תוכן המאמר:
גוף הפרק ורקעו ההיסטורי כיבוש אשקלון בימי יהויקים בשנת 604 עדות נוספת לכיבוש אשקלון תעודה רביעית על כיבוש אשקלון עיקר הנבואה מתכוון לכיבוש אשקלון האם צפניה ב' רומז לכיבוש אשקלון? כיבוש ארץ פלשתים וחבל הים בידי נבוכדנאצר מדוע צויין בנבואה "בטרם יכה פרעה את עזה" נבואתו של ירמיהו בסימן "משפחות ממלכות צפונה" כותרת פרק מז יהויקים בוטח בעצמו ובז לבשורת ירמיהו תשובה למשתתפי הדיון תקציר: ירמיהו מז פותח בכותרת לא ברורה "בטרם יכה פרעה את עזה". כותרת זו נכתבה כדי להורות שהנבואה נאמרה לפני המהפך הפוליטי, שעה שמצרים היתה בשיא כוחה, וגם אז מנבא ירמיהו על נצחון בבל. מילות מפתח: מצרים, בבל, כיבוש אשקלון |
"אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא אל פלשתים בטרם יכה פרעה את עזה".על עצם המאורע ההיסטורי הנדון בפרקנו יש לנו ידיעה ממקור חיצוני: הירודוטוס (כתבי הרודוטוס (תרגם: א' שור), א, ספר שני, ירושלים תרצ"ה 159). מספר שפרעה נכה כבש את העיר שהוא קורא קאדיטיס - רוב החוקרים מניחים שהכוונה לעזה - אחרי מלחמת מגידו בשנת 609. כיבוש עזה כשלעצמו יש לו, אפוא, הקבלה דוקומנטרית היסטורית, אך במסגרת הפרק הוא מעורר בעיות קשות.
"כה אמר ה' הנה מים עלים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה עיר וישבי בה וזעקו האדם והילל כל יושב הארץ" וגו'."צפון" בנבואת ירמיהו הוא, כידוע, כינוי לבבל, כינוי אופייני החוזר בכמה מקומות. אם כן מה עניין כיבוש ארץ פלשתים והחוף בידי בבל ל"בטרם יכה פרעה את עזה"?
"מקול שעטת פרסות אביריו מרעש לרכבו המון גלגליו לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים. על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצר ולצידון כל שריד עזר כי שדד ה' את פלשתים שארית אי כפתר".שואל רודולף, וכן שואלים אחרים: האם אמנם נתמצתה ונתגשמה הנבואה אודות כיבוש כל החוף, מצידון ועד גבול מצרים, בכיבוש עזה בידי פרעה? עזה היא, על אף חשיבותה, אך נקודה אחת בקצה ארץ החוף. ואילו הנבואה מדברת בכל ארץ החוף: כל ארץ פלשתים, כל פיניקיה עד צידון. הכותרת אינה מתאימה, אפוא, ואולי ניתן לומר כי היא סותרת את תוכן הנבואה.
"ויהי בשנה החמשית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה בחדש התשעי קראו צום לפני ה' כל העם בירושלם וכל העם הבאים מערי יהודה בירושלים".החודש התשיעי הוא חודש כסלו. יש כאן צום שאין לו שום אחיזה של קבע במסורת ישראל. הכתוב ממשיך: "ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו בית ה' בלשכת גמריהו בן שפן הספר בחצר העליון פתח שער בית ה' החדש באזני כל העם" וגו'. מלמט מניח שהצום הזה של החודש התשיעי של השנה החמישית ליהויקים אינו אלא מה שהיינו קוראים בלשון חז"ל "תענית ציבור" שגזרו על העם בירושלים עקב נפילת אשקלון. כידוע, היה יהויקים שותפו לדעה ולעמדה של מלך אשקלון. שניהם היו פרו-מצריים. והנה בא מלך בבל וכבש את אשקלון. את ירושלים אחזה חרדה: כשם שבא נבוכדנאצר וכבש את אשקלון שלא הביאה את צוארה בעול מלך בבל, כך הוא עלול לעשות לירושלים של יהויקים, ולכן גזרו תענית. זהו פירוש סביר. ואם כן ירמיהו ל"ו היא התעודה השלישית.
