ספרות השו"ת

מבחר מספרות השאלות והתשובות לתקופותיהן,
בתוספת מבואות, מקורות, מקבילים והרחבות

יהודה איזנברג ועמירם דומוביץ

דיני אישות ומשפחה

תשובת הרשב"א
דינה של פילגש ובנה


הקדמה לתשובה
תשובה זו עוסקת בכמה עניינים:
א. מה יחסה של ההלכה לאיש ולאישה החיים ביחד ללא חופה, קידושין וכתובה?
ב. מה דינו של הבן הנולד מזוג כזה? האם יש בו פסול כלשהו?
ג. אדם הנושא אישה שנייה, האם הדבר מותר? ואם כן, באילו תנאים?



תשובות הרשב"א, חלק ד, סימן שיד


שאלה
שאלת על ראובן שהכניס בביתו את דינה בת יהושע לרצונה ולרצון אביה ואמה לשמש ולעבוד לו. וראובן זה עברו עליו עשר שנים, ולא נתעברה אשתו, ולא היה לה בן, ובהיות דינה בביתו פיתה אותה, ושכב עמה, ונתעברה ממנו. וכשהרגיש ראובן בדבר, קידש אותה וכתב לה כתובה, ואז נתרצו בדבר אביה ואמה של דינה. ושאלת ממני אם הבן כשר אם לאו.

תשובה
תחילת כל דבר צריך אני לומר שהדבר אסור ומכוער.
א. הוא אסור: מפני שעובר בלאו "דלא תהיה
קדשה" (דברים כג,יח). ומשום "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט,כט). ויש בו איסורא דאורייתא.
ב. ומכוער: משום ד"קודם מתן תורה אדם פוגע אישה בשוק, ואם נתרצו שניהם בועלה ומקיימה לו לאשה, או נותן לה שכרה והולך לה. כיוון שניתנה תורה, נתחדשה הלכה שהרוצא לישא אישה יעשה בה מעשה לקדש אותה בכסף, שיכתוב לה כתובה ויעשה עמה חופה" (רמב"ם, אישות פ"א, הלכה א). גם במקומות רבים יש הסכמה שלא לקדש אלא בעשרה, ושיהיו שם אביה ואמה או מקרובותיה והחזן מהקהל. כל שכן שאין מותר לישא אישה דרך פיתוי והפקר. כל שכן שיישאנה על אשתו [כאישה שנייה] דרך זה, כי אף בכשרות החרים רבנו גרשום ז"ל (תשובות מהר"ם מרוטנברג בר ברוך, דפוס פראג, סימן תת, רכ"ג) שלא יישא אדם אישה על אישה. אלא שהרמב"ם ז"ל (אישות, פרק י"ד, הלכה ג) מראה פנים להיתר לישא נשים רבות כמנהג הישמעאלים שעושין כן. וכפי הר"א הלוי ז"ל, דכתב דקיימא לן נושא אדם נשים רבות, והוא דיכול למיקום בסיפוקייהו [לקיים את צורכיהן] (יבמות סה,א). ודווקא במקום שנהגו; אבל במקום שלא נהגו, אסור לאדם לישא אישה על אשתו, דאנן סהדי דעל דעת המנהג אינסיבא ליה, דלא לינסיב אחריתי, והוא ליה כחמר שאינו יכול ליעשות גמל (כתובות סב,ב).

וראובן זה עשה שלא כהוגן. ועשה זה מפני שעברו יותר מעשר שנים שלא נתעברה לו אשתו. ואם עשה זה בשביל שלא יתבטל מפרייה ורבייה ולעשות מצווה לקח את דינה לפילגש ולשפחה על אשתו שלא כן. והנה אני לא באתי להתיר להראות פנים שיהא מותר לישא בת ישראל לפילגש, כל שכן על אשתו הכשרה, הנשואה לו בקידושיה. שהרי משניתנה תורה, נתחדשה הלכה ואסרה הפילגש, והוא אישה המזומנת לו בלא כתובה וקידושין. ונקראת "פילגש" כדרך שאמר הכתוב "ולבני הפלגשים אשר לאברהם" (בראשית כה,ו), "ופלגשו ושמה ראומה" (בראשית כב,כד), וכן "פלגש אביו" (בראשית לה,כב), והוא הקדשה בדרך "איה הקדשה" (בראשית לח,כא), והוא שאסרה תורה כמו שאמר הכתוב "לא תהיה קדשה" (דברים כג,יח), שאסרה עמה בלאו. וגם זה בכלל "לא תחלל את בתך" (ויקרא יט,כט). ואמרו בירושלמי (ראה בבלי, סנהדרין עו,א): "זה המוסר את בתו שלא לשום אישות, או שמוסרת היא את עצמה שלא לשום אישות", פירוש שמייחדת עצמה לזנות. וכתב הרמב"ם (נערה בתולה, פ"ב, הלכה יז), שזהו שנאמר בתורה "אל תחלל את בתך להזנותה".

