יהושע ה: ויאכלו מעבור הארץ



(יא) וַיּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּות וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּום הַזֶּה:
(יב) וַיִּשְׁבּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלא הָיָה עוד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן
וַיּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: (ה: יא-יב)
מדוע אכלו בני ישראל מתבואת ארץ ישראל רק ממחרת הפסח, ולא מיד כשנכנסו לארץ, ביום עשרה בניסן? הפסוק אומר כי אכלו מתבואת הארץ "ממחרת הפסח", זאת אומרת ממחרת החג הראשון של פסח, בשישה עשר בניסן.

כדי להשיב על שאלה זו צריך לעיין בפרשה אחרת, בחומש ויקרא, שהפסוק שלנו קשור אליה ומוסבר על ידה:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לא תאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּום הַזֶּה
עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלהֵיכֶם חֻקַּת עולָם לְדרתֵיכֶם בְּכל משְׁבתֵיכֶם:
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּום הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה
שֶׁבַע שַׁבָּתות תְּמִימת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יום
וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה': (ויקרא כג: יד-טז)
הפסוקים האלה עוסקים באיסור "חדש", עיקרו הוא זה: בבית המקדש היו מביאים קרבן מן התבואה החדשה ביום שישה עשר בניסן, הוא היום הראשון של חול-המועד פסח. אסור לאכול מן התבואה החדשה של השנה עד לרגע שבו מקריבים מתבואה זו מנחה לה' בבית המקדש. לאחר שהוקרבה המנחה לה', מותר גם לאדם לאכול מן התבואה.

עכשיו מובן הפסוק: "ולחם וקלי וכרמל" - מוצרים העשויים מתבואה - "לא תאכלו עד עצם היום הזה" - יום 16 בניסן - "עד הביאכם את קרבן אלוהיכם", עד שתקריבו את הקרבן מן התבואה החדשה.

ועכשיו מובן גם הפסוק בספר יהושע: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח" - למחרת החג הראשון של פסח, הלא הוא 16 בניסן - "מצות וקלוי, בעצם היום הזה" - בעצם היום, ב- 16 בניסן, אכלו בני ישראל מן התבואה החדשה. מדוע חיכו ישראל עד 16 בניסן, ולא אכלו מן התבואה מיד בכניסתם לארץ? בגלל המצווה הכתובה בספר ויקרא, האוסרת לאכול מן התבואה לפני שמקריבים ממנה את קרבן העומר.בהיותם במדבר אכלו בני ישראל את המן - הלחם שירד מן השמים, וגם בכניסתם לארץ המשיך המן לרדת, עד ליום שבו אכלו מתבואת הארץ:
וַיִּשְׁבּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלא הָיָה עוד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן
וַיּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: (יהושע ה: יב)

"ממחרת השבת"
הביטוי "ממחרת השבת" המופיע בפסוק פותח בפנינו פתח לאחד המאבקים המעניינים בתולדות ישראל בימי בית שני - מאבק ששרידים שלו קיימים עד היום.

הפסוק המתאר את זמן אכילת התבואה אומר כך:
(יא) וַיּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּות וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּום הַזֶּה: (יהושע ה: יא).
לפי פסוק זה היום שבו התחילו לאכול מן התבואה החדשה היה "ממחרת הפסח". הפסח מתחיל ביום 15 בניסן, ו"ממחרת הפסח" הוא בתאריך 16 בניסן.

בחומש ויקרא, בפסוקים המתארים את המצווה להקריב את קרבן העומר, יש ניסוח אחר. כתוב שם כך:

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּום הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתות תְּמִימת תִּהְיֶינָה: (ויקרא כג: טו).
נשים לב: בחומש ויקרא כתוב "ממחרת השבת", ואילו בספר יהושע כתוב "ממחרת הפסח". אם המונח הקובע הוא "ממחרת השבת", אפשר להבין את המילים האלה כמתכוונות ליום הראשון בשבוע, ממחרת יום השבת. ואם המלים הקובעות הן "ממחרת הפסח", הכוונה היא ליום 16 בניסן, בכל יום שהוא בשבוע.

מה פירוש "ממחרת השבת"? חכמינו בימי בית שני פירשו את "ממחרת השבת" - ממחרת הפסח, ואת "שבת" לא במשמעות של היום השביעי, אלא במשמעות של היום שבו שובתים ממלאכה, היום שבו חוגגים, וזהו חג הפסח. ואמנם כך אנו נוהגים היום: את ספירת העומר אנו מתחילים ביום 16 בניסן, וחג השבועות הוא תמיד 7 שבועות אחרי היום הראשון של פסח.

הצדוקים, שפעלו בימי בית שני וחלקו על סמכות חכמים, פירשו את הפסוק "ממחרת השבת" כמתכוון ליום הראשון בשבוע. לפי דעתם, צריך להקריב את העומר תמיד ביום ראשון, ולא ב- 16 בניסן. אם הפסח מתחיל ביום חמישי, הם יאמרו שצריך לחכות עד 18 בניסן, היום הראשון בשבוע, ואז להקריב את קרבן העומר ולהתחיל בספירת העומר.

מחלוקת זו שבין הצדוקים, שכפרו בסמכות חכמים, לבין ה"פרושים", הלא הם חכמי המשנה והתלמוד, הייתה קשה ומרה. הצדוקים ניסו לשבש את חשבונות הלוח היהודי, כדי שחג הפסח יתחיל ביום שבת והקרבת העומר תהיה ביום ראשון, בהתאם לשיטתם. שרידים לגישת הצדוקים נמצאים עד היום אצל הקראים, קבוצה קטנה של יהודים שהמשיכו בדרכם של הצדוקים, והחיים לפי לוח מיוחד להם. הם מתחילים עד היום את ספירת העומר ביום הראשון בשבוע, וחג השבועות שלהם חל תמיד ביום ראשון. קבוצות של קראים היו בחצי האי קרים עד לתקופה האחרונה, וכיום חיים קראים בישראל ברמלה, בירושלים ובכמה מושבים.

הפסוק בספר יהושע מוסבר יפה לפי דרך פרשנותם של חז"ל: 40 שנה לאחר שציווה משה את בני ישראל להתחיל את ספירת העומר "ממחרת השבת", ולאכול מן התבואה החדשה רק "ממחרת השבת" נכנסים בני ישראל לארץ ומתחילים לקיים את הציווי הזה. ומה הם עושים? מחכים עד "ממחרת הפסח", ומיד למחרת הפסח הם אוכלים מן התבואה החדשה. מדוע צריכים היו לחכות עד ממחרת הפסח? מדוע לא נאמר כי "ממחרת השבת" אכלו בני ישראל מתבואת ארץ כנען? התשובה: ספר יהושע מפרש את הפסוק של חומש ויקרא: בחומש ויקרא כתוב "ממחרת השבת", וספר יהושע מפרש מה פירוש "שבת": "שבת" בפסוק זה פירושו "פסח", ו"ממחרת השבת" פירושו "ממחרת הפסח".