פרשנים, דרשנים וחוקרים כתבו רבות על פרשת גירוש הגר ובנה מבית אברהם. רוב הכותבים, הן הקדומים והן החדשים, דנים בעיקר במעשיהם של אברהם ושרה וביחסם אל הגר ואל ישמעאל.

בחלקו הראשון של המאמר אביא לקט מדברי הפרשנים על התנהגות אברהם ושרה. רובם מנסים להצדיק את התנהגותה של שרה או לפחות להבין את מניעיה ואת הסכמתו של אברהם לגירוש האם ובנה.

בחלקו השני של המאמר ארחיב את הדיבור בעיקר על הגר האם.


לקוראים את פרשת גירוש הגר וישמעאל בנה מבית אברהם (בראשית כ"א ט-כא), נדמה תחילה כי הכתובים מצדדים במגורשים. רחמיהם מתעוררים על הגר המגורשת ועל ישמעאל בנה - בן אברהם - וכעס על שרה בשל התנהגותה. נראה כי קנאתה של שרה היא אשר הביאה כביכול לגירוש האכזרי הזה.

וכך מבאר רבי אברהם בן עזרא: "מצחק - כי כן מנהג כל נער. ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה". (בראשית כ"א ט). לדבריו, המניע היה אפוא קנאה.

אולם את הרושם הראשוני הזה מערערים דברי הקב"ה הנראים כהסכמה עם שרה:

"וַיּאמֶר אֱלהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָרָה שְׁמַע בְּקלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כ"א, יב).

רש"י מפרש פסוק זה בעקבות התלמוד הבבלי: "שמע בקולה - למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות".

ואכן נראה שהפרשנים נמנעים מלבקר את שרה ואת אברהם בפרשת גירוש ישמעאל, אף על פי שלא נרתעו מלבקרם בפרשת עינוייה של הגר (בראשית ט"ז).

בפרשת עינוי הגר (שם פסוק ו) מבקר רד"ק קשות את שרה: "... ולא נהגה שרה בזה למידת המוסר ולא למידת חסידות ...ולכן הסיפור שנכתב בתורה - להקנות מדות טובות לאדם ולהרחיק הרעות", ¹ ואילו בפרשתנו הוא כותב: "...ולא גער באשתו מפני שלום בית כמו שכתבנו בדבר הגר והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבור". ²

גם רמב"ן, הרואה במעשה העינוי של הגר חטא: "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן..." ³, מנסה במקרה שלנו להבין את מניעיהם של שרה ושל אברהם:

"...והנכון בעיני שהיה זה בְּיום הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, ולכך אמר הכתוב 'אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית' ולא אמר 'את ישמעאל' מְצַחֵק, וכן אמרה 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת בְּנָהּ', כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי, ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת". ⁴

רד"צ הופמן מבאר את מניעיה של שרה בגירוש האמה ובנה,⁵ וזו לשונו:

"מצחק אין פירושו כמו משחק, כאילו שרה נתמלאה קנאה בראותה את בן האמה כשהוא משחק בשעת המשתה, ומשום כך תדרוש את הרחקתו מן הבית. מסתבר שהיה בו בצחוק זה משהו חמור יותר, ובהבנתה הנכונה של המלה צריך לחפש את מניעיה של שרה. לנו נראה שצחוק זה כמוהו כלעג; השווה להלן ל"ט, יד ויחזקאל כ"ג, לב. ואין הכתוב מפרש את טיבו של לעג זה. אולי חשב ישמעאל, כי בתור בנו הגדול של אברהם הוא רשאי להתנשאות על אחיו הקטן וללעוג לו, לראותו ככפוף לו והוא רשאי להתעלל בו. מכל מקום, סיבה הייתה לה לשרה לדאגה, שיבוא היום ובן האמה ידחה את בן הגבירה מירושתו החוקית, יתרה מזו, שיבוא היום והוא יסכן את ירושתו הנצחית של אברהם. משום כך אמרה: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת ואת הבן שהוכיח עצמו כבן אמה. כִּי לא יִירַשׁ - אל לו לבן האמה לרשת יחד עם בני, אל להם לחיות ביחד ולנחול בארץ אחת. והציווי האלוהי מוכיח, כי אמנם צדקה שרה אמנו".