ובספרי (ספרא, קדושים פרק ז, ג) כתוב: "'אל תחלל את בתך להזנותה וגו'': יכול על מעשה יחידי, פירוש אם מסר בתו לאדם אחד להיות לו לפילגש, וכן היא שנתפתתה למפתה ושכבה עמו, שהיא עברה בלאו זה. תלמוד לומר: 'ומלאה הארץ זמה', ולא מעשה יחידי, שאם נתפתתה ליחיד, אינה זימה." ופירש בקידושין (תוספתא, קידושין פ"א, ה"ב) 'זמה' זה-מה, כלומר שהמפקרת עצמה לכל העולם, אין אנו יודעים בן זה מה הוא, ובן מי הוא. וכן דינה זו, שנתפתתה לראובן זה, אינה זימה. כל שכן כשהרגיש בדבר שהיא מעוברת, מיד קידש אותה, כדי שתהא לידתו בקדושה, וכתב הרמב"ם ז"ל (אסורי ביאה, פ"יח, הלכה ב): "הבא על הפנויה, אפילו היא קדשה שהפקירה עצמה לכל תובעיה, אמת שאף על פי שהיא במלקות, אינה נעשית זונה, שהרי אינה אסורה לינשא לכוהן. ואם כן זה הבן אינו בן זונה."

וכתב הרמב"ם עוד בספר קדושה, בהלכות איסורי ביאה (פ"יח, הלכה יג): "פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך, ואמרו לה בן מי זה? ומי הוא זה שבא עליך שלא הכרנוהו? ואמרה מאדם כשר נבעלתי, זו נאמנת. ולא עוד, אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה ממי נתעברת? ואמרה מאדם כשר נתעברתי, נאמנת ומותרת לכוהן." וכן הוא בכתובות (יג,א) וב
קידושין (עד,א) דקי"ל כרבי יוחנן, דאמר שם לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, ואמרינן מאי בדוקי שבודקים את אמו, ואם אמרה לאדם כשר נבעלתי, נאמנת, ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה. ואמרינן הלכתא כאבא שאול, כדאיתא התם. ועוד כתב הרמב"ם (איסורי ביאה, פרק טו, הלכה יא): "פנויה שנתעברה מזנות, ואמרו לה מה העובר הזה או היילוד הזה, ואמרה לכשר נבעלתי, נאמנת, והוולד כשר, ואף על פי שרוב הזונין אצלה פסולים לה." ובדבר זה, שראובן ודינה מודים על העיבור ההוא, ועוד שלא יצא עליה קול לעולם שהפקירה עצמה אלא לראובן זה שהייתה משמשת אצלו. ומתוך דבריי תבין שאין אדם רשאי לקרוא את הילד הזה "בן זונה" ולא לקראו "פסול", וגם לא לפסלו לשום דבר, אלא שהוא כשר בכלל הכשרים, ואם אביו ואמו עשו שלא כהוגן ונבעלו בלא כתובה ובלא קידושין, המלקות והתשובה יכפרו עליהם.

מושגים
קדשה: מאיסורי ביאה בתורה. יש סבורים שכל אישה פנויה המוסרת את עצמה לזנות לכל אדם היא בגדר קדשה, ויש אומרים שאין קדשה אלא אישה הנמסרת לבעילה שאין נישואין חלים בה, כגון לעבד.
חזור

ולהזנותה:
זונה במובן הרחב בהלכה היא אישה המופקרת להיבעל לכל אדם (כמו "ויחשבה לזונה", "וילכו ויבואו בית אשה זונה"). וכן כל אישה הנבעלת שלא בתורת אישות, כמו שנאמר: "אל תחלל את בתך להזנותה." ופירש רש"י: "במוסר את בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין."
חזור

אנן סהדי דעל דעת המנהג אינסיבא ליה, דלא לינסיב אחריתי: אנחנו כמו עדים (ואין צורך בכל ראיה אחרת), שכל המקדש מקדש על דעת המנהג המקובל. לכן, במקום שמקובל שאין הבעל נושא אישה נוספת, הרי זה מעין תנאי בקידושין (אף שהוא לא נאמר במפורש בשעת הקידושין), ועל דעת תנאי זה הסכימה האישה להינשא.
חזור