"באה קרחה אל עזה נדמתה אשקלון שארית עמקם עד מתי תתגודדי".והסיום (פס' ז):
"וה' צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים..."זוהי, אפוא, נבואה ההולכת ומתרכזת ולבסוף מתמקדת באשקלון. מסתבר שעיקר הנבואה מתכוון לכיבוש אשקלון, שהוא גורלי לגבי יהודה.
"הוי ישבי חבל הים גוי כרתים דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב. והייתה חבל הים נות כרת רעים וגדרות צאן. והיה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון בבתי אשקלון בערב ירבצון כי יפקדם ה' אלהיהם ושב שביתם".גם פה יש "גוי כרתים" ו"כנען", "ארץ פלשתים" - כל אותם האלמנטים שישנם אצל ירמיהו, וגם פה אשקלון מודגשת. ואף על פי כן לאו היינו הך.
"בקשו את ה', כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'".אחרי כן (פס' ד):
"כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר".הנבואה מתחילה, אפוא, ביום ה', והסיום של חורבן פלשתים שיהיה לשארית בית יהודה. חורבן פלשתים אינה כאן תכלית בפני עצמה, ואין זו נבואת פורענות בכלל, זוהי נבואת נחמה וישועה לישראל, ותמציתה: כי כאשר יבוא יום ה' והפלשתים ייעקרו וכו', תהיה זאת שיבת שבותם של יהודה בחבל חוף הים. יש כאן אותם האלמנטים שישנם בירמיהו פרק מז, אבל זוהי נבואת ישועה, ורק לבושה החיצוני דומה. לא כן פרק מז בירמיה; אין בו יום ה' ואין בו נחמה. זוהי נבואת פורענות המדברת בחורבן ארץ פלשתים, ולא זו בלבד, אלא שנבואת פורענות זו נוגעת ללבו של הנביא. הנביא מלוה את נבואתו בקריאה (ה-ו)
"עד מתי תתגודדי. הוי חרב לה' עד אנה לא תשקטי האספי אל תערך הרגעי ודמי".יש כאן מוטיב שהוא מצוי בקרב הנביאים, הנביא אומר מה שהוא נאלץ לומר, אבל אין דעתו נוחה כלומר, הוא עצמו, בתורת איש יהודי, כואב את העניין. הוא ניבא מה שנצטוה להינבא, כמו אלישע, שהוא בוכה כאשר הוא מוסר את שליחותו לחזאל (מל"ב ח, יא). ירמיהו ניבא כאן על כרחו, הוא ניבא פורענות לפלשתים, לאשקלון, אבל הפורענות הזאת מדאיגה ומטרידה אותו.
"לכן כה אמר ה' צבאות יען אשר לא שמעתם את דברי. הנני שלח ולקחתי את כל משפחת צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאתים על הארץ הזאת ועל ישביה ועל כל הגוים האלה סביב והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם" וגו'.ובפס' יא:
"ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה".למה הוא אומר זאת באותה שעה? בתחילת פרק כה נאמר:
"הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה בשנה הרבעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היא השנה הראשנית לנבוכדראצר מלך בבל".יש חושבים כי "הראשנית" פירושה "ריש שרותי" (re? ?arruti) ראשית מלכותו, שעוד לא נחשב בכרונולוגיה לשנה ראשונה ממש. ידוע שבכל האימפריות הגדולות כשמת אחד השליטים התעוררו תקוות כי הגיע הזמן לפרוק את העול. מת נבופלאסר וזה עתה עלה נבוכדנאצר "שנה ראשונית למלכות" והנה בירושלים מולך יהויקים מאמן בית פרעה, איש שהמצרים הושיבו אותו על כסא המלוכה. אין ספק שהוא מצפה למפלת בבל. על כן בא הנביא ואומר לירושלים: "הנני שלח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי... ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה". הוא מדבר נגד המגמה המדינית, נגד כל מה שסוברים בירושלים, הוא נלחם במדיניות של המלך.
"ושילחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צר ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה. וצוית אתם אל אדניהם לאמר כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל כה תאמרו אל אדניכם. אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמה אשר על פני הארץ בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני. ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו. ועבדו אתו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו עד בא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדלים. והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אתו את נבוכדנאצר מלך בבל ואת אשר לא יתן את צוארו בעל מלך בבל בחרב וברעב ובדבר אפקד על הגוי ההוא נאם ה'".מדוע אמר זאת הנביא? מפני שהייתה התעוררות גדולה בירושלים. באו לירושלים מלאכויות של המדינות השכנות מסביב, שליחי מלך אדום, מלך מואב, מלך בני עמון, מלך צור, מלך צידון, כל אלה באו אל צדקיהו מלך יהודה, כל אלה התאחדו נגד בבל וחזקה התקוה בירושלים כי ברית זו של כל ארץ ישראל וחלק גדול של סוריה המתאחדים נגד בבל תצליח. התחזית הייתה נגד בבל. התייצב ירמיהו בשער ואמר: לא תצליחו, העתיד הוא לבבל.
"כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלם בבלה. בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו. ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום".ושוב: לא מתוך הערצת בבל ולא מתוך אמונה בנצחה ועתידה,
"כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה".ה' השליט את בבל עתה ואין לשנות גזרתו. אך בבוא העת יפיל ה' את בבל.
"בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל מן המקום הזה ויביאם בבל".בפי ירמיה לא הייתה בשורה באותה שעה על כן ענה (פס' ו-ט):
"אמן כן יעשה ה' יקם את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה. אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דבר באזניך ובאזני כל העם. הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדלות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת".ישנם פרשנים טועים שהסיקו מדברים אלה כי ירמיה סובר כביכול שנביא פורענות הוא נביא אמת ונביא נחמה איננו נביא אמת. בעקבות טעות משונה זו יש חותכים וגוזרים מדברי ירמיהו נבואות נחמה. ולא היא. מלחמה ורעה ודבר הינם דוגמאות שאינם לפי טעמו וחיכו של האיש ברחוב. כוונת ירמיהו לומר, שאין נביאים נשלחים בדרך כלל על מנת לדקלם מוסכמות ולחזור על כל מה שהעם חושב, לשם זה אין צורך בנביא.
"ויהי דבר ה' אל ירמיה אחרי שבור חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיה הנביא לאמר. הלוך ואמרת אל חנניה לאמר כה אמר ה' מוטת עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל. כי כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל על ברזל נתתי על צואר כל הגוים האלה לעבד את נבוכדנאצר מלך בבל ועבדהו וגם את חית השדה נתתי לו".כללו של דבר, בכל מקרה שישנה תחזית משלה, או חוזי חזיונות ומנהיגים הניבאים למפלה מהירה של בבל קם ירמיהו ומזהיר: טעות היא בידכם; התקופה הזאת היא תקופת בבל, עד בא עתה אל תתייצבו בדרכה של המרכבה הדוהרת הזאת, כי תירמסו. המתינו לבבל עד מלאות ימיה.
"וישלח המלך את יהודי לקחת את המגלה ויקחה מלשכת אלישמע הספר ויקראה יהודי באזני המלך ובאזני כל השרים העמדים מעל המלך. והמלך יושב בית החרף בחדש התשיעי ואת האח לפניו מבערת. והיהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח עד תם כל המגלה על האש אשר על האח. ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו השמעים את כל הדברים האלה".מי שקורא רק את הפרק הזה, תמה. יהויקים שלא נחשב על המלכים הצדיקים, היה כנראה, אדם קשה ואמיץ מאד (ירמיהו כב, יג-יז; לו, כד ועוד) ומפליא הדבר בכל זאת, שהרי אשקלון נכבשה, צבא מלך בבל אינו רחוק מירושלים, וירושלים אינה נאמנה וחביבה על הבבלים המנצחים יותר מאשקלון, ויהויקים בשלו: "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו השמעים את כל הדברים האלה". הוא מצוה לשרוף את מגלתו של ירמיהו. זה המשך הקו שלו מאז 609, כשניבא ירמיהו: "הנה מים עולים מצפון". כל המזרח הקדום מצפה אז לנצחון מצרים; לנוכח עוצמת מצרים ותפארתה בא נביא זה וניבא "הנה מים עולים מצפון". ואילו דיבר יהויקים בלשוננו היה אומר: "זוהי אידיאה פיקס של האיש הזה שעיניו נשואות תמיד לצפון". כל מי שעיניו בראשו רואה שמצרים חזקה ומנצחת.