בפרשו את התיבה 'מְצַחֵק' מרכך רד"צ הופמן את פירושו של רש"י לפסוק כ"א ט המוצא בתיבה את כל העבירות שעליהן ייהרג אדם ולא יעבור ⁶:

"מְצַחֵק - לשון עבודה זרה, כמו שנאמר 'וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק' (שמות ל"ב ו). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא 'לְצַחֶק בִּי' (להלן ל"ט יז). דבר אחר לשון רציחה, כמו 'יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַחֲקוּ לְפָנֵינוּ' וגו' (ש"ב ב יד).
עם בני וגו' - מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כדאת אמר 'כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת וגו' וְאָמַר הֲלא-מְשַחֵק אָנִי' (משלי כ"ו יח - יט)".

המקור לפירושו של רש"י הוא מדרש בראשית רבה פרשה נג. ⁷

הרב עקיבא סופר, מחבר הפירוש לתורה "דעת סופר", מצדיק אף הוא את שרה ומבאר:

"ונראה לי לפרש דהנה עיקר כוונת שרה במה שגירשה את ישמעאל לא הייתה מפני שנאת חינם או מפני יראתה שיקפח ירושתו של יצחק, אלא שיראה דאם יצחק יהיה תמיד בחברותא עם ישמעאל אולי ילמד ממעשיו הרעים, על כן רצתה לגרשו מביתה. אבל יש לבעל דין לחלוק ולומר אולי נהפוך הוא שישמעאל ייטיב דרכיו אם יהיה עם יצחק תמיד, ואולי יועיל תוכחה להחזירו למוטב ולמה רצתה להדיחו לגמרי. אבל האמת כי שרה בחכמתה ידעה והבינה שכל התוכחות ללא יועיל יהיו, כי ישמעאל בוודאי לא יקבל תוכחה ואפס תקוה ממנו משום שראתה בישמעאל שהוא לץ, וידוע דמידת הליצנות היא מידה רעה וגרועה הדוחה כל תוכחה, וכמאמר החכם: ליצה אחת דוחה מאה תוכחות, וכן אמר שלמה 'יסֵר לֵץ לקֵחַ לו קָלון' (משלי ט', ז), כי הלץ שאין בו שום ניצוץ קדושה לא יועיל לו שום מוסר, לכן המוכיח לוקח לו קלון, וזה עיקר טעמה של שרה שגירשה את ישמעאל". ⁸

במדרש תנחומא חיי שרה פרק ד דורשים:

"...'דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים' (משלי, ל"א יג) בין יצחק לישמעאל שאמרה 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת בְּנָהּ ...'" ⁹,

ומבאר בעל דעת סופר בפירושו לפרשתנו:

"...ותמוה איזה שייכות יש לגירוש ישמעאל לצמר ופשתים דווקא, ונ"ל (ונראה לי) דהנה שרה ביקשה מאברהם שיגרש בנו, הלא זה נראה כאכזריות שהאב יתאכזר כל כך וישלח את בנו ויגרשהו מפניו, וגם יפלא, וכי אברהם לא ראה ולא ידע ממעשי תעתועים של בנו ישמעאל וכי משוא פנים יש בדבר, אלא שאברהם חשב אולי ישפיע יצחק על ישמעאל שייטיב דרכיו ע"י (על ידי) שילמוד מתום דרכיו של יצחק, ו'[הולֵךְ] אֶת-חֲכָמִים [יֶחְכָּם]' כתיב (משלי י"ג, כ) אבל שרה ראתה ברוח קדשָהּ יותר מאברהם בעלה שלא בדברים יוסר כסיל ולא יטיב דרכו כסל למו. וזה שאמר הקב"ה לאברהם 'כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָרָה שְׁמַע בְּקלָהּ' לרוח הקודש שבה (מגילה יד ע"א), שאברהם היה טפל לשרה בנבואה, והיא ראתה יותר שלא יתהפך לטובה ובשום אופן לא יתחבר ליצחק, כמו כלאים שחוט אחד של פשתן אם נתערב בצמר אינו בטל לעולם ונשאר בעינו ובאיסורו, כ"כ (כמו כן) ישמעאל לא יעזוב דרכו וא"ש (ואתי שפיר) ב"ה (בעזר ה)". ¹⁰