כחמר שאינו יכול לעשות גמל: מקורו של המשפט הוא בביטוי "חמר גמל" (עירובין לה,א). אדם איננו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם חמר וגם גמל, שכן החמר הוא האדם המוליך את החמור, ודרכו של החמור שמזרזים אותו לילך מאחוריו - החמר הולך מאחורי החמור. לעומת זאת, הגמל הוא האדם המוביל את הגמלים, ודרכם של הגמלים שמזרזים אותם לילך לפניהם - הגמל הולך לפני הגמלים. פירושו של הביטוי הוא: לא ניתן לעשות דברים המנוגדים זה לזה בעת ובעונה אחת.
חזור

מקורות
1. קידושין עד, א ד"ה "אבא שאול היה קורא"
אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. מאי בדוקי? אילימא שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי - נאמנת, כמאן? כרבן גמליאל, תנינא חדא זימנא! דתנן: היתה מעוברת, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? אמרה להם מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין; ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל! חדא להכשיר בה, וחדא להכשיר בבתה. הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, אלא למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, אבא שאול מאי אתא לאשמועינן? דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל, דאי מהתם, ה"א התם דרוב כשרין אצלה, אבל היכא דרוב פסולין אצלה - אימא לא, צריכא. אמר רבא: הלכה כאבא שאול.

רש"י מסכת קידושין דף עד עמוד א
שבודקין את אמו ונאמנת כמאן כרבן גמליאל - בתמיה למה ליה לרבי למיתנייה לפלוגתא בתרי דוכתי ליתני הא דאבא שאול התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו.
וכהן הוא - כלומר מיוחס הוא.
חדא להכשיר בה - ר"ג דלא האמינה אלא לעצמה שלא נתחללה מן התרומה אבל לא להכשיר אותו עובר שאם בת היא לא תינשא לכהן אבא שאול מכשיר אף בבתה דהא מתניתין אף בולד קאי שהוא שתוקי. הניחא למאן דאמר כו' - בפ"ק דכתובות (דף יג:).
דאי מהתם ה"א הני מילי היכא דרוב כשרים אצלה - כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה אבל היכא דרוב פסולין אצלה כגון ארוסה והיא אומרת מן הארוס הוא או פנויה ואין רוב העיר משיאין לכהונה.
חזור


תשובת רבנו אשר בן יחיאל (רא"ש)
דינן של נשים שעזבו את בעליהן בגלל השמד,
ולבסוף חזרו ליהדותן ולבעליהן


תולדות חייו
רבנו אשר בן יחיאל היה מגדולי הפוסקים הראשונים ומפרשי התלמוד. הוא נולד בשנת 1250 למשפחה אמידה בקולוניה שבאשכנז. תחילה למד תורה בחוג משפחתו, שנמנתה על חוגם של רבי יהודה החסיד ורבי אליעזר בעל ספר "הרוקח", ולאחר מכן היה לתלמידו המובהק של רבי מאיר מרוטנבורג אשר הושיבו חבר בבית דינו שבוורמיישא. לאחר מאסרו של מהר"ם מרוטנבורג היה הרא"ש למנהיגה של יהדות אשכנז.

מחשש פן יהיה סופו כשל רבו, מהר"ם מרוטנבורג, עזב הרא"ש את אשכנז, ובשנת 1304 הגיע לברצלונה, ושם נתקבל על ידי רבה ומנהיגה של ספרד, רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א). שנה לאחר מכן נקרא הרא"ש לטולידו (טוליטולה), בירת קשטיליה, לעמוד שם בראש בית הדין והישיבה. ביטוי מובהק לסמכותו ההלכתית יש לראות בכך שלמרות גדולתו באשכנז, שאווירתה התרבותית-היהודית הייתה שונה במידה רבה מזו שבספרד, הוכר הרא"ש עד מהרה כמרא דאתרא בספרד עד לגירוש היהודים משם.

בבואו לספרד הופתע הרא"ש לראות כי בתי דין של ישראל דנים אף דיני נפשות ברשיון המלכות. עד מהרה אישר סמכות זאת, ואף נתן את הסכמתו להעניש בכריתת לשון אדם שהואשם בגידוף שם שמים (כפי שנהגה המלכות לעשות באותה עת), ואף הסכים לענוש במיתה מלשינים ומוסרים. הרא"ש נפטר בטולידו בשנת 1327.