פרופ' י' ריבלין העיר בדיון על דברי המרצה: "מעניין שהנבואות על הגויים פותחות בלשון "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על הגוים " (ירמיה מו, א). לא "הדבר אשר היה" ולא "ויהי דבר ה'". "אשר היה" בכל השפות הוא כאילו ציטטה... האומר "אשר היה" אינו מוסר פה את כל הדברים, כי אם "אשר היה", והיתר מובן ויש להשלימו. שאלה שנייה: מדוע לא הזכיר את ישעיהו פרק כ, שם נאמר "בשנת בא תרתן אשדודה" וגו', הרי זו הפריהיסטוריה של השאלה הזו... ועוד, מתי היה ירמיהו בעד בבל ומתי שינה דעתו".מעניינת ההערה של מורנו פרופ' ריבלין על "אשר היה". חז"ל כבר עמדו אגב "ויקר אלהים אל בלעם", על ההבדל המכוון בנבואה בין ישראל לגויים.
גב' ביילין הקשתה: "נכון שיהויקים היה מלך עריץ, אבל במה משתקפת תקיפותו? פרופ' אליצור אמר שהוא היה גם מלך תקיף. הוא היה מלך וסאל, נכנע למצרים, מושל בחסד המצרים, במה מתבטאת תקיפותו של יהויקים?".אשר לשאלת הגברת ביילין - מניין ידוע שיהויקים היה מלך תקיף - קל לעמוד על העובדה הזאת אם נשווה אותו לצדקיהו. צדקיהו לכאורה היה מלך צדיק, הוא האמין בדברי ירמיהו, אלא שלא יכול לכפות את הדעה הזאת על שריו. הוא פחד מפני שריו ואמר לירמיהו שלא יגלה וכו'. יהויקים לא פחד אף על פי שהשרים פחדו, כמו שאנו מוצאים בפרק ל"ו. נזכור, למשל, את המלך אחז שאמר (יש' ז, יב): "לא אשאל ולא אנסה את ה'". אחז לא היה מלך צדיק, בכל זאת היה אדיב כלפי הנביא. באותם הדורות לא היו האנשים נוטים לזלזל בנביאים, אף על פי שלא קיבלו את דעתם נהגו בהם דרך ארץ. חזקיהו, שהיה מלך צדיק, לא קיבל את דברי ישעיהו, אבל לא העז לפגוע בו.
הרב ד"ר י"מ לרמן העיר: "מדוע לא ציטט פרופ' אליצור גם מה שרש"י ורד"ק כותבים...'כשהיה נבוכדראצר צר על ירושלים בשנה העשירית לצדקיהו יצא חיל פרעה ממצרים ועלו הכשדים מעל ירושלים. שמע פרעה ושטף את עזה ושב לארצו'...תודה לרב ד"ר לרמן, שהזכיר דברי רש"י ורד"ק שמפאת הקיצור לא הבאתים כאן; אני מנסה לפרש את העניין בדרך שונה.
ועוד שאלה: נאמר בפסוק ב 'כה אמר ה' הנה מים עֺלים מצפון". אבל אם פרעה הכה את עזה אחרי ששמע שנבוכדראצר כבש כבר את ירושלים, מה פירוש 'מצפון'".
פרופ' י' פליקס התעכב על צפניה ב. לדעתו, אפשר שירמיהו מז וצפניה ב עוסקים בתקופה אחת, אלא שירמיהו עוסק בצד הפוליטי של הבעיה וצפניה - בצד הסוציאלי: "מן הראוי להצביע כאן על משהו מיוחד בדברי צפניה. לו יש פרוגרמה שונה משל שאר הנביאים. אמנם גם ירמיהו משבח את בני הרכבים... בנבואת צפניה החיים על המרעה זו היא פרוגרמה. 'והייתה חבל הים נות כרת רעים וגדרות צאן. והייתה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון בבתי אשקלון בערב ירבצון, כי יפקדם ה' ושב שבותם (שביתם)'. צפניה מעלה כאן חזון של עם רועים, לא עם העוסק במסחר, בחקלאות, בכלכלה... 'והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. שארית ישראל לא יעשו עולה... כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד'...צפניה חוזה כאן מהפכה כלכלית עצומה. אותו עם שעסק בחקלאות, במסחר, במדיניות ייהפך לעם אביון, עני ודל שכולו יעסוק במרעה... מובן שיש לחזון זה השלכה גם לעתידו המדיני של עם ישראל".מעניינת מאוד ההערה של פרופ' פליקס. זוהי תוספת, ואינה סותרת עיקר ההבדל שהבדלתי בין שתי הנבואות. היינו - נבואת ירמיהו בפרק זה היא נבואת פורענות ונבואת צפניה אינה נבואת פורענות כי אם נבואת ישועה על פי דרכה. בצדק הדגיש פרופ' פליקס אותו אידיאל מעניין שאנו מוצאים אצל צפניה. ברם, נדמה שיש לזה הקבלה מעניינת בכמה מקומות אצל ישעיהו. כך אנו מוצאים בישעיהו (יד, ל): "ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו" ולפלשתים הוא אומר: "והמתי ברעב שרשך ושאריתך יהרג".