גם רש"ר הירש מצדיק את שרה ואת רצונה לגרש את ישמעאל:

"הדבר נשמע כמעשה קשה ואכזרי, אך הנסיבות מצדיקות אותו צידוק גמור. יש להסיר מביתם של אברהם ויצחק כל פחד, שמא לאחר פטירת שניהם תשלוט בו השפעתם של הגר וישמעאל, הבן הבכור. לפיכך יש להרחיק את שניהם בדרך כזאת, שייראו ביחס לבית הזה במעמדם האמיתי והחוקי, היינו כאמה וכבן אמה, ובן אמה הרי הוא עצמו עבד. לאחר מכן יכול היה אברהם להיטיב את גורלם בעין יפה, כמידת עושרו וטוב ליבו, וכן עשה...". ¹¹

מכאן ואילך אני מבקש לבחון את התנהגותה של הגר בפרשתנו ואת דמותה כאם. אפתח בדבריו של רש"ר הירש ואנסה להרחיבם ולבססם על לשון הכתובים.

בפירושו לפסוקים טו-טז הוא אומר:

"כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תיטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במליון של שניה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני "שאין בכוחו לראות בייסוריו", אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הַנַּעַר", ולא את קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד". עכ"ל.

סיפור הגירוש מתחיל: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע". כבר תמהו המפרשים על האב אברהם עתיר הנכסים, ('וְאַבְרָם כָּבֵד מְאד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב' - בראשית י"ג ב), מדוע הסתפק בלחם וחמת מים ולא נתן בידם גמלים נושאי כל טוב וצידה רבה לדרך. וכך משיב רמב"ן בפירושו לפסוק טז על השאלה:

"...והיה כל העניין הזה לאברהם מפני שצווה לעשות ככל אשר תאמר שרה, והיא צוותה להוציאו מיד, ובמצותה לא נתן להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם".

רש"י לפסוק יד, ד"ה 'לחם וחמת מים' תולה את הדבר ביזמתו של אברהם: " לחם וחמת מים - ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה".

גם ראב"ע בפירושו לפסוק יד ד"ה 'וחמת מים', דן בשאלה זו:

"...ורבים יתמהו מאברהם, איך גרש בנו, גם שלח בן עם אמו ריקם, ואיה נדבת לבו? והתימה מאלה שיתמהו, כי אברהם עשה ככל אשר צוהו ד'. ואילו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה, לא שמר מצות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל. לחם וחמת מים נתן אל הגר, ושם על שכמה, ואמר לה, קחי אתך בנך וישלחה. ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פירש הכתוב".

נדמה לי שעל פי המקראות רשאים אנו לשער שאברהם לא נתן להגר גמל וצידה לדרך ארוכה מפני שלא רצה שתרחיק נדוד. הוא חשש שמא תנסה הגר לשוב לבית אביה, למצרים, ובכך יאבד לו סופית הקשר עם בנו. לחשש זה היה על מה לסמוך. הגר נהגה כך לפני שנים, בעת הריונה, וסיכנה את עוברה:

"...וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנכִי בּרַחַת. ...וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלם רָאִיתִי אַחֲרֵי ראִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי ראִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד..." (בראשית ט"ז א-טז).

דרך שור היא הדרך המובילה למצרים. קדש היא גבולה הדרומי של ארץ כנען. ¹² ואכן הגר אינה מבינה את רמזו של אברהם. למרות היותה מודעת לסכנות הדרך היא שמה פעמיה למצרים. חששותיו של אברהם נתאמתו: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע".

הכתוב אינו מסתפק בציון העובדה שתעתה במדבר באר שבע אלא מוסיף כי ההליכה אל המדבר הייתה יוזמתה של הגר: "וַתֵּלֶךְ".