ספרו העיקרי הוא "פסקי הרא"ש" (או "הלכות הרא"ש" או "ספר האשרי") אשר מסכם, על פי סדר מסכתות התלמוד, את ההלכות שבסוגיות התלמוד ואת דעותיהם של חכמי הראשונים שקדמו לו. הרא"ש חיבר פירושים לתורה ולמשניות, וכן תוספות לתלמוד.

קובץ תשובותיו של הרא"ש כולל כאלף תשובות בכל תחומי המשפט וההלכה. התשובות מסודרות לפי מאה ושמונה נושאים ("כללים"), וכל נושא מתחלק לכמה סימנים ("פרטים").

הקדמה לתשובה
תשובת הרא"ש מתחלקת לשלושה חלקים:
א. בראשית דבריו הוא מגנה את הנשים שהמירו את דתן בשעת השמד.
ב. בהמשך הוא דן בשאלה מה דינן של אותן נשים שהמירו את דתן בשעת השמד, ובעקבות כך
עזבו את בעליהן וחיו עם גויים, ולאחר זמן חזרו לדת היהודית. והשאלה היא אם הן מותרות לבעליהן, מאחר שיש חשש שבזמן שחיו עם הגויים הן נבעלו על ידם. והרי רוב הראשונים פסקו שאשה שזנתה מרצונה לגוי אסורה לבעלה.
ג. לבסוף הרא"ש מביא שני נימוקים לכך שנשים שהמירו את דתן וחזרו בתשובה לא הפסידו כתובתן, למרות הדין ש"עוברת על דת משה" מפסידה את כתובתה.


תשובות הרא"ש
מתוך תיקוני הגהות מימוניות קושטנטינא (רס"ט),
בתוך "משנה תורה" לרמב"ם,
הוצאת שבתי פרנקל, "ספר קדושה", כרך ד, עמ' תי,
הלכות איסורי ביאה פ"יח, הלכה ב


השאלה והתשובה
זאת תשובת הרב ר' אשר (שו"ת הרא"ש, כלל לב, סי' ח) על אודות הנשים אשר לא היה להן כוח לעמוד בהיכל המלך, והמירו
בשעת השמד מפני אימת מוות, ושוב כאשר מצאו נס והמלטה חזרו לדתן. אמת, כי מאוד הרעו לעשות, וגדול עוונן, וצריכות חרטה ותשובה וקבלת ייסורים יותר מאם המירו שלא בשעת השמד. כי פרהסיא הוא, ואמר "בשעת השמד אפילו ערקתא דמסאנא [רצועת הסנדל] אסור לשנויי" (סנהדרין עב,ב).

ודומה למלך שהיו לו עבדים ומשרתים הסרים אל משמעתו, וקצת מהן סרו מעליו, ושוב נתחרטו, ושבו אליו וקיבלם המלך בקל. לימים נזדווג לו מלך אחר בחיל גדול, ואותו מלך ראשון קיבץ כל משרתיו, ואמר אליהם: הנכם רואים כי תקפה עליי יד שכנגדי. אשר יבחר בי, יעמוד לימיני, ויערה נפשו למות בעדי. וקצתם נסוגו אחור. ונלחם במלך האחר וניצחו, והנסוגים אחור ביקשו להשלים עמו בקל, כבתחילה הראשונים שמרדו. ולא אבה לקבלם כי אם בהפצרה רבה. כך מלכו של עולם מתפאר בישראל המוסרים נפשם למות בקדושת שמו, שנאמר: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט,ג).

אפילו הכי נראה לי שמותרות לבעליהן. אף על גב דתנן "האישה שנחבשה ביד גויים על ידי נפשות אסורה לבעלה" (כתובות כו,ב). ופירש רבנו תם: אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצתה לו כדי למצוא חן בעיניהם שלא יהרגוה. הכא ליכא, כי בשעת שמד, אם לא תשתמד, אפילו תתרצה ליבעל, לא תינצל, וכשתשתמד, הדבר ידוע שיש לה שלום יותר מאם הייתה גויה, ואפילו לאנסה אין רשאין. לכך אין לחוש שמא נתרצתה.