המנחה ד"ר חמ"י גבריהו: "בנבואות אל הגוים הייתי תמיד תוהה: האם הנבואות הללו הן רק מופשטות, מטפיזיות; הנביא אומר לבבל, לאדום, לאשור, למואב, לאשקלון, למצרים והדברים יש להם משמעות של דבר אלהים המרחף על פני כל היקום, עד שמגיעה שעתם להתגשם. אולם בשנים האחרונות התחלתי להרהר שמא הייתה לנבואות הללו משמעות מעשית, כלומר שדברי הנביא הגיעו בצורה כלשהיא אל אותו העם".צודק מכובדי היושב ראש שהנבואות האלה לא תמיד היו פנימיות, היינו - הן לא נאמרו רק בין הנביא לבין עמו. דברים שנגעו לעמים אחרים לפעמים הגיעו אל העמים האחרים. אלא שיש להבחין - וזוהי הבחנה מעניינת - שיש נבואות אל הגויים שבעצם אינן בשורה אל הגויים, כמו למשל אותה נבואה של צפניה, אלא שליחות לישראל. הנביא קורא לישראל ואומר: לעתיד לבוא, אם תזכו, אתם תשבו בחבל הים. ובמקום אותה תרבות חטאה, שהיא אמנם עשירה אבל מושחתת, אתם תשבו ותכוננו חיים טהורים יותר. נבואה כזו אינה מכוונת לאשדוד ולפלשתים, זהו עניין בין הנביא ובין עמו. גם אותם פסוקים בישעיהו יד, כח-כט: "בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה. אל תשמחי פלשת כלך כי נשבר שבט מכך כי משרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף". אין הוא מתכוון בעיקר לפלשתים, אלא לישראל. "ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו", זו הטפה נגד הפוליטיקה היומרנית של חזקיהו, החושב שהגיע הזמן של חידוש גדולת יהודה, הגדולה האימפריאלית והעצמאות הגדולה וכו', אומר הנביא ששעתה לא הגיעה ושהבכורה היא בכורת דלים. הוא מציג זאת בצורת שיחה עם הפלשתים אף על פי שאינו מתכוון לפלשתים. לעומת זאת, ישנן נבואות המכוונות אל הגויים והן הגיעו לפעמים אל הגויים. אלישע נשלח אל ארם והוא נפגש עם הארמים (מל"ב ה). נבוזראדן יודע היטב מה שאומר ירמיהו (יר' מ). והנה הראיה שהביא גבריהו מירמיהו כז על משלחות הגויים שהיו בירושלים וירמיהו התייצב בפניהן. גם ישעיהו בפרק כ מלמדנו בעניין זה כי הנביא התייצב ערום ויחף בפני משלחות דיפלומטיות הפועלות נגד נבואתו. הוא התייצב כך גם בפני המשלחת הזרה וגם בפני העם היהודי. מסתבר שהיו נבואות אשר נודעו לגויים.
בהמשך הזכיר גבריהו את פרק כז בירמיהו - "עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צוארך ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צר ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה. וצוית אותם אל אדניהם" וגו'. כמו כן, הזכיר את דברי רבשקה במל"ב יח, כה: "עתה המבלעדי ה' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה" וליונה בנינווה. עוד הפנה למקבילות בעולם הנכרי, נבואות ואורקולים שהתהלכו בקרב העמים לפני מלחמות (על פי הרודוטוס וטקיטוס).