גם סופה של הפרשה מעיד על הגר: "וַתִּקַּח לו אִמּו אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ומעיר רש"י בעקבות מדרש בראשית רבה: "מארץ מצרים - ממקום גידוליה, שנאמר 'וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וגו' (בראשית ט"ז א), היינו דאמרי אינשי זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי". (זה שאומרים הבריות זרוק מקל לאוויר ועל עיקרו הוא עומד), ואכן על ישמעאל מסופר מאוחר יותר: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" (כ"ה, יח).

וכך מתאר ראב"ע, בפירושו לפסוק יד, את השתלשלות האירועים:

"...ונתן לה לחם ומים שיספיק לה עד באר שבע, כי בגרר היה אברהם. והנה היא הלכה ולא ידעה הדרך ותתע. והנה בנה חלה מחסרון המים, ואחר שלקחתהו בחיקה וראתה שנפשו יוצאה בצמא השליכתו".

גם רשב"ם תולה את התעייה בהגר:

" ' ... וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע' - לפיכך ויכלו המים מן החמת, שאילו הלכה דרך ישר היה מספיק לה החמת מים שנתן לה אברהם עד המלון".

רש"י רואה בהתרחקות מבית אברהם לבית אביה של הגר במצרים לא רק התרחקות פיזית אלא התנתקות רוחנית רעיונית: "... וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע - חזרה לגלולי בית אביה".

בכיסופיה לשוב אל בית אביה מסכנת הגר המצרית לא רק את עצמה אלא גם את ישמעאל בנה. היא מביאה אותו עד לסכנת חיים.

וכיצד נוהגת הגר כאשר באשמתה נשארו היא ובנה במדבר ללא מים? "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". התורה משתמשת כאן בתיבה הקשה: "ותשלך" שמשמעויותיה הן: זרק בכוח, הטיל, ידה; הפיל, זרק למטה; זרק דבר לא נחוץ, נפטר ממשהו שאין לו צורך בו; סילק, גירש, הרחיק מישהו ממחיצתו, זנח, נטש; כמו למשל בפסוקים: "וַיִּתְּשֵׁם מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדול, וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּום הַזֶּה" (דברים כ"ט כז), "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלות כּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים ע"א ט). התורה אינה בוחרת במילה "ותשם" כמסופר על אם משה: "וְלא יָכְלָה עוד הַצְּפִינו וַתִּקַּח לו תֵּבַת גּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאר" (שמות ב', ג), ואף אינה משתמשת במילה רכה אחרת, אלא במילה הקשה: "ותשלך".

הגר אינה בוחרת שיח מיוחד בעל צל או נוח. היא משליכה אותו באקראי "תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". ובצדק מעיר רש"ר הירש: "וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם, ואחת הייתה לה, היכן יפול; ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצימאון עוד צער ללא צורך".

הכתוב מוסיף ומתאר את מעשיה של הגר: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קלָהּ וַתֵּבְךְּ". פעמים משתמש הכתוב בתיבה מנגד כדי להדגיש את חוסר המעש של הגר. היא אינה מנסה למצוא מים למרות שיש שיחים בסביבה ומכאן שהיה בסביבה מקור מים. ואכן בסיום הפרשה נאמר: "וַיִּפְקַח אֱלהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם", לא שנעשה לה נס ובאה באר, הבאר הייתה שם והגר לא ראתה אותה. היא עמדה מנגד ולא פעלה להצלתה ולהצלת בנה.

הגר המצרית לא ניסתה להקל ולו במעט על ייסורי מותו של בנה. היא לא ישבה לידו, לא ניגבה את זיעתו, לא נשפה עליו לצננו מעט, לא השתתפה בצער סבלו ולא עודדה אותו בדברים רכים. היא חסה על עצמה ולא רצתה לראות במות בנה: "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד". אפילו חיה אינה נוהגת כך. חיה יושבת ליד גורה העומד למות, מלקקת אותו, ומנסה להקל ככל יכולתה את סבלו.

