היו צריה לראש

קוד: ביאור:איכה א5 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

איכה א5: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר"

צריה ואויביה לא נענשו על הצער שגרמו לה, להיפך: צריה עלו במעמדם והיו לראש לכל העמים, ואויביה זכו לשלום ושלוה;   כי הם רק שליחים - ה' הוא שהביא עליה יגון ואבל, על פשעיה הרבים;   והיגון הגדול ביותר הוא שהיא רואה את העוללים (התינוקות) שלה הולכים בשבי לפני הצר (האויב), ההולך אחריהם ומוביל אותם לגלות.

הקבלות

1. היו צריה לראש מזכיר את הקללה ב דברים כח44: "הוּא יַלְוְךָ, וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ; הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב". נושא הפסוק שם הוא "הגר אשר בקרבך" - הגויים הגרים בקרבנו בארץ ישראל. כשאנחנו עושים את רצון ה', אנחנו מנהיגים, והם נשמעים לנו והולכים אחרינו; אבל כשאנחנו חוטאים לה', הוא מגלגל את העניינים כך שהשלטון מגיע לידיהם, הם מחזיקים בידם זכות וטו על כל החלטה של הממשלה, ואנחנו צריכים לציית להם:-(.

2. אולם על-פי ההקשר, הפסוק מתייחס לתקופה שאחרי החורבן. ואם כך, ה"צרים" אינם העמים היושבים בינינו, אלא העמים שכבשו והחריבו את ארצנו. האויבים שאנחנו מתפללים עליהם,  ירמיהו י25: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ; כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ". אבל במציאות קורה ההיפך: האויבים המצרים לנו נהיים לראש, זוכים למעמד גבוה בעולם, ו שָלוּ (יושבים בשלוה).  והדבר מתקיים לא רק בעולם החומרי אלא גם בעולם הרוחני: ה' מעלה את אויבי ישראל ל"ראש הקליפה". וכמו שנרמז בחלום נבוכדנאצר מלך בבל, דניאל ב38: "אנתה[אַנְתְּ] הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא" (ע"פ רמ"ד ואלי).  כל זה, כדי להראות שהאויבים לא פעלו מרצונם ומדעתם, אלא היו רק שליחים ביד ה' להכות את ירושלים על פשעיה. ובכל זה יש גם צד חיובי: עם ישראל אינו נופל ביד עם שפל ובזוי, אלא ביד העם החשוב והנכבד ביותר - ראש כל העמים (ע"פ רמ"ד ואלי).

3. פשעיה של ירושלים נבעו כנראה מעודף שמחה והוללות,  דברים כח47: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (פירוט); ולכן התיקון הוא להביא עליה יגון.

דקויות

שָלוּ - בניין קל מהשורש שלה, שממנו גם המילה שלוה. והעניין: האויבים היו בשלוה.

הוגה - בניין הפעיל מהשורש יגה, שממנו גם המילים יגון, תוגה, נוגות (בפסוק הקודם).  והעניין: הביא יגון. וכן איוב יט2: "עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי, וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים" (אבן עזרא).

עולליה הלכו שבי לפני צר - מה הקשר לתחילת הפסוק? נראה שהדבר בא להמחיש את היגון: היגון הגדול ביותר הוא לאבד את הילדים, לראות אותם הולכים בשבי, למקום שממנו כנראה לא יחזרו לעולם.