מנהגי אנינות בתנ"ך

קוד: מנהגי אנינות בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אראל (הגהה: עופר לביא)

אל:

על-פי ההלכה, אדם שנמצא במצב של אנינות (כלומר, שקרוב-משפחתו נפטר ועדיין לא נקבר), אינו רשאי לאכול בשר קודש.

על-פי הרב אליהו בן אמוזג ["מבוא לתורה שבעל-פה"], הלכה זו לא נכתבה בתורה בפירוש אלא רק ברמז, כי היא היתה ידועה בעל-פה ( כמו מצוות רבות נוספות). הוא מביא כמה ראיות לכך:

1. בסוף היום השמיני של חנוכת המשכן, שבו נהרגו נדב ואביהוא בני אהרן, קצף משה על בני אהרן הנותרים, על כך ששרפו את שעיר החטאת ולא אכלו אותו (ויקרא י 16-18): "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה, והנה שורף; ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, בני אהרון הנותרים לאמור: 'מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש -- כי קודש קודשים היא; ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה, לכפר עליהם לפני ה'?! הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה; אכול תאכלו אותה בקודש, כאשר ציוויתי!'".

אהרן הצטדק ואמר (י19): "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה', ותקראנה אותי כאלה; ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?!", ומשה קיבל את דבריו (י20) "וישמע משה, וייטב בעיניו". הויכוח ביניהם הוא ויכוח הלכתי, שנקודת המוצא שלו היא האיסור לאכול בשר-קודש באנינות.

2. בפרשה שיש לקרוא כוידוי, כאשר מביאים מעשר שני, נאמר (דברים כו14): "לא אכלתי באוני ממנו...". מי שמביא מעשר, צריך להצהיר על כך שלא אכל ממנו במצב של אנינות, אך האיסור לא נזכר בפירוש בתורה לפני כן, ומכאן שהאיסור היה ידוע כ"תורה שבעל-פה".

תגובות