רש"י מבאר את כפילותה של תיבת מנגד: "מנגד - מרחוק. ... ותשב מנגד - כיון שקרב למות הוסיפה להתרחק".

הגר אפילו אינה מתפללת, אלא יושבת ובוכה: "וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קלָהּ וַתֵּבְךְּ". ואכן הכתוב מדגיש: "וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת קול הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלהִים אֶל קול הַנַּעַר - לא את קולה של הגר -בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם...".

גם כאשר נמצאים המים אין הגר דואגת תחילה לבנה: "וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר". חֵמֶת הוא נאד, שק עשוי עור ששימש לנשיאה או לאחזקה של נוזלים. הוא אינו משמש כלי לשאיבת מים. במקום לרוץ ולהשקות את בנה הנוטה למות ממלאת הגר תחילה את החמת ורק אחר כך משקה את בנה.

במדרש בראשית רבה "אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם מן הכא וַיִּפְקַח אֱלהִים אֶת עֵינֶיהָ ... וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת הדא אמרת מחוסרת אמנה היתה". הגר חששה שלא יהיו לה מים ולפיכך מלאה תחילה את החמת.

רד"צ הופמן מוצא מקום לרגשי הרחמים על ישמעאל המציפים אותנו למקרא הפרשה. וכך הוא כותב בין השאר:

..."אם מתאר אפוא התנ"ך את גירושם של הגר וישמעאל כמעשה של הכרח וכמשתלב בתוכניותיו ההשגחתיות שלו ית', הרי יש ויש מקום למידת הרחמנות לגבי אלה, אשר המעשה ההכרחי פוגע בהם לרעה. גם הנביאים מרחמים על העכו"ם, כשעליהם לנבא להם רעות. וישכם - אברהם משכים קום כדי לבצע את מצוותו ית', אף על פי שרגשות לב האב מתקוממים כנגדה". ¹³

ואכן בראותנו את התנהגותה של הגר, אין אנו יכולים שלא להימלא רחמים על ישמעאל ועל גורלו, וגם נפתח לנו פתח להבין את ישמעאל אשר כעבור זמן לא נטר לאביו על גירושו. למרות התנהגותה של הגר ולמרות הדרך המצרית שהיא כיוונה את בנה, הטביע דווקא חינוכו של אברהם את חותמו על ישמעאל. כאשר נפטר אברהם בשיבה טובה בא ישמעאל ממקומו לחלוק לו את הכבוד האחרון: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵיבָה טובָה זָקֵן וְשָבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אתו יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְדֵה עֶפְרן בֶּן צחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָרָה אִשְׁתּו" (בראשית כ"ה ח-ט). ישמעאל מכיר את מקומו ונותן את הכבוד ליצחק, ולפיכך נכתב יצחק וישמעאל ולא לפי סדר לידתם: ישמעאל ויצחק. וכך נדרש בבראשית רבה פרשה סב: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל אל מערת המכפלה, כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה...".

רש"י בעקבות המדרש מפרש: יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם".

שמא יש כאן מידע על פיוס בין האחים...?!

הערות:

