון שתפילה היא, ממילא אין כאן לפנינו פייטן בעל ייחוד משלו המביע לפנינו את רגשות נפשו ומשדלנו שנשתתף גם אנחנו עמו בהרגשותיו; אף לא עומד לפנינו דרשן מורה-דעת המדבר במשל על כנסת ישראל ומעמידה לפנינו ומצוה עליה שתהא מדברת בלשון יחיד: "לי" "ואני": "הוא לי אב ואני לו לבן"; אלא אדם המתפלל, או בדקדוק יותר, ציבור של מתפללים עומדים כאן, ולא לפנינו הם עומדים אלא לפני הקב"ה, ואליו הם אומרים בלשון "אתה":
כי אנו עמך
אנו בניך
ואתה אלהינו
ואתה אבינו

מכלל כל הדוגמאות ראינו, שהנה במדרש מצויים אבות-טפסים של הפיוטים.


לפרק הבא חזרה לתוכן