ואין לומר אחר שהמירה ואוכלת ושותה עמהן, גם הפקירה עצמה להם, זה אינו. הדבר ידוע שלבן לשמים, אלא שמאימת מוות עושין זה. ודמי להא (כתובות נא,ב): "דאמר רב יהודה: הני נשים דגנבי גנבי שריין לגוברייהו. ופריך, והא קא ממטיין להו נהמא, וקא משלמי להו גירא? ומשני, ההוא מחמת יראה. ואי שבקי להו, ואזלי מנפשיהו, אסירי." [תרגום ופירוש: אותן הנשים שגונבים אותן הגנבים מבעליהן, מותרות לבעליהן, שגם אם הן נבעלות להם, הרי זה באונס. וקשה: והרי אנחנו רואים שבעודן שבויות מביאות הן לגנבים לחם, משמע שברצון הן עושות! וכן הן שולחות להם חצים! והשיבו שהן עושות זאת מחמת יראה. אך ודאי שאם עזבו אותן הגנבים, והן חוזרות אליהן מרצונן, הן אסורות לבעליהן, שהרי כבר אין זה מחמת יראה.] ואלה הנשים, הדבר ידוע שמיד שמוצאות מקום לימלט אינן כלל מתאחרות, ואפילו נתייחדו בין הגויים זמן ארוך, מכל מקום אין האישה נאסרת על בעלה בשביל ייחוד. לכן נראה לי שמותרת.

ויש רוצים לומר, שיש להן דין עוברת על דת להפסידה כתובתה
(כתובות פז, מו). ואמת כי עברה על דת, שאדם חייב למסור עצמו על ייחוד השם. מכל מקום, נראה לי דלא הפסידה כתובתה, דלא מיקרי עוברת על דת, אלא בדברים שמכשלת בהן הבעל, כדמפורש במתניתין, כגון "מאכילתו שאינו מעושר, ואינה קוצה חלה ומשמשתו נידה". תדע, דהא מפרש בגמרא טעמא דנודרת ואינה מקיימת, משום דאמר מר בעוון נדרים בנים מתים, אלמא דווקא משום שעוברת על נדרה.

ומיהו צריך עיון, כי בנידון זה גם יש תקלה לבעל מבנים אשר תלד, וגם שאינו רשאי להיות עמה במקום שיכירוה, מיהא נראה לי דלא הפסידה כתובתה, כדמסקינן בסוטה (סוטה כה,א), פרק ארוסה, דעוברת על דת צריכה
התראה, שאומר לה "אם תעבורי על דת, תפסיד כתובתך". ובעניין אחר, אם לא התרו בה, לא הפסידה כתובתה, אפילו עברה כמה פעמים על דת.

ושלום, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל, וכן כתב ה"ר ידידי.

מושגים
שעת השמד: תקופה שבה גוזרים גזרות על עם ישראל, לסור מן התורה בכללה או במקצתה. כבר אמרו חכמים, שבשעת השמד חייב כל אדם מישראל ליהרג ולא לעבור אפילו על מצוות קלות ואפילו על מנהג ישראל.
חזור

התראה: האזהרה הניתנת לחוטא במעמד עדים זמן קצר לפני שהוא חוטא.
חזור

מקורות
1. כתובות כו, ב: משנה
האישה שנחבשה בידי גויים, על ידי ממון מותרת לבעלה; על ידי נפשות אסורה לבעלה.

רש"י על המשנה
על ידי ממון מותרת לבעלה: דמרתתי [מפחדים] להפסיד ממונן, ואינן מפקירין אותה.
על ידי נפשות: שהייתה נידונת למוות.
אסורה לבעלה: דהואיל ונוהגין בה הפקר, חוששין שמא נתרצתה באחד מהן.

תוספות
ועל ידי נפשות אסורה לבעלה: היינו, אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצת כדי למצוא חן שלא יהרגנה.
דאי לבעלה כוהן קאמר, ואסורה שמא נאנסה, אם כן הווה ליה למימר אסורה לכהונה. אלא ודאי אפילו לבעלה ישראל אסורה. ואם תאמר: צנועות לישתרו, דקודם לכן מסרן נפשייהו, כדמשמע בריש מכילתין (ג, ב) גבי כל הנישאת ברביעי תיבעל להשר תחילה! וצריך לומר: דהכא חיישינן על כל אחת שמא אינה צנועה, ואפילו נראית צנועה, שמא אינה.
חזור

2. כתובות פז, מו
ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעשר, ומשמשתו נידה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת.

ביאור
ואלו: הנשים, שמחמת מעשיהן המפורטים להלן.
יוצאות שלא בכתובה: הבעל מגרשן, והוא פטור מלשלם להן את כסף כתובתן.
העוברת על דת משה: היינו על תורת משה, כמבואר להלן במשנתנו, כגון שמכשילה את בעלה באיסורי תורה, עד שאינו יכול לסמוך עליה בדברים שדרך איש לסמוך על אשתו.
ויהודית: וכן העוברת על דת יהודית, כלומר על מה שנהגו בנות ישראל במידת הצניעות, אף שאינו כתוב בתורה.
ולא קוצה לה חלה: ואינה מפרישה חלה מן העיסה.
חזור