1. רד"ק לבראשית ט"ז ו : "... ולא נהגה שרה בזה למידת המוסר ולא למידת חסידות; לא מוסר - כי אף על פי שאברהם מחל לה על כבודו ואמר לה: 'עֲשִי לָהּ הַטּוב בְּעֵינָיִךְ', היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מידת חסידות ונפש טובה - כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו. ואמר החכם: 'מה נאוה המחילה בעת היכולת'. ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר: 'כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ', והשיב לה ברכה תחת עניָהּ. ואברם לא מנע משרי מלענותה אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית. ולכן הסיפור שנכתב בתורה להקנות מדות טובות לאדם ולהרחיק הרעות"
2. "'וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם', כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה, והיה אוהב אותו, כי היה בכורו והיה מרחם עליו כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים (תהלים ק"ג יג), ובדרך טובה היה הולך כי הוא גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו לגרשו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום בית כמו שכתבנו בדבר הגר והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבור".
3. רמב"ן לבראשית ט"ז ו: "'וַתְּעַנֶּהָ שָרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ' - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן, שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי",
4. רמב"ן לבראשית כ"א ט: "...והנכון בעיני שהיה זה בְּיום הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, ולכך אמר הכתוב 'אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית' ולא אמר 'את ישמעאל' מְצַחֵק, וכן אמרה 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת בְּנָהּ', כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי, ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת. ... עַל אודת בְּנו - ...והנכון בעיני כי הכתוב סיפר בכבוד אברהם ואמר שלא היה הדבר רע מאד בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה, ואלו אמרה לו שתגרש האמה בלבד היה עושה כרצון שרה, אבל מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה, והקב"ה אמר לו שלא ירע בעיניו על הנער ולא על האמה כלל וישמע לקול שרה, כי ביצחק לבדו יקרא לו שמו, וישמעאל לא יקרא לו זרע. ומפני שהיה אברהם מפחד עליו שלא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו, אמר כי ישימנו לו לגוי. ויברכנו מפני שהוא זרעו באמת".
5. "וַתֵּרֶא שָרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כ"א ט-י).
6. . תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".
7. . "וַתֵּרֶא שָרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית וגו' אמר רבי שמעון רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי דרש רבי עקיבא (בראשית כ"א) וַתֵּרֶא שָרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק וגו' אין מצחק אלא גלוי עריות היך דאת אמר 'בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי' (בראשית ל"ט יז) מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן, תני רבי ישמעאל אין צחק אלא עבודה זרה שנאמר 'וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכל וְשָׁתו וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק' (שמות ל"ב ו) מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימסיות וצד חגבים ומקריב עליהם, רבי אלעזר אומר אין צחק אלא שפיכות דמים 'יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַחֲקוּ לְפָנֵינוּ וגו' (שמואל ב ב' יד) רבי עזריה משום רבי לוי אמר אמר ליה ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקנו בשדה והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו מצחק הדא הוא דכתיב 'כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן-אִישׁ רִמָּה אֶת-רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלא-מְשַחֵק אָנִי' (משלי כ"ו יח-יט) ואני אומר אין הלשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל שוטים אתם אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובה שאמרה שרה לאברהם את למד 'כִּי לא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק': כי לא יירש עם בני אפעלפי שאינו יצחק, עם יצחק אע"פ (אף על פי) שאינו בני, קל וחומר עם בני עם יצחק".
8. עקיבא סופר, דעת סופר על חמשה חומשי תורה, הוצאת מכון דעת סופר, ירושלים תשכ"ג, עמ' כז-כח.
9. . מדרש תנחומא חיי שרה פרק ד: "זש"ה (זה שאמר הכתוב) 'אֵשֶׁת-חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ' (משלי י"ב ד) זה אברהם שהיה מקונן על שרה מה כתיב למעלה מן העניין 'וַתָּמָת שָרָה' וגו' (בראשית כ"ג ב) התחיל אברהם לבכות עליה ולומר 'אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא ...בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ' (משלי ל"א י-יא) אימתי בשעה שאמר לה 'אִמְרִי נָא אֲחתִי (בראשית י"ב יג) 'גְּמָלַתְהוּ טוב וְלא-רָע כּל יְמֵי חַיֶּיהָ' (משלי, ל"א יב) 'דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים' (שם, שם יג) בין יצחק לישמעאל שאמרה 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת בְּנָהּ ...'".
10. ראה לעיל הע' 8
11. ספר בראשית עם פירוש הרב שמשון בן הר"ר רפאל הירש זצ"ל הוצאת מוסד יצחק ברויאר ירושלים תשל"ז עמ' רל-רלא. פירוש רש"ר הירש תורגם מגרמנית בידי הרב מרדכי במו"ה שמשון ברויאר.
12. במדבר פרק ל"ד פסוקים א-ה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלתֶיהָ: וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדום וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה (וְהָיֻה) [וְהָיוּ] תּוצְאתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמנָה: וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמון נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוצְאתָיו הַיָּמָּה:
13. בפירושו לפסוק כ"א